אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ג´ון פוסטר דאלס - סוגיית פירוק הנשק הגרעיני חלק ב


לחלק הראשון של המאמר

למרות חילוקי דעות קלים, מוסכם על רוב ההיסטוריונים, כי דעותיו של דאלס לגבי ברית המועצות הקצינו אחרי תחילתה של מלחמת קוריאה, באמצע שנת 1950. במקביל, החל מן התקופה הזאת ועד התמנותו לתפקיד מזכיר המדינה בינואר 1953 דאלס נוכח בהדרגה לראות, כי הנשק הגרעיני אכן נחוץ ביותר להגנת העולם המערבי מפני ההתפשטות הסובייטית, ושיבץ את הנשק כמרכיב חיוני בהשקפתו הצבאית והפוליטית. הביטוי לכך נחשב מאמרו של דאלס "מדיניות התעוזה" שהתפרסם בכתב העת life במאי 1952. במאמר טען דאלס, כי מדיניותו של ממשל טרומן כלפי ברית המועצות היא פסיבית מדי, יקרה מדי ומאיימת על ארצות הברית מבחינה כלכלית וצבאית. הוא קרא, לעומת זאת, לנקוט בקו תוקפני יותר כלפי הסובייטים ולהשיב לכל התקפה אפשרית מצידם "באמצעים שאנו בוחרים", כאשר הכוונה הייתה לא להירתע מן השימוש בנשק הגרעיני. המאמר, יחד עם נאום ה"תגובה המסיבית" והראיון משנת 1956 שהביטוי "עמידה על סף" נוצר בעקבותיו, היה לאחת ההתבטאויות שעמן היה דאלס מזוהה עד סוף חייו ולאחר מכן. הנשק הגרעיני, אם לשפוט לפי המאמר, תפס מקום חשוב בגישתו של דאלס כלפי המערך הצבאי האמריקני. אם כן, לא הייתה לו כל סיבה לרצות בפירוק הנשק הגרעיני, ויצויין, כי הוא היה עשוי להיות שבע רצון למקרא הדו"ח על פירוק הנשק הגרעיני והמדיניות האמריקנית הרצויה בנושא. הדו"ח הוכן על-ידי קבוצת יועצי משרד החוץ במהלך שנת 1952 והוגש לדין אצ'יסון (acheson), מזכיר המדינה של טרומן, בימי כהונתו האחרונים. דאלס עיין בו זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד בינואר 1953. היועצים טענו, כי בשל היותה של השיטה הסובייטית חסרת יושר והגינות המקובלים במערב אין טעם בניהול משא ומתן על פירוק הנשק הגרעיני. כל משא ומתן בנושא נראה למחברי הדו"ח מיותר כל עוד הצד הסובייטי עצמו נשאר כפי שהוא, תוקפני ובלתי-אמין. "מה שנחוץ, כך נראה, הוא רמת העוצמה הצבאית שתאפשר לעולם החופשי להרתיע, ואם יותקף, לנצח את ברית המועצות", הייתה דעתם. לאחר דיון בכמות הפצצות הדרושות כדי להחריב כל אחת משתי המעצמות, מחברי הדו"ח העריכו בקצרה את העתיד:

if the atomic arms race continue […] we seem likely to have within a relatively few years a situation in which the two great powers will each have a clear-cut capacity to do very great damage to the other, while each will be enable to exert that capacity except at the gravest risk of receiving similar terrible blows in return […] it is conceivable that a world of this kind may enjoy a strange stability arising from general understanding that it would be suicidal to "throw the switch."

ניכר, כי אם היו לדאלס הרהורים לגבי היציבות שמקורה בהגברת החימוש הגרעיני ולא בפירוקו, בטקסט זה עשוי היה למצוא להם תימוכין. המלצתם החד-משמעית של מחברי הדו"ח לממשל האמריקני "לצמצם עד מינימום את חלקה [של ארצות הברית] בדיון בבעיות פירוק הנשק באו"ם", יכלה גם להיות לרוחו של מזכיר המדינה. ניתן לומר, כי יחסו של דאלס לסוגיית פירוק הנשק הגרעיני הושפע על-ידי שני גורמים מנוגדים: אי-רצון לפרק את הנשק מחד והצורך להיענות לאתגרים הכרוכים בצרכים תעמולתיים מאידך. דאלס מצא את עצמו, כרבים מעמיתיו, מחויב להפגין רצון טוב ונכונות להסדר בינלאומי מתוך שאיפה לשלום כולל, כאשר לצד האמריקני חסרה כל אמונה בהסדר ארוך טווח עם הסובייטים.

/

דאלס והנשיא איזנהוור

ממשל אייזנהאואר התחיל בהתמודדותו עם סוגיית פירוק הנשק הגרעיני כבר בראשית דרכו ממש. ב18- בינואר 1953 ניסתה המועצה לביטחון לאומי לפתח עמדה אמריקנית לקראת הדיונים בוועדת האו"ם להסדר, הגבלה וצמצום מאוזן של הכוחות הצבאיים. כל משתתפי המפגש של המועצה עסקו יותר בצדדים התעמולתיים של הדיונים ולא בהיבט הצבאי שלהם. אם דאלס לא היה מוכן לנטוש את הדיונים באו"ם, הרי בעיקר משום ההפסד התדמיתי הצפוי לנבוע מצעד זה. לדעתו, ארצות הברית הייתה צריכה לנהל את טקטיקת הסחבת במהלך הדיונים, ובדומה לשאר המשתתפים, החשש האמיתי שלו היה מפני ההצעות הסובייטיות הבאות שיהיה בכוחן להעמיד את ארצות הברית בעמדת מדינה המסרבת להשכנת שלום. אחד המשתתפים הטיב להגדיר את ההצעות הסובייטיות "מתקפת השלום". הסובייטים תבעו מהלכים מהירים ביותר לעבר הפירוק הכולל של הנשק הגרעיני, דבר שכל אנשי המועצה לא ששו להסכים לו. דעתו של המומחה בנושא הייתה כדעת המדינאי. כאשר יועצו המיוחד של דאלס לענייני האנרגיה האטומית גורדון ארנסון (arneson) הציג לפני דאלס מספר הנחות יסוד לגבי ההתפתחויות הבינלאומיות האפשריות סביב ייצור ופיקוח על הנשק הגרעיני הוא קבע באופן חד-משמעי, כי "תהיה זו מכה לארצות הברית אם מדינה אחרת תפתח עצמה גרעינית בת-שימוש לפני ארצות הברית". במפגש של המועצה לביטחון לאומי שהתקיים יום לאחר שדאלס קיבל את חוות דעתו של ארנסון, הדגיש מזכיר המדינה מספר פעמים, כי מן הרצוי שארצות הברית לא תפגר אחרי מדינות אחרות בתחום הגרעין, ואף אמר, כי על ארצות הברית לשתף את בנות בריתה בתוכניות הגרעיניות.

נאומו של אייזנהאואר מ16- באפריל 1953 שזכה לכינוי "סיכוי לשלום" ושכוונתו הייתה "לצמצם נטל אמצעי הלחימה הרובצים על העולם", "הגבלת… כוחות הצבא והביטחון של כל האומות" ו"הבטחת האיסור על הנשק האטומי", לא היווה סמל של שינוי מהותי במדיניות הגרעין של ארצות הברית ואף לא בדעותיהם של מזכיר המדינה ואנשי המועצה לביטחון לאומי. היה ברור, כפי שמשתמע מדו"ח שנכתב כשלושה שבועות לאחר הנאום "סיכוי לשלום", כי מרוץ החימוש יימשך בעתיד, וברית המועצות צפויה למעשה לפתח עוצמה גרעינית בעלת יכולת "לפגוע אנושות בארצות הברית". בנסיבות אלה, העריכו מחברי הדו"ח:

continued u.s. atomic superiority and well protected strategic striking power will still constitute vital elements in the strength of the u.s. and the free world and a substantial deterrent to deliberate soviet initiation of general war or to soviet action involving the grave risk of general war.

הנחת היסוד שהנחתה את דאלס בפעילותו הייתה ההנחה, כי לא נוצר בין שתי המעצמות האמון הדרוש כדי לקיים את פירוק הנשק הגרעיני ועל כן כל המגעים סביב הנושא הם חסרי תכלית. בבואו לענות בתחילת יוני 1953 על השאילתא של הנציג האמריקני באו"ם קאבוט לודג' (lodge) לגבי העמדה האמריקנית הרשמית בדיוני וועדת האו"ם לפירוק החימוש, דאלס כתב, כי יהיה זה משגה לבחון את הכוונות הסובייטיות בנושא ובכלל לדון בפירוק הנשק כעת, לפני שנעשתה התקדמות משמעותית בדיונים בבעיות אחרות. תדמיתה של ארצות הברית בעיניהם של עמי העולם הטרידה את דאלס שוב: הוא ציין, כי דיוני הוועדה לפירוק הנשק עשויים לשמש לארצות הברית במה לחשיפת נקודות התורפה של הצד הסובייטי לפני דעת הקהל העולמית. מטרתה של ארצות הברית בדיונים הייתה צריכה להיות, לדעת דאלס, לאלץ את הסובייטים להציג את התוכנית משלהם בלי שהיא עצמה תהיה מוכרחה לגבש תוכנית משלה. "התקדמות אמיתית לקראת פירוק הנשק", כתב דאלס, "עשויה לצמוח רק כתוצאה משינוי גדול בגישה הסובייטית". באותו המסר ללודג' הציג דאלס את פירושו שלו לנאום "סיכוי לשלום" של הנשיא. מבחינתו, ההסכם על פירוק הנשק הוא חלק מתהליך כולל של יצירת אווירת האמון בעולם ולא מטרה בפני עצמה. בעיני דאלס, העדר האמון בין מדינות שונות מנע את ההתקדמות במשא ומתן על פירוק הנשק יותר מכל גורם אחר. כדאי לעיין בטיוטה של הצהרת העצרת הכללית של האו"ם בנושא פירוק הנשק הגרעיני שחיבר דאלס בתחילת ספטמבר 1953. החלק המרכזי של ההצהרה נפתח בהבעת תקווה, כי " כל המדינות צריכות לתרום ללידתו מחדש של האמון החיוני להשגת השלום ופירוק הנשק". יודגש, כי פירוק הנשק מופיע בתור תוצאתו של האמון המחודש, היינו, האמון הוא ההכרחי והקודם לכל. האמון על פי הטיוטה, ייווצר במהלך "ניסיון להשיג הסדרים צודקים של סכסוכים בינלאומיים". במקביל לחיפוש אחרי ההסדרים והתחזקות האמון הבינלאומי, יהיה על המדינות החברות באו"ם להסכים על תוכנית לפירוק הנשק. דאלס התעקש לראות בסוגיית הפירוק מרכיב בהסדר כולל, לא נושא נפרד החייב להיות מוסדר בניתוק מן האחרים.

גישה דומה ננקטה בידי דאלס כשהתייצב לפני העצרת הכללית של האו"ם ב17- בספטמבר 1953 כדי לדבר על תפקידו של הארגון בהפגת המתחים הבינלאומיים. הוא פתח באזהרה, כי המדענים מצאו אמצעים המסוגלים למחוק חיים מפני כדור הארץ והפציר במאזיניו לקלוט את דבריו בדיוק כפי שהם. לאחר מכן הוא האשים את ההנהגה הסובייטית בערמומיות ובחוסר גמישות במהלך המשא ומתן על פירוק הנשק ואמר, כי כל צעדי השלום שנעשים על-ידי ארצות הברית הם בלתי-יעילים בהעדר "תגובה שוות ערך" מהצד השני. כאשר התייחס באופן מפורט יותר להגבלת הנשק, ציטט דאלס כמה מילים מנאום "סיכוי לשלום" של אייזנהאואר והדגיש שוב, כי ההתקדמות צריכה להתרחש בו-זמנית עם ירידת המתח בעולם. ניתן להבחין בכך שדאלס דחף מצד אחד לפתרון המהיר ככל שניתן של הבעיה, אך במקביל הציב תנאים קשים למציאת הפתרון המיוחל:

the united nations here has for some years been dealing with the problem of armaments […] the task cannot, perhaps, be finally solved under the conditions of distrust which exist today. that, however, does not mean that the task should be abandoned or even postponed. we believe, on the contrary, that there should be intensified study of the problem of limitation and control of all categories of armaments. there is a vast amount of technical work which needs to be done preparatory to any final solution, and without that preparatory work no final solution would be practical.

