אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

האוליגרכים המיליארדרים החדשים של רוסיה / דייוויד א. הופמן


התמונה של דן לחמן

האוליגרכים

האוליגרכים המיליארדרים החדשים של רוסיה / דייוויד א. הופמן. הוצאת ספרית מעריב

הספר המאוד חשוב הזה בנוי מכמה חלקים שונים. האחד בוחן ומנתח אתברית המועצות שלפני גורבצ'וב. מנתח כלכלית וחברתית ומסביר למה השנוי כבר היה הכרחי. בהמשך ישנם שש ביוגרפיות בעיקר כלכליות של שישה מאלו שהצליחו הכי הרבה והפכו למולטי מיליארדרים עם פריצת השינוי ופתיחת הדלת לכלכלה חדשה. רובם "במקרה" יהודים עובדה חשובה במשטר שאנטישמיות, אם כי לא מפורשת, הייתה אחת מאבני הנגף בדרכם. רובם עבדו כמדענים מתחילים במכוני מחקר חשובים. הסיפור עוסק בטביעת העין שלהם, ביכולת הניתוח הקר. לא באישיות ובחיי היום יום שלהם. הם היו הראשונים להבין הם היו היזמים הגדולים הראשונים והפכו לתמנונים מרובי זרועות עמוסות בכסף. הם קיבלו את השם "אוליגרכים".

השם הזה מציין קבוצת אנשים שהתחילה את חייה ברוסיה וזרועות התמנון המכוערות שלה פשטו לארץ ולמקומות אחרים, אנגליה למשל, והם מנסים להדביק אותנו בכל החוליים שהביאו לעולם. בכדי להבין את התופעה כדאי להכיר את האווירה שהולידה אותה. רוסיה בסוף ימיו של ילצין.

בוריס ילצין של שנת 1997 היה כבר איש מבולבל. הוא בלבל בין אנשים בפומבי, עשה טעויות דיפלומטיות וכולם ראו עד כמה איננו מרוכז. הוא כבר היה איש חולה מאוד. בביקור ממלכתי באיטליה לא עצר לחלוק כבוד לדגל האיטלקי כמקובל. הוא הודיע, ואיש לא הבין מניין לו הידיעה, שקופי אנאן נוסע לבקר בעיראק, כשנשאל על כך ענה ילצין, "אף פעם לא אמרתי שאסע לעיראק". רוסיה כבר עמדה על סף משבר כלכלי באותם ימים. רק שנתיים קודם לכן העמידו אילי ההון ששלטו כבר בתקשורת את כל כוחם לעזור לו בבחירות. הוא נבחר ובעלי ההון הגיעו להסכם עם ילצין לאיחוד כוחות שבין כספם לכוח הפוליטי שבידיו. השניים הפכו לאחד. הם "האוליגרכים" בעלי ההון, שליטיה האמיתיים של רוסיה. הממון והכוח שמרוכז בידם גדול יותר מזה של המדינה שעד לא מכבר הייתה אחת העשירות בתבל.

ברזובסקי, חסר הסבלנות, שניצל את המעבר מהשוק מסוציאליזם לשוק חופשי לא רצה לחכות שדברים יקרו מעצמם. הוא רצה לזרז תהליכים. הוא רצה להחליף את ראש הממשלה צ'רנומידין במישהו שלאוליגרכים תהייה שליטה יותר גדולה עליו. לא לקח זמן רב ובעזרת ביתו של ילצין דווקא, הצליח להביא לפיטורי צ'רנומידין. הגלסנוסט והפרסטרויקה, תהליך שהתחיל בימי גורבצ'וב ב1985 צבר תאוצה חסרת אחריות כמעט. שישה אוליגרכים עמדו מאחורי הקלעים והכתיבו את התנהגותה של רוסיה בחיי היום יום בכלכלה ובפוליטיקה הבינלאומית. כל כלי השלטון החשובים כבר היו בידיהם. אמצעי התקשורת, הטלוויזיה, בתי חרושת, ונכסי המדינה, מערכת אכיפת החוק ושליטה בקרמלין. הם נעשו רעבתניים ואלימים יותר מיום ליום. הם היו צעירים כולם. בטווח הגילים של עשרים ומשהו לשלושים ומשהו. סמולנסקי היה נהג משאית. חודורובסקי בן ה21 עבד ולמד במכון מנדלייב המפורסם.

