אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ניצחון חמאס בבחירות הפלסטיניות


התמונה של תומר ריבל

חגיגות בשטחים לאור ניצחון החמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית

ניצחון החמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית ביום רביעי ה 25 לפברואר, למרות שלא היה לגמרי בלתי צפוי, הכה רבים בתדהמה שלוותה בחרדה. מבקרים פוליטיים של הממשל האמריקאי הביעו שימחה לאיד כשהעלו בסימן שאלה את היוזמה של הנשיא בוש להביא לדמוקרטיזציה של המזרח התיכון, בייחוד לאור ההתעקשות האמריקאית ללחוץ על ישראל להתיר בחירות במזרח ירושלים.

יותר מכל, אסור לנו לשכוח שניצחון החמאס הוא עניין פלסטיני פנימי ולווא דווקא סוגיה של טרור בינלאומי או התחזקות האיסלאם. הפלסטינים חיפשו אלטרנטיבה להנהגה המושחת של הפת"ח, הנהגה שהובילה אותם במשך עשרות שנים מדכי אל דכי חברתית וכלכלית. בדומה למהפכות אחרות במזרח התיכון, בכללן המהפכה האיראנית, מאחורי הבחירה הפלסטינית עומדים שיקולים כלכליים וחברתיים. יש כאן גם אינדיקציה ברורה לישראל ולקהילה הבינלאומית שהמפתח לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני עובר דרך הנהגה פלסטינית ראויה וסדרי ממשל תקינים ברשות הפלסטינית.

ההצבעה עבור ארגון של מחבלים מתאבדים ואידיאולוגיה אסלאמית מעיד על מצבה הרעוע של הפוליטיקה הפנימית הפלסטינית. הפת"ח קוצר את הזרעים שהוא טמן במו ידיו. מאז חזרתו לגדה המערבית ולעזה במסגרת הסכמי אוסלו, הוא האכיל את בני עמו בתפריט מגוון של שחיתות, שנאה ופרופגנדה אנטי ישראלית. הפת"ח אפשר את קיומו של החמאס כנשק של טרור גם על מנת לפגוע בישראלים וגם על מנת לאותת לקהילה הבינלאומית לגבי האלטרנטיבה לשלטונו בצורתו של ארגון טרור איסלאמי. באותה העת שמר הפת"ח על חזות חיצונית של מתינות ופרגמטיזם. המשחק הכפול הזה גבה ממנו את מלוא המחיר. אין צדק בפוליטיקה אבל יש משגים ותוצאות למשגים.

במהלך 2002, למשל, תחת שלטונו של ערפאת, עלה בידיהם של טרוריסטים פלסטינים להרוג 452 ישראלים. המספרים לאחר מכן ירדו לא כתוצאה משינוי גישה אצל הפת"ח אלא בעיקר הודות לכך שארה"ב וישראל התפקחו, הפסיקו לראות בערפאת כשותף לשלום ופנו בהדרגה לכיוון של הפרדה חד צדדית (גדר ההפרדה) ופעולות סיכול צבאיות.

הרציונאל המוטעה שעמד מאחורי הסכמי אוסלו התבסס על משאלת הלב של יוזמי ההסכם לפיה ערפאת והפת"ח יכפו שלטון נוקשה ודיקטטורי על השטחים � מה שיוביל ליציבות. ישראלים לא שכחו את הסיסמא הנפוצה באמצע שנות ה 90 מבית מדרשו שליצחק רבין המנוח לפיה לפת"ח אין בג"ץ ואין ארגון בצלם.

יצחק רבין צדק בהבנתו כי ל-ערפאת לא היה אכפת כהוא זה מזכויות אדם. אולם הוא טעה כשהוא הניח שהפת"ח יטפל בחמאס. ערפאת לא רק שלא פעל נגד החמאס אלא השתמש בו לצרכיו. במקביל תמיכתו של ממשל בוש בשלטון הפת"ח שדיכא את בני עמו, עורר פקפוק במניעיה של ארה"ב והקשה על יצירתה של תנועה דמוקרטית בר קיימא ברשות. ראוי יהיה בנקודה זאת לסטות קמעה ולהיזכר בדבריו של המזרחן לואיס ברנרד. ברנרד מאשים במידה רבה את המערב בסטנדארט כפול ביחסו לעמים הערבים של המזרח התיכון. ממשלים אמריקאים נטו לתמוך באליתות שדיכאו את בני עמם בעולם הערבי. בנשימה אחת עולה שמו של השאה האיראני או שלאסדהאב שזכה לתמיכה של ארה"ב בשנות ה 80 וזאת לאחר הטבח שהוא ביצע בחמת. מדיניות א זאת לא מקנה לארה"ב קרדיט רב בקרב העמים הערביים. מצד שני, ברנרד מעיר, כשישראל גורמת להפרות של זכויות אדם שהן בטלות בשישים לעומת ההפרות של משטרים ערבים, היא מייד מוצאת את עצמה תחת אור הזרקורים של ביקורת בינלאומית. התמיכה האמריקאית והישראלית בערפאת מקורה בקונספציה המוטעית של רצון ליציבות וחיפוש אחר "איש חזק" תורן על חשבון משטר מיטיב לנתיניו, אלא שאותו "האיש החזק" התברר כפרסה אחת גדולה.

הקונספציה של "האיש החזק" הובילה את ארה"ב לסטנדארט כפול נוסף בהקשר של הבחירות הנוכחיות ברשות הפלסטינית. מסתבר כי האמריקאים (וגם הרבה ישראלים) היו משוכנעים שיהיה מה שיהיה, הפת"ח יישאר בעמדות כוח. הבית הלבן לחץ על קיום הבחירות ולאחר שהחמאס עלה קונדליסה רייס הצהירה כי הבחירות היו ביטוי לשינוי פוליטי בדרכי שלום ונועם. באותה הנשימה הצהירה לגבי החמאס כי זה בלתי אפשרי מצד אחד להיות מעורב בפוליטיקה לגיטימית ומצד שני לעסוק בטרור. הנשיא בוש, שכה חשובות היו לו הבחירות ברשות, הצהיר כי ארה"ב לא תנהל יחסים עם הצד הנבחר כל עוד החמאס לא יוותר על כוונתו להשמיד את ישראל.

אם כן, מה טומן בחובו העתיד לאחר ניצחון החמאס? שני תסריטים בולטים עומדים על הפרק. האחד אופטימי והשני פסימי. על פי התסריט האופטימי, האחראיות השלטונית תהפוך את חמאס לפחות ופחות רדיקאלי עם הזמן. זאת היא כמעט אקסיומה (כמעט!) במדעי המדינה שישיבה בקואליציה ממתנת. raison d'e tat חזק יותר מכל אידיאולוגיה. החמאס במוקדם או במאוחר יאלץ לשבת ולדון עם ישראל בצורה כזאת או אחרת. בנוסף, אם החמאס יהיה מעוניין לזכות בכספי סיוע בינלאומיים, הוא יהיה חייב להתפרק מנשקו. הגעתה של קאנצלר גרמניה לירושלים ב 29 לנובמבר והצהרתה כי אסור שהאיחוד האירופאי יממן את החמאס באם זה לא יזנח את הטרור ממחישים נקודה זאת.

מסוק אפאצ'י יורה טיל הלפייר

בנוסף ובאופן כללי, קשה מאד לארגון טרור להתקיים כאשר הוא נהפך לגוף פוליטי ממוסד. יתרונה העיקרי של לוחמה זעירה, דוגמת טרור וגרילה, נגד צבאות מאורגנים ומדינות מבוססות הוא דווקא חוסר הארגון (הפורמאלי). מאו צה טונג העיר על אופן הלחימה של כוחות זעירים כי כל אמתי שהאויב תוקף יש לסגת, כשהאויב נעצר אסור להניח לו, כשהוא מתעייף יש לתקוף וכשהוא נסוג יש לזנב אחריו. כשהחמאס יושב היום בפרלמנט הפלסטיני אין לו לאן לסגת. לכל הישראלים המודאגים, היום יש כתובת ברורה הרבה יותר לטיל ההלפייר של האפאצ'י.

התסריט הפסימי מזהיר מפני הפיכתה של הרשות הפלסטינית ל'חמאסטן' כשהחמאס נעזר בעזה כבסיס ליבוא נשק וטרוריסטים על מנת לתקוף את ישראל. אהוד יערי טוען שמאז ההתנתקות מעזה, מנסה ארגון אל קעידה לתקוע יתד ברצועה ולהקים בה תשתית של טרור נגד ישראל. אך לא רק עזה נמצאת בראש מעייניו של אל קעידה. הארגון הטרוריסטי הצליח בתקופה האחרונה להניח את כף רגלו בדרום לבנון, ירדן, סיני ועזה. ביטוי מובהק להתחזקות אל קעידה באזורינו הוא אוסף של פיגועי טרור באזור החל בפיצוץ המלון בטאבה באוקטובר 2004, הפגיעה במלונות בשארם ביולי 2005, פיצוץ המלונות בעמאן בנובמבר 2005, ירי קטיושות מעקבה לאילת באוגוסט אותה שנה וכלה בירי הקטיושות מדרום לבנון לקריית שמונה ושלומי ב 27 לדצמבר.

פריסת אירגון אל קעידה במזרח התיכון

באוקטובר 2005, יירט המודיעין הישראלי מכתב שנשלח מאיימן זוו'אהירי (ayman zawahiri) � סגנו שלבן לאדן � לאבו מוסאב זרקאוו'י (abu musab zarqawi) � ראש קמפיין הטרור הסוני בעיראק. במכתב, זוו'אהירי מדגיש את החשיבות של ביסוס המאבק נגד הצלבנים במדינות הלבנט. הסיבה לכך היא שניצחון האיסלאם הסוני במדינות אלו יהיה בו בכדי למנוע הגמוניה שיעית מטהרן לדמשק ודרךהחיזבאללה לחוף הים התיכון. בסוריהפעילה קבוצה סונית בשם "צבא מוחמד" בנוסף לקבוצה המתכנה "ארגון אלקעידה באדמות הסוריות" תחת ניהולו של אבו מוסאב זרקאוו'י המכונה "האמיר של אלקעידה בארץ שני הנהרות". קבוצה זאת הייתה אחראית על ההתקפה בירדן בנובמבר אשתקד. בסיני פועלת קבוצה המורכבת מבדווים ופלסטינים בשם "ארגון אל קעידה בארץ הנילוס". בלבנון ישנו ארגון רדום בשם "אוסבאט אל אנסואר" (התאחדות המאמינים). בעזה הופיעה לאחרונה קבוצה חדשה בשם "ארגון אל קעידה במחוזות הגבול". בשידור מוקלט באינטרנט מהתשיעי לינואר השנה, זרקאוו'י מצהיר כי הפגזת הקטיושות על צפון ישראל מנובמבר ("הפצצת בני הקופים והחזירים") היא רק ההתחלה בשורה של מתאבנים שבן לאדן הכין עבור ישראל.

ניתוח

אין ספק שהתבססות של אל קעידה בעזה מעוררת חששות לא מעטים. אולם, לא הכל מבשר רעות לישראל. אהוד יערי יודע לספר שכניסתו של אל קעידה למזרח התיכון יוצרת קונפליקטים עם המוסדות הפוליטיים האיסלמים המבוססים. בלבנון המתיחות בין אל קעידה לחיזבאללה גדלה מיום ליום ובאה לידי ביטוי בהטחת עלבונות והאשמות הדדיות. אל קעידה, יש לציין, לא רואה בשיעים מוסלמים ראויים והוא מכנה את החיזבאללה "חיזב-עלאת" (hizb-allat) � כינוי לפסלים שנותצו על ידיהנביא מוחמד. בעיראק המתיחות לובשת גוון של מאבק דמים בין סונים לשיעים.

גם ארגונים סונים באזורנו אינם מתלהבים יתר על המידה מהופעתו של אל קעידה כשחקן חדש בזירה. בתחילת השנה, האחים המוסלמים השיקו לראשונה קמפיין תעמולתי נגד אל קעידה. החשש הגדול שלהם הוא שאל קעידה ישמש גורם משיכה לצעירים קיצוניים ויכשיל את הישגיהם האחרונים בבחירות לפרלמנטהמצרי. הם אינם מעוניינים בהכרזת מלחמה על משטרו של מובארק. החמאס מבחינתו חושש שאל קעידה והניאו- ו'האביזם שבו הוא דוגל ימשוך את הצעירים מקרבו שמאסו בהפסקת האש עם ישראל. מה עוד, החמאס נהנה מסיוע מאיראן � אויבתו של האיסלאם הסוני של אל קעידה. עם זאת, אסור לישראל לחזור על אותה טעות של אוסלו ולצפות שהפלסטינים ילחמו זה בזה ויפתרו לנו את הבעיות. זה לא קרה עם הפת"ח והחמאס. בנוסף, אין זה בטוח שיש לישראל אינטרס במלחמת אזרחים פלסטינית ולבנוניזציה של רצועת עזה.

אבו מוסאב זרקאוו'י

על מישור אחר לחלוטין, יתכן כי מומחים מגזימים בהערכותיהם לגבי הקשר בין זרקאוו'י ל-בן לאדן. בשנת 2000 נפגשו השניים באפגניסטן. עם זאת, שום דבר מעשי לא יצא מהפגישה. לורטה נפולאוני, מומחית לטרור בינלאומי, טוענת שהסיבה לחוסר הכימיה בין זרקאוו'י לבן לאדן נובעת מפער סוציו-אקונומי בולט, האחד בא ממעמד הפועלים בירדן ואילו השני מהמעמד הגבוה הסעודי. באותה שנה זמן קצר לאחר המפגש עם בן לאדן, זרקאוו'י הקים מחנה אימונים בצפון מערב אפגניסטן בעיר הראט במימון הטאליבן ו ב 2002 לאחר נפילת משטרו של האחרון, הוא ברח לעיראק והתכונן למערכה שתגיע לאחר הפלישה האמריקאית.

האמריקאים, הכורדים והירדנים ייחסו לו שורה של פעולות טרור שספק אם לקח בהם חלק. למשל יוחס לו קשר לניסיון לבצע פיגוע בירדן בחגיגות המילניום או למשל לרצח הישראלי יצחק סניר והדיפלומט האמריקאי לורנס פוליי. בפברואר 2003 כאשר מזכיר המדינה האמריקאי, קולין פוו'ל, הציג בפני מועצת הביטחון של האו"ם בהקשר העיראקי, הוזכר שמו של זרקאוו'י במפורשות � מה שהקנה לו מקום של כבוד בקרב הג'יהאד העולמי.

פעולותיו בעיראק במהלך השנים הבאות לא היו בחסות אל קעידה. יש לזכור שבו לאדן ומקורביו הסתתרו באותה העת בגבול בין פקיסטן לאפגניסטן ללא יכולת ישירה להשפיע על הנעשה בעיראק. ב 27 לדצמבר, 2004 בשידור של רשת אל ג'אזירה, בן לאדן הכיר רשמית במלחמתו של זרקאוו'י בעיראק וכינה אותו "האמיר של אל קעידה בארץ הפרת והחידקל". אולם תמיכה פומבית זאת באה בדיעבד והיוותה הכרה בפועל בזרקאוו'י על סמך המציאות בשטח שנוצרה במנותק מהשפעה ישירה של בן לאדן.

מקורות:

wall street journal (review and outlook), january 27, 2006.

loretta napoleoni. "profile of a killer," foreign policy, november/december, 2005.

mau tse tong, on guerrilla warfare, university of illinoise press, 2000.

ehud ya'ari. "enter al-qaeda," the jerusalem report, february 6, 2006.

לואיס ברנרד, "השבר שאינו נגמר," ארץ אחרת, גיליון מס.8, ינואר/פברואר, 2002.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת תומר ריבל