אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מקורותיה של ברית סוריה - אירן


התמונה של אוהד לוי זלוסצר

אירן וסוריה הן שתי מדינות שאינן "יורדות מהכותרות" בשבועות האחרונים (נובמבר ודצמבר 2005). נשיא אירן אחמדינג'אד הצהיר מספר פעמים כי הוא רוצה בהשמדתה של ישראל ולשם כך הכחיש את השואה. בנוסף עוקבת הקהילה הבין-לאומית כולה, בחשש רב, אחר התקדמות ייצור הנשק הגרעיני על ידי אירן. סוריה נמצאת במרכזה של חקירה בין-לאומית באשר לרצח ראש ממשלת לבנון לשעבר חרירי. מאמר זה יציג את שורשי המעורבות של שתי מדינות אלו (שבשל התנהגותן במערכת הבין-לאומית מכונות "סוררות") בלבנון, את הברית האינטרסנטית שנוצרה ביניהן, ואת תוצאות הברית (פעולות הטרור והקמת החיזבאללה). המאמר יעסוק אמנם רק בשנים הראשונות ליצירת הברית, אך המתעניין בפוליטיקה בין לאומית ימצא בודאי, בקלות רבה, את ההקשרים לנעשה בימינו.

הזוג המוזר

ברית סוריה - איראן היא ברית שלכאורה לא יכלה להתקיים. יאיר הירשפלד מכנה את סוריה - איראן -"הזוג המוזר" (hirschfeld 1986), ואילו משה מעוז מכנה את הברית –"הברית הלא קדושה" (מעוז 1988 : 174).הסיבות לתיאורים אלו של קשרי סוריה ואירן נעוצות בכך שההבדלים בין המדינות (לאחר המהפכה באירן ב-1979) היו כה גדולים עד שנראה כי לא נותר להן אלא להיות אויבות. ההבדלים המהותיים היו אלו שעמדו בבסיס משטריהן. סוריה היא משטר נשיאותי טוטליטארי עם נטיות סוציאליסטיות (לפחות במוצהר) ואירן לעומתה הפכה לאחר המהפכה האסלאמית לתיאוקרטיה מוסלמית. סוריה פעלה למען אחדותו של העולם הערבי לפי האידיאולוגיה הפאן-ערבית, ואירן לעומתה פועלת למען אחדות מדינות האסלאם תחת שלטון אנשי הדת על פי האידיאולוגיה הפאן-אסלאמית. המאמר יעסוק בשאלה כיצד גישרו סוריה ואירן על מחלוקות אלו ויצרו ברית. באופן יותר ממוקד, תיבדק השאלה כיצד השפיעה מלחמת לבנון על הברית. כמו כן יבחנו מאפייני הברית והשפעתם על יצירת ארגונים דוגמת החיזבאללה.

יחסי סוריה ואירן לפני מלחמת לבנון

סוריה בלבנוןמאז הקמתה סוריה ראתה את לבנון כחלק מעצמה[1] הן בשל ההיסטוריה המשותפת שלהן והן בשל גורמים אסטרטגיים וכלכליים. חלק גדול ממסחרה של סוריה עבר דרך נמליה של לבנון, חלק ממימי סוריה הגיעו מלבנון וחלק מהאופוזיציה לשלטון בסוריה פעל מלבנון. פעולותיו של נשיא סוריה אסד[2] בשנות השבעים התאפיינו בניסיונו להפוך את לבנון, בשל הסיבות שהוזכרו, למדינת חסות של סוריה – פעולה המכונה אסטרטגיית "סוריה הגדולה". פרט להטבות הכלכליות והפוליטיות להן יכל אסד לצפות מהשתלטות על לבנון (שליטה על הנמלים, על המים ואפשרות לדיכוי האופוזיציה), מבחינת מדיניות החוץ ראה אסד יתרון בהשתלטות בכך שיצרף אליו גורם נוסף שיתנגד להתקרבות שחלה בין מצרים למערב (תהליך שהתחיל לאחר מלחמת יום הכיפורים והתחזק בסוף שנות השבעים) – התקרבות שנראתה לו כסכנה לאחדות הערבית ופגיעה בהתנגדות לקיומה של ישראל.

בראשית שנות השבעים פעל אסד למען "סוריה הגדולה" על ידי כך שחיזק את קשריו עם ראשי השלטון בלבנון.[3] בשנים 1971-1972 אפשרה ממשלת לבנון לאסד להציב כוחות צבא בלבנון, בטענה שהם נועדו להגנה מפני ישראל. במקביל לפיתוח הקשרים עם ממשלת לבנון, פיתח אסד קשרים עם גורמי חוץ ממסדיים שפעלו בלבנון. הגורמים החוץ ממסדיים העיקריים היו מנהיגי העדה השיעית[4] ואש"פ[5]. בראש העדה השיעית עמד השיח' מוסה א-סדר[6]. א-סדר הוציא פסק הלכה (פתווה) לפיו הכת העלווית,[7] אליה משתייך אסד (ורבים מאנשי שלטונו), היא פלג של העדה השיעית. פסק ההלכה נתן לגיטימציה דתית לשלטונו של אסד (זאת כיוון שהעלווים נחשבו מיעוט שהקשר בין אמונתו לאסלם רופפת, ועל כך נחשבו פחותי ערך מהמוסלמים האחרים-וכך נחשב גם אסד), וכן סייע לו ליצור קשר על בסיס דתי משותף עם השיעים בלבנון. אסד תמך, בשנות השבעים, באש"פ על ידי הספקת נשק ועל ידי גיבוי מול ממשלת לבנון בכדי לחזק את מעמדו שם.[8] ב-1975 ביקר אסד בלבנון והגיע להסכמות בדבר שיתוף פעולה צבאי עמה, ובאותה שנה פרצה מלחמת האזרחים בלבנון.[9] אסד הצהיר כי הוא תומך בהמשך שלטון הממשלה הנוכחית (על אף שהעביר אמצעי לחימה לאש"פ, שהעבירם אחר כך למוסלמים מתנגדי הממשלה), כיון שזו הייתה נתונה להשפעתו. ב-1976 תקפה התעמולה הסורית את אש"פ והמוסלמים, וסוריה שלחה כוחות צבא להחזרת הסדר בלבנון. כוחות אלו נתקלו בהתנגדות של אש"פ. בסופו של דבר, על ידי שיתוף פעולה עם הנוצרים, אש"פ הובס. מיד לאחר מכן החל אסד לפעול למען פיוס ושיתוף פעולה עם אש"פ. הוא עשה כן בשל רצונו להצטייר (בעיני העולם הערבי) כמגן הפלסטינים ולא כאויבם, (שהרי אויבתם, לגישתו, היא ישראל), בכדי להשתמש באש"פ כשליח נגד ישראל וכמו כן בשל קשר שהלך והתגבש בין הכוחות הנוצרים לישראל. במאי 1976 נבחר מועמדו הנוצרי של אסד, אליאס סרכיס, לנשיאות לבנון ובאותה השנה בועידת מדינות ערב בריאד קיבל אסד תמיכה לנוכחות צבא סוריה בלבנון (הכוחות הסוריים הוגדרו "כוח הרתעה ערבי" שתפקידו לשמור על הסדר). אסד חיזק את קשריו עם אש"פ והמוסלמים (על ידי משלוחי הספקה), וניתק את קשריו עם הנוצרים. ב-1978 תקפו הכוחות הנוצרים את כוחות סוריה בלבנון. בלחצו של הנשיא הלבנוני הגיעו הצדדים להפסקת אש ביולי 1978.

לאחר שאסד הפנה להם עורף, פנו הנוצרים לישראל לקבלת סיוע, וישראל החלה לתמוך בהם. לאחר תקופת רגיעה, תקפו כוחות נוצרים ב 1980 כוחות סוריים באזור העיר זחלה ונראה היה כי מלחמת האזרחים חודשה. משנת 1978 שלט אסד למעשה בלבנון על ידי צבאו המוצב על אדמת לבנון ועל ידי השפעתו על הממשלה הלבנונית והקבוצות החוץ ממסדיות. שליטה זו קיבלה בדרך כלל לגיטימציה של שאר מדינות ערב.איראן בלבנון

בסוף שנות השישים ולאורך שנות השבעים התפתח קשר בין התנועות האופוזיציוניות לשליט אירן, מוחמד רזה שאה,[10] לבין הקבוצות החוץ ממסדיות שפעלו בלבנון. הקבוצות החוץ ממסדיות היו אש"פ והשיעים. הקשר הראשוני היה בין אש"פ לבין האופוזיציה השמאלית, ואחר כך בינו לבין האופוזיציה האסלאמית בהנהגת חומייני.[11] בשנות השבעים אומנו אנשי האופוזיציה האיראנית, על כל פלגיהם, במחנות האימונים של אש"פ בלבנון. עיקר פעולתו של מנהיג השיעים בלבנון, א-סדר ותומכיו, הייתה מכוונת להטבת מצבם של השיעים בתוך המסגרת הקיימת בלבנון, ולא למהפכה אסלאמית . למרות זאת הוא היה בקשר מתמיד עם אנשי הדת השיעים באירן ובעיראק. בשנות השבעים אף נוצר שיתוף פעולה בין אש"פ לבין מנהיגי השיעים וב 1974 הוקם הארגון השיעי הצבאי – אמל לפי הדגם של הזרוע הצבאית של אש"פ – פת"ח. הנה כי כן, הרי שהיה לאנשי האופוזיציה האיראנית קשר הן עם אש"פ והן עם השיעים. קשר זה התחזק כשאש"פ והשיעים החלו לשתף פעולה. ב-1979 הופל השאה במהפכה האסלאמית ואנשי הדת עלו לשלטון באירן. מדיניות החוץ שנוסחה בימי הגלות על ידי חומייני הפכה למדיניות החוץ הרשמית של אירן. קווי היסוד החדשים של מדיניות החוץ של אירן כללו חיסול השפעתם של גורמי חוץ על אירן ועל ידי כך חיזוק עצמאותה של אירן ביחסי החוץ שלה, התנגדות ל"אימפריאליזם" הרוסי והאמריקאי (מדיניות – "לא למזרח ולא למערב"), התנגדות לקיומה של ישראל שהיא גוף זר במזרח התיכון נציגת האימפריאליזם האמריקאי ומדכאת העם הפלסטיני, סולידאריות אסלאמית ופעילות להפצת המהפכה על ידי איחוד העולם המוסלמי תחת שלטון אנשי הדת (פאן- אסלם). בנוסף, דגל חומייני בתמיכה במדינות מתפתחות ובקבוצות לאומיות מדוכאות. נראה כי לבנון הייתה המקום הנוח ביותר למימוש מדיניות החוץ החדשה של אירן, שכן הייתה בה אוכלוסיה שיעית גדולה וכמו כן מנהיגי המהפכה שהו ואומנו בה. מיד לאחר המהפכה הגיעו שליחי ח'ומייני ללבנון ויצרו קשר עם מנהיגי השיעים. המנהיגים אמנם הכריזו על נאמנותם לחומייני, אך לא קראו להקמת מדינה אסלאמית כיוון שעדיין נאבקו על מקום במסגרות השלטוניות הקיימות במדינה.אחד המצדדים היחידים בהקמת מדינה אסלאמית היה השייח' מוחמד פדלאללה. בשנים - 82 1981 התרחש מאבק אלים בין תומכי עיראק בלבנון לבין תומכי אירן[12] כשידם של תומכי אירן בהנהגת פדלאללה הייתה על העליונה. פדלאללה תרגם לערבית והטיף את מסרי המהפכה האסלאמית, וכן תמך בעיתון ובאגודת סטודנטים שהפיצו את מסריה. פעילותו מומנה על ידי אירן. יחסי סוריה ואירן לפני מלחמת לבנוןבשנות החמישים והשישים נעו יחסי המדינות בין קרירות לעוינות. העוינות נבעה מכך שהאידיאולוגיה הפאן-ערבית של מפלגת הבעת' השלטת בסוריה [13] נחשבה בעיני השאה כאיום על היציבות האזורית וכיוון שאירן נחשבה על ידי סוריה לשלוחה אימפריאלית של המערב.בנוסף לכך, האינטרסים של שתי המדינות בתחום יחסי החוץ היו שונים. אירן עסקה בעיקר בנושאים הקשורים למדינות המפרץ הפרסי, ואילו סוריה עסקה בעיקר בסכסוך הישראלי-ערבי ובלבנון. באמצע שנות השבעים חלה התקרבות בין המדינות. ההתקרבות נבעה מכך שלאחר מלחמת יום הכיפורים (שנתפסה בקרב המנהיגות של מדינות ערב להצלחה ערבית, וגרמה לעליית ביטחונן העצמי של סוריה ועיראק) חלה התמתנות בשאיפה לפאן-ערביות. סוריה רצתה למנוע התקרבות בין אירן לאויבתה עיראק [14] וכן קיוותה באמצעות אירן להתקרב לארצות הברית בכדי שזאת תתמוך פחות בישראל.איראן מצידה רצתה להיות יותר מעורבת במתרחש בעולם הערבי בחיזוק היציבות באזור על ידי הפחתת עוינויות ישנות. לפיכך פעלה היא לקירוב סוריה לארצות הברית (בכדי לאפשר התקרבות למצרים בלי שסוריה תתנגד לכך). בשל התקרבות זאת נחתם ב-1974 הסכם לשיתוף פעולה בין המדינות ואסד ביקר שנה לאחר מכן בטהרן. היחסים הטובים ארכו זמן מועט וב 1976, עקב התחממות היחסים בין אירן לישראל ועקב המשך תמיכת השאה בצעדי ההתקרבות למערב של סאדאת, חזרו היחסים להיות עוינים כפי שהיו.ההתקרבות הקצרה בשנות השבעים סייעה לקשרי שתי המדינות בשנות השמונים, בכך שהיא גיבשה אצל אסד את התפישה לפיה אירן יכולה להוות גורם מאזן באזור כנגד עיראק. אחד הגורמים שדחפו את אסד להעביר את תמיכתו לשיעים ולאש"פ במלחמת האזרחים בלבנון היה כשלון הברית עם אירן. זאת מפני שהשיעים ואש"פ תמכו באופוזיציה לשאה.המהפכה באירן העלתה לשלטון את האופוזיציה שנתמכה בעקיפין על ידי אסד. המדינות הראשונות שהכירו במשטר החדש באירן היו סוריה וברית המועצות. יחסיה של סוריה עם שתי המדינות הגדולות בעולם הערבי ב-1979 היו מעורערים. העוינות ארוכת השנים עם עיראק נמשכה וכאשר מצרים חתמה על הסכם שלום עם ישראל, התדרדרו יחסיה עמה.כל זאת התרחש בזמן שסוריה חשה מאוימת יותר ויותר מצד ישראל בלבנון (למשל, מבצע ליטני בו פעלה ישראל בלבנון ב-1978).[15] בנוסף לכך הרי שגם מצבה הפנימי של סוריה היה מעורער שכן סוף שנות השבעים התאפיינו בפעילות רבה של מתנגדי משטרו של אסד, האחים המוסלמים, שנתמכו על ידי עיראק. אסד נזקק לבעל ברית חזק וזה בא לו בדמותה של אירן. אירן גם סיפקה לאסד לגיטימציה דתית במלחמתו באחים המוסלמים.איראן מבחינתה הייתה מבודדת ולכן הייתה זקוקה לבעל ברית כנגד עיראק שכן עיראק התנגדה למשטר המהפכני. אירן אמנם מתחה ביקורת ואף קראה להפלת המשטרים במדינות ערב אך לא עשתה כן כלפי מדינות חזית הסירוב[16] בגלל עוינותן לישראל. עוינות שהיה לה מקום מרכזי במדיניות החוץ שלה (ישראל כונתה "השטן הקטן להבדיל מ"השטנים הגדולים" ארצות הברית וברית המועצות). כך שעל אף ההבדלים האידיאולוגים המהותיים בין שני המשטרים נוצרו יחסים טובים בין המדינות שהתבטאו בקשרים דיפלומטיים וביקורי אישים רמי דרג. במהלך השנים 1979-1980 הוחמרה העוינות בין עיראק לאירן. האיבה בין הבעת' (העיראקי) לחומייניזם הייתה, כפי שצוין, מחלוקת אידיאולוגית בסיסית. הבעת' שם לו למטרה את איחוד העולם הערבי על בסיס לאומי- ערבי, ואילו החומייניזם שם לו למטרה את איחוד העולם המוסלמי על בסיס דתי- מוסלמי. הן הבעת' והן החומייניזם, ראו בגורם העל לאומי של האחר גורם מפלג ולא מאחד. לעיראק היו חששות מפני המשטר החדש כיוון שכוונותיו לא היו ברורות. למרות זאת, ברכה עיראק על הפלת השאה וחילופי המשטר.

לשם כך המעיטה עיראק בחשיבותו של האלמנט הדתי בחומייניזם ושמה דגש על עקרונות הצדק החברתי שדגל בהם. עיראק הצהירה שהיא מצפה ליחסי שכנות וידידות עם המשטר החדש. הצהרות אלו התקבלו בעוינות על ידי המשטר באירן. החל מיוני 1979 קראה אירן לתושבי עיראק למרוד במשטר הבעת' ולהפילו. אירן, בנוסף, חידשה את תמיכתה בתנועות כורדיות ושיעיות שפעלו להפלת המשטר של שכנתה. תגובתו של סדאם הייתה רציחתו של איש הדת השיעי הבכיר בעיראק. כמו כן נרצחו מאות אסירים פוליטיים שיעים. בצבא נערכו טיהורים וגורשו מהמדינה כמאה אלף שיעים. עיראק אף תמכה במתנגדי המשטר באיראן, בכורדים ובערבים. העימות הפך לעימות צבאי כשתקריות גבול הפכו לקרבות של ממש באוגוסט 1980. ב 17 בספטמבר ביטל סדאם את הסכם אלג'יר (הסכם הפסקת אש שנחתם בין אירן לעירק ב-1975 לאחר סכסוך גבול ביניהן). וב 22 בספטמבר תקפה עיראק את אירן ופרצה ביניהן מלחמה. מלחמת המפרץ הפכה,בניגוד לתכנונו של סדאם, למלחמה ממושכת שנמשכה שמונה שנים. עיראק אותתה על נכונות להגיעה להפסקת אש כחמישה ימים לאחר פתיחתה, אך אירן סירבה. עד 1982 התגובה האיראנית הייתה תגובה של הגנה מפני עיראק. החל מ-1982,לאחר שדחתה פעמים מספר את ההצעות להפסקת אש, הפכה אירן לתוקפן ואף פלשה לשטח עיראק. חוסר הרצון להגיע לפשרה ולכונן שלום הוגדר מבחינה אידיאולוגית כרצון להעניש ולנקום בסדאם חוסיין על מעשיו כלפי אירן.אסד ראה במלחמת אירן-עיראק מלחמה מיותרת. לדעתו הייתה זאת המלחמה כנגד האויב הלא נכון שהרי האויב האמיתי הוא ישראל. לאור יחסיו עם אירן ועיראק תמך אסד באירן. תמיכתו באה לידי ביטוי בסיוע למתנגדי המשטר בעיראק ובכך שהחזיק כוחות צבא על גבול סוריה-עיראק (צעד שהוביל לריתוק כוחות צבא עיראקיים, נחוצים למלחמה). אסד, בנוסף, סיפק נשק לאירן, שימש מתווך בין אירן לברית המועצות (שכנתה של אירן מצפון) ולפיכך מנע התערבות צבאית מצד ברית המועצות במלחמה כנגד אירן (אף כשהמשטר האירני חיסל את מפלגת התודה הקומוניסטית). צעדים אלו של אסד אפשרו מעבר של נשק סובייטי חיוני דרך סוריה לאירן. סוריה, ראוי לציין, שימשה גם מתווכת למדינות המפרץ הפרסי שחששו שאירן תמריד את אוכלוסיות המיעוטים השיעים שבקרבן.באשר למצב הפנימי בסוריה, הרי שלאחר פעולות דיכוי אלימות נראה היה כי ארגון האחים המוסלמים חוסל – פרט להמשך לפעילותו בעיר חמת. בראשית 1982 הטיל אסד מצור על העיר ולאחר לחימה של כמה ימים חוסלו עשרות אלפים מתושבי העיר (הערכות על מספר ההרוגים בחמת נעות בין 10,000-30,000 הרוגים, ובהם פעילי האחים המוסלמים.אסד אמנם חיסל את האחים המוסלמים אך עקב פעולותיו, חל ניכור גדל והולך בינו לבין האוכלוסייה הסונית. אלפי סורים היגרו מסוריה וקמו תנועות מחתרתיות חדשות שהתנגדו למשטרו. באותה שנה נעשה ניסיון להדיח את אסד על ידי קבוצת קצינים בכירים סוריים ועלווים. בנוסף, מצבה הכלכלי של סוריה הלך והתדרדר.הנה כי כן, לאור מצבן הפנימי הלא קל של סוריה ואירן פעלו הן למיסודה של ברית ביניהן. במרץ 1982 נחתם הסכם כלכלי בין אירן וסוריה בו מתחייבת אירן לתמוך כלכלית בסוריה. זה היה הצעד הראשון למיסוד הברית. חודש לאחר חתימת ההסכם סגרה סוריה את גבולה עם עיראק ואת קו הנפט העיראקי שעבר דרכו וכך הסבה לעיראק הפסדים כלכליים עצומים. עיראק הפסידה כארבעים אחוזים מהכנסות יצוא הנפט שלה (אך נזק כלכלי נגרם גם לסוריה בשל אובדן הכנסות מעיראק, דבר שההסכם עם אירן בא לחפות עליו). ברית סוריה - אירן סיפקה, אם כן, למדינות צרכים חיוניים כאשר התבססה. ניתן לטעון שזו הייתה ברית תועלתנית, שנוצרה כדי לענות על האינטרסים של שתי המדינות בעיקר בתחום מדיניות החוץ אך גם בתחום יציבות ולגיטימיות המשטרים.מלחמת לבנוןלאחר התקפות של אש"פ על ישובי הצפון , יצאה ישראל, בחודש מרץ 1978 למבצע ליטני. מטרת המבצע הייתה יצירת חיץ בין אש"פ לגבול הצפון. זאת על ידי יצירת שתי רצועות שייצרו את החיץ, האחת בשליטת סעד חדד (קצין לבנוני שנחשב בעל בריתה של ישראל ועמד בראש צד"ל) והשנייה בשליטת כוח האו"ם unifil.[17] מטרת המבצע הושגה, אך הצלחת רצועות הביטחון הייתה מוגבלת והפגיעות בישראל נמשכו.מאז 1976 הייתה הסכמה שבשתיקה בין ישראל לסוריה לפיה סוריה לא תנקוט בצעדים שיגבילו את חופש הפעולה של חיל האוויר בלבנון. בעימות בין הנוצרים לסורים, החלו הסורים באפריל 1981 להפעיל מסוקים כנגד הנוצרים. ישראל ראתה בכך פגיעה בעליונותה האווירית בלבנון והפילה שני מסוקים סורים. בתגובה לכך הציבו הסורים סוללות טילי קרקע אוויר בלבנון. ישראל ראתה במעשה זה פגיעה נוספת בעליונותה האווירית באזור. ביולי 1981 תקפה ישראל את מפקדות אש"פ בלבנון, ובתגובה הפגיז אש"פ את ישובי גבול הצפון. ההפגזה הייתה מסיבית וחלק מתושבי הישובים נמלטו מביתם.בסוף חודש יולי הושגה הפסקת אש בתיווך אמריקאי. בחודשים שעברו מאז תחילת הפסקת האש ביצע אש"פ כמאתיים חמישים פעולות כנגד ישראל. בישראל הוכנה תוכנית מגירה לפתרון העימות בלבנון בשם "תוכנית אורנים" ומטרתה חיסול אש"פ בלבנון ויצירת רצועת בטחון להגנת ישראל בדרום לבנון. בשלישי ליוני 1982, ניסתה קבוצה של מחבלים פלסטינים להתנקש בחיי שגריר ישראל בלונדון.[18] בנוסף לפעילות סוריה בפגיעתה בעליונות האווירית של ישראל בלבנון ולפעולות אש"פ , היה הפיגוע בלונדון עילה למלחמה מצד ישראל. ב 5 ליוני החליטה ממשלת ישראל להפעיל את "תוכנית אורנים" ולצאת למתקפה בלבנון. מטרתו המוצהרת של המבצע שנקרא "מבצע שלום הגליל" הייתה להוציא את ישובי הצפון מכלל סכנה ע"י הדיפת אש"פ לפנים לבנון ויצירת רצועת בטחון בשליטה ישראלית בדרום לבנון. באשר לסורים, הוחלט כי יש להימנע מעימות עימם אלא אם הם יתקפו כוחות ישראליים.

בבוקר השישי ליוני תקפה ישראל בלבנון. כבר ביומיים הראשונים כוחות צה"ל וכוחות סורים הגיעו למצבי עימות. בין התשיעי לעשירי ליוני, השמיד חיל האוויר הישראלי את רוב סוללות הטילים הסוריות והפיל עשרות מטוסים סוריים. ב 13 לחודש, כיתרו כוחות צה"ל והכוחות הנוצריים שלחמו לצידו את בירות והטילו עליה מצור. בסוף אוגוסט 1982 הושג הסכם בתיווך אמריקאי לפינוי אש"פ והכוחות הסוריים מבירות. יומיים לאחר חתימת ההסכם נבחר בשיר ג'ומאיל[19] הנוצרי לנשיאות לבנון. ג'ומאיל היה מנהיג הכוחות הנוצריים ששיתפו פעולה עם ישראל וניהל עימה משא ומתן להסדרת יחסיה עם לבנון. כשבועיים לאחר בחירתו נרצח ג'ומאיל בשל מגעיו עם ישראל.בספטמבר 1982 טבחו כוחות של הפלנגות בתושבי מחנות הפליטים הפלסטינים, סברה ושתילה (שנמצאו על שטח שהיה בשליטה ישראלית). לאחר רצח ג'ומאיל פלשה ישראל לבירות, לטענתה עשתה זאת בשל חששה מהתדרדרות המצב. ישראל השתלטה על העיר עד ה 18 לחודש.ב 20 לספטמבר נבחר אמין אחיו של הנשיא המנוח בשיר ג'ומאיל לנשיאות. עם היבחרו של אמין, החלו מגעים בין הצדדים לבחינת האפשרות לניסוח הסכם בין ישראל לממשלת לבנון. בינואר 1983 התחיל משא ומתן בין ישראל לממשלת לבנון בתיווך אמריקאי. במאי 1983 הוגדרה שורת הסכמות בין הצדדים לפיהן ייסוגו ישראל וסוריה מאדמת לבנון ובתמורה תקיימנה ישראל ולבנון יחסים דרך כינוסה של ועדה קבועה בה ישבו נציגי שתי המדינות (כך תימנע לבנון מיחסים דיפלומטיים עם ישראל).סוריה שלא הייתה שותפה להסכמות לא מצאה לנכון לכבדן והחלה תוקפת אותן ואת החותמים עליהן, כך נהגו גם המוסלמים והדרוזים. בספטמבר 1983 הסיגה ישראל כוחותיה באופן חד צדדי מהרי השוף במרכז לבנון וכך החלה למעשה את נסיגתה האיטית מהמדינה, נסיגה שהסתיימה עם הקמת רצועת הביטחון ביוני 1985 (ב-1985 התפנו גם באופן סופי כוחות אש"ף מלבנון).במהלך המלחמה נשלחו ללבנון כוחות רב לאומיים (בעיקר אמריקאים וצרפתים), שבאו לפשר בין הצדדים, הם עזבו את לבנון במהלך שנת 1984. ישראל וסוריה נשארו בלבנון, ובשל כך יש מחלוקת לגבי מועד סיומה של המלחמה.חודש יוני 1985 נבחר על ידי כותב המאמר כמועד סיומה של המלחמה וזאת בהנחה שביציאתה של ישראל מרוב שטחי לבנון היא סיימה את המלחמה אותה החלה . אם זאת, יש לציין שגם לאחר מועד זה לא שקטה לבנון, והעימות בין הצדדים השונים נמשך. ברית סוריה - אירן בזמן מלחמת לבנוןבשנת 1982 הייתה לבנון מדינה שסועה על ידי פלגים שונים שהרכיבו את אוכלוסייתה ועל ידי התערבות שכנותיה,ישראל וסוריה,בנעשה בתוכה. פלישת ישראל ללבנון ערערה את בטחונה של סוריה בלבנון. מספר גורמים עיקריים הובילו לכך:1) תבוסת הכוחות הסוריים והדגשת עליונותה הצבאית של ישראל, בייחוד בתחום קרבות האוויר. 2)תבוסת כוחות אש"פ (שעד אז היה בעל בריתה של סוריה). 3) המצור על בירות וכיבושה על ידי ישראל (לראשונה צרה וכבשה ישראל בירה ערבית וסוריה לא מנעה זאת ממנה). 4) הברית הנרקמת בין האחים ג'ומאיל לישראל שכוונה להקמת מדינה נוצרית פרו-ישראלית בלבנון. 5) התעלמות אמריקאית מסוריה כחלק ממאמצי התיווך של וושינגטון. 6) פרט להצהרות גינוי, העדר תמיכה ערבית מעשית במלחמה נגד ישראל. לגורמים אלו נוסף גורם משמעותי נוסף והוא שיציאתו של אש"פ מלבנון גרמה לשינוי מאזן הכוחות במדינה ולעליית כוחם של השיעים (שגם כך היו העדה הגדולה ביותר לפי אומדנים שונים). השיעים בדרום לבנון וכך גם ארגונם, אמל, ראו בחיוב את צעדי ישראל נגד אש"פ כיוון שראו בו גורם זר ובמעשיו נגד ישראל פעולות שגורמות לאי שקט תמידי ולהרס דרום לבנון. אולם ישראל לא השכילה לגייס את תמיכת אמל והתחילה לגייס שיעים לצבא דרום לבנון (צד"ל). צעד זה גרם להתפתחות עוינות בין צה"ל לאמל. לכך נוספה התנהגותה של ישראל ככובש (עוצר בישובים ומעצר מנהיגים שיעים) שהביאה להתמרמרות באוכלוסיה, והובילה להצטרפות אמל והאוכלוסייה השיעית למאבק בישראל. אי-התנגדותו של אמל לישראל בשלבים הראשונים, גרמה לפרישת קבוצות ממנו שתמכו ונתמכו על ידי אירן ושהקימו ארגונים משלהם.[20] אי הבהירות בעמדותיו של אמל והגורמים האחרים תרמו לערעור בטחונה של סוריה גרמו לה לפנות לאירן כבעל ברית ותיקה. עוד ביוני 1981 הודיעה אירן כי בכוונתה לשלוח חיילים מ"משמרות המהפכה"[21] ללבנון, יוזמה זאת הוכשלה על ידי אסד שחשש מכך שהאיראנים ישתלטו על האוכלוסייה השיעית וסוריה תאבד את שליטתה בלבנון.לאור היחלשותה של סוריה בלבנון לאחר פלישת ישראל , הסכים אסד למשלוח של כאלף חמש מאות חיילים איראנים שהוצבו בבקעת הלבנון, אזור בשליטה סורית. האינטרסים של אירן בשליחת חייליה כללו א) הטבת יכולתה להרחיב את השפעתה על האוכלוסייה השיעית בלבנון , דבר שיסיע להפיץ את בשורת המהפכה. ב) השאיפה להצטייר כמגנת השיעים המדוכאים על ידי קבוצות האוכלוסייה האחרות בלבנון. ג) היכולת לפעול כנגד ישראל. ד) חיזוק הקשר עם סוריה שנתפס כאימפרטיב אסטרטגי בשל המשך מלחמתה עם עיראק ובידודה הבינלאומי. ה) חיזוק הלגיטימיות הפנימית למשטר האיטולות באמצעות הפגנת מדיניות חוץ אקטיבית.מאחורי הרצון לחזק את הברית בין סוריה לאירן עמדו שיקול נוסף חשוב לא פחות. מצבה הכלכלי של סוריה הלך והתדרדר בזמן המלחמה בשל הצורך להשקיע בצבא ובלחימה. בשנים 1982-1984 נחתמו ארבעה הסכמים כלכליים בין סוריה לאירן שעיקרם תמיכה כלכלית איראנית ומכירת נפט איראני זול לסוריה. ב-1984 עמד חובה של סוריה לאירן על כמיליארד דולר ולאחר שסוריה לא עמדה בתשלומים, הם נפרסו מחדש. סוריה מצידה הגבירה את סיועה הצבאי לאירן על ידי שליחת יועצים צבאיים, ציוד ואף על ידי ביצוע פעולות צבאיות נגד עיראק.אופן הלחימה בלבנון השפיע גם הוא על טיב היחסים בין דמשק לטהרן. המאפיין העיקרי של הלחימה בלבנון, מלבד הלחימה הישירה בין צה"ל לצבא הסורי (עימות ישיר בין החיילים האיראניים לצה"ל לא התרחש כיוון שהסורים מנעו זאת), היה השימוש בכוחות מקומיים כשליחים שפועלים נגד הצד השני. ישראל, למשל, השתמשה בשליחים כאשר הקימה את צד"ל, שפעל ליישום המדיניות הישראלית. השימוש בשליחים אפיין גם את פעילות סוריה ואירן בלבנון. אמל הפך לשליח העיקרי שפעל מטעם סוריה וכל מילא את החלל שנוצר לאחר יציאת אש"פ .[22]

השליח העיקרי השני היה ארגון חיזבאללה. החיזבאללה הוקם ב-1982 לאחר פעילותם של שליחים איראניים בקרב הקהילה השיעית בלבנון ועקב פעילותו של השייח' פדלאללה להפצת תורת המהפכה האיסלמית בלבנון. החיזבאללה איגד בתוכו את הפלגים שפרשו מאמל וארגונים שיעים נוספים. אירן הפחיתה את קשריה עם אמל כיוון שראתה בו ארגון חילוני ולבנוני לאומני שאינו מקבל את האידיאולוגיה החומייניסטית. במאבקים על הנהגת העדה השיעית תמכה אירן בחיזבאללה, תמיכה זאת גרמה לחיזוק הקשרים בין אמל לסוריה למרות שאמל והחיזבאללה שיתפו עדיין פעולה במקרים מסוימים.

את התשתית הארגונית, הכלכלית והצבאית סיפקה לחיזבאללה אירן על ידי אנשי משמרות המהפכה שהוצבו בלבנון. ניסיונותיו להפוך לארגון השיעי העיקרי נתקלו בהתנגדות מצד סוריה ומצד שליחה, אמל (ההתנגדות לכך כללה גם קרבות בין אמל לחיזבאללה).

בחיזבאללה בא לידי ביטוי מימד חדש בברית הסורית איראנית כאשר סוריה משתמשת באיראן כדי לא לאבד את תמיכתה של האוכלוסייה השיעית הדתית ויוצרת על ידי כך כלי למימוש מדיניותה בלבנון. אירן היטיבה לדעת כי שיתוף הפעולה עם סוריה לא יצלח אם היא תתעקש על יישום האידיאולוגיה הפאן-אסלמית שלה שסותרת את האידיאולוגיה הפאן-ערבית החילונית של סוריה. היות שלבנון הייתה אזור השפעה סורי, אירן קיבלה עליה, למעשה, את האידיאולוגיה הסורית בלבנון ושיתפה עימה פעולה למימושה על ידי פעולות החיזבאללה. השליחים אפשרו לסוריה ולאירן לפגוע בישראל ובכוח הרב לאומי בלבנון באופן כזה שהן לא תצטרכנה להיכנס למלחמה כוללת עם ישראל – מלחמה שלאור מצבה של סוריה בשדה הקרב לא נראתה מבטיחה. מלבד יתרון זה והיתרון שבתוספת כוחות לוחמים, לשליחים היה יתרון נוסף שכן כארגונים של לוחמי גרילה לא היה צורך בהשקעה גדולה כדי לממנם (כפי שיש צורך במימון צבא סדיר). בשנים 1982-1985 התגבשו שיטות הפעולה של הארגונים השליחים (ובעיקר של החיזבאללה) כלפי אויביהם. שיטות הפעולה כללו חטיפת בני ערובה, חטיפת מטוסים, פיגועי התאבדות והתנקשויות פוליטיות. הפיגועים הגדולים ביותר כוונו נגד הכוחות הישראלים והמערביים בלבנון. באפריל 1983 התפוצצה משאית תופת ליד בניין שגרירות ארצות הברית בבירות וגרמה למותם של שישים ושלושה בני אדם שהיוו את רוב סגל השגרירות. באוקטובר 1983 התפוצצו שתי מכוניות תופת בבירות, האחת ליד מטה המרינס והשנייה במטה הכוחות הצרפתיים. כתוצאה מפיגועים אלו נהרגו כ-300 איש. בנובמבר של אותה השנה התפוצצה מכונית תופת ליד מפקדת צה"ל בצור והתוצאה הייתה מותם של שישים ואחד חיילי צה"ל. פעילויותיהם של הארגונים השליחים היו הגורמים העיקריים לפינוי הכוחות הרב לאומיים מלבנון ב-1984. פעילויותיהם כנגד ישראל וצה"ל היו בין הגורמים המרכזיים לנסיגת צה"ל מלבנון כמו גם לאי מימוש ההסכמות אליהן הגיעה ישראל עם ממשלת לבנון ברשות בשיר ג'ומאיל. לאור זאת הלך והתחזק מעמדן של סוריה ואירן בלבנון לאחר נסיגת צה"ל ב-1985.