אלו ודומים להם היו הרצים בתחילת דרכם. הם היו שונים בכל, במעמדם החברתי ולא הכירו מקודם, אך מה שהיה משותף לכולם הייתה היכולת להשתנות, ללמוד לנצל מצבים במהירות בזק וליצור לעצמם עולם חדש. הם למדו מספרות " אסורה" שאותה הצליחו להשיג. רופרט מורדוק היה דמות לשאוף לדמות לה. ויזמי המערב שהגיעו עם ידיים פתוחות מלאות כסף עזרו להם מבלי משים. רוסיה החדשה עמדה בפני הפרטה וכל בעלי ההון והכלכלנים בעולם ניסו לחתול להם פרוסה מהאפשרויות. השישייה הזו, כל אחד בנפרד, הכירו את העם הרוסי וידעו שהוא צייתן עוד מימי הצארים. הקומוניזם דיכא בהם את שאריות הרצון האנושי להתפתח. רק יחידים כמוהם לא נשחקו בגלגלי השיניים של מערכת דכאנית בת שבעים שנה. המדינה החדשה החליטה קודם על שינוי הכלכלה בלי בסיס חוקי. כך כל אחד היה יכול לעשות כרצונו. לא היה פיקוח חוקי על הפעילות הכלכלית. בשנים הראשונות לא יצרו דבר, הם היו עסוקים בלהרוויח הון ולנצל את האפשרויות שנפתחו באחת. לאט לאט למדו להכיר אחד את השני. השישה התחברו, התיידדו, נפרדו והפכו למתחרים ולאויבים.

את הדרך בה חיי העם הרוסי בשנות הקומוניזם קשה להעלות על הדעת.. עוני משווע, חסרים בלתי נתפשים במוצרי צריכה יומיומיים תורים אין סופיים למנת בשר, לרוב שימורים, בגד או נעל. האוכלוסייה בזבזה את רוב זמנה הפנוי במרדף אחרי מוצרי בסיס. כל אדם ניסה ליצור קשרים הדדיים עם אנשים שיוכלו לספק להם, בגניבה מוצרים, עבור מוצרים שהם עצמם יגנבו ממקומות עבודה, או יחליפו ידיים בין אנשים שונים. רוסיה התקיימה על כלכלת צללים שלא הופיעה בתחשיבים הרשמיים ואי אפשר היה לדעת את האחוז שלה בתוך המסחר הרשמי. בלי שימוש ברשת חברים ובקשרים לא היה לאיש סיכוי להתקיים. לימוד שפות זרות, בעיקר אנגלית, לא התקיימו. הם למדו הכל מהרדיו האסור בתחנות אסורות. סרטים מערביים לא נראו ולא הייתה יכולת להשוות רמת חיים עד שהגיע הווידיאו והתחלה מערכת הברחת סרטים מערביים. השפע שנראה בהם המם את הרוסים. עד אז האמינו לתעמולה הרשמית שהמעט שראו אינו אמיתי וכולו אחיזת עיניים מערבית לשקר ולבלבל את הרוסים. זה העולם שגורבצ'וב רצה לשנות. אלכסנדר סמולנסקי, בן לאמא יהודיה מאוסטריה שברחה לרוסיה לפני המלחמה. כאזרח סוג ב. במשטר עוין אסרו עליו כמעט להתפרנס. רוב העבודות היו חסומות בעדו. כשהצליח למצוא עבודה בבית דפוס חל להדפיס תנ"ך לגורמים מעוניינים באופן פרטי. הוא נתפס והואשם כעוסק בפעילות מסחרית אינדיבידואלית.

"המערכת הייתה מאורגנת בצורה כזאת שנחשוב על אוכל מחצית החיים והחצי השני היה מוקדש לקניית בגדים לכסות את התחת" הוא אומר על הימים ההם. אחר כך כבר היה לו הכול.

אחוז האלכוהוליסטים ברוסיה היה מהגבוהים בעולם. הממשלה דאגה שהוודקה לא תחסר לעולם. עד כמה שיהיה חוסר בכל דבר אחר. הרוסים התחילו את יומם בשתייה ואתה גם הלכו לישון. הניסיון הראשון של גרובצ'וב לשינוי פנימי הייתה מלחמה, שנכשלה, באלכוהוליזם. אבל משהו מסגנונו והשינוי באווירה משך את לבו של סמולנסקי.

