אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

דיוקן הנכבש ולפני כן דיוקן הכובש / אלבר ממי


התמונה של דן לחמן

דיוקן הנכבש ולפני כן דיוקן הכובש / אלבר ממי

/

דיוקן הנכבש ולפני כן דיוקן הכובש / אלבר ממי .הקדמה מאת ז'אן-פול סארטר. תרגם מצרפתית: אבנר להב. הוצאת כרמל

ספרו של אלבר ממי - "דיוקן הנכבש ולפני כן דיוקן הכובש" נכתב כבר בשנות החמישים. בעיצומו של תהליך הדה-קולוניזאציה של המדינות הקולוניאליות באירופה. ממי משרטט ומנתח לעומק את השפעת המצב הן על הכובש והן על הנכבש. הוא מתאר כיצד משטרים וגם אנשים פרטיים דמוקרטיים מסתגלים למצב. הוא מסביר את התהליך ההרסני הן על הכובש והן על הנכבש. ויש סיבה שהחליטו לתרגם אותו לעברית דווקא בימים אלו. כמובן שיש. שם הספר מרמז לסיבה.

לספר כמה דברי מבוא. ממי עצמו כותב מבוא קצר למהדורה העברית. אחר כך מבוא של ממי עצמו משנת 1966 ובנוסף מבוא של ז'אן פול סארטר.

הספר עוסק בתופעה אלימה שהתקיימה בצל האנטישמיות. הקולוניאליזם הוא מצב ממוסד של הפליה ודיכוי חד צדדי. ומן הראוי היה שייכתב וינותח לעומק מימד ההשפעה ההדדית ההרסנית על שני הצדדים. רק כך אולי בסופו של תהליך יבין הכובש את הרס עצמו. התובנות שממי מגיע אליהן ומציע לקורא הן מטלטלות. למרות שלכאורה היו צריכות להיות די ברורות לכולם. הספר פורסם בצרפת באמצע ימי מלחמת אלג'יריה לעצם הופעתו בגלוי כך לעיני הציבור הייתה השפעה גדולה.

הספר לא רק שלא התיישן כלל אלא שהתופעה אליה הוא מדבר ממשיכה להתקיים. ממי איננו מזעזע בסיפורי אימה. זה ספר הגות. פסיכולוגי סוציולוגי אנתרופולוגי התנהגותי. ממי כיהודי תוניסאי שמד פילוסופיה בפריז יכול לראות ולנתח אובייקטיבית את שני הצדדים, דבר שהוא מיטיב לעשות.

בתחילת ימי הפמיניזם הצרפתי היה נהוג לטעון " שהאישה היא הפרולטר של הגבר" לאחר מכן הוסיפו טענה שהיא הנכבש של הגבר. את הקשר בין המושגים נצטרך לחפש בספר עצמו ולא רק בהקדמה.

את "הכבוד" על איחוד המושגים פרולטר ונכבש בהקשר הזה צריך לתת למקסים רודינסון אקדמאי, מזרחן צרפתי, יהודי, וכמובן סטליניסט שלא השלים את כפרתו. מאמר שפרסם בכתב העת זמנים מודרניים משמש עד היום ככלי נשק בידי ערבים בעיקר נגד ישראל. ממי בא לסתור כמה מהטענות.

בשל מלכוד היסטורי בו בני פלסטין והיהודים קשרו את עצמם לאותה פיסת קרקע. על שני הצדדים ללמוד את המשמעות האמיתי ולא את הסיסמאות כדי להגיע לפתרון צודק. בלתי מושלם ככל שיראה בעיני כל אחד מהצדדים.

בבגרותו, כשהוא כבר סופר התחיל לכתוב רומן (הגר, שלא תורגם לעברית דומני) בו עסק בזוג מעורב מבלי להבין שהוא עוסק ביחסי כובש נכבש.

דיוקן הנדכא בכללותו מניח מראש את קיומם של כל האחרים. הוא איננו מתאר אותם מראש. כתוניסאי צעיר ממי מגיע ללמוד בסורבון.