מצד אחד, דאלס כמעט מתלונן על איטיות בחיפוש אחר פתרון לבעיית הנשק ומאידך הוא מניח, כי מן הנמנע להשיג פתרון בתנאיי חוסר האמון השורר בין מדינות העולם, וטוען, כי מלאכה מרובה צריכה להיעשות בתחום הטכני. ציטוט קצר זה, שבו הצהרות השלום והשאיפה להמשיך במגעים משתלבות עם ניסיון לדחות את מציאת הפתרון האמיתי עד אין-קץ, עשוי לחשוף את כל הדואליות שהייתה במעמדו של דאלס: הן הצורך להשביע את רצונו של הציבור רודף השלום בעולם כולו והן ההבנה כי הנשק הגרעיני הוא הערובה לשלום ולהרתעת הסובייטים. ראוי לציין, כי בבואו לייעץ לאייזנהאואר לגבי המבנה והתוכן של הנאום שייוודע לימים תחת כינוי "אטום לשלום", שמר דאלס על אותם הדגשים. הוא המליץ לנשיא "להגדיר את הסכנה האטומית", "להבהיר את כוונתו […] לנקוט בצעדים הנחוצים למנוע מתקפה על-ידי החזקת יכולת תגובה" ולבסוף להדגיש שוב במונחים כלליים את רצונו לדון בהגבלה ופיקוח על הנשק, קונבנציונלי ואטומי, במנגנון האו"ם." הנאום הנשיאותי שנישא ב18- בדצמבר 1953 אכן לא כלל כל תוכנית להגבלה ופירוק של הנשק הגרעיני. אייזנהאואר הסתפק בהכרזה, כי הוא מוכן להגיש לפני הקונגרס האמריקני מספר הצעות שאחת מהן היא "להתחיל לצמצם את הפוטנציאל ההרסני של המאגרים האטומיים בעולם." שאר הנאום הוקדש לאפשרות של הפניית המאגרים האטומיים למטרות של שלום וכן לגינויים ערטילאיים של תופעת מרוץ החימוש, אך לא לפירוק הנשק הגרעיני עצמו.

אף על פי שנאומו של אייזנהאואר מ18- בדצמבר 1953 עורר גל של ציפיות באשר לתחילת השיחות בין המעצמות על פירוק הנשק הגרעיני, דאלס לא גילה אופטימיות יתרה. הוא סבר, כי עצם הרעיון של משא ומתן על בעיות המאגר האטומי במסגרת אחת הוועדות של האו"ם איננו מוצלח בגלל ריבוי המשתתפים במשא ומתן מסוג זה וכן בגלל החשיפה הגדולה לה צפוי לזכות המשא ומתן. דעתו הייתה, כי מוטב לנהל שיחות דרך הערוצים הדיפלומטיים המקובלים והחשאיים, לצמצם עד כמה שניתן את כמות המדינות הנוטלות חלק בשיחות ובכך להבטיח את תפקידה המוביל של ארצות הברית בשיחות אלה. במפגש עם נציגי מחלקת המדינה, משרד ההגנה והוועדה לאנרגיה האטומית בו נדון ביצוע הנאום "אטום לשלום", דאלס ומשתתפים אחרים הפנו את תשומת ליבם להרחקת מדינות מערב אירופה, בראש ובראשונה בריטניה וצרפת, מן הדיונים בפירוק הנשק הגרעיני. אשר לעצם הסיכוי של השיחות להצליח, דאלס לא טיפח אלא תקווה קלושה. כאשר נשאל על-ידי אחד מפקידי מחלקת המדינה האם ארצות הברית מסוגלת להציע תוכנית ברורה לפירוק הנשק הגרעיני, ענה דאלס, כי הניירות בלבד לא יסייעו הרבה, אלא שחייב להיעשות "שינוי יסודי של הסביבה", היינו, "פרצה במסך הברזל". לדעתו, לא היה כל טעם לצפות לכך בחמש השנים הקרובות. דאלס שיתף אף את השגריר הבריטי רודג'ר מאיקינס (makins) בגישתו זו במהלך שיחה טלפונית ואמר, כי הפיקוח על הנשק הגרעיני לא יתבצע כל עוד השיטה הסובייטית כולה נשארת כפי שהיא וכי כל הדיון בפירוק הנשק הוא בעל חשיבות תעמולתית בלבד.

המגעים סביב פירוק הנשק הגרעיני התגברו מעט לקראת פגישת שרי החוץ בברלין שנערכה בינואר - פברואר 1954 והתמקדה בעיקר בעיניי גרמניה ואירופה. אף שנושא פירוק הנשק לא עמד במרכז סדר היום, דאלס שוחח עליו עם השגריר הסובייטי גיאורגי זרובין (zarubin) ב11- בינואר 1954. השיחה התמקדה ברובה במניעת ההפרות של סודיות המשא ומתן ולא בהצעות ברורות הקשורות בו. על עצם העניין דאלס התבטא בפגישה עם הנשיא ומספר פקידים בכירים בבית הלבן חמישה ימים לאחר ששוחח עם זרובין. יחד עם כל הנוכחים, הוא החזיק בדעה, כי שום מערכת של פיקוח על הנשק הגרעיני לא תקום, כיוון שאין לסמוך על דבר המתרחש בצד המזרחי של מסך הברזל. דעתו של דאלס תאמה את זו של שר ההגנה וילסון (wilson) ואולי אף התחזקה בעקבות הערכותיו של זה האחרון. בתזכיר שכתב לטובת דאלס ולוי שטראוס (strauss), וילסון התעקש, כי ביצוע התוכנית "אטום לשלום" איננו צריך בשום פנים להסתיים בהפחתה משמעותית של יכולתה הגרעינית של ארצות הברית לעומת היכולת הגרעינית הסובייטית. אם כן, השרים הבכירים היו מאוחדים בשאיפתם לשמור על העליונות האמריקנית בתחום הגרעין. לאור זאת, השיחות עם זרובין וביטויי נימוס ונכונות להידבר נראים כבעלי חשיבות מועטה. לאחר סיום הוועידה בברלין דאלס עידכן את המועצה לביטחון לאומי על מהלך שיחותיו עם שר החוץ הסובייטי ויאצ'סלאב מולוטוב (molotov) ומדבריו השתמע, כי בשל העקשנות הסובייטית לערב את סין במשא ומתן לא הושגה כל התקדמות והיא אף לא צפויה בעתיד. באותה ההזדמנות חזר דאלס והדגיש, כי על ארצות הברית לשמר את עליונותה הגרעינית לא רק לעומת הצד הסובייטי אלא אף לעומת המדינות הידידותיות. אם לשלב את דבריו של דאלס בחוגים פנימיים עם נאום ה"תגובה המסיבית" שהושמע ב16- בינואר, אין זה סביר להניח, כי פירוק הנשק הגרעיני היה רצוי בעיני מזכיר המדינה.