ב1986 גורבצ'וב העביר חוק המאפשר לאזרחים "פעילות אינדיבידואלית מכניסה" חוק שפרץ את שיטת כלכלת הצללים. לאנשים היה מותר פתאום לתת שירותים בגלוי. דבר נוסף שנולד באותה שנה הוא מדיניות הקואופרטיבים. בניגוד למשמעות הסוציאליסטית למחצה במערב, כאן הפכה המלה להתחלה של שוק חופשי. הקואופרטיבים החדשים היו תחילת העסקים הפרטיים ברוסיה. שורה אחת בחוק הזה, פתחה סדק ואפשרה פתיחת מוסדות פיננסיים, בנקים. החוק גם הכיל פסקה מרנינת לב הנוגעת לחרות האישית "כל פעילות שאינה אסורה בפירוש, מותרת" אחרי עשרות שנים של דיכוי ואיסורים הדלת נפתחה. כך נולדו האפשרויות הראשונות להשיג מהמדינה מוצרים בזול ולמכור ביוקר. ובבת אחת אפשר היה ליזום יבוא מהמערב. מחשבים וכלי חשמל מדגמים ישנים וזולים נמכרו ברוסיה ביוקר רב. החכמים החלו להתעשר. עשרות קואופרטיבים נפתחו בלחץ השלטונות, אלא שאיש לא ידע מה לייצר בהם, וכשכבר החליטו לא היו ממילא החומרים. לאטו הוא מצליח להקים עסק קטן. כשנשאל שנים אחרי אם הצלחתו הראשונה ניבאה את מות המדינה ענה " אנחנו לא חשבנו על מות המדינה. להיפך, אנשים דאגו לגורלם האישי. אם גורבצ'וב יסולק מהשלטון האם ייאסרו אותם ויירו בהם באשמת ספסרות".

בכלכלת מחסור, כשאי אפשר היה לקנות שום דבר הכסף, ככזה, שיחק תפקיד קטן למדי בחיי האנשים, אך לפתע הוא החל לקבל משמעות. בשנות הסוציאליזם רק לתעשייה ולייצור היה ערך משמעותי, כסף היה רק לממשלה השינוי התחיל להעביר כסף לאנשים. מי שהבין שלאנשים תהיה בקרוב האפשרות להרוויח יותר ולקנות עשה מאמצים להשיג כסף להביא סחורות וליצור סוף סוף שוק אמיתי.

ב1988 כשמרתפיו מלאים שטרי כסף שלא היה מה לעשות בהם הבין שהוא יכול לפתוח בשם הקואופרטיב בנק פרטי. הוא לא הבין כלום בבנקאות, מלבד הידיעה שמבנק עושים כסף ומתעשרים. ולקראת זה התחיל לכוון את דרכו וללמוד.

שלא כמו באמריקה של אחרי מלחמת האזרחים בה הגיע הון רב בעיקר מאנגליה להשקעות, בעיקר ברכבת. העולם הפיננסי המערבי עוד לא בטח ולא הבין את השינויים המתחוללים ברוסיה. הדרך היחידה לפעול היה שיתוף פעולה אך גם רמייה. רק לממשלה היה עדיין במה לסחור. קנו נפט בזול, שילמו שוחד, העבירו אותו החוצה ומכרו אותו במחירי שוק בעולם, הרוויחו כסף, קנו מחשבים אישיים שלא היו עדיין ברוסיה, שיחדו את מי שצריך, הכניסו אותם פנימה מכרו בהון תועפות, קנו שוב נפט בזול וחוזר חלילה. הממשלה לא העלתה עדיין את מחיר הנפט בתוך רוסיה ולכן כל התהליך היה אפשרי לכל מי שצבר כבר כסף לקניית הנפט. וכשהצטבר כסף לא סמכו על הבנקים הממשלתיים ופתחו בנקים פרטיים.

מה שהפכו להיות הסמלים למהפכנות בקרב הדור הצעיר של שנות השמנים היה הרצון לרכוש זוג ג'ינס ולהופיע את בכל מקום ומוסיקת רוק, אותה הכירו מתחנות רדיו שכבר אפשר היה להאזין להן כמעט בלי חשש. חודורובסקי, צעיר מוכשר סגן ראש הקומסומול באוניברסיטה שלו הבין את השינוי והבין גם שבלי קשרים בדרגים הגבוהים אי אפשר לעשות עסקים. "זה לא היה הכסף אלא החסות. בתקופה ההיא היית זקוק לחסות פוליטית" וחודורובסקי בעמדתו במפלגה השיג את הקשרים המתאימים ונדחף הלאה.

בכלכלה הרוסית לא היה כמעט כסף מזומן, לא במפעלים. אך בנוסף למעט הכסף שהתגלגל שם היו להם כספים וירטואליים, סובסידיות, שהממשלה העמידה לרשות המפעלים שאי אפשר היה להמיר אותם במזומן אלא רק להעביר ככוח קניה ממפעל למפעל. אחד הסימנים הראשונים לשינוי הגדול היה "המימון העצמי" דרך חדשה להבראת מפעלים בו הותר להם להשאיר ביבי המפעל את הרווחים להשקעה נוספת. הקומסומול התחיל להפעיל את אפשרות המימון העצמי וכך החליטו איך להשתמש בדמי החבר, במקום לקבל הכתבות מלמעלה. וכך אורגנו "מפעלים של הקומסומול והוא הפך בדרך חתחתים להתנסות ראשונה של צעירים בקפיטליזם קטן היקף וראשוני אך בה במידה לבית ספר לא רשמי למנהל עסקים. כך חודורובסקי מתחיל לפעול בחסות הקומסומול.

דייוויד א. הופמן. עורך חדשות החוץ של העיתון היוקרתי הוושינגטון פוסט, עובד בעיתון משנת 1982. הוא סיקר את תקופת שלטונם הנשיאותי של רייגן ובוש, ואחרי ששימש ככתב דיפלומטי ושליח העיתון בירושלים, נשלח לרוסיה שם שימש ראש מערכת העיתון במשך שש שנים, וליווה באופן אישי את עלייתם ונפילתם של האוליגרכים הרוסיים..

מאוחר יותר כשנשאלו המבוגרים למה לא קפצו על העגלה, היו להם יותר קשרים הרי, הם הודו שפחדו והזכירו שקוסיגין ניסה כבר בשנות השישים לעשות ניסיון כזה שנכשל, אלו שהיו חלק מהניסוי לא קודמו במקרה הטוב או נאסרו במקרה הרע. הצעירים לא זכרו את תקופת קוסיגין והעזו ללכת עם הרעיונות והצורך. הידע איך לעבוד עם כסף לא היה דבר פשוט צריך היה להיות בעל יכולת תמרון בין החוקים שהיו קיימים עדיין וסבכו הכל ובין הרצונות האנשים ולחונות האפשרויות החדשות. חודורובסקי, מסתבר, היטיב להבין את המשחק עד תומו. הוא הצליח למצוא פרצה להפוך כספי סובסידיות, על הניר, לכסף מזומן, והחל לצבור מטבע ממשי ולגלגל אותו לעסקים ולצבור עוד ועוד. ואם אפשר לראות בתהליך הזה את ראשית ההפרטה הגדולה, הדבר שהופרט ראשון היה הכסף עצמו, שיצא מידי הממשלה המרכזית ועבר לידי האנשים הראשונים שהבינו איך לשים עליו יד. חודורובסקי עשה כסף מאוויר. לא היה מעורב בכך שום תוצר, כמו אצל כמה מהאחרים. כמו האחרים הוא גילה את הפרצה המאפשרת לו לפתוח בנק, וכך החל לגלגל כספים בתחילה רק בתוך רוסיה אך אם פתיחת השערים והמשקיעים כספים מכל העולם זרמו אליו. בתחילת הדרך, כשעוד לא הייתה בורסה שלח חודרובסקי אנשים עם מניו מודפסות ומכר אותן ברחוב. אנשים לא ידעו מה זה הניר הזה. הוא עצמו הופיע לראשונה כמפרסם המניות בטלוויזיה והאיץ באנשים לקנות מניות ולהתעשר גם. הוא לא היה צר עיין והיה מוכן לשתף את כולם ברווחים. ללמד את העם לחשוב על כסף והתעשרות.

גוסינסקי למד תיאטרון ושאף להפוך לבמאי, אלא שמסיבות לא ברורות לא ניתן לו. יתכן שבשל אנטישמיות יתכן שבשל חוסר כשרון או קשרים. אחרי גלגולים שונים גם הוא הבין מהר שלפתוח "קואופרטיב" שענינו שרותי יעוץ למשקיעים זרים ברוסיה זה עניין כדאי וזו אכן הייתה תחילת דרכו.טיול שהזדמן לו לאמריקה גילה לו את הסופרמרקטים, את מסעדות השרות העצמי, את המבחר האין סופי בכל חנות ובכל פינה. הוא הסתנוור והרגיש כמו תייר בספר מדע בדיוני עתידני.