"האם תהיה לי זכות, בהיותי טוניסאי, להכין את ההסמכה בפילוסופיה.

זו איננה זכות הסביר לו האיש בסורבון. זו משאלה. הבה נאמר שזו משאלה קולוניאלית"

אלבר ממי

ממי הצעיר לא מבין את פשר הדברים. עם הזמן ופרסום ספרו מאוחר יותר הוא מגיע למסקנה שהופכת להיות ודאית שכל הנכבשים דומים וכל הנדכאים דומים במידה מסוימת. כשפרצה מלחמת אלג'יריה הוא הסביר לכל מי שהקשיב: היחס הקולוניאלי כבל את הכובש והנכבש במעין תלות בלתי מתפשרת, עיצב את תכונותיהם של שני הצדדים והכתיב את התנהגויותיהם. סתירות שלכאורה אינן הגיוניות מתרחשות ומאמתות את הקשר הזה. כובש היכול לרפא את עובדיו ולירות לעתים במקלע בהמון נכבש. הנכבש יכול בו בעת להתכחש לעצמו בצורה אכזרית, לשנוא את הכובש ובאותה עת להתפעל ממנו עד עמקי נפשו.

ז'אן פול סארטר מתחיל את ההקדמה שלו בהנחת העובדה שעיתונים שהגיעו מאלג'יריה לצרפת טענו שהמתיישב הוא היחיד המוסמך לדבר על המושבה, אנו – בני מדינת האם- לא רכשנו את ניסיונו. אנו נראה את אדמתה הלוהטת של אפריקה דרך עיניו, או שלא נראה מאומה.

הקולוניאליסט וקרבנו נאנקים שניהם באותה מידה תחת עולו של המנגנון הקולוניאלי. הגזענות רשומה בלב המערכת. המושבה מוכרת במחיר מציאה מצרכי מזון וקונה ביוקר רב ממדינת האם מוצרים תעשייתיים. תת הפרולטריון הזה אינו יכול לסמוך על איש. כולם חיים על חשבונו. העושק הקולוניאלי מגביל את משאבי המדינה, אחוז הילודה גדל לאין שיעור ורמת החיים של המוסלמים יורדת בהתמדה והאוכלוסייה חיה בתנאים של תת תזונה מתמדת. אי שם במדינת האם, נהנה המתיישב מזכויות דמוקרטיות שהמערכת הקולוניאלית שוללת מהנכבשים. המערכת מעודדת את גידול האוכלוסייה במטרה לצמצם עלות כוח אדם. הכיבוש בוצע מתוך שימוש באלימות. ניצול היתר והדיכוי מחייבים את שימור האלימות כלומר, נוכחות מתמדת של צבא. לו ניתנה להם הזכות לבחור, עליונותם המספרית הייתה מנפצת את הכול בין רגע. הקולוניאליזם שולל זכויות אדם מאנשים שהוא מדכא באלימות, שהוא מחזיק בכוח במצב של דלות ובורות. אין בנמצא מתיישבים טובים או רעים, ישנם קולוניאליסטים. הרוב הגדול בהם "משלים עם עצמו" מהלך המביא אותם למחילה עצמית. אותה עילית של עושקים אינה יכולה אלא להנמיך קומתו של הנכבש כדי להגביה את עצמם. לשלול מן הילידים את צלם האדם, להגדיר אותם בחזרת שלילה פשוטה, כדי להגביה את עצמם.

עד כאן ההקדמה, ומכאן לספר עצמו.

נוהגים לתאר את הכובש כגבר גבה קומה, צרוב שמש, נעול מגפי שדה, נשען על כלי עבודה. כזה שאינו נרתע מלהשתתף במלאכה. וכשאינו נלחם נגד הטבע הוא מתמסר לאנשים, מרפא את החולים ומפיץ את התרבות. הרפתקן אצילי, חלוץ. כל זה רק בסיפורים. במציאות הם לא באו לחיי הרפתקה אלא למצוא חיים קלים יותר. כששואלים מתיישב מה הביא אותו הוא יגיד שחיפש הרפתקה וחיים מעניינים. אך הוא לא חיפש אותם במקום נידח באירופה למשל. בסופו של דבר יודה שבה למקום בו מרוויחים יותר, מוציאים פחות ומוגנים על ידי הצבא.