בעלות על הנשק הגרעיני לא הבטיחה חיים שקטים למדינה המחזיקה בה. כך, ב26- במרץ 1954 צוות של ספינת דייגים יפנית נפגע מקרינה במהלך ניסוי גרעיני באזור איי מרשל באוקיינוס השקט. האירוע עורר גל של תגובות בעולם כולו, ורעיון ה"תגובה המסיבית" נחשף לביקורת נוקבת ביותר. לדאלס היו סיבות טובות לחשוש לאחדות העולם המערבי ולהמשך יחסי ברית עם מדינות המערב ויפן. הוא טילפן ללוי שטראוס, הביע באוזניו כעס וצער על מה שהתרחש, שיתף אותו בחששות לגבי מעמדה של ארצות הברית בעולם ואף באשר ל"תוצאות האדירות" של שימוש בלתי-זהיר בנשק גרעיני. בהצהרתו שהושמעה חמישה ימים אחרי האירוע שטראוס האריך בהסברים טכניים שתכליתם הייתה למזער את הנזק והסכנה בעיני העולם. ואולם, חרף ההסברים, המחאה על המשך הניסויים הגרעיניים גברה ברוב הארצות הידידותיות לארצות הברית, החל מיפן בה כשליש מכלל האזרחים חתמו על העצומה הקוראת להפסקת ייצור הפצצות הגרעיניות, ועד בריטניה בה חברי מפלגת הלייבור השלטת ביקרו בחריפות את ראש הממשלה צ'רצ'יל (churchill) על מאמציו לבנות פצצה גרעינית בריטית. ודווקא רגעי מבוכה אלה עשויים לשמש דוגמא מאלפת ליציבות מחשבתו של דאלס, לקור רוחו ועומק שכנועו. כאשר בעקבות הסערה שקמה בשל אותו הניסוי באזור איי מרשל הנציג האמריקני באו"ם קאבוט לודג' הציע לדאלס פעמיים ברציפות להכריז בפומבי על הפסקת הניסויים הגרעיניים, כדי להשיג רווחים תעמולתיים, דאלס הפציר בו: "בעניינים מסוימים, מן הנחוץ לבחור בין יחסי ציבור לבין אפשרות של קבלת תוצאות של ממש". כקודם כך עתה, דאלס לא האמין בכך שהפעילות סביב הנשק הגרעיני עשויה להצליח אם תיעשה באופן פומבי ולא היה מוכן לקשור את ידי ארצות הברית בהתחייבות פומבית כלשהי. הצורך להיענות לקריאות הנשמעות מכיוון דעת הקהל לא הכניע אותו ולא הכריח אותו לצאת בהכרזה בלתי-רצויה מבחינתו.

/

מולוטוב שר החוץ הסובייטי

וועידת ז'נבה שמרבית דיוניה הוקדשה למאבקים במזרח הרחוק ואשר נמשכה בין 26 באפריל ל21- ביולי 1954 הייתה להזדמנות לשני שרי החוץ, דאלס ומולוטוב, לדון בסוגיית הנשק הגרעיני. כבר ביום השני של הוועידה דאלס קיבל תזכיר ממולוטוב בו נאמר, כי לא הנאום הנשיאותי "אטום לשלום" ולא ההצעה להקים סוכנות בינלאומית לאנרגיה האטומית אכן מכוונים למטרה העליונה, היא התחייבות מצד כל המדינות בעלות הנשק הגרעיני להימנע מן השימוש בו ולפרק אותו סופית. הממשל הואשם בתזכיר ביצירת סחבת ואי-רצון לוותר על ניסויים גרעיניים בלא תנאים. במכתבו מז'נבה למחלקת המדינה שנשלח למחרת, דאלס הגדיר את התזכיר של מולוטוב כאחד ש"משרת מטרות תעמולתיות". כעבור שלושה ימים דאלס שוחח עם מולוטוב במשך כשעה בנושא האנרגיה האטומית. לאחר שמולוטוב פתח במתקפה מילולית וקבל על כך שארצות הברית מסרבת להצעות האיסור על הנשק הגרעיני ואף מותירה בלא מענה את הנייר שמולוטוב חיבר בתחילת הוועדה, דאלס דחה בכמה משפטים חד-משמעיים את דברי שר החוץ הסובייטי והבהיר בגילוי לב ראוי לציון, כי האמון הדרוש לצורך הסכמה שלא להשתמש בנשק גרעיני, איננו קיים. לדעת דאלס, נחוץ היה למצוא תחום פעוט כלשהו בו שתי המדינות יוכלו לשתף פעולה וכך, אולי, האמון החסר כעת היה מתהווה. למעשה, טען מזכיר המדינה, הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה האטומית שארצות הברית ביקשה לייסד עשויה להפוך למוסד שיתרום רבות לשיפור האווירה בין שתי המעצמות. "איננו יכולים", חזר והטעים דאלס, "להתמודד עם עניינים הכרוכים בחייהן ובמותן של האומות בלי אמון רב יותר מזה הקיים כיום". השניים נפרדו בלא כל סיכום חיובי, ושעות מעטות לאחר מכן דאלס כתב מסר למחלקת המדינה, בו דיווח בנימה ניכרת של שביעות רצון, כי ברית המועצות סירבה ליטול חלק בסוכנות הבינלאומית לאנרגיה האטומית, דבר המאפשר להציג אותה כצד הפונה עורף לסיכוי של הידברות. דאלס היה עשוי לרשום לזכות לעצמו נקודות בחזית התעמולתית.

ולמרות הצלחה זו, דאלס היה מצוי תחת לחץ בינלאומי להפסיק את הניסויים הגרעיניים, בראש ובראשונה מצד הבריטים. מזכיר המדינה לא יכול היה להתעלם לחלוטין מקריאותיהן של בעלות הברית האמריקניות. בישיבה של המועצה לביטחון לאומי שנערכה ב6- במאי, מספר ימים לאחר שובו מז'נבה דאלס גילה נכונות להיענות ללחץ זה, כמובן מתוך הנחה, כי העליונות הגרעינית האמריקנית הובטחה על-ידי הניסויים שנעשו בזמן האחרון. הוא הציע להכריז על הפסקת הניסויים כדי לשפר את עמדתה של ארצות הברית בדעת הקהל הבינלאומית ולהדוף את מתקפותיה של התעמולה הסובייטית אשר הציגה את ארצות הברית כמחרחרת מלחמה ומאיימת על שלום העולם. במיוחד הטרידה את דאלס הצלחתם התעמולתית הסובייטית במדינות הידידותיות כמו בריטניה, בה לדבריו, "נעשות השוואות בינינו לבין המכונה המלחמתית של היטלר". תוך מידה רבה של הקשבה לרחשי ליבו של הציבור הרחב במערב כולו, דאלס אמר:

…we could not sit here in washington and develop bigger bombs without any regard for the impact of these developments on world opinion. in the long run it isn't only bombs that wins wars, but having public opinion on your side. in sum, the net advantage to us of a moratorium would be very great indeed.

דעתו זו של דאלס עמדה בניגוד חריף לתזכיר אודות עתיד הניסויים הגרעיניים ראשי המטה כללי שהוגשה לשר ההגנה שבוע לפני הישיבה בה השמיע דאלס את הצעת ההפסקה. אחד המשפטים האופייניים בתזכיר שהלם, יש להניח, את נטיית ליבו של מזכיר המדינה עצמו היה: "אין סיבה לצפות כי ברית המועצות תדבק באמון טוב בהסכם הפסקת הניסויים בעתיד". מנהל הביון המרכזי אלן דאלס, אחיו של מזכיר המדינה, היה גם פסימי לגבי הצלחת ההפסקה. הוא סבר, כי גם אם מוסקבה תצטרף להפסקה, הרי תפר אותה ברגע שתשתכנע, כי יש בהפרה כזו יתרונות מספיקים, וזה עלול לקרות תוך שנה לערך. "בכל מקרה", כתב מנהל הביון, "קרמלין תמשיך לפתח מחקר וייצור של נשק מכל סוג וגודל". מזכיר המדינה עצמו הודה באחת ההזדמנויות, כי יש לו ספקות לגבי נחיצות הפסקת הניסויים, הן משום שהיא עלולה להחליש את ארצות הברית ביחס ליריבתה ואף להיכשל בהשגת המטרה לשמה היא נעשית, היתרון התעמולתי. נוסף על כך, הוא היה מודע לכך שאין בידי ארצות הברית כל דרך לבדוק את עצמת הפיצוצים הסובייטיים, דבר המונע את אכיפת הפסקת הניסויים. במשך החודשים מאי יוני 1954 עמידתו של דאלס מאחורי הצעתו להפסיק את הניסויים הגרעיניים הלכה ופחתה, עד כי ב23- ביוני הוא נסוג מן הרעיון, בין השאר משום ההבנה, כי כל עוד הסובייטים מדברים על חיסולו המוחלט של הנשק הגרעיני ידם בתחום התעמולה תהיה על עליונה. במפגש של המועצה לביטחון לאומי שנערך באותו יום, דאלס הצטער על כך שאין ארצות הברית יכולה להכריז על הפסקת הניסויים, אך כעת, לדבריו, העמדה האמריקנית הייתה ברורה: "ארצות הברית לא תסכים להפסקת הניסויים בזמן הנוכחי." מאוחר יותר בהדריכו את המשלחת האמריקנית כיצד לנהוג בהצעה להפסיק את הניסויים, דאלס הקצין את עמדתו וכתב, כי אסור לארצות הברית להסכים להפסקה, גם אם ברית המועצות תאמץ אותה.

המגעים סביב פירוק הנשק הגרעיני פחתו במידה מסוימת במחצית השניה של שנת 1954. בתקופה זו היה דאלס עסוק לא בסוגיית פירוק הנשק אלא למעשה, הוביל מהלך הפוך. הוא ניסה להרחיב את מעגל המדינות בעלות המאגר הגרעיני. הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה האטומית שאייזנהאואר ביקש להקים, נראתה לדאלס מוסד מתאים למשימה, בייחוד לאחר שברית המועצות סירבה ליטול חלק בפעילות הסוכנות. גם עתה דאגתו העיקרית של מזכיר המדינה הייתה להפחית כל יתרון שהסובייטים יכלו להפיק מן המצב. הוא התעקש שהסוכנות לא תהיה כפופה לפקידים הממונים על-ידי האו"ם, כיוון שברית המועצות עלולה לנצל את חברותה בארגון ולהשפיע על תפקודה של הסוכנות. באותה הגישה ניתן להבחין בתוכנית ה של המועצה לביטחון לאומי מ13- באוגוסט, בה שורטטה בקווים כלליים המדיניות האמריקנית ביחס לסוכנות לאנרגיה האטומית. לפי התוכנית, הייתה הסוכנות אמורה להיות "קשורה באופן רופף" עם האו"ם. בעיית דעת הקהל בעולם זכתה גם היא להתייחסותם של חברי המועצה. חבריה קיוו להדוף את הגינויים וההאשמות בתוקפנות יתרה באמצעות התקדמות בהקמת הסוכנות ואף ויתור בפועל על הבלעדיות האמריקנית על האנרגיה האטומית דרך הענקת אמצעים לייצור האנרגיה בידי מדינות אחרות. ברית המועצות הייתה, ברמת העיקרון לפחות, מוזמנת להצטרף לסוכנות, וסירובה לעשות כן היה אמור להיות מודגש, על פי התוכנית . במחלקת המדינה נוסח תזכיר ברוח זו, וב19- באוגוסט יועצו של דאלס לענייני האנרגיה האטומית ג'ררד סמית' (smith) זימן אליו את השגרירים של שבע מדינות ידידותיות לארצות הברית ושאל לדעתם לגבי נכונות ממשלותיהם להצטרף לסוכנות. הסכמתן של שש מתוך השבע התקבלה במהרה. תוך מעט יותר מחודש דאלס מצא לנכון להצהיר בנאום שנקרא "שותפות לשלום" ונישא בפני העצרת הכללית של האו"ם, כי ארצות הברית מתכוונת לפתוח סוכנות בינלאומית "שהחברות בה תכלול מדינות מכל אזורי העולם", ואף לבנות כור אטומי עבור הסטודנטים הבאים מחוץ לארצות הברית. דאלס תקף את הסובייטים על חוסר נכונותם להשתתף בביצוען של ההצעות האמריקניות בתחום הגרעין והבטיח בקצרה רבה "להמשיך במחקר הטכני על פיקוח והגבלת החימוש". אשר לשיחות על פירוק החימוש שנערכו בעבר ונכשלו, דאלס שב והטיל את האחריות לכישלונן על הצד הסובייטי והביע תקווה, כי ברית המועצות תשתף פעולה עם המערב בהקמת הסוכנות לאנרגיה האטומית, משאלה לא התגשמה.

בתקופה האמורה דאלס התייחס כמה פעמים בשלילה לאפשרות של פירוק הנשק הגרעיני ותוך כדי כך הצביע על העובדה, כ הנאום "אטום לשלום" איננו מהווה תוכנית לפירוק. לעומת זאת, הסובייטים המשיכו והתעקשו על כך שהנשק הגרעיני חייב להיאסר ואיגרותיהם נשלחו שוב ושוב למחלקת המדינה בחודשים ספטמבר ונובמבר 1954. התגובה האמריקנית לא השתנתה בהרבה. להערכת אנשי מחלקת המדינה, לסובייטים לא הייתה כל מטרה אלא לסכל את הקמתה של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית ולנצח פעם נוספת בשדה הקרב התעמולתי. כל תוכנית של פירוק נשק נפסלה בשל חוסר האמון בין הצדדים. בבואו לסקור את המדיניות האמריקנית באשר לפיקוח על הנשק הגרעיני יומיים לפני תום השנה, דאלס לא רק הגדיר את הנשק כערובה הבטוחה ביותר לשלומה של ארצות הברית והסוג היחיד של אמצעי הלחימה בו יש לארצות הברית עליונות בלתי-מעורערת, אלא אף התייחס לאפשרות של מתקפה גרעינית מהצד הסובייטי. לדעתו, לארצות הברית היו סיכויים טובים להדוף את המתקפה ולעבור למתקפת נגד, וזאת הודות לבסיסים האמריקניים המקיפים את ברית המועצות. לאור התבטאויות כאלה קשה להניח, כי פירוק החימוש אכן עמד על סדר היום.

לא רק הסובייטים לחצו על ארצות הברית בנושא פירוק הנשק הגרעיני. בנות בריתה של מנהיגת העולם המערבי, בריטניה וצרפת, היוו מכשול לא פחות ואולי אף יותר חמור בדרך להגשמת התכניות האמריקניות, וכפי שהיסטוריונית אחת ציינה, "דאלס היה האמריקני הראשון לחוות" מהם הקשיים הכרוכים בבניית התשתית ל"תגובה המסיבית" באירופה. כבר מספר שנים צ'רצ'יל ביקש להסדיר את נושא הנשק הגרעיני בהסכם כלשהו בין ראשי הממשלות של מדינות בעלות הנשק וככל שחלף הזמן ההסדר נראה לו יותר ויותר נחוץ. התקווה להסדר עלתה במיוחד לאחר מותו של הדיקטטור הסובייטי סטאלין (stalin) במרץ 1953. צ'רצ'יל תבע לכנס וועידת פסגה, ועם הזמן אייזנהאואר ודאלס התקשו לעמוד בלחצו של ראש ממשלת בריטניה, מה גם שסוגיות נוספות, כגון עימות סביב גורלה של גרמניה המחולקת ואוסטריה, דחקו במדינאיי העולם ודרשו פתרון. גישתם של האירופים לגבי הנשק הגרעיני הייתה חד-משמעית הרבה פחות מזו של האמריקאים. אם היו אלה האחרונים מעונינים לדון בנושא כמה שפחות ולהצניע במידה מירבית את המהלכים סביבו, הרי האירופים הושפעו קשות מעצמת הנשק שהופגנה בכמה הזדמנויות כגון הניסוי באזור איי מרשל שכבר הוזכר. הם נטו יותר לסברה, כי ההסכמים בין המעצמות ובכלל הבהירות בסוגייה יסייעו להפיג את הפחדים. תוך כדי כך ספגו המנהיגים האירופיים לחץ כבד מצד תנועות שונות למען פירוק הנשק הגרעיני. גם צ'רצ'יל שהיה מודע לחשיבות קיומו של הנשק הגרעיני במניעת המלחמה בין שני הגושים ושקו המחשבה שלו לא היה שונה במהותו מזה של אייזנהאואר, לא יכול היה להתעלם מדעת הקהל בארצו. הלך הרוח הכללי בתחילת שנת 1955 אותת בכיוון ברור: לכנס את וועידת הפסגה. אייזנהאואר הודה בכוונתו להסכים לדיון בפירוק הנשק הגרעיני באיגרת שכתב לשגריר הבריטי בוושינגטון מקינס ב6- במאי של השנה. דאלס, לעומת הנשיא, היה מוכן להפעיל כל מאמץ כדי להנמיך את הציפיות ממנה. תחילה ביקש להפוך אותה למפגש של שרי חוץ ולא של ראשי ממשלות ולמנוע את הדיון בסוגיית הנשק הגרעיני, אלא להתרכז בשאלות הקשורות לאירופה, במיוחד לגרמניה. ב6- במאי הוא יצא לפריס למפגש עם שרי החוץ הבריטי והצרפתי. כעבור שלושה ימים שלח לנשיא מברק בו גילה יחס ספקני ביותר לתוצאות הוועידה שכה רבים תבעו לערוך:

i am somewhat concerned over the passionate eagerness here in europe for a meeting of the big four, particularly at the head-of-government level on the theory that this will produce some kind of a miracle. no one seems interested in trying to think up how there can be any discussion which will in fact be fruitful. the mere fact of meeting seems of itself to be enough […] it is hopeless to believe and wrong to bring public to believe, that in three or four days you and bulganin could settle such problems as the unification of germany, the elimination of atomic weapons and general disarmament.

הטקסט משקף לא רק את חוסר התקווה לכך שהוועידה תניב פירות מוחשיים, אלא אף את שאיפתו העזה של דאלס להניא את הנשיא מן ההחלטה לנסוע לוועידה. דאלס פחד שציפיות מוגזמות יכפו על ארצות הברית מהלכים מסוכנים ותזוזות לעבר העמדה האירופית או אף הסובייטית. למעשה, חששו של דאלס ממתינותם של הסובייטים ומן הסיכוי שיגלו פשרנות היה חזק מן החשש מפני התנהגות תוקפנית מצידם: היותם מתונים היה עלול לקרב את אירופה לברית המועצות בשאלת פירוק הנשק ובכך ליצור חזית אנטי-אמריקנית אחידה. על כן, אחדות בין מדינות המערב העסיקה אותו רבות. כששחזר מאירופה ונאם בפני אחד הפורומים הפוליטיים, הוא ייחס חשיבות מרובה לפיתוחה של עמדה כלל-מערבית כלפי ברית המועצות ולחוזקו הקולקטיבי של הגוש המערבי. לדבריו, עד כה עצמת המערב גרמה לסובייטים להתוודע למלוא האסון העלול להתרחש כתוצאה ממדיניותם ולמתן את המדיניות בהתאם.

הרוחות החיוביות שהחלו לנשב מכיוון ברית המועצות לאחר מות סטאלין לא הטעו את דאלס לרגע. הוא האמין, כי כל ביטוי לשיפור בגישה הסובייטית כלפי סוגיות שונות, כולל סוגיית פירוק הנשק הגרעיני, הוא איננו אלא אות לקשייה הפנימיים הגוברים של ברית המועצות ולא סימן לשאיפה כנה לשלום. בשיחתו עם הקנצלר הגרמני קונרד אדנאואר (adenauer) דאלס פירט כיצד העריך את מניעיהם של הסובייטים: העדרו של הרודן במשטר רודני במהותו, כובדו הכלכלי העצום של מרוץ החימוש ובמיוחד ייצור האנרגיה האטומית, מיצוי משאבים, מתן סיוע רב לגרורותיה של ברית המועצות. בשל הסיבות האלה, טען מזכיר המדינה, היו עשויים לבקש הפסקה של מרוץ החימוש, אולם כל שינוי מהותי בטבעו של המשטר הקומוניסטי נראה לו בלתי-סביר. ברוח דומה דאלס התבטא בפגישה בין שלושת שרי החוץ, אמריקני, בריטי וצרפתי וקנצלר אדנאואר שנערכה בניו-יורק ב17- ביוני. ארבעת האישים הסכימו באופן כללי עם הסברו של דאלס לנכונותם של הסובייטים לפשרות עם המערב. כל המשתתפים הקדישו תשומת לב לבעיית יחסי ציבור. דאלס הדגיש, כי "חיוני למנוע מדעת הקהל לכפות עלינו עשיית דברים שאנחנו חושבים כבלתי-נבונים". כמו קודם, דאלס לא טיפח תקוות לגבי עצם האפשרות של משא ומתן ענייני עם הסובייטים, ובעיית דעת הקהל הייתה בעיניו זו שדרשה לטיפול. הוא היה לשוב ולהזכיר את נכונותו של המערב להתקדם בשיחות על פירוק הנשק הגרעיני, אך לא להעלות כל הצעה חדשה. ההפך, הוא העריך, כי ככל הנראה לא ייעשה פירוק כלשהו במשך שנים רבות והתנאי החסר לצורך הפירוק הוא האמון בין השני המחנות. דעותיו של דאלס, ככל הנראה, לא נטו להשתנות עם הזמן, ודעת הקהל גם אם הטרידה אותו כמכשול לניהול הדיפלומטיה הרצויה לו, לא זעזעה באופן דרסטי את תמונת עולמו ואת דרכי פעולתו.

ככל שהתקרבה תחילת הוועידה כך גברו פחדיו של מזכיר המדינה. הוא לא ממש סמך על כושר עמידתם של הבריטים והצרפתים לנוכח מתקפות השלום הסובייטיות והפגנות הידידות והפתיחות מציידם של נציגי ברית המועצות. בהזדמנות אחת העיר, כי כדאי יהיה למנוע מן האירופים להשתתף בדיונים מהותיים. בתחילת הוועידה הוא אף ביקש מאייזנהאואר להזכיר לראש ממשלת בריטניה אדן (eden) שהחליף את צ'רצ'יל כמה חודשים לפני כן ולראש ממשלת צרפת פור (faure), כי הוועידה לא כונסה על מנת למצוא פתרונות סופיים לבעיות שונות אלא כדי לדון בגישות ועקרונות כלליים לפיהם יפעלו הצדדים במשא ומתן העתידי. כמו כן, דאלס התנגד באופן חד-משמעי לחתימת אי-אלו הסכמים על אי-תקיפה עם ברית המועצות, כיוון שהסכם מסוג זה היה יכול, לדעתו, לשמש נקודת זינוק נוחה יותר לסובייטים. ומעניין, כי הפחדים של מזכיר המדינה לא הסתכמו באי-ביטחון לגבי התנהגותן של מדינות זרות. דאגתו העיקרית הייתה התנהלותו של הנשיא אייזנהאואר עצמו בוועידה. כמה ימים לפני שיצא לז'נבה, הוא התוודה באוזני אחד מיועציו של הנשיא כי לדעתו, יש סיכוי להתקרבות יתרה בין הנשיא לנציגי ברית המועצות במהלכה הנשיא ברוב נדיבותו ותמימותו יתפתה אחר חיוכיהם ונימוסיהם של הסובייטים ויעשה שגיאות גורליות. את התהום המוסרית והאידיאולוגית בין ארצות הברית לברית המועצות ועמידה איתנה על עקרונות דאלס ראה כמפעל הגדול של כהונתו, והוא אמר בעצבות כי "ישנא לראות את כל הבניין בסכנה בגלל חיוך". ניתן לדמיין את המתח והתסכול בהם היה שרוי דאלס, אם היסס אפילו לגבי יציבות עמידתו של הנשיא. גם רעיונם של יועץ הנשיא לענייני פירוק הנשק הרולד סטאסן (stassen) ושל יועץ אחר נלסון רוקפלר (rockefeller) לנהל מעקב ופיקוח הדדיים מן האוויר אחר ייצור אמצעי הלחימה כולל פצצות גרעיניות, רעיון ששימש בסיס לתוכנית ה"שמים הפתוחים", לא היה יכול לעורר הזדהות אצל דאלס. הוא דבק בדעתו, כי שיטת פיקוח יעילה לא תיווצר כל עוד ההבדלים הפוליטיים היסודיים בין שתי המעצמות יישארו בעינם. עם זאת, בנושא זה דווקא נאלץ לקבל את שיקול דעתם של הנשיא ויועציו. לקראת הוועידה רעיון הפיקוח מן האוויר נראה מקובל יותר ויותר, ודאלס, חרף התנגדותו המוקדמת, אימץ אותו בהדרגה. פעמיים התבטא לגביו באור חיובי, פעם אחת יומיים לפני תחילת הוועידה ופעם אחרת יומיים לאחר פתיחתה. בשתי ההזדמנויות הוא אמר, כי הרעיון נראה לו מבטיח, אך ההתבטאות השניה מגלה, כי שוב התרכז בבעיית דעת הקהל. תקוותו של דאלס הייתה, כי תיווצר "דרמה" סביב ההצעה וארצות הברית תוצג כשוחרת שלום. באותה הנימה של דאגה לתדמיתה של ארצות הברית בעולם כתב למחלקת המדינה כארבע שעות לפני שהנשיא פתח בנאום ה"שמיים הפתוחים". הנאום, על פי דאלס, היה עשוי לגרום הפתעה לטובה ולשמוט קרקע מתחת לטיעון הסובייטי השגרתי בעד איסור על ייצור הפצצות האטומיות. להסכמתו של דאלס לרעיון הפיקוח מן האוויר עשויים להיות הסברים שונים, אך המשכנע ביותר נראה ההסבר, כי מזכיר המדינה הבין את צדקת טענתו של הנשיא, כי הפיקוח מן הסוג הזה לא ייתן דבר לסובייטים המכירים בין כה וכה את כל המתקנים הביטחוניים האמריקניים, שעה שארצות הברית עשויה להפיק ידע רב על המתקנים בתוך ברית המועצות. דאלס הסכים עם ההנחה הזאת במפורש במברק ששלח למחלקת המדינה.

הנאום שכלל את הצעת ה"שמיים הפתוחים" הושמע על-ידי הנשיא ב21- ביולי 1955. הנשיא הציע לסובייטים לחשוף את כל התכנונים הצבאיים של שתי המעצמות, לאפשר טיסה חופשית בשמיהן, צילום של כל אזור רצוי והעברת מידע חופשית ממדינה למדינה. האופטימיות וציפייה להרפיית המתח על הזירה הבינלאומית שטפו את העולם כולו, אך ההישגים הריאליים בתחום פירוק הנשק הגרעיני היו כמעט אפסיים. התגובה הסובייטית לתוכנית ה"שמיים הפתוחים" הייתה שלילית. לגבי דאלס, לא הייתה בכך הפתעה, כיוון שמעולם לא שקל ברצינות פשרה כלשהי בין שני המחנות. ניתן אף לקבוע, כי כישלונה של התוכנית היה מבורך מבחינתו. הוא נהנה מן היחס החיובי, הנלהב כמעט, של המדינאים המערב-אירופיים לתוכנית ולא הצטער על דחייתה על-ידי הסובייטים. בהעדר כל ציפייה מצד דאלס להסכמה סובייטית לתוכנית ולנוכח תיעובו כלפי עצם הרעיון של התקרבות בין שתי המעצמות, ניתן להניח, כי דאלס קיווה בכנות, כי התוכנית תידחה. אמירותיו שלאחר הוועידה מעידות, כי לא חל כל שינוי בעמדותיו בסוגיית פירוק הנשק הגרעיני וביחסו לאופן ניהול המשא ומתן עם ברית המועצות. לאחר הוועידה דאלס יחד עם הנשיא וחברי המועצה לביטחון לאומי דן בתוכניות פירוק הנשק שאורכן עשר שנים, וחזר על עמדתו, כי יש להיכנס למגעים רק מעמדת כוח ולא לאבד ערנות לנוכח התמרונים הסובייטיים הצפויים. הנשק הגרעיני נשאר להיות בעיניו חיוני להגנת ארצות הברית.

סיכום

העיון במסמכים עשוי להוכיח, כי לדאלס לא הייתה תוחלת רבה לגבי פירוק הנשק הגרעיני. אדרבא, הוא ביקש לשמר אותו ולחזק את המאגר הגרעיני של ארצות הברית (ובהמשך, של בנות בריתה) והגדיר אותו פעמים רבות כחלק חיוני ובלתי-נפרד מכלל אמצעי הלחימה העומדים לרשותו של המערב במאבק נגד המחנה הקומוניסטי. כל הצעות לפירוק הנשק, הן מצד ברית המועצות והן מצד מדינות המערב, נראו לו כפגיעה באינטרסים הבסיסיים של העולם המערבי. הוא לא תפס את סוגיית פירוק הנשק כנושא לעצמו, אלא כאחד משורה של נושאים הקשורים ביחסים בין שני המחנות האידיאולוגיים. לשיטתו של דאלס, בלי מציאת הפתרון הכללי מן הנמנע היה להסדיר בעיה מסוימת אחת. באשר לפתרון כללי או הסדר כולל שבכוחו ליישב את כל הסכסוכים בין שני המחנות, דאלס היה, כפי שהובהר, ספקני ביותר. יותר מפעם אחת ציין, כי בטווח הנראה לעין הניגודים המהותיים בין שתי המעצמות לא יצטמצמו, והתחושה, כי הצד המערבי יכול לבטוח בהסכמים הנחתמים עם ברית המועצות, לא תיווצר בקרוב. ניתן להסיק לאור זאת, כי לגבי דאלס כל משא ומתן עם המעצמה הקומוניסטית היה מיותר ואף מסוכן למערב. אם לשפוט לפי תגובתו השלילית לעצם ההצעה לערוך וועידת פסגה בז'נבה, הרי ניכר כי מבחינה מסוימת היה דאלס מעוניין בהמשך המצב של המלחמה הקרה ועימות בצורה זו או אחרת בין שתי המעצמות, ולא בהסדר בו לא נתן כל אמון מראש. בנוסף ניתן להניח, כי הוא ביקש למנוע התקרבות בין המעצמות על מנת שארצות הברית לא תתדרדר מוסרית ואידיאולוגית.

הקו הפוליטי של דאלס בסוגיית פירוק הנשק הגרעיני היה ברור. הוא נקט בפעולות שונות כדי להפחית כל סיכוי של דיון בפירוק: סחבת, פסילת ההצעות הסובייטיות, הפחדת מנהיגי המערב לבל ידרשו ביתר תוקף את פירוק הנשק. אך המכשולים בדרך היו רבים. אחד הגורמים שהפריע לדאלס להגשים את תפיסתו הביטחונית ולהגביר את העוצמה הגרעינית של המערב, הייתה דעת הקהל שנטתה במידה לא-מבוטלת לכיוון הרעיון של פירוק הנשק וחיסולו של האיום הגרעיני בדרך זו. לא תמיד ההצלחה בפעילותו כנגד הזרמים הפציפיסטיים בקרב הציבור הרחב הייתה מלאה. הדוגמא של ההצעה להפסיק את הניסויים הגרעיניים באביב 1954 עשויה להעיד, כי לעתים הכיר דאלס בצורך להיענות לרחשי הלב של הציבור בעולם ולוותר על התוכניות הצבאיות לטובת תדמיתה החיובית של ארצות הברית. ההצעה, שלא הייתה אופיינית כלל לאופן חשיבתו של דאלס אודות פירוק הנשק הגרעיני ועמדה בסתירה לדעתו שהושמעה פעמים רבות בישיבות של המועצה לביטחון לאומי רומזת על מידת הלחץ בו היה נתון מזכיר המדינה ועשויה להתפרש ככניעה ללחץ זה. התמרונים בין מה שנתפס כצורך ביטחוני יסודי לבין ההכרח לדאוג לדימויה של המעצמה כשוחרת שלום לא היו קלים עבור דאלס.

רשימה ביבליוגרפית

מקורות ראשוניים

foreign relations of the united states, 1952-1954, volume ii, slany, william (editor in chief), united states government printing office, washington, 1984.

foreign relations of the united states, 1955-1957, volume v, slany, william (editor in chief), united states government printing office, washington, 1988.

foreign relations of the united states, 1955-1957, volume xix, glennon, john, (editor in chief), united states government printing office, washington, 1990.

the department of state bulletin, xxviii, number 722, 599-603.

the department of state bulletin, xxix, number, 744, 403-408, number 756, 851.

the department of state bulletin, xxx, number 772, 548-549.

the department of state bulletin, xxxi, number 797, 482-484, number 797, 471-477.

the department of state bulletin, xxxiii, number 840, 171-175.

dulles, john foster, "policy for the security and peace", foreign affairs, volume 32, number 3, pp. 355-356 (april 1954).

מקורות משניים

beal, john robinson, john foster dulles, a biography, harper&brothers publishers, new-york, 1957.

dockrill, saki, eisenhower's new look national security policy, 1953-1961, macmillan press, 1996.

gaddis john lewis, "the unexpected john foster dulles: nuclear weapons, communism and the russians", in: immerman, richard (editor), john foster dulles and the diplomacy of the cold war, princeton university press, new jersey, 1990.

gerson, louis l., john foster dulles, cooper square publishers, new-york, 1967.

goold-adams, richard, the time of power, a reappraisal of john foster dulles, weidenfeld and nicolson, london, 1962.

guhin, michael a., john foster dulles, a statesman and his times, columbia university press, new-york, 1972.

hoopes, townsend, the devil and john foster dulles, an athlantic monthly press book, boston, 1973.

newhouse, john, the nuclear age: from hiroshima to star wars, michael joseph, london, 1989.

wittner, lawrence s., resisting the bomb, a history of the world nuclear disarmament movement, 1954-1970, stanford university press, california, 1997.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מיכאל קוגן