אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מרקסיזם ולאומיות חלק א


התמונה של תומר ריבל

מרקסיזם ולאומיות, הינן שני כוחות אידיאולוגים ופילוסופיים שהתפתחו באופן אינטנסיבי במהלך המאה ה 19 והשפיעו במידה רבה על הפוליטיקה של תקופתם ושל המאה הבאה. כיצד השפיעו אחד על השני והאם הם התקיימו יחדיו בהרמוניה או בסטירה הדדית? ישנן מספר דרכים לנסות ולענות על שאלות אלו. אחת מהן היא לבדוק את היחס של מי שייסדו את האסכולה המרקסיסטית, קרל מרקס ופרידריך אנגלס, לכוחות הלאומיים שפעלו סביבם בעיקר מהמהפכות האירופאיות של 1848 ואילך. סביב סוגיה זו סובב המאמר כשהוא ינסה לרדת לשורשם של דברים ולבחון את היחס של המרקסיזם הקלאסי ללאומיות ולפועל היוצא שלה – המדינה. המאמר מחולק לשלושה חלקים עיקריים. החלק הראשון מהווה מסגרת כללית אשר מספקת הגדרה אופרטיבית למושג הלאומיות על ידי חלוקתה ללאומיות משני סוגים, לאומיות אופקית ואנכית. בנוסף, יעסוק הפרק הראשון בסקירה היסטורית של מאורעות שיסייעו למקם את הקורא בקונטקסט היסטורי רלוונטי לתקופה בה מרקס ואנגלס חיו, חשבו ופעלו. הפרק השני יורד לעובי הקורה של כתבי מרקס ואנגלס ומציע דרך לבחון אותם מהזווית הלאומית בהיבטים של כוחות כלכליים, היחס של המרקסיזם לאידיאולוגיה ככלל ולאידיאולוגיה לאומית בפרט, ניכור חברתי ולבסוף הממד האוניברסאלי של הפרדיגמה המרקסיסטית ושאלת עתיד המדינה. הפרק השלישי שם דגש על תנועות לשחרור לאומי באירופה ממבטם של מרקס ואנגלס ומציע ניתוח העומד על חסרונותיו של המרקסיזם הקלאסי להתמודד כראוי עם הסוגיה הלאומית.

/

קרל מרקס

הלאומיות – הזדהות אופקית ואנכית

את הלאומיות ניתן לאפיין כקשרי הזדהות משני סוגים, אופקי ואנכי. קשר אופקי מוגדר כתחושת קירבה אתנית ושייכות בין אינדיבידואלים באוכלוסיה, אשר מושפעים משפה, היסטוריה, מסורת ומנהגים משותפים. קשר אנכי מבוסס על הזדהות ונאמנות של קבוצת אוכלוסיה למדינה ולמוסדותיה הייצוגיים. ככלל הלאומיות הנה תופעה חדשה יחסית. עד סוף המאה ה 18 לא היו קיימות באירופה מדינות לאום במובן בו אנו תופסים אותן כיום. מבחינה פוליטית אירופה התאפיינה בבתי מלוכה שחלשו על מספר פרובינציות מאוחדות בכוח הנאמנות למנהיג ספציפי. התגבשות של מספר תהליכים כבדי משקל הביאו לתמורה מרחיקת לכת במבנה הפוליטי של היבשת, בעיקר במערבה – בבריטניה, צרפת וגרמניה.

בראש ובראשונה, הייתה זאת המצאת הדפוס שחוללה את השינוי הגדול. לפני עידן הדפוס, בני אדם הפגינו נאמנות מוגבלת בהיקפה לאציל הפיאודלי, לעיר מגוריהם או לכנסייה הקתולית. הדפוס שימן את גלגלי הרפורמציה וניתץ את האשליה של אחדות אירופאית תחת כנפי מוסד האפיפיור. הדפוס גם אפשר לנסיכים אירופאים ליצור פרשנויות ייחודיות של הדת ולהתאימם לנתיניו. תרגום כתבי הקודש מלטינית לשפות שונות ותפוצתם הודות לדפוס אפשרו לנסיכים להדגיש את המייחד והמפריד בין עם לעם. שפות ודיאלקטים אינדיבידואלים הועלו על נס בכל רחבי אירופה. knusten מסביר שבטווח הקצר, התחזקותן של שפות ודיאלקטים מקומיים החלישו את ההגמוניה הכלל אירופאית של הנצרות הקתולית שנשענה על הלטינית כ lingua franca. בטווח הארוך, השפה הקנתה בפני השליטים המונרכים כלי חדש רב עוצמה לשליטה פוליטית ביצירת מדינות גדולות וריכוזיות (knusten, 1992: 164).

/

מנצ'סטר בתקופת המהפכה התעשייתית. תהליך התיעוש שפקד את מערב אירופה לקראת סוף המאה ה 18 הגביר את השפעת הדפוס והתחזקות השפות המקומיות. מסחר גואה ותעשייה מתפתחת בקצב מואץ סייעו לתהליך סקולריזציה של אורחות החיים.

תהליך התיעוש שפקד את מערב אירופה לקראת סוף המאה ה 18 הגביר את השפעת הדפוס והתחזקות השפות המקומיות. מסחר גואה ותעשייה מתפתחת בקצב מואץ סייעו לתהליך סקולריזציה של אורחות החיים. בתמורה, סקולריזציה הביאה לצמיחת תיאוריות חברתיות חדשות, מערכת חינוך מודרנית, הפצת ידע קרוא וכתוב ולראשונה בהיסטוריה קהל קוראים אירופאי נרחב. התרחבות קהל הקוראים יצרה כר פורה לתפוצת רעיונות פרי תורת ההשכלה (ibid.). תנועת ההשכלה דחתה את האלוהי לטובת חוק הטבע. התפיסה בימי הביניים של השליט הנהנה מסמכות מטעם שמיים הוחלפה בראיית עולם המכירה בזכותו האינהרנטית והטבעית של כל עם לחירות פוליטית ולטריטוריה. כשטבע ועם החליפו מלך ואלוהים, הפוליטיקה לא נתפסה יותר כמתקיימת מתוקף צו עליון דתי אלא כמערכת השואפת לארגון 'מלמטה' – מתוקף האינטראקציה בין אזרחים שווי זכויות תחת חוקי מדינה חילוניים התקפים על כולם באותה המידה (birken, 1994: 134). האבסולוטיזם המונרכי החל מאבד מכוחו עת נפוצו רעיונות ששילבו את הזכות להגדרה עצמית עם השתתפות פעילה של האזרחים בפוליטיקה של המדינה, זכות בחירה אוניברסאלית, חירות ושוויון.

הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק והפילוסוף הצרפתי ז'אק רוסו היו בין הראשונים שבישרו את אותם הרעיונות החדשים. לוק מזוהה יותר מכל עם האמונה בחירות אינהרנטית ושוויון כלפי החוק שמהם נהנים בני האדם בהיותם יצורים תבוניים. בחיבורו מ 1690 – an essay concerning the true original, extent and end of civil government – הוא טוען:

…and yet all this consists with the quality i there spoke of as proper to the business in hand, being that equal right that every man hath to his natural freedom, without being subjected to the will or authority of every other man (locke, 1939: 424).

/

הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק

בעולם לוקיאני, האינדיבידואל כפוף לחוק טבע שמעניק לו זכויות בסיסיות המונות את הזכות לחיים, חירות ורכוש. רצח, עבדות, גניבה עומדים בסתירה לאותן הזכויות ולפיכך אסורים קטגורית. השוויון בין בני האדם מניח את קיומן של אותן שלושת הזכויות היות שמחובתנו להפגין כלפי האחר התנהגות שאנו דורשים שתופגן כלפינו (doyle, 1997: 217). המדינה אינה תוצאה של סדר אלוהי שבה השליט נהנה מזכות שמימית אלא תוצר מלאכותי הנוצר על ידי בני האדם רציונאליים באמצעות חוזה חברתי וולנטרי שמטרתו לעגן את הזכויות הבסיסיות שלהם זכאי כל אחד (knusten 1992: 103). במילים אחרות, המדינה מוקמת על ידי האזרחים למען האזרחים. לוק מניח את היסודות לקשר האנכי בין האוכלוסייה למדינה שמהווה את תחילתה של הלאומיות.

בדומה ללוק, מספר עשורים לאחר מכן, טען הפילוסוף הצרפתי ז'אן ז'אק רוסו שהאדם ניחן בבינה טבעית ובזכות המולדת לחירות. אולם את הבינה יש לפתח. במידה והאדם נולד לחברה טובה, הוא יפתח את הבינה וייהפך לטוב. אם הוא נולד בחברה גרועה, בינתו תיהפך ליוהרה, בוז, קינאה ותכונות רעות נוספות. במילים אחרות, האדם הינו יצור רציונאלי בפוטנציה אולם סדר חברתי עלול להשחית את מידותיו.

אבולוציה היסטורית הביאה לצמיחת הציוויליזציה שזאת בתורה הביאה לתולדת הרכוש הפרטי. במצב הטבע הקודם לציוויליזציה ורכוש פרטי, חי האדם חיים פרטיים באושר ובתום. כעת במסגרת התפתחות הציוויליזציה, בני האדם נאלצו ללמוד לחיות יחדיו ולהסתמך אחד על השני. שיתוף הפעולה בניהם נהפך לסיסטמטי, חלוקת העבודה נהפכה לפורמאלית, פעילות אנושית עוגנה תחת חוקים ברורים, מנהגים ומסורת. נוצר פרדוקס: מצד אחד ציוויליזציה חיזקה את תלות גומלין בין בני האדם. מצד שני הרכוש הפרטי עורר אנוכיות ותאבת בצע. חלוקת העבודה והרכוש הפרטי אמנם תרמו להתרחבות היצור ליעילות ולשפע. אך היה לכך מחיר כבד. חייו של האינדיבידואל החלו להיות מאופיינים בחוסר שוויון משווע. אומללות ושעבוד נהפכו למנת חלקו היום-יומית. האדם התרחק מרחק שנות אור מהתום, האושר והחירות של מצב הטבע הראשוני. תחת הציוויליזציה, רכושנות נהפכה לסגולה, עוצמה ליוהרה, מיומנות לתחרותיות ואהבה לקנאה (ibid., 115-117).

/

הפילוסוף הצרפתי ז'אק רוסו

על מנת לפתור את הפרדוקס הנ"ל, רוסו הוגה יצירתו של חוזה חברתי צודק שישחרר את האזרחים משעבוד ואי שוויון. כל אזרח ישבע אמונים לא לשליט לוויתן נוסח תומס הובס אלא לרעהו, אזרח אחר. בצורה זו כל האזרחים יהיו שווים זה לזה וחופשיים. המדינה תשקף לא את רצונו של שליט כזה או אחר אלא את הרצון הכללי (general will) של כל האזרחים. מטרת הרצון הכללי היא סדר רציונאלי המבוסס על צדק. כל אזרח ייהנה מהזכויות הבסיסיות של חיים, חירות ורכוש. כך הרצון הכללי ייהפך לסכום כל ההבדלים בין אינדיבידואל לאינדיבידואל. על מנת להבטיח את קיומו של הרצון הכללי יש להביא להשתתפות שווה ואוטונומית של האזרחים בתהליך קבלת החלטות דמוקרטי ולהבטיח צדק ציבורי (doyle, 1997:145). למעשה, באמצעות מושג הרצון הכללי, רוסו לוקח את המדינה מידיו של השליט ומעניק אותה לאזרחים. האינטרס הלאומי נהפך לאינטרס של הכלל (ולא של אליתה שלטונית) שקושר את האוכלוסייה בקשר לאומי למדינה.

המהפכה הצרפתית נשענה במידה רבה על רעיונותיו של רוסו כשהיא יצרה את הקשר הבלתי נפרד בין העם למדינה באמצעות רעיונות של אחווה שוויון והשתתפות דמוקרטית של האזרחים בשלטון, או במילותיו של abbe sieyes מ 1789, שנת פרוץ המהפכה:

[the nation is] a union of individuals governed by one law, and represented by the same law giving assembly (knusten, 1992: 103).

התבוננות על הסיסמאות של המהפכה הצרפתית ממחישה היטב את אותו הקשר בין העם למדינה. סיסמאות אלו שיקפו חזון של מדינה המבוססת על חירות ופטריוטיזם המשתקפים במדינה האזרחית – לאומית. הייתה זאת מדינה חדשה שהחליפה את המדינה הישנה הנשענת על מלך ושלוש מעמדות כפופים לו. במילים אחרות, המהפכה יצרה סדר פוליטי – חברתי חדש שבנוי על אומה של אזרחים המגשימים את האינטרס הפרטי באמצעות האינטרס הלאומי ולשם כך נזקק העם למדינה של פטריוטים עם ממשלה לאומית שתבטל את האפליות של הסדר הישן, תשמור על רכוש פרטי ותבטיח קיומם של חירויות בסיסיות כפי שמעיד פמפלט אנונימי מהתקופה:

patriotism is the secret resource which maintains order in the state, the virtue which is most necessary for its preservation, its internal well-being and its internal force and glory (shafer, 1938: 33).

פמפלט נוסף מאותה תקופה שנכתב על ידי איש עסקים בשם טרגט target מצהיר:

we have acquired enlightenment; but it is patriotism, disinterestedness and virtue that are needed to seek and defend the interests of a great people. each man must forget himself, see himself only as part of the whole nation of which he is a member, detach himself from individual existence, renounce all spirit de corps, belong only to the great society and be a child of the fatherland (ibid., 34).

השילוב המודגם בפמפלט האחרון בין רעיונות של תקופת ההארה לבין ההזדהות עם המדינה צבר יתר שאת עם הופעתו של נפוליון. חייליו של נפוליון הפיצו ברחבי אירופה את הרעיונות של תקופת ההארה, אמונה בבינה האנושית וליברליזם. אולם לנפוליון ניכרה השפעה נוספת מרחיקת לכת. הפצת רעיונות תנועת ההשכלה הובילה לצמיחתה תופעה נגדית בצורתה של התנועה הרומנטית. קצרה היריעה של עבודה זאת מלפרט את הסיבות להופעתה של התנועה הרומנטית במחצית המאה ה 19. מספיק יהיה לטעון שהתנועה הרומנטית נולדה כאקט של מחאה נגד דפוסי החשיבה של ההשכלה המערב אירופאית.

/

יוהאן גוטפריד הרדר

התנועה הרומנטית הציגה לאומיות מסוג שונה. בעוד שההשכלה התבססה על אוניברסאליזם, התנועה הרומנטית הדגישה פרטיקולריזם. במרכזה של אירופה החלו מתרבים הקולות בעד הייחודיות של כל עם ובעד הזכות לבטא ייחודיות זאת. הפילוסוף והמשורר הגרמני יוהאן גוטפריד הרדר הציג את מושג ה volk. ה volk (עם) הינו קהילה קולקטיבית לאומית שמפעמת בה רוח נושמת ויוצרת הניזונה משורשים היסטוריים ותרבותיים מקוריים (knusten, 1992: 165). עבור הרדר קוסמופוליטיות הינה אשליה. אדם אינו יכול להיות בעת ובעונה אחת צרפתי, שבדי או הודי. לכל אדם שורשים וכל אדם גדל בקהילה המדברת אליו בסמלים שרק יליד אותה הקהילה יכול ממש להבין. נכון הדבר הוא גם לקהילת בני אדם. לכל קהילה יש את מרכז הכובד הגיאוגרפי והתרבותי שלה – schwerpunkt – והבנתו גוררת הבנת הכוח המניע את הקהילה (berlin, 1999: 63). כל קהילה נהנית מהפריבילגיה להגשים את עצמה על פי ראיית עולמה. אין דרך נכונה חד משמעית על פיה יש לחיות, הדבק המאחד קהילות אנושיות אינו עשוי מקשה אחת של רעיונות אוניברסאליים קבועים מעל מקום, זמן ותרבות כפי שתנועת ההשכלה לימדה. הרדר מציג לאומיות מסוג אחר, לאומיות אופקית הניזונה, בנוסף לקשר אנכי של עם למדינה, מקשר אופקי בין אינדיבידואלים המרכיבים עם – קשר המבוסס על מרכיבי שפה, תרבות ותנאים גיאוגרפיים פרטיקולאריים. את ההבדל בין מה שהעבודה מגדירה כלאומיות אנכית ולאומיות אופקית מגדיר knusten כהבדל בין תפיסת הלאומיות כ state מול תפיסתה כ nation. במערב אירופה, שהתאפיינה בלאומיות אנכית, ניתנה קדימות ל state, כלומר קבוצת אינדיבידואלים הקשורים אחד לשני באמצעות המוסדות הייצוגיים של המדינה וארגונה הפוליטי. הלאומיות האופקית במרכז אירופה נתנה קדימות ל nation כפונקציה של שפה ותרבות שיוצרים volk (knusten, 1992: 167).

שפה ותרבות החלו תופסות מקום מרכזי כפקטור של זהות לאומית לאורך המאה ה 19. חינוך משופר ברוב ארצות אירופה הביאו לעליית התפוצה של ספרות לאומית בשפות מקומיות. עמי אירופה נחשפו לגל של ספרי היסטוריה ומיתוסים שהדגישו את העבר המשותף והעצימו את תחושת הקשר הלאומי. המהפכות של שנת 1848 היוו נקודת רתיחה שדרכה פרצו לאוויר העולם סנטימנטים לאומיים. בצרפת, המעמד הבינוני דרש חוקה ליברלית שתגביל את סמכויותיו של המלך ותרחיב את זכות הבחירה. בפברואר אותה שנה, נאלץ המלך לואי פיליפ לוותר על כיסאו והרפובליקה השנייה הוקמה. באיטליה אילץ ההמון את כוחותיה של אוסטריה לסגת מוונציה. ב 24 במרץ הכריזה פידמונט מלחמה על אוסטריה. שאר המדינות באיטליה נאלצו להעניק חוקה לאזרחים. באימפריה האבסבורגית ובפרוסיה לבשה המהפכה גוון לאומי בנוסף לליברלי. הפגנות בווינה גרמו למטרניך, מי שהיה סמל הריאקציה והשמרנות, לברוח באמצע מרץ ולקיסר פרדיננד להכריז על הקמת פרלמנט. בהונגריה הכריזו המיאגרים ברשותו של kossuth על אוטונומיה והקיסר האוסטרי נאלץ לקבל זאת. בפרוסיה נאלץ הקייזר פרידריך וילהם הרביעי להכריז שפרוסיה הינה חלק מגרמניה.

באותה המהירות שהן פרצו, כך דעכו מהפכות 1848 כשהקיסרים הצליחו להשתלט על ההמון ולהחזיר את הסדר על כנו. אולם גל השמרנות והריאקציה שהשתלט על אירופה מחדש לא החזיק מעמד לאורך ימים רבים. חצי דור לאחר מכן שטף את אירופה נחשול לאומיות חדש. מציני, קאבור וגריבלדי הצליחו ב 1860 בעזרתו של נפוליון השלישי לגבור על כוחותיה של אוסטריה ולאחד את נסיכויות חצי האי האיטלקי למדינה אחת. עשור לאחר מכן הצליח ביסמרק להביס את אוסטריה וצרפת ולאחד את גרמניה תחת הנהגתה של פרוסיה בינואר 1871. הלאומיות, אם כן, היוותה כוח משמעותי שלא ניתן להתעלם ממנו בפוליטיקה האירופאית. מול מציאות זאת נאלצו מרקס ואנגלס להתמודד כשהם הציגו את החזון החברתי – כלכלי שלהם לעמי אירופה, חזון שבמידה רבה עמד בסתירה לתנועה הלאומית.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת תומר ריבל