אלו החושבים לעתים על חזרה מתמלאים חשש מזרות. זרות בארץ האם. אין להם כבר חברים, ילדיהם נולדו במושבה, הם קברו בה את מתיהם. אך הם מגזימים בשברון לבם לאמתו של דבר החשש האמיתי שלהם הוא כלכלי. חשש העשיר החושש להתרושש בלי זכויות יתר. הילידים הופכים לדבר מתחומו של הדמיון, של הסרט הדוקומנטארי על מנהגים מקומיים אקזוטיים. הוא מרגיש שהוא חי בתוכם ומכיר אותם. אלא שרמת חייו הגבוה ורמת חיי הנכבש הנמוכה מפרידה בין הכרות אמת. הוא מכיר אותם כמשרתים, ככוח עבודה. לעתים רחוקות ילך לראות חגיגה מקומית וירגיש בטעות שהתערה בהם.

הוא זר שהגיע למדינה עקב תעלולי ההיסטוריה. הוא הצליח לקחת לעצמו מקום שהיה שיך לתושב. ניכס לעצמו זכויות יתר על חשבון מי שזכאי להן. וכדי להרגיע את מצפונו יטען תמיד שישנם בקרב הנכבשים בעלי קרקעות ועשירים גדולים ממנו. אלא שהזכויות שמורות אך ורק לו ולא לעשירים שבמקומיים.

כל המתיישבים במושבות מיוחסים, לא לכולם אלפי דונמים חינם, לא כולם מנהלים מנגנונים גדולים. חלק מהם נופל אפילו קורבן לאדוני הכיבוש המנצלים אותם מבחינה כלכלית ועושים בהם שימוש פוליטי במטרה להגן על אינטרסים שהם לא תמיד חופפים לשלהם. הוא מקבל עליו את המצב. "הכובש הקטן" צריך להמשיך להיות מוגן על ידי הצבא וצי המטוסים. אך בכל צורה שאפשר לבדוק כל כובש מיוחס בהשוואה לנכבש. גם כשהוא "כובש קטן", מתיישב עם רצון טוב כשלעצמו, הוא איננו קיים. עצם הגעתו והצטרפותו למנגנון הופך אותו לחלק מהכובש. ואם יש מישהו המנסה לראות את הדברים אחרת, ולהתייחס לנכבש הוא ירגיש מיד שהרומנטיזם ההומניטארי הזה נחשב מהר מאוד לבגידה בכולם, במושבה ובמולדת האם.

ואם המתיישב החדש הוא סוציאליסט או דמוקרט בדעותיו? כאן מתעוררת אחת מתעלומות השמאל - הקשר בין השמאל והלאומנות. הסוציאליזם הדגיש תמיד את בין לאומיותו. והמלה לאומן עדיין גורמת לתגובה חשדנית. למרות כל הטלטולים שעברה, המפלגה הקומוניסטית הצרפתית מכבדת את הדגל ואת ההמנון (המרסייז), הלאומנות לא ממש שבקה חיים לא רק בתוך מפלגה חוץ רוסית, אלא שעם המלחמה הסתבר הרי שגם הרוסים הקומוניסטיים לאומניים. ויש צורך לפתור את הקונפליקט. כותבים המזוהים עם השמאל דנים בלאומנות מעט ככל האפשר. הם לא מעיזים לא להסכים ולא לגנות. השמאל מאבד כיוון מול הלאומנות. אבדן הכיוון הזה מחמיר מאוד אצל הכובש איש השמאל.

הכיבוש הצרפתי באלג'יר

ידוע שהשמאל מגנה את הטרור ואת הרצח הפוליטי. כשהנכבשים נאלצו להשתמש בדרך זו הייתה מבוכתו של איש השמאל הופכת לקשה ביותר. "אלה התפרצויות ספונטאניות של מי שמדוכאים זמן רב מדי", אמרו. או שנעשו בידי גורמים בלתי יציבים, מפוקפקים, שמנהיגות התנועה העממית מתקשה לשלוט בהם. מעטים העזו להודות שנוכח עצמת הדיכוי נוכח חוסר האיזון בין הכוחות, נקלע הנכבש לשימוש מכוון באמצעי זה. יהיה זה מוצדק או פסול מבחינה רעיונית. אחר כך חשבו שהמנהיגים וודאי חולקים על דרך זו וחיכו לגינוי שלא הגיע אף פעם. מועקתו של הכובש איש השמאל נותרת בעינה. ואז מצטרפות לטרור הצהרות דתיות, הכול נעשה בשם האל ומועקתו של איש השמאל החילוני גודלת. המושג "מלחמת קודש" בה מתחילים להשתמש מפחידה את השמאלני. וכשהמדינות משתחררות הן מזדרזות לכלול את הדת בחוקה שלהן שחוקיהן החדשים אינם דומים כלל לחירות ולדמוקרטיה שבשמם איש השמאל תמך בהם במאבק. לאן יוליך את עצמו? אם כשמאלני האמין במאבק בשם הדמוקרטיה, החירות והצדק, נגד שנאת זרים, האוניברסאליות והקדמה הרוחנית. והעם המשתחרר הופך להיות ההיפך מהמצופה. אם יש שם חלוקה בין ימין ושמאל אם כך, כל העמים הנכבשים הופכים ימניים עם שחרורם ומנדים את אידיאולוגית השמאל. האם הימניים צריכים לשמוח אם כך ולשחרר הוא את הנכבש, הרי אז יעמוד הוא בקונפליקט הלאומני של עצמו. של חיבתו להיותו כובש כוחני. אם המדינה החדשה תאמץ לעצמה הן את הקוראן והן את הליגה הערבית, השמאלני יצטרך לשכוח זמנית שהוא איש שמאל.

אלא שכאן חוזר ממי לכובש והוא מגדיר את הכובש המשלים עם עצמו. בסופו של דבר, הוא אומר, הקולוניאליסט אינו אלא כובש המשלים עם עצמו וכעבור זמן ינסה להצדיק את הכיבוש. להיות קולוניאליסט הוא ייעודו הטבעי של הכובש. הקולוניאליסט זהיר ומתורבת, הוא מצדיק הכול ומעמיד פנים שלא ראה את העוני ואי הצדק המנקרים את עיניו. להשלים עם עצמך ככובש, פירושו להשלים עם עצמך בהיותך מיוחס בלתי לגיטימי ועושק. חי במקום שנגזל. הצטרפות מרצון לכיבוש מחייבת סגנון חיים שלם. אדם שהיה יכול להיות במדינת האם ידיד, רגיש ודמוקרט ייהפך בהצטרפותו לכיבוש לשמרן, ריאקציונר, ולפשיסט קולוניאלי. מצב הכיבוש מייצר קולוניאליסטים כשם שהוא מייצר נכבשים.

כל הזקוק לצבא וכוח כדי להתפרנס ולאי צדק כדי להוסיף להתקיים אינו יכול שלא לשלם על כך. הוא אינו יכול שלא להינזק. הוא מפתח קנאות מתחסדת. אמנם אחרים נוהגים בו בזהירות אך מבהירים בעקיפין שהוא נגוע במוסריות מפוקפקת.

אידיאל מדינת האם אמורה להישאר מוגנת מפני פגעי הזמן. הוא דורש ממנה שתהיה שמרנית. ברור שהוא כזה. הוא יהיה מוכן שימתחו עליו ביקורת לא מחייבת כדי לספק אחרים. הוא רואה את עצמו שייך לטוב ביותר. הוא אינו אחראי לרע אך הוא נתקף בהלה בכל פעם שמתכוונים לגעת במעמדה הפוליטי של המושבה. רק אז מתערער טוהר הפטריוטיות שלו, רק אז הוא מסוגל לאיים ואפילו, שומו שמיים, לאיים בפרישה. דבר הנראה מופרך וסותר את הפטריוטיות הלוהטת אותה הרבה להדגים בימים טובים. מדינה שתחליט על נטישת מפעלות הכיבוש הוא עניין של חיים ומוות עבור הקולוניאליסט. שינוי המגיע להטלת ספק במשמעות חייו.

כל מדינה קולוניאלית מכילה בתוכה את זרעי הפשיזם. כי מה הוא הפשיזם אם לא משטר דיכוי לטובת מעטים. סרטן אינו מבקש אלא להתפשט. הקולוניאליסט יתמוך תמיד בממשלות ריאקציה שמרניות, כאלו שלא יפגעו במושבה. הקולוניאליסט יזדקק כל הזמן לעוד ועוד טובות והגנות ממדינת האם ויתמלא טינה אם תתקשה לספק לו את דרישותיו העולות.

כמעט תמיד הקולוניאליסט פותח גם במסע שיטתי להכפשתו של הנכבש. הוא היה רוצה לראות את המושבה ללא הנכבש. התחושה היא של "הכול היה מושלם... לולא הילידים". מפתחים כלפי הנכבש אוסף מושגים הנוגעים לסביבתו. הכיעור המקומי, הסרחון, הנואשות שדנה אותו לעוני ותלות נצחית. הגזענות היא נחלתם של כל הכיבושים, בכל קצות תבל. הגזענות מתמצתת ומסמלת את הקשר היסודי שבין כובש לנכבש. הקולוניאליסט אינו סובל תיאוריות ותיאורטיקנים, הוא יגדיר את עצמו תמיד כאיש המעשה.

דת השליט איננה מנסה או מקלה להמיר את דתו של הנשלט. להיפך. הדת נותנת לקולוניאליסט סיוע נפשי. היא תומכת ביוזמותיו ומרגיעה את מצפונו. היא גורמת לאנשים שאולי היו חושבים אחרת להשלים עם הכיבוש.

הדיכוי מכליל את כל הקבוצה האנושית המדוכאת לחטיבה אחת. הגזענות איננה פרט מקרי. אלא חלק בלתי נפרד מהכיבוש. אחד ממאפייניו המשמעותיים ביותר של הקולוניאליסט. הגזענות מקיימת את ההפליה היסודית שבין כובש לנכבש שהיא תנאי לקיום חיי הכיבוש.

עד כאן הכובש. אך מה בנוגע לנכבש? מכאן והילך דן הספר בדמותו והתפתחותו של הנכבש.

הנכבש הוא תמיד עצלן בעיני הכובש. לא חשוב אם זה בדרום אסיה או צפון אפריקה. הוא נחשב לעצלן ובטלן ולכן אפשר לשלם לו מעט, שלא כמו לעובד מארץ האם. רק עובד מומחה יובא מארץ האם. עבודת כפיים תעשה תמיד על ידי הנכבש כי חסכוני יותר להשתמש בשלושה נכבשים מבן ארץ. העצלות היא משוערת ומיתית. בארץ האם היו אומרים כל "הפועלים הם... הפרולטריון הוא..." הכובש למעשה די משועשע מההגדרה שנתן לנכבש ומרשה לעצמו להתייחס לפועל באדנות. הרי הם בטלנים מדורי דורות.

האשמה אינה מופנה רק לפועל החקלאי ודייר הפחונים אלא גם כלפי המורה או המהנדס המקומי. הכובש לעולם אינו בודק את הנורמה המקומית לפני שהוא מכיל את הנורמות של עצמו על הנכבש.

הכובש טוען שהנכבש רפה שכל ובזה מצדיק את נישולו מתפקידים מתקדמים יותר. הוא יאמר שהנכבש מפגר ופרוורטי, גנב וסדיסט ומצדיק את אלימות המשטרה נגד הנכבש. והרי חובה על הכובש הנאור להגן על הנכבש מפני עצמו. הוא הרי איננו מתאים לטכניקה חדשנית, נוחות חיים, הוא חי בדלות ולא יבין קדמה. הכובש מתחפש למתקן הנכבש.

תהליך הדה-הומניזציה הופך גם תכונות טובות לשליליות. אם פעם הכנסת האורחים של הערבים הייתה מן המפורסמות הרי שמרגע שהכובש מגיע הוא אינו מנצל עוד את אותה הכנסת אורחים, בולם חילופים הדדיים ותורם למחסומים. מחליפים במהירות את קשת הצבעים של הנכבש לקנאי מסתגר, דוחה את הזולת, פנאטי. כך מתפוררות התכונות העושות מן הנכבש אדם. הוא הופך להיות בלתי צפוי, אתו אי אפשר לדעת מה יעשה, אומרים עליו. אין יותר הבדלה, כולם הופכים ל"הם" אם עובד לא בא לעבודה לא ידאגו לברר אם חלה. "אי אפשר לסמוך עליהם" יהיה המשפט שיאמר. הכובש שולל מן הנכבש זכות בסיס יסודית - חופש. תנאי החיים שהכובש מכתיב אינם מביאים את החופש בחשבון כלל. הנכבש מתחיל להתקיים רק לפי צרכי הנכבש. הנכבשים מאמינים לאטם לכובשים ומאמצים חלק מהסטיגמות ומתחילים לשאול את עצמם האם אנו באמת עצלנים... האידיאולוגיה של מעמד שליט מתקבלת על ידי המעמד הנשלט. המדוכאים מקבלים על עצמם חלקית את הדיכוי.

הנכבש הופך להיות משולל השתתפות בגורלו שלו. הוא איננו משתתף יותר בהיסטוריה, אינו יכול לעצב לעצמו את גורלו או את אחריותו לחייו. נכון שהוא הופך להיות נושא בהיסטוריה אך לא משתתף פעיל.

נבחרי הציבור שלהם נבחרים להיות משתפי פעולה עם הכובש למעשה, להעביר את ההוראות שהתקבלו במקום אחר. הם שוקעים בסוג של קיהיון עד שלא ברור איך קומץ של חיילים יהירים יכול לדכא עם שלם. הם מפנימים את הפחד שבגין כובש אחד הרוג יושמדו מאות נכבשים. הנכבש מהסס לפני שהוא נוטל מחדש את גורלו. ובהתחלה גם הכובש מזלזל בקבוצה קטנה הקמה לדרוש חיים אחרים. ומזלזל במספר הקטן שלהם בלי להבין שהגפרור הוצת, בלי לקחת בחשבון שהכיבוש כשלעצמו הופך כל נכבש פרטי לישות פוליטית שתתעורר ותדרוש את חרותה וזכויותיה.

חברה נכבשת היא חברה חולנית שאין בה דינמיקה המוליכה קדימה. הנכבש שאינו נתפש בעיני עצמו כאזרח מאבד את התקווה שבנו ייהפך לכזה. נוצר ואקום בין הצעיר שפער הדורות ממילא היה אמור להוליך אותו למרד אלא שהמרד מופנה נגד החברה והופך להיות מרד מוחלט. משפחתיות עמוקה הופכת להיות הדבק הפנימי החזק ביותר והדת הופכת להיות מקום מפלט מנחם אך גם מעורר. לדת תמיד יש מוסדות המאמצים את הצעיר והופכת להיות לערך מפלט. היא הנותנת לו יותר מכל מקור הזדהות עם הכלל ותחושת מכנה משותף עם הנדכאים האחרים.

הנכבש נדחף אל מחוץ לזמן. עברו נלקח ממנו ונשלל על ידי הכובש ומצד שני אין לו שום תחזית של עתיד אחר. הוא חיי בהווה מתמיד ממאיר. כדי ליצור מינימום של מגע עם הכובש הנכבש חייב לאמץ לעצמו את שפת הכובש אך לרוב לא ילמד אותה על בוריה וכך יאבד את יכולת הביטוי הן בשפת אמו והן בשפת הכובש אותה אימץ רק לצרכים יומיומיים. הקולוניאליסט לא ינסה כמעט ללמוד את שפת היליד הנכבש. לרוב המטבע המקומי יהיה המטבע הנהוג בארץ האם. לנכבש אין שום שליטה בצד המוניטארי כלכלי של חייו. הנכבש הופך להיות זר בארצו שלו.

כדי להשלים את נצחונו הכובש משרת רק את עצמו. השאלה אם היה הנכבש, לו עמד ברשות עצמו צועד בקצב העמים האחרים היא חסרת משמעות מעשית. איננו יכולים לדעת על כך דבר. כל ארץ מתקדמת בקצב שלה.

הטענה הנשמעת לעתים שהכובש קידם את הארץ הנכבשת, בנה בתי ספר, בתי חולים וכדומה היא שקרית. בארצות נכבשות יש הרבה יותר ילדים ברחובות. מספר המיטות בבתי חולים קטן וכבישים לא נסללו לטובת הנכבש.

הדרך היחידה להשתחרר מהכיבוש היא המרד. כי אין הרי סיכוי שהכובש יוותר מעצמו. המרד הוא המוצא היחיד לתביעה לפתרון. השאלה הנכונה אף פעם לא תהיה למה פרץ המרד. השאלה הנכונה היא למה הוא לא פרץ קודם.

על השפעת הכיבוש על הנכבש, שממי מביא אותה ממקום של מטבעות לשון צרפתיות ומכבסת מלים אני יכול להביא דוגמא ישראלית. לפני שנים רבות המונח "עבודה ערבית" היה מונח מזלזל. כוונתו הייתה עבודה רעה שנעשתה בזול. עם השנים הערבים התגלו כיודעים לעבוד. הגזענות מאחורי המלים "עבודה ערבית" השתנתה היום והיא כבר לא מבזה את התוצרת אלא נותנת ביטוי לסוג של גזענות מהסוג של זו עבודה לערבים. יהודי לא עושה עבודה כזאת. מוטב לו לחיות על תמיכה ממשלתית מלעבוד בעבודה ערבית. וזו רק דוגמונת למכבסת מלים המשנה תודעה פנימית.

הספר המטלטל הזה לא ישאיר אדיש אף קורא. גם אלו שיתנגדו לכל שורה שבו יצטרכו בכל זאת להסתכל היטב בדיוקן העצמי שלהם המשתקף בספר. אינני רוצה להקל על הקורא ולקרב את הספר אלינו באופן ישיר, למרות שזה מה שמתבקש לכאורה. הספר בהיותו מדבר על תופעה שהייתה נפוצה בתחילת המאה שעברה בהן ארצות כמו ספרד, הולנד, בלגיה ואחרות שלא לדבר על אנגליה וצרפת האימפריאליות הגדולות מדבר בעד עצמו. הוא כותב בקרירות מרוחקת ובאזמל ניתוחי קר ולכן משכנע מכיוון שאין בספר שורה מתלהמת אחת.

כדרכי, אני מסכם כמובן רק משפטים אחדים מכל פרק. הספר עצמו מקיף מאוד ומסביר דברים לעומק ואי אפשר שלא לראות צד אחר של מטבעות שחוקות ומוכרות. כן, לא במקרה תורגם הספר בימים אלו. הוא מדבר על שנות החמישים באלג'יריה והוא מדבר באופן לא מפתיע על חוויות מוכרות ממקום מאוד קרוב. כל כך קרוב שמתעורר חשד שהוא מדבר עלינו. אם אפשר להגיד משהו יוצא דופן לטובת דה גול זה לא רק שוויתר על אלג'יריה, אלא שהציל את צרפת מפשיזם גזעני מוקדם, שממילא הגיע לשם מאוחר יותר עם גלי העובדים הזרים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן