אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

זיכרון בהגירה חיילי הצבא האדום בישראל


זיכרון בהגירה חיילי הצבא האדום בישראל, סווטה רוברמן, הוצאת מאגנס, תשס"ה, 184 עמ'

חיילים זקנים צועדים

חיילים זקנים צועדים. מדים ישנים על כתפיים עייפות. זוהר של מדליות הקרבנו את חיינו, השגנו את הניצחון. היום אנו צועדים בארץ היהודים, בארץ הקדושה. זיכרון הנופלים, הכאב על אלה שלא חזרו. אנו צועדים יחד, בשורה אחת. כמו פעם בשדה הקרב, אנו יחד היום, יחד נגן על ארצנו. (אלי בידר, מתוך הספר) 

הדוד משה כהן, שהיה אחיה של חמותי, נפטר ביום גשם אחד. בין האבלים, קרובי משפחה ותושבי הישוב בלטו שני אנשים. מבוגרים למדי, לבושים חליפה, עם כובע זר ועליו סמל ועל חזם מדליות. המבוגר למראה מביניהם, נשא דברים לזכרו של הדוד, שנלחם יחד איתם במלחמת העולם השנייה, וסיים בהצדעה לזכרו.

כשקראתי את ספרה המרתק של סווטה רוברמן, "זיכרון בהגירה חיילי הצבא האדום בישראל" נזכרתי בהלוויה של הדוד משה. סווטה רוברמן שופכת אור על סיפורם הנוגע ללב של עולי בריה"מ ששירתו כלוחמים במלחמת העולם השנייה "המלחמה הפטריוטית הגדולה" כפי שקראו לה ברוסיה. הספר מבוסס על עבודת המוסמך של רוברמן, שהיא כיום דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה של האוניברסיטה העברית. (לשם הגילוי הנאות אספר כי אף אני תלמיד במחלקה זו).

התארגנות הווטרנים הסובייטים בישראל החלה בשנות השבעים עם העלייה מרוסיה של אותה תקופה. המושג "ווטרנים" ותיקי מלחמה, לא היה מוכר כלל בארץ, והיו שבלבלו אותו עם הוטרינרים, רופאי החיות. (אני זוכר קומיקאי אחד התוהה האם היו כל כך הרבה חיות חולות בוייטנאם) את מחקרה ביססה רוברמן בעיקר על תצפיות וראיונות בקרב ארגוני הווטרנים החיים היום בישראל. רוברמן, שנולדה וגדלה בבלורוסיה, אחת הרפובליקות של בריה"מ לשעבר, פותחת את הספר בזיכרונותיה מיום ה9 במאי, יום הניצחון על גרמניה הנאצית. משם היא עוברת למצעד בשנת 1998: ככר ציון בירושלים, מאות אנשים זקנים צועדים ועל חזם מדליות נוצצות לעיניהם האדישות של העוברים ושבים. ספרה מראה על השבר הגדול שבין מקומם של העולים כלוחמים עתירי זכויות בבריה"מ, למצבם היום זקנים בארץ לא מוכרת שאת שפתה אינם דוברים.

הפרק הראשון של הספר, הנקרא 'כאן מאריכים את החיים', עוסק בחיי היום יום של העולים הזקנים. היא מציגה את הקושי העיקרי של העולים, כאלה שהתחנכו על ערך העבודה והיום הם 'לא נחוצים,. קושי זה נוסף כמובן לקשיי הבריאות בגילם המתקדם. רוברמן מראה כיצד ההתארגנות סביב העבר המשותף יוצרת מסגרת לתמיכה הדדית. בפרק השני היא מתארת את מקומה של מלחמת העולם השנייה בתרבות הסובייטית, ואת הרקע ההיסטורי לתופעת הווטרנים בבריה"מ. רוברמן מספרת כי בצבאות שהכריעו את הנאצים היו יהודים רבים. אודה ולא אבוד הופתעתי לגלות כי בצבא האדום שרתו כחצי מיליון יהודים, כמחצית מהם נפלו בקרב, וגם בצבא הבריטי היו ששים אלף חיילים יהודים, ובצבא האמריקאי כחמש מאות וחמישים אלף, חבריו של הדוד משה.

חלקו השני של הספר עוסק בדמות החייל בתרבות הישראלית, ומנסה להסביר מדוע בשנות החמישים והששים, נכשלו מאמציהם של הווטרנים להכרה ממסדית, שהיה לה ערך רגשי ואף כלכלי. דרך הדיון בדפוסי ההנצחה של "יד ושם" מראה רוברמן כיצד הממסד הציוני התעלם בתחילה מפועלם. לאחר מכן סירב להכיר במלחמתם של הלוחמים הווטרנים כ"גבורה", והסכים לכל היותר לתת ללוחמים מעמד של "קרבנות השואה" בדומה לאוכלוסיה האזרחית שנטבחה בגטאות ובמחנות. רוברמן טוענת שדמותם של החיילים היהודים בצבאות בעלות הברית לא התיישבה עם הנתק המהותי שיצר האתוס הציוני בין היהודי הכנוע בגלות לדמותו של הצבר החדש. הגלות הובנתה כמקומם של היהודים הנרדפים, לעומת ארץ ישראל מולדתו של העם היהודי בה הוא נקהל לעמוד על נפשו.

מאמצי התעמולה של ארה"ב בזמן המלחמה הקרה, טוענת רוברמן, הצליחו להשכיח את מקומה החשוב של המערכה על רוסיה בניצחון על הצבא הנאצי. היא ממשיכה ומתארת את המוזיאונים שהקימו הווטרנים, ואת המצעד שנערך בירושלים מדי שנה ביום הניצחון על הנאצים. היא טוענת שדרכם של הווטרנים להתמודד עם הקושי הכפול כמהגרים וזקנים היתה לייצר שיח בו הלוחמים היהודים היו אלה שאפשרו את הקמתה של המדינה היהודית. מלחמתם עצרה את רומל בשערי ארץ ישראל ובדמם בנו את המדינה היהודית. במוזיאונים שלהם מוצגים הלוחמים בצבא האדום כרצף בשרשרת מימי המכבים מבר כוכבא ועד ימינו. בכך הם משלבים את האתוס הווטרני בתוך זה הציוני בצורה המתנגדת לאתוס הציוני אך מנסה להשתמש במשאבים הסמליים והחומריים שהוא מעניק ללוחמים בכך, טוענת רוברמן, הם בונים מחדש את דמותם ומאשררים בעיני עצמם את ערכם כאנשים וכאזרחים.

בעוד המוזיאונים פונים כמעט רק לקהילת העולים, המצעד בירושלים הוא דרך להחצין את הנוכחות הווטרנית בישראל. בתיאור מכמיר הלב מספרת סווטה רוברמן על המצעד בן שלש מאות המטרים אותו עושים הלוחמים הזקנים בכוחותיהם המעטים, ואותו הם נוצרים בליבם כמקור אור עד לשנה הבאה. רוברמן ממשיכה ומתארת את האנדרטאות שיוצרים הווטרנים כדרך נוספת לתת סימן במרחב הציבורי הישראלי, ומסיימת בתהייה נוגה מה יהיה על זכרם של הווטרנים כאשר, מכוחן של השנים החולפות, לא יהיו עוד בינינו. ספרה של רוברמן משלב תיאורים אתנוגרפיים יחד עם ניתוח תיאורטי. בגוף הספר הערות שוליים במידה נאותה, שאינה מכבידה על הקורא, ובסוף הספר הפניות ביבליוגרפיות כמקובל. הספר קריא וברור, גם לאלה שאינם אמונים על קריאת מחקרים אנתרופולוגיים.

הספר יצא לאור בסדרת "אשכולות" של הוצאת מאגנס באוניברסיטה העברית. הוצאת הספרים מגשימה לדעתי את יעודה של האוניברסיטה בכך שהיא מחזירה לקהל קוראי העברית מפירות המחקר בנושאי חברה וכלכלה, ותורמת לשיח הציבורי בנושאים אלה. ספרה המצוין של סווטה רוברמן נוגע בשאלות של זקנה ויחס לזקנים, באתוס הישראלי על שלילת הגלות, בדפוסי ההנצחה והזיכרון ועוד. הספר המעניין, הכתוב היטב, מעלה נושא חשוב. ספר חובה לבני הדור השני לעולי רוסיה- נכדיהם של הווטרנים, למחנכים שבכיתתם בני העולים, ובעצם לכל ישראלי.

פורסם לראשונה באתר הצופה

האתר של גלעד סרי לוי

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת גלעד סרי לוי