אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בני מוריס / קורבנות, תולדות הסכסוך הציוני- ערבי


התמונה של רבקה שפק ליסק

הפלסטיניםומדינות ערב תכננו "טיהור אתני" ו"רצח עם" של היהודים עוד לפני החלטתהאו"ם מנובמבר 1947אילן פפה בספרו the ethnic cleansing of palestine שיצא לאור באוקטובר2007 , מאשים את המנהיגות של היישוב היהודי בתכנון וביצוע של "טיהוראתני", כלומר גירוש מתוכנן של הערבים בהמוניהם מהארץ. הפלסטינים ומדינות ערב מחזיקים גם הם, כמובן, בדעה זו, ומאשימים את ישראלבגירוש שיטתי ומחושב של הפליטים. מדינת ישראל טוענת שרוב הערבים ברחו מרצונם מפני שההנהגה הפלסטינים-"הוועד הלאומי הערבי" והמופתי אל- חוסייני בראשו- והמנהיגות של מדינות ערבבקשו מהם לעזוב כדי לא להפריע לכיבוש, "עד שיזרקו את היהודים לים", אומפחד. קורבנות,התזה של בני מוריס בספרו"קורבנות, תולדות הסכסוך הציוני- ערבי, 1881 – 2001 היא "שהתיעוד הרב,שנחשף בשנות השמונים של המאה ה- 20 בארכיונים ישראליים ומערביים, הבהיר כיאף לא אחת מן הגירסות "הרשמיות" מדויקת או מספקת". (בני מוריסהשתייך בעבר לקבוצת ה"היסטוריונים החדשים", עליהם נמנה פפה, וחזר בו.)התזה של בני מוריס מורכבת משני חלקים:א. המנהיגות הפלסטינית ומדינות ערב, אכן, תכננו "לזרוק את היהודים לים",כלומר, תכננו "טיהור אתני", ואף ג'נוסיד (רצח עם) והצהירו על כך, אךהתכנון והניהול הכושל של המלחמה לחיסולה של ישראל ותככים בין מרכיביהקואליציה, לא הניבו את התוצאה המתוכננת. מעשי האיבה של ערביי הארץ מידלאחר החלטת האו"ם, פלישת כנופיות מצוידות היטב ממדינות ערב ופלישת מדינותערב ב- 15 במאי 1948 נועדו לכבוש את הארץ, לחסל את המדינה היהודית ולזרוקאת היהודים לים, כלומר לבצע "טיהור אתני" באמצעות "ג'נוסיד", רצח עם. זוהיהמשמעות של "זריקת היהודים לים". ב. רוב ערביי הארץ ברחו. רובם ברחו כאשר החל היישוב היהודי לעבור ממגננהלהתקפה, במרץ- אפריל 1948, עוד לפני שצבאות ערב פלשו לארץ, מחשש לנקמה עלהפגיעה באזרחים חפים מפשע ומעשי הטבח וההתעללות שביצעו בשבויים יהודיםשנפלו לידיהם. חלק אימץ את ההצעה לעזוב לשבוע שבועיים עד שה"יהודים ייזקולים", וחלק גורש מאוחר יותר משיקולי ביטחון. לאחר שהעולם סירב לקחתברצינות את ספרו של אדולף היטלר, "מיין קאמפ", ו"הפתרון הסופי", שמטרתוהייתה לחסל את העם היהודי, ישראל , שאך זה קמה, לא יכלה ישראל להרשותלעצמה לקחת סיכונים ולהשאיר בארץ גורמים שנלחמו נגדה. לאחר מלחה"ע השנייה גורשו 10,000,000 גרמנים שהתגוררו מאות שנים במזרחאירופה ורוסיה. זה היה המחיר ששילם עם כאשר הוא תקף, ללא הצדקה, עמיםאחרים. התוכנית הפלסטינית- ערבית לחיסולה של ישראל ע"י "טיהור אתני" וג'נוסייד שלהיהודים (המשמעות של זריקתם לים) התכנון: ביוני 1946 התקיימה ישיבה סודית של ה"ליגה הערבית" והוחלט לשלוח לערבייפלשתינה נשק ומתנדבים.ה"וועדה המדינית" של ה"ליגה הערבית" קיימה ישיבה בין ה- 16 ל- 19 בספטמבר1947 (ועידת צופר) והוחלט על הקמת "צבא הצלה ערבי", שיורכב מפלסטיניםומתנדבים ומדינות ערב נקראו "להגיש כל עזרה אפשרית לערביי פלשתינה – בכסף, בציודובאנשים. הוחלט על הקמת "ועדה צבאית" בראשות הרמטכ"ל העיראקי הגנרלאיסמאעיל, בה יהיו נציגים של כל מדינות ערב לשם תיאום וביצוע העזרה. בנובמבר 1947 מונה פאוזי אל- קאוקג'י (פרו נאצי ידוע)למפקד "צבא ההצלה",הוחל ברישום מתנדבים והוקם מחנה אימונים. בינואר 1948 החל קאוקג'י לפעולבפלשתינה.המפקד השני של "צבא ההצלה" היה אדיב שישאקלי. הוא פיקד על "גדוד הירמוךהשני"."צבא ההצלה" מנה כ-5,000 מתנדבים. כמו כן, התארגנה במצרים יחידת מתנדביםמקרב ה"אחים המוסלמים".ראשי הממשלות של מדינות ערב וה"ליגה הערבית" (עפ"י סעיף 4 מוועידתצופר)נפגשו בין ה-8 ל- 17 בדצמבר 1947 וקבעו את מכסות הנשק והתחמושת שכלמדינה תספק לערביי פלשתינה וכן את מספר המתנדבים שכל מדינה תשלח. הוחלט על3,000 מתנדבים.במושב ה"וועדה המדינית" של ה"ליגה הערבית" בין ה- 11 ל- 14 1948 כבר הייתהבעיית פליטים :הוועדה החליטה שאת הנשים, הילדים והקשישים מבין הפליטים תקלוטנה מדינותערב, אבל "כל המוכשר לשאת נשק לא יתקבל במדינות ערב, ואלה הנמצאים בהןיוחזרו לפלשתינה". זוהי עדות ליוזמה ערבית להיווצרות בעיית פליטים.כמו כן, הוחלט על המשך אספקת נשק תחמושת וציוד לפלשתינה ונקיטת כל האמצעיםלהכנת ה"כניסה למלחמה בפלשתינה". עבד אל- רחמן עזאם פחה, מזכ"ל ה"ליגה הערבית" הכריז ערב פלישת מדינותערב:"זו תהיה מלחמת השמד וטבח רבתי, אשר ייזכר כמעשי הטבח של המונגוליםושל הצלבנים"שבוע לפני הפלישה הוא נפגש בעמאן עם נציג בריטי ואמר לו:" אין זה חשובכמה(יהודים) יש. אנחנו נטאטא אותם לים". עזאם פחה גם אמר ש"הכיבוש יהיהפשוט כטיול צבאי...כי עניין פשוט יהיה לזרוק את היהודים לים...עצת אחיםנתונה לערביי א"י לעזוב את אדמתם ובתיהם ולשבת ישיבת ארעי במדינות אחיותשכנות, לבל יבואו תותחי הצבאות הערביים ויקצרו בהם קציר". עורך העיתון הלבנוני "אל הודה" , חביב עיסא, ציטט את דבריו של עזאם פחהבמאמר מערכת ב- 5 ביוני 1951 , והוסיף: "לערביי א"י לא הייתה ברירה אלאלהישