בלי מורא - בלי משוא פנים, אורי אבנרי ו-העולם הזה - ניצה אראל

בלי מורא - בלי משוא פנים - אורי אבנרי ו'העולם הזה'. ד"ר ניצה אראל. הוצאת מאגנס

אינני חושב שהיה עוד עיתון אחד בארץ שכמעט כולם קראו אותו, גם כשהכחישו. "העולם הזה". הוא היה מגיע לקיוסקים ביום רביעי בבוקר אך בדיזנגוף התחיל להימכר כבר בעשר בלילה של יום שלישי. העמידו דוכן מול קפה כסית והתור לעיתון היה ארוך והוא נחטף. מכוניות של שליחי חברי כנסת, שרים וקצינים גבוהים היו נעצרים בשיירה. לאיש לא הייתה סבלנות לחכות ליום רביעי. כל חוטפי העיתון הללו, במכוניות, היו אלו שהכחישו שנגעו בו אך ידעו לצטט אותו ולהתנגד בקול רם לדעותיו. נכון שחלק גדול מהקוראים הללו לא מיהרו בשביל המאמרים של אורי אבנרי אלא בשביל הידיעות השונות שפורסמו בעיתון זה ולא פורסמו בשום עיתון אחר באותם ימים.

את העיתון ערכו שניים, אורי אבנרי וידידו שותפו שלום כהן ז"ל. לעיתון הייתה חשיבות עצומה. בין אם הסכמת לדעות שפורסמו בו ובין אם לא. בין אם היית איש שלטון או נער המחפש לו דרך מחשבה עצמאית ולא מוכתבת, קראת את העיתון הזה. קל היה לצאת נגד השבועון. הדף הקדמי הביא תמיד כותרת פוליטית אך הדף האחורי הכיל תמיד תמונה של נערה בצורה החשופה ביותר שאפשר היה לפרסם בפומבי בימים ההם. לא לגמרי פורנוגרפיה אך ממש על הגבול. בדף האמצעי היו תמונות חשופות יותר. העירום מכר את הדעות הפוליטיות. ובאמצע ידיעות שלא הופיעו בשום עיתון אחר. לעולם הזה היו מדליפים אמינים מכל שדרות החברה.

אורי אבנרי הוא חיה מוזרה למדי. הוא נולד לשם יוסף אוסטרמן, אותו שינה לאריאל אבנרי ובסופו של התהליך הפך להיות אורי אבנרי. איש עם חינוך והתנהגות פרוסית. אחד שאם מדברים על חינוך גרמני נוקשה, אורי אבנרי יכול להיות הדוגמה הטובה ביותר למושג הזה, לא רק בארץ, אני לא בטוח שיש הרבה דוגמאות מוצלחות מאלה בגרמניה עצמה. הוא נחשב לאיש חסר רגש לחלוטין. שכל כולו נתון לתיאוריות הפוליטיות אותן פיתח בהתאם לשינויים שחלו בארץ.

בגיל 14 חבר לאצ"ל, פרש וחזר שוב. היום הוא נחשב לספח של השמאל הסהרורי, אך זה מכיוון שאנשים לא ממש מבינים כמה הוא אוהב את הארץ. אם אפשר לדבר על אריסטוקרט ימני פרוסי שחושב על שלום ועושה למענה אבנרי הוא הדוגמה. דעותיו בהתייחס לאהבה הזאת שונה משל רוב האנשים.

הוא התחיל את הקריירה הציבורית שלו בימים שהיה בפלמ"ח. אחרי מלחמת השחרור, ואולי בתוכה, הוא פרסם את ספרו "בשדות פלשת" על חיילי שועלי שמשון שם כתב את השיר שפרסם אותו "שועלי שמשון". שושנה דמארי שרה והשיר היה להיט גדול. היום לא היה מעז לכתוב שיר המהלל כיתה צבאית.

לימים, כשהממשל, דרך הצנזורה, ניסו לסתום לו את הפה הקים מפלגה "העולם הזה- כוח חדש" ולפליאתם של הרבה אנשים הוכיח עד כמה הוא פופולארי ועד כמה סתימת פיות איננה כזאת. הוא נבחר לכנסת ובמשך כל הקדנציות שישב בה נחשב לאחד הפרלמנטרים המבריקים שהיו בה אי פעם.

ד"ר ניצה אראל כתבה ספר הבוחן את השפעתו וחשיבותו של העיתון במשך כארבעים שנה. שם הספר "בלי מורא- בלי משוא פנים - אורי אבנרי ו'העולם הזה'" מתייחס למוטו שהודפס בכל שבוע ויחד עם האריה הפך להיות הלוגו המפורסם ביותר שמחוץ לענייני מזון כנראה בימים ההם.

השבועון "העולם הזה" נוסד ב1937 על ידי עיתונאי נחשב אז, אורי קיסרי. השבועון התכוון להיות שבועון לתרבות. באפריל 1950 נרכש השבועון מקיסרי.

הספר שלפנינו הוא למעשה הרחבת עבודת דוקטורט של ניצה אראל. בפתח דבר היא כותבת  שמוזר בעיניה שאין שום מחקר קודם. שישנה סוג של התעלמות מחשיבותו, בין אם הסכמת לדעותיו או התנגדת להן, אין ספק שזה היה עיתון - שבועון משפיע ביותר. וכמו שהיא כותבת  

"ספר זה בא להחזיר במידה מסוימת את השבועון אל השדה שניצב בו בזמנו- שדה המלל השנוי במחלוקת- אולם הפעם כמושא של מחקר מדעי"

הממסד ניסה להמעיט בחשיבות העיתון ולייחס אותו לשוליים. אך כבר מתחילת דרכו אי אפשר היה להתעלם מהדרך הייחודית שהשבועון הזה הולך ומתפתח אליה. שונה מכל העיתונות האחרת שכולה הייתה אז עיתונות מפלגתית. העולם הזה איתגר את כל חשיבת הקונסנזוס והביא רוח של יכולת מחשבה שונה בימים שבו השלטון - דרך השב"כ -  דרך העיתונות הציונית המפלגתית הממושמעת למדי אמרו לציבור מה לחשוב. גם העיתונות הפרטית – הארץ, ידיעות, מעריב -  לא היוו אופוזיציה כתובה. נושאי בטחון וחוץ היו נושאים אסורים באזכור וניתוח אלא אם כן הסכימו עם השלטון. העולם הזה היה אם כן ערוץ תקשורת חדשני וחתרני. שם כתבו על הכל. לא רק הנושאים, השפה החדשה, הכנסת נושאים "רכילותיים" וכל דבר שהיה ניגוד לעיתונים הגדולים. משנת 1950 ועד לשנת 1965 היה העולם הזה "עיתון נטו" אך משנבחר אורי אבנרי לכנסת הפך להיות עיתון מפלגתי.

בן גוריון זלזל באנשי רוח ואינטלקטואלים. הוא דרש מהם לא לבקר ולהתייצב לצידו, גם אם לא במלים מפורשות. אורי אבנרי לא קיבל את הדוקטרינה שאסור לבקר. עיתונאים נחשבו בעיני בן גוריון עוד פחות. הוא ניסה להכתיב להם כיווני כתיבה, בהיותם " נחותים מהיסטוריונים". אורי אבנרי התחיל לכתוב על נושאים שנויים במחלוקת, הרבה מעבר לקונסנזוס, ולמרות שחלק מהדברים עליהם כתב אז שהיו אנטי ממסדיים ואנטי מוסכמות חברתיות הפכו להיות מקובלים וחלק מהמציאות הוא עצמו לא הפך להיות מקובל יותר.

אורי אבנרי ו-שלום כהן הרגישו בתחילת דרכם שהם מייצגים דור שלם. את כל לוחמי מלחמת העצמאות. הם רצו להשליט את הסגנון שנולד במדי החאקי וייצג את הנוער העברי כולו.

מתחילת דרכו העיתונאית "נחשד" אורי אבנרי בכנעניות. הוא טען שהמונח כנעני מעורפל מכדי להתייחס אליו. היו גלגולים שונים למחשבה הכנענית בארץ. ובשנות הארבעים היו חילוקי דעות מרים בין המשורר רטוש שנחשב לאבי הרעיון הכנעני ובין אורי אבנרי שלא רצה להזדהות עם התנועה אך כן אימץ חלק מדעותיה. רק בשנת 1961 כתב סדרת מאמרים על הכנענים ומאז אפשר היה לכאורה לזהות אותו עם דרך המחשבה הזאת.

"הפעולה השמית" ארגון שכלל בתוכו את עמוס קינן ובועז עברון הפך להיות מזוהה עם אורי אבנרי. אלא ש-אורי אבנרי כתב קודם לכן, בשנות הארבעים, גם לחוברת רוויזיוניסטית ימנית בשם "החברה" שאחר כך ניסה לטשטש את כתיבתו שם. לפי ציטוט וניתוח כתביו המוקדמים, אוסטרמן הצעיר היה ימני שבימניים. דעתו על מנהיגות חזקה לאומית הייתה מושרשת בו עמוק. או כמו שידידו ושותפו שלום כהן אמר עליו: 

"התפיסה הגזענית מלחמתית בהשפעות נאציות על נפשו כילד בגרמניה, ללא משקל נגד ובהשפעת חסידי ז'בוטינסקי עליו יצרו אצלו סינתזה בלתי קדושה של לאומנות עברית ופולחן נאצי"

בהמשך אולי נקבל תשובה לשינוי העמוק שחל בו עם השנים. על כל פנים, במאמרים שפרסם כשעוד היה אוסטרמן הוא כותב על "מיתוס גיבורים גאה" ודרך ניסיון לזהות את העברים העתיקים שהיו שהגיעו עד בריטניה יצרו את המדינה האשורית בבלית, ארמית ישראלית והראו לעולם את התרבות, הימאות ותורת הצבא.

הוא כותב במונחים הלקוחים מעולם הפשיזם האירופי  להחלפת הרוח בערכים המהפכניים של הפעולה המתמדת" אולי הערוב הזה בין מיתוסים ישנים וטריטוריות עתיקות הוליד אצלו בהמשך את תיאורית "המרחב השמי" הרעיון המרכזי בתקופה המוקדמת של המרחב השמי היה מבוסס על ביקורת נגד התנועה הציונית שבמקום לראות את עצמה כעם אסיאתי החוזר למולדתו ומשתלב באזור ומפתח אותו הופיע במרחב ככובש אירופי דבר המנתק את האפשרות לחיות בשלום עם הסביבה.

המעניין הוא שכבר אז אחרי מלחמת העולם השניה והרבה לפני סמואל הנטינגטון, אורי אבנרי מדבר על איחוד בין ארץ ישראל, עבר הירדן, לבנון, סוריה ו-עיראק. אזור הסהר הפורה.  איחוד שמי אחר יקום על ידי מצרים באפריקה הצפונית ואליו תצטרף גם ערב הסעודית. איחוד שיוכל לעמוד מול הגושים האנגלוסקסים ושל איראסיה (ברית המועצות ושאר המדינות הקשורות אליה) על המרחב השמי להשתלב בגוש ענק שלישי שיכלול את אינדונזיה, הודו, אפגניסטן. ואולי בסופו של תהליך גם סין.

בסביבות שנת 1946 אורי אבנרי מנסה לארגן את הדור החדש, זה שיקרא בעתיד "דור הפלמ"ח", "דור תש"ח" הוא הסתמך על הצעירים ורצה להשפיע על דעותיהם בכיוון הכנעני. הוא החל מוציא חוברת בשם " במאבק" שהוא היה הכותב המרכזי והכמעט יחיד בה.

הכנעניות נעלמה כמעט מהתודעה של ימינו. ניצה הראל מרחיבה מסבירה ומעמיקה אל תוך הזרמים השונים והאנשים שעמדו בראש הכנענים שלא היו קבוצה הומוגנית אחת. היו הצברים והיו אלו שבאו מבחוץ כמו שבועז עברון מסביר אלו שרצו לדבר בסלנג של אלים עתיקים ואלה שהתחילו לדבר בסלנג ישראלי חדש. אורי אבנרי מציע לצעירים במאמר שלו  לחשוב בעצמם ולעצמם. לא דרך האידיאולוגיות המפלגתיות השונות. לחשוב מחשבה עברית

המבוססת על המציאות בארץ. הוא מטיף להעברת השלטון מידי הזקנים לידי הצעירים, אך בה בעת הוא מאוכזב שהנוער עוד לא הגיע להגדרה עצמית.

בדצמבר 1947 בחוברת האחרונה של "במאבק"  הוא מציג את תכנית החלוקה כבגידה של המנהיגים הציונים. הציונות מתה ברגע שהוכיחה שאין לה מולדת, הוא כותב.

אחרי מלחמת השחרור הוא מצליח לעשות סינתזה בין דעותיו הישנות הלאומניות -אימפריאליסטיות ובין דעותיו החדשות על השתלבות ושלום במרחב השמי. כך עבר משולי הימין אל קרבת מה שנחשב לשמאל. הוא מצליח לשמר עמדות ציוניות כך שאי אפשר לסווג אותו כאנטי ציוני. כשהוא מפרסם את ספרו 'בשדות פלשת'. הספר זוכה בעשר מהדורות ובעקבותיו הוא מצליח ייהפך לנציג הדור הצעיר "הצברי" הלוחם. אך כשרעיונותיו הפוליטיים אינם מתקבלים בציבור הוא כותב:

"האסון אותו חזינו מראש קרב ובא. מדינת ישראל הפכה מיום לידתה לאויב של חמישים מליון ערבים"

כשנה אחרי בשדות פלשת הוא כותב ומפרסם את ספרו " הצד השני של המטבע" ספר אנטי מלחמתי במובהק ואורי אבנרי הופך באחת מחביב העם והממסד לעוכר ישראל ותבוסתן, תארים שהוא מחזיק בהם עד היום. הספר אגב נאסר לפרסום ולא יצאה לו מהדורה שנייה. לימים יגיד על השפעת המלחמה: 

"המלחמה הפכה אותי להומניסט. ראיתי את ההרוגים והפצועים שלנו, וראיתי את גירוש הערבים, מה שהיום קוראים גירוש אתני. ראיתי את הבעיה הפלסטינית כמציאות ולא כבעיה אבסטרקטית"

אורי אבנרי מאבחן את שנת 1948 כשבר הגניאולוגי. אנחנו לא אותו העם שהיה כאן עד 48. עמוס קינן אמר גם הוא: 

"אני חושב ש48 זו החוויה הטראומטית של ישראל. כמו שליהדות הייתה השואה כך לנו 1948. העם שחי פה עד 48 הגיע לנקודת השיא שלו במלחמת השחרור.... העם שהיה ב48 איננו עוד" 

אהרון אמיר אמר אז: 

"ניתנה לנו הרשות והזכות להלחם בשביל הארץ ולמות בשבילה. את הרשות הזאת יעניקו לנו מן הסתם גם להבא בכל עת מצוא. אבל דומה כי לנו גם הרשות והזכות- אם לא החובה לעצב את עתידה של הארץ הזאת. כי היא שלנו ולא שלהם"

הזכות לא ניתנה. הלוחמים נדחקו הצידה על ידי הציביליים. אורי אבנרי טוען כי במלחמה הכירו שני הצדדים כל אחד בלאומיותו של האחר. המלחמה התחוללה בשל סתירה מהותית בין שאיפות לאומיות יסודיות. לכן לא תיתכן בין הצדדים פשרה טריטוריאלית כל עוד הערבים חוששים לקיומם הלאומי בשל התגברותו של העם העברי.

"העולם הזה" הציג את עצמו כעיתון לוחם לשלום. הוא ביקר את מדיניות החוץ והביטחון של ישראל, וטען כי ראש הממשלה דוד בן גוריון אינו מבין את אופיו של המרחב השמי, עוין את שאיפותיהם על הערבים להשתחרר מהשליטה הקולוניאליסטית, קושר את ישראל לגוש המערבי ודן אותה למלחמת נצח עם שכנותיה. הוא הציע חלופה כוללת למדיניות זו שתוביל לדעתו לשלום. העיתון החל להיתפס כעיתון שמאלני לחלוטין. איסר הראל הקים את העיתון "רימון" כמענה לעולם הזה ובו האשים את אורי אבנרי שהוא נותן במה לקומוניסטים כמו משה סנה ומיקוניס במה כדי להרוס את מדינת ישראל. הוא הגדיר את כל אנשי המערכת כחברים במפלגה הקומוניסטית. המלחמה הזו יצאה לדרך. את ההצדקה לכאורה נתנה סדרת מאמרים על פידל קסטרו והמהפכנים בקובה. שלום כהן כתב שהפלמחניקים היו עשויים להיות המהפכנים הישראליים אלמלא פירק בן גוריון את הפלמ"ח. אורי אבנרי אמר לאחר שנים שמעולם לא היה קומוניסט או מרקסיסט, ואפשר לשפוט לפי אלפי מאמריו, אך הוא היה מוכן לשתף פעולה בעניין השלום כשראו עין בעין.

האמת שהשבועון נקט עמדה אנטי סובייטית. הוא גינה את המשטר הטוטאליטרי  ובשנת 1953 על רקע משפטי פראג שאל בכותרת האם התנוון הקומוניזם. ב1955 נכתבה סדרה בדיונית שנקראה "זה קרה ב 1975" בה תואר ניסיון השתלטות של סטאלין שני על ישראל באמצעות עולים יהודים מברית המועצות, המקימים משטר רודני ופותחים במלחמת כיבוש נגד הערבים. בהחלט לא קו שמאלני. יחד עם זאת טיפח העיתון תקווה שברית המועצות תקדם את השלום בין ישראל לשכנותיה. אורי אבנרי הפך להיות נרדף על ידי ממשלות ישראל.

העיתון תמך בתנועות שחרור שונות, החל ממרד הקצינים שהעלה את נאצר לשלטון, דרך ראיונות עם מפקדי הלחי לשעבר בהם אמר יצחק שמיר על רצח לורד מוין: 

"רצינו להראות לערבים דרך להלחם באימפריאליזם. ליצור הד. היה רצון ליצור ברית עם הערבים"

בהמשך ניבא העיתון את ניצחון ה   f l n באלג'יר ורצה לקשור אתם קשרים מקדימים ליצירת ידידות. באוקטובר 1960 העולם הזה היה העיתון היחיד בארץ שפרסם את מנשר ה 121 מניפסט אנשי הרוח בצרפת בראשותו של סארטר נגד הצבא הצרפתי הנלחם באלג'יר.

במשך השנים הפכו הצילומים בעיתון, שנבחרו ונערכו בקפדנות לדרך עקיפה נוספת להעברת מסרים. תמונות של חיילים ישראליים מול קבוצת ערבים מפוחדת. בעת מבצע קדש עם כיבוש עזה צולמו כמה וכמה צילומים מנגידים כאלה והעיתון השתמש בהם בחכמה רבה.

צילום של חייל ישראלי עם מספר על זרועו מול אם וילד קטן מפוחדים אמרו יותר מכל מלה כתובה. העיתון המשיך להטיף לשלום והתחיל לכנות את עצמו "מטכ"ל לבן" והביא מאמרים והצעות לפתרון הסכסוך האזורי מצד אחד אך פעל גם על השקפת עולמו של הקורא לשינוי העמדות שאי אפשר לעשות שלום עם הערבים.

ניצה הראל עוקבת באדיקות אחרי ההתפתחויות ההיסטוריות שנה אחרי שנה ומעמתת אותן עם השינויים בהתייחסות העולם הזה. המעבר מכתבות אנטי מלחמתיות לכאלה שתמכו במלחמת סיני או במלחמה בפדאיון. ועוד מיני שינויים שהראו על אי עקביות מסוימת של העורך, בעיקר במה שנוגע לצבא ולמיליטריזם סמוי שהיה חלק מאישיותו.

אם לעשות קפיצת דרך ולהגיע אל אחד השיאים בדרך מאבקו של אורי אבנרי לשלום צריך לציין את שנת 1982 בה הגיע לבירות הנצורה לראיין את אויבה הגדול ביותר של ישראל. יאסר ערפאת. יחד עם הצלמת ענת סרגוסטי והכתבת  שרית ישי לוי רואיין ערפאת במקום מחבואו והתמונות הובאו בעולם הזה. והיוו התחלה של סדק בהכרה במנהיגותו של ערפאת וחשיבותו של אורי אבנרי כאיש בעל מהלכים במקומות שונים שהמדינה אינה מגיעה אליהם. ערפאת לא היה היחידי שאורי אבנרי הגיע אליו. לאורך השנים פגש מנהיגים שונים של ארצות ערב. והיה מקושר דרך עיתונאים ידידים מרחבי עולם אל כל מי שרצה לפגוש.

ניצה אראל בודקת אחד לאחד את קשריו עם מנהיגים ערביים בעולם. את ציפיותיו, אלו שהתבדו ואלו שלא. אורי אבנרי ניסה לאורך שנים ליצור תדמית של איש בעל השפעה בעולם הערבי, דבר שנדחה על ידי אנשים אותם פגש או לא, כי חלק מהפגישות הוכחשו על ידם.

בעתות מלחמה חזר תמיד לשבח את הצבא ואת החיל הלוחם. ב1967 הצביע בעד חוק איחוד ירושלים אך מנגד הציע הצעת שלום חדשה שבמרכזה הקמת מדינה פלסטינאית. והיה הראשון להתריע שסיפוח השטחים עשוי להביא למדינה דו לאומית. הוא התנדנד בין רעיונות לאומניים ביטחוניסטיים ובין מאמצי שלום. בין אם רעיונות השלום שלו היו ריאליים ובין אם לא הוא הצליח לטפח את התחושה שהשלום אפשרי וצריך לדבר ולהתקדם לקראתו.

ב1956 יוזם השבועון דבר חדש. תחרות "צברית 56", כזו שתאפיין את הדור החדש. שלא תהיה יפה ונבובה כמו מלכות יופי או דוגמניות צרפתיות אמריקאיות. הקוראים התבקשו לדרג את התכונות הנדרשות למועמדות. ובסוף התחרות נבחרה אופירה ארז, (בעתיד אשת הנשיא אופירה נבון), מורה חיילת לבושה חולצה תימנית. התחרות ניסתה לדחות את הטענות נגד הפורנוגרפיה שהתחילה לשלוט בדפים אחרים בעיתון. שנה אחרי נבחרה זיוה שפיר אך היא כבר צולמה בעירום.

אחר כך ייסד השבועון את תחרות מלכת המים, דבר שנתן אפשרות לצלם נערות צעירות בבגדי ים חלקם מינימאליים לאורך שבועות אחדים. בשנה שאחרי יצא בסדרת כתבות תחת הכותרת "האומנם הצבריות יפות?" בהן הנגיד בתמונות נשים ישראליות וזרות וכל מיני גברים חיוו את דעתם על הנשים הישראליות, לרוב לרעה. סדרת תמונות נוספת של צעירות בעירום חלקי אוחזות כלי נשק הפך את דמות האישה המקומית לפנטזיה כוחנית על גבול הסדו מזוכיזם. וכשהיו צריכים סיבה צילמו נשים עירומות ב-פולחן פאגאני לאלה עשתורת מזויף באכזיב ומיני טקסים מפוברקים כיד הדמיון הטובה בעיקר של אלי אביבי.

אורי אבנרי - תמונה מתוך ויקיפדיה

את דמות הגבר הישראלי ייצג לאורך זמן משה דיין אתו ניהל אורי אבנרי יחסי הערצה-שנאה. בשנים הראשונות בעיקר אחרי מלחמות נבחר להיות איש השנה של השבועון והעלימו את כל סיפורי הנשים שלו.

ב1954 ניצב השבועון לצידו של מלכיאל גרינוולד במשפט שהפך להיות "פרשת קסטנר" במשפט זה נוצר הקשר בין שמואל תמיר, עורך הדין של גרינוולד לבין אורי אבנרי. קשר שתהיה לו משמעות בעתיד הקרוב. את המשפט עצמו פירש אורי אבנרי כמשפט נגד בן גוריון, הסוכנות והמשטר בכללותו. אך לאחר לכידתו של אדולף אייכמן ועדותו שינה אורי אבנרי את יחסו ל-קסטנר וטיהר אותו מהאשמותיו הקודמות. אלא ש-קסטנר כבר לא היה בין החיים. באותו זמן התגלו פצצות במערכת השבועון ו-אורי אבנרי טען שהשלטון ניסה לטשטש את פרשת קסטנר.

בהמשך בודקת ניצה אראל את עמדותיו האמנותיות של העיתון, את הקריטריונים הביקורתיים שלו דרך זווית הראיה הכנענית או האנטי ממסדית. והיא מזכירה כבדרך אגב ש-אורי אבנרי הדביק ל-נתן אלתרמן את התואר " משורר החצר" בשל קרבתו ל-בן גוריון. אך מבעד לכל הסיפורים הקטנים מצטיירים דברים שהם לא מרכז העניין אך מרתקים בדרכם. למשל הדרך בה שלטה הצנזורה בכל פרסום. איך הכריחה לשנות שמות ביצירות שאפשר היה לחשוב שה יצירות מפתח והתכוונות לאנשים אמיתיים. איך קבעה איזה סרטים לא יצאו מהארץ או לא ייעשו כלל. ועוד מני זרועות שנשלחו לחסום יצירות.

בין שאר המאבקים הגדולים והמאורגנים,העולם הזה ו-אורי אבנרי אישית ניהלו מסע גדול לביטול הממשל הצבאי שנמשך הרבה מעבר לזמן הסביר.

עם הסתבכות אחד מראשי המפד"ל, יצחק רפאל, בפרשת שחיתות סביב בית חולים בתל גיבורים (שלא הוקם בסופו של דבר), השבועון עקב אחרי הפרשה בכותרות גדולות, התחיל העיתון לשיתוף פעולה עם הליגה נגד כפיה דתית שהתעוררה אז. אורי אבנרי כתב הרבה על הצורך להפריד דת מהמדינה אך טען במקביל שיש לו גם קוראים דתיים רבים.

השבועון היה הראשון להתריע על היווצרות ישראל שנייה. צלמים כמו דויד רובינגר צילמו במעברות והראו את החיים העלובים הנרקמים שם. המסגרת  הביקורים במחוזות העוני חשף העיתון גם את עולמם העלוב של הנרקומנים, הזונות, ילדים עזובים במוסדות, אסירים, חולי רוח ויתומים, בניסיון להביא לשיפור איכות הטיפול בשכבות המצוקה הללו. אלא שהחשיפות הללו נחשבו בעיני השלטון לפרובוקציות זולות וכלי ניגוח ולא לנושאים שצריך להתייחס אליהם ברצינות. שלום כהן שהיה בן עדות המזרח היה הראשון לצאת בסדרת כתבות  על הפער העדתי. במאמר הראשון יצא בכותרת "ישראל- מדינה אשכנזית?" ובכך  התחיל להוציא מהבקבוק את השד העדתי במלוא כיעורו. כותבים מזרחיים בעיתונות יצאו נגד וכמובן שגם נציגי הממשל טענו שאין אפליה אלא שב 1959 התאמתו התחזיות עם אירועי ואדי סאליב. שלום כהן התקבל בוואדי והיה היחידי שיכול היה לדווח בזמן אמת ממקום ההתרחשויות. אורי אבנרי היה בין הראשונים בארץ לאבחן שלא רק שהולכת ונוצר כאן " מעמד שני" אלא שנוצרת ישראל שנייה, המנוכרת לישראליות גם מההיבט התרבותי והרגשי.

אחת הסיבות שמשכה אש ואיבה נגד העיתון הייתה מלחמתו העיקשת נגד בן גוריון אותו כינה אבנרי "נפוליון החמישי מפלונסק" ויצא במלחמה נגד הנטיות הדיקטטוריות של בן גוריון ופגע רבות בדמותו הנערצת. כמו כן הרבה העיתון להביא ידיעות על מאבקים פנימיים אישיים בתוך מפלגת השלטון. ידיעות שלא הופיעו בשום עיתון אחר והיו הדרך היחידה להבין תהליכים פנימיים במפא"י שהיו להם בהמשך השפעות על חיי כולם. אויב נוסף של העיתון היה היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן שטען נגד חופש הביטוי והמידע.  

"כל זכויות האדם נובעות מהמדינה ואין זה מתפקידו של עיתון להביא ידיעות ולספר חדשות"

הוא היה אחד התומכים הראשיים לחוק לשון הרע והוצאת דיבה שמטרתו הייתה לסתום את פה העיתון וקיבל את השם חוק "העולם זה". עד אמצע שנות החמישים השב"כ היה גוף חסוי מסתורי ואסור בכתיבה עליו, אפילו שם לא היה לו. אבנרי המציא לו את הכינוי "מנגנון החושך" וניהל נגדו מלחמת חורמה על פעילותו החשאית, לא מחוץ לגבולות המדינה אלא על פעילותו נגד אזרחים בעלי דעות נוגדות את המשטר בארץ. לאחר רצח קסטנר ותפיסתם המהירה של המבצעים הודו לראשונה בקיומו של השב"כ כפי שקרו לו מאז וכן את הקשר הפנימי לרצח. העולם הזה טען שהרצח בוצע בידיעת השלטון כדי למנוע המשך הדיון בהתנהלות אנשי הסוכנות דאז בפרשת הצלת יהודי הונגריה.

ב1955 הוקמה "שורת המתנדבים" ארגון התנדבותי של סטודנטים בראשותו של אליקים העצני, שהתגייסו להלחם בשחיתות הפושה בארץ. העולם הזה הצטרף למאבק ונתן להם במה. אחד הקרבות הראשונים של העיתון היה נגד אבא חושי, ראש עירית חיפה. סדרת מאמרים על הכוחניות בה הוא מנהל את העיר, על הברחות מהנמל ומיני דברים כאלה.

את חיפה העיתון כינה "חושיסטן" ולא לקח הרבה זמן עד שבמערכת נתלתה פצצה. אחר כך פוצץ בית הדפוס בו הודפס העיתון. אורי אבנרי הזהיר את מפאי שהם מגדלים מקארתי ישראלי. בתגובה אסר חושי על מכירת העיתון בתחומי העיר.

השלב הבא היה מאבק במשטרה. עמוס בן גוריון בנו של ראש הממשלה ו-יחיאל סחרוב הפכו להיות האויב הבא. העיתון הביא גילויים על שחיתות אישית והפיכתה של המשטרה לכלי פרטי בידי העומדים בראשה. למרות ששורת המתנדבים התנסתה להתנתק מהקישור לעיתון המדינה כולה חיברה אותם בחבילה אחת. השב"כ ראה בהם חתרנים נגד המדינה. המדינה הגישה תביעה נגד שורת המתנדבים כשהעולם הזה משתף פעולה עם שמואל תמיר, הסנגור בהבאת הדיונים בדפוס. בסופו של דבר יחיאל סהר (סחרוב) פוטר מהמשטרה.  עמוס בן גוריון ו-שייקה ירקוני שגם שמו שורבב לפרשה הורשעו בדין. דווקא רדיפת השלטון אחרי העיתון גרמה לו להראות צודק והפופולאריות שלו עלתה.

כשהחלו לפנות נגד דברים המתרחשים בצבא הופסק המינוי על העיתון שהיה נשלח למחנות צה"ל השונים. כשרצו לכתוב על מחדלי שיקום של נכי צהל בביתן 19 בתל השומר הצנזורה לא הרשתה את הפרסום. במקום זאת הופיעה הגיליון עם דף 19 לבן. ואת שירו של נתן אלתרמן מגש הכסף. גם הצבא וגם המשטרה הודיעו שלא ישתפו יותר פעולה עם העיתון. וכן נוצר חרם של מודעות פרסומת של החברות הממשלתיות. לאורך שנים אחדות התנהלו משפטים של העיתון נגד סתימת פיות ונגד העיתון על האשמות שווא. פסקי הדין נגד סתימת הפיות היו לטובת העולם הזה והביאו לאיטם לשינוי בכל העיתונים. אך באותם ימים הממשלה הייתה מקציבה נייר לעיתונים וקצבתו של העולם הזה קוצצה.

הסופר יגאל מוסינזון כתב מחזה בשם "זרוק אותו לכלבים" שעסק בעיתונאי נוסח העולם הזה והעמיד אותו באור השלילי ביותר שהיה יכול. המחזה הוצג ב-תיאטרון הבימה. לבכורה הגיע בן גוריון מלווה בכל צמרת הממשל והמפלגה. תמונתו מוחא כף בשורה הראשונה הפכה להיות שער בעולם הזה כהוכחה למלחמה המתנהלת נגדו. והמחזה הפך להיות עוד הוכחה למלחמה המתנהלת נגד חופש העיתונות ובעיקר נגד העולם הזה.

בדצמבר 1953 חיכתה קבוצת צעירים ליד המערכת והכתה את אורי אבנרי ואת שלום כהן כשיצאו. את השניים הצילה קבוצת צנחנים שהזדמנה למקום במקרה.

כשהתפוצצה פרשת "עסק הביש" הצנזורה אסרה על פרסום שמות המשתתפים מלבד לבון ובן גוריון. קוראי העולם הזה שהיו מיומנים בתעלולי העריכה הי יכולים לנחש שאם מופיעה ידיעה המוסרת שם חדש בעמוד שמול הכתבה חסרת השמות הרי שאלו שמות משתתפי הפרשה. בהתחלה כשנאסר לפרסם מה זו הפרשה נכתב בעולם הזה סיפור קצר על פרשת ריגול של רשת יוונית בתורכיה והפרטים היו זהים לפרשה. המבינים הבינו. ואגב, באותו זמן העלה המחזאי ניסים אלוני את מחזהו "המהפכה והתרנגולת" שבו שני בתי אב רבים על פרשה עתיקה. פרשנים ניסו לייחס את המחזה לעניין הפרשה. העולם הזה היה נגד בן גוריון ובעד לבון. בן גוריון ניזוק מאוד מאותה פרשה.

ב1965 חוקק חוק לשון הרע שהיה בעיקרו חוק נגד העולם הזה. בפני אורי אבנרי הועמדה ברירה. ללכת לבית סוהר או לנסות להיבחר לכנסת כדי לזכות בחסינות. כך קמה מפלגת "העולם הזה-כוח חדש". אורי אבנרי נבחר לכנסת לפליאת רבים והוכיח שיש רבים התומכים בעמדותיו או לפחות מזדהים אתו במלחמתו נגד סתימת פיות.

במקום זה מפסיקה ניצה אראל את מחקרה על העיתון והאיש. מכאן הכל משתנה. כשהעיתון הפך להיות חלק ממפלגה למרות ש-אורי אבנרי ניסה להימנע מלשייך אותו, הציבור יצר את הקשר.

העולם הזה 1950-1965 הוא מחקר מרתק לא רק על העיתון. פרטים היסטוריים פוליטיים נשכחים עולים בו מחדש. וניצה אראל מותחת ביקורת על אורי אבנרי מכיוונים שונים. במקומות אחדים היא מראה על טעויות, על שקרים, על פער בין האמירות והאישיות, אך עדיין העיתון, לאו דווקא אורי אבנרי הוא גיבור הספר המחקרי הזה והסיפור הוא מרתק והיום כמעט ונשכח. נשכחה המלחמה, נשכח הכוח שהיה לעיתון נשכח הדור שהושפע ממנו.

רשימת האנשים שכתבו, צילמו ואיירו את השבועון היא מרשימה. הצלמים דוד רורבינגר ו-מקסים סלומון. העיתונאים סילבי קשת, רפאל בשן, אורי סלע, עמנואל פרת, אורי דן, אביבה סטן, ברוך נאדל, שרגא הרגיל, מקסים גילן, אלי תבור, עיתונאים כמו דן מרגלית, זיוה יריב, חיים הנגבי, אורי אלוני ואחרים עשו את צעדיהם הראשונים ולמדו לכתוב לעיתונות על ברכיו של אורי אבנרי. הכדורגלן שייע גלזר היה פרשן ספורט. דב בר מלכין מבקר התיאטרון. דוש ו-עמוס רינן עיטרו וכתבו. שמעון צבר. נורית בת יער עשתה את צעדיה הראשונים ככותבת אפנה. הרב שאול אבידור הכהן כתב בעיתון. חנוך מרמרי התחיל בעולם הזה והפך עם השנים להיות עורכו של "הארץ" ועוד רבים אחרים. כל כותבי העיתון היו צעירים לא רק יחסית לעיתונאים אחרים. הגיל הממוצע של הכותבים עמד על 25.5 אורי אבנרי היה בן 26 כשלקח את העיתון לידיו. במאמר הסיכום כותבת ניצה אראל: 

"העובדה שמוצר רב פנים זה הצליח להתקיים תקופה כה ארוכה למרות המחלוקות שעורר, נעוצה אולי בכך שיוצריו צמחו מליבת האידיאולוגיה  הציונית, והמשיכו לתת ביטוי במידה רבה לתפיסת היסוד שלה. העולם הזה שביטא את עמדותיו של אורי אבנרי עד כדי זהות בין העיתון לבין עורכו הראשי והצליח ליצור תמהיל מיוחד במינו של שיח הגמוני ושיח שוליים"

אני הבאתי מעט מן העובדות שבספר. ניצה הראל מרחיבה לא רק אל אורי אבנרי אלא בודקת כל מאמר וכל התרחשות בהתאם לרקע ההיסטורי. לרגע בו נכתבו ונעשו דברים.

הספר מעמיק ככל האפשר בעבודה מסוג זה. הוא מעניין מאוד. התקופה מרתקת והאנשים מרתקים בהתאם. תקופה שנלחמו בה על אידיאלים וזרמי מחשבה שלא היו קשורים למפלגות אלא לרעיונות. אם צריך הוכחה שמחשבות המגיעות מהשולים מחלחלות בסופו של דבר אל החשיבה הרחבה יותר, ספר זה על התפתחותו של איש עיתון ורעיון הוא ההוכחה לכך. הגלגול של אדם מורכב כל כך כמו אורי אבנרי שעשה תחנות רבות בחייו, החל מימין כמעט קיצוני דרך ציונות שניסה לבנות לה תיאוריה קצת שונה, דרך הכנעניות הציונית, ועד למה שנקרא היום השמאל הכי קיצוני. מרתק מאוד.