קריאה נוספת אימגו:

חיזבאללה - בין גרילה לטרור

סוריה - השנים הראשונות

הפיכת קציני הבעת' ב-סוריה - 1963

איראן והפרוייקט הגרעיני

לא לתקוף את איראן

המהפכה האיראנית / דניאל שנקמן

הערות

[1] מאז יצירתן המלאכותית של השתיים בתחילת המאה שעברה (על ידי הסכם סייקס פיקו והסכמים נוספים), שכן לפני כן, עת היו חלק מהאימפריה העות'ומנית, הן נחשבו לחלק ממחוז סוריה. [2] חאפז אל אסד- (1924-2000) בן למשפחה עלווית, מ-1963 מפקד חיל האויר הסורי. שר ההגנה מ-1966, מ-1970 נשיא סוריה וראש מפלגת הבעת' השלטת בה. את תפקידו ירש לאחר מותו, בנו בשאר. [3] כאשר קיבלה לבנון עצמאות הוסכם בין הקבוצות הדתיות כי השלטון יחולק בין הנוצרים (המרונים), המוסלמים- הסונים והשיעים. לפי חלוקה זאת תפקיד הנשיא ישמר לנוצרי, ראשות הממשלה לסוני ויושב ראש הפרלמנט יהיה שיעי. [4] מנהיגי העדה השיעית נחשבים חוץ ממסדיים כיון שהשלטון ברובו היה מסור לפי הנוהג לנוצרים. דבר זה הפך לבעייתי עם הגידול באוכלוסיה המוסלמית בכלל והשיעית בפרט. לפי אומדנים שונים הפכה העדה השיעית לעדה הגדולה בלבנון.[5] אש"פ – הארגון לשחרור פלסטין. ארגון גג של תנועות פלסטיניות, קם ב-1964. מ-1969 עמד בראש אש"פ יאסר ערפת. תחילה פעל אש"פ מירדן, אך לאחר גירושו משם ב1970-1971 העביר את פעילותו ללבנון. [6] מוסה א-סדר – איש דת שיעי יליד אירן (אביו היה לבנוני), למד באירן ובעירק. ב-1959 עבר להתגורר בלבנון. מנהיג השיעים בלבנון, הקים את המועצה השיעית העליונה שהיא הגוף המיצג של השיעים בלבנון, ואת אמל. נעלם בסוף שנות השבעים. [7] הכת העלוית- (מכונים גם נוסיירים) עדת המיעוט הגדולה בסוריה, מהווים כחמישה-עשר אחוזים מהאוכלוסיה. אמונתם מורכבת מיסודות נוצריים, איסלמיים ועבודת כוחות טבע. נחשבים חלק מפלג האיסמעאליה בשיעה. סבלו מרדיפות, בגלל שונותם, מידי קבוצת הרוב הסונית. [8] פרט לגורמים אלו היו גורמים נוספים פחותי ערך שנתמכו על ידי אסד, כמפלגת הבעת' הלבנונית. [9] מלחמת האזרחים בלבנון – מלחמה שבתחילתה לחמו המוסלמים, אש"פ והדרוזים נגד הנוצרים . מטרת המוסלמים והדרוזים הייתה הפלת הממשלה הנוצרית ושינוי המשטר בלבנון, שנתן לנוצרים עדיפות במינוי לתפקידים בכירים. [10] מוחמד רזה שאה - (1919-1980), בנו של השאה של אירן – רזה שאה פאהלבי . מ-1941 השאה (מלך / שליט ) אירן. משנות השישים פעל באופן תקיף ואף אלים כנגד גורמים שהתנגדו לשלטונו, בעיקר כלפי אנשי הדת השיעים. בין אנשי הדת שביקרו את שלטונו היה אייטאללה ח'ומייני שבשל כך הוגלה מאירן לעירק בשנות השישים. [11] אייטאללה רוחאללה ח'ומייני – (1900?- 1989) , נקרא במקור רוחאללה מוסאוי . בן למשפחת מולות (אנשי דת שיעים). משנות העשרים התגורר בעיר קום , מרכז השיעה באירן. קיבל הכשרה להיות איש דת. משנות החמישים היה אייטאללה (דרגה גבוהה בדרוג אנשי הדת השיעים). בשנות השישים פיתח את משנתו הפוליטית לפיה על אנשי הדת לנהל את המדינות האסלאמיות, אז גם החל בהתנגדותו הפעילה לשאה וגורש מאירן לעיראק. בעיראק המשיך חומייני לפתח את משנתו הפוליטית וקיבץ סביבו קבוצת תומכים שהלכה וגדלה במהלך שנות השבעים, עד שהפכה לאופוזיציה הראשית לשאה. [12] על הסיבות לעוינות בין אירן לעיראק, שהובילה למאבק ראו בהמשך. [13] מפלגת אל-בעת'- (בערבית התחייה) – מפלגה סוציאליסטית, פאן ערבית. נוסדה בשנות השלושים בסוריה. בשנות החמישים התפשטה האידיאולוגיה של הבעת' בירדן, לבנון ועירק, והוקמו בהן מפלגות מקומיות. ב-1963 השתלטו אנשי הבעת' על השלטון בסוריה ובעיראק. בעיראק הם סולקו תוך זמן קצר מהשלטון ואילו בסוריה מפלגת הבעת' (לפחות במוצהר) שולטת עד היום. ב-1968 תפסו שוב אנשי הבעת' את השלטון בעיראק, על ידי הפיכה צבאית. הן סדאם חוסיין והן חאפז אל-אסד צמחו משורות הבעת'. [14] ניתן למנות מספר סיבות לעוינות בין סוריה לעיראק –1) תחרות על הפירוש האידיאולוגי של הבעת', 2) תחרות על ההגמוניה באזור הסהר הפורה (עיראק ,סוריה, ישראל, ירדן, לבנון), 3) פעילות חתרנית האחת כנגד משטר השנייה, [15] על מבצע ליטני ראו בהמשך. [16] מדינות חזית הסירוב - נקראו כך בשל סירובן להכיר בקיומה של ישראל ועוינותן הבוטה כלפיה, ביניהן נמנו סוריה, לוב, אלג'יריה ותימן. [17] unifil- united nations interim force in lebanon. [18] שגריר ישראל בלונדון- שלמה ארגוב ,נפצע אנושות. אשר לזהות מבצעי ניסיון ההתנקשות, הרי שידוע כי היו פלסטינים אך בכל המקורות על פיהם נכתב מאמר זה, שעוסקים בנושא, יש גרסאות שונות באשר לארגונים להם השתייכו ובאשר למטרת הפיגוע. [19] משפחת ג'ומאיל - פייר ג'ומאיל (1905-1984) בן למשפחה מרונית עשירה, מייסד הפלנגות בשנות השלושים, שתחילה פעלו כתנועת נוער נוצרית לאומנית . ב-1937 הפכו הפלנגות למפלגה שייצגה את המרונים בלבנון ובראשה עמד ג'ומאיל . במהלך השנים היה ג'ומאיל האב חבר פרלמנט ובפרוץ מלחמת האזרחים הנהיג את הפלנגות כארגון צבאי. בשיר ג'ומאיל – (1947-1982) בנו של הצעיר של פייר, איחד פלגים נוצריים שונים תחת הנהגת הפלנגות וב-1980 הפך למנהיגן . ב-1982 נבחר לנשיאות לבנון ונרצח. במקומו נבחר אחיו אמין (1942) , שהיה חבר פרלמנט , וניהל את העניינים הכספיים של הפלנגות, לפני היבחרו. [20] אחד מהארגונים הפורשים היה "קבוצת אמל השיעית" בהנהגת חוסיין מוסאוי. מוסאוי היה בין מקימי החיזבאללה. [21] "משמרות המהפכה"- פזדאראן בפרסית. כשמם כן הן, יחידות הצבא האירני שעוסקות בשמירה על קיום המשטר ועל כן חייליהם נחשבים הדתיים יותר מבין החיילים, והנאמנים יותר למשטר. [22] שליחים סורים נוספים היו ארגונים פלסטינים שפרשו מאש"פ (או לא הצטרפו אליו כלל) – "פת"ח – המועצה המהפכנית" בראשות אבו נידאל, "החזית העממית לשחרור פלסטין" בראשות ג'ורג' חבש ו-"החזית העממית דמוקרטית" בראשות נאיף חאותמה. מקורות: אבי-רן ר. 1988. "מלחמת לבנון בעיני הערבים," סקירה חודשית , (35)9, ע"מ 22-13. גוברין ד. 1994 . "יחסי סוריה- אירן בזמן מלחמת אירן- עירק 1988 - 1980," מדינה ממשל ויחסים בינלאומיים, 39 ע"מ 31- 5. גנור ב. ור. הופמן, 1997. סוריה והטרור: הטרור ככלי לממוש אינטרסים סוריים, הרצליה: המרכז הבינתחומי. זיסר א. 1999. סוריה של אסד - על פרשת דרכים, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד. טלאס מ. (עורך) 1988. הפלישה הישראלית ללבנון, תל- אביב: מערכות. מנשרי ד. אירן במהפכה, תל-אביב : אוניברסיטת תל-אביב. מעוז מ. 1988. אסד- הספינקס של דמשק, תל-אביב: דביר. עברי ד. 1985 . "מבצע שלום הגליל בראייה סורית," מערכות, (299), ע"מ 40-35 . סיל פ. 1993. אסד , תל-אביב :מערכות. קרמר, מ. 1998. פדלאללה : המצפן של החזבאללה, תל-אביב: מרכז משה דיין ללמודי המזרח התיכון ואפריקה. רובין ב. 1996. "אירן והטרור – מדוע?" מערכות, (348), ע"מ 34-37 . שי ש. 2003. ציר הרשע: איראן, חזבאללה והטרור הפלסטיני, הרצליה: המרכז הבינתחומי. שיפטן, ד. 1991. "סוריה בזירה הערבית והבינלאומית," מתוך א. יניב, מ. מעוז וא. קובר (עורכים),סוריה ובטחון ישראל, מערכות: תל-אביב, ע"מ 304-263.

agha, h. j. and a. s. khalidi, 1995. syria and iran: rivalry and cooperation, london : the royal inst. of international affairs. behrooz, m.1990. “ trends in the foreign policy of the islamic republic of iran, 1979-1988, “ in m. j. gasiorowski and n. r. keddie (eds.), neither east nor west: iran, the soviet union and united states, new haven :yale university press, pp. 13-35. cordesman, a. h. and a. r. wagner, 1991. the lessons of modern war the arab-israeli conflicts, 1973-1989, boulder, colorado: westview. dickey, c. 1987. ‘’assad and his allies ; irreconcilable differences?‘’ foreign affairs, 66(1), pp. 58-76. ehteshami a. and r. a. hinnebusch, 1997. syria and iran middle powers in a penetrated regional system, london: routledge. hirschfeld, y. 1986. “ the odd couple : ba’athist syria and komeini’s iran,” ’in m. ma’oz and a. yaniv (eds.), syria under assad, new-york: st. martin’s. press, pp. 102-124. hunter, s. t. 1990. iran and the world, bloomington: indiana university press. rabinovich, i. 1986. ‘’the changing prism: syrian policy in lebanon as a mirror, an issue and instrument,‘’ in m. ma’oz and a. yaniv (eds.),syria under assad, new-york : st. martin’s press , pp. 179-190. schiff z. and e. yaari, 1984. israel’s lebanon war, new-york: simon and schuster.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אוהד לוי זלוסצר