בשנות התשעים מוסקבה הפכה להיות מושחתת ונשלטת על ידי גנגסטרים קטנים וגדולים. כל אישור עירוני לווה בשוחד פקידים. לא המנהיגים הנבחרים מנהלים את העיר אלא אילי ההון החדשים המפעילים כוחות מסוג חדש, פלילי ומאיים. גנגסטריזם בהתהוותו. כמו האחרים גם גוסינסקי פתח בנק, והביא אתו את החידוש המדהים שראה באמריקה, כספומט. כששמו מתחיל להיות נושא לשיחות רכילות רעה הוא מחליט להיות בעל שליטה על מה שיאמר עליו. הוא פותח עיתון וזמן קצר אחר כך תחנת טלוויזיה פרטית המשדרת 24 שעות ביממה.

מכאן עובר הספר לניתוח המהלכים של השלטון. גורבצ'וב עם החזון ההולך להתממש בלי הכנה ובלי הבנה לעומק. ילצין והבעיות שהביא אתו. ניתוח מרחיב דעת על הפרטים של מאחורי הקלעים והלא ידועים לנו מדפי העיתונים או זיכרונות הימים ההם.

המדינה גלשה באחת למחסור גדול יותר מימי הקומוניזם. הכלכלה הייתה נתונה בהיפר אינפלציה עם הורדת הפיקוח על המחירים. ההפרטה נראתה כעונש שלא הובן על ידי בני העם הפשוטים ששילמו מחירי עתק בפתאום על כל דבר נכון שהחנויות מלאו בבת אחת בכל טוב אך המחירים היו כאלה שנראו בלתי ניתנים למימוש וקניה. הכל נראה מוכן למהפכה נוספת שתחזיר את הכל לאחור או לכיוון חדש לחלוטין.

החלק השני של הספר המתרכז יותר בתהליכים הפנימיים הרוסיים עשוי היה להיקרא כרומן מתח פוליטי, אלמלא השמות המוכרים, הידיעה שלנו על חלק מהפרטים אפשר היה לדמיין סופר הכותב ממוחו הקודח. חסרה גופה או משהו בדומה כדי להפוך את הספר המציאותי לספר דמיוני שלא יאומן. אך הכל כאן קרה, הכל יאומן. ההוכחות לפנינו. גם נפילת האוליגרכים ובריחתם מרוסיה, שקרתה אחרי שהספר נכתב.

ספר על עליה פרועה של אנשים שהתחילו ממקום צנוע והפכו להיות בעלי עוצמה בלתי נתפסת ומזה לפושעים בקנה מידה אופראי. הספר גדוש פרטי פרטים מרתקים. לא ביוגראפיים אלא על השיטה, על המדינה, על ההתמוטטות הגדולה והעברת מרכזי הכוח והשליטה מיד רשמית ליד פרטית. פרטים פשוטים כמו דירות בשטח שמונה עשרה מטר מרובעים המספיקות לארבע נפשות. דירות בנות 23 מטר רבועים נחשבות לוקסוס. הבניה הקומוניסטית המהירה של אחרי המלחמה. אנשים חיו בחוסר שלנו במערב קשה אפילו לדמיין. אלא שהם לא הכירו במושג עוני, לא היה למה להשוות, לאף אחד לא היה כלום מלבד לשכבה בלתי נראית של מיוחסים פוליטיים.

מה שהחל בניצול הזדמנויות בצל החוק הפך להיות עולם של פשע. הכסף עיוור את כולם, הרצון להשתלב ולהכריע בכל עניני השלטון הפך אותם לשנואים. השינוי הבא כבר נלחם נגדם.

אם הספר היה בדיוני הייתי מגדיר אותו כעוצר נשימה אך מכיוון שהוא מחקר מציאותי לחלוטין הוא ספר מרתק מבחינת הגילויים שבו. כל מי שמתעניין אוהב ומהופנט מהיסטוריה בהתהוותה, מעבר קרוב ומפוליטיקה שזעזעה מדינה ענקית, גרמה להתפרקות חברתית ולהתפרקות של מדינות בנות ייהנה מכל רגע קריאה. הכתיבה הבהירה והסוחפת. הוא נכנס לעומק התהליכים, ומי שרק קרא כותרות עיתונים יגלה איך קורים תהליכים ענקיים בתוך מדינה משתנה, משתנה הלוך וחזור. מרתק ומדהים.

לקריאה נוספת - אימגו:

האוליגרכים - מבוא / דיוויד א. הופמן

האוליגרכים - צללים ומחסור / דיוויד א. הופמן

התפרקות ברית המועצות

מעורבות ברית המועצות במזרח התיכון

גאדיס והתפרקות ברית המועצות

חרושצ'וב מול גורבצ'וב

הגולאג - כאשר האבסורד הופך למציאות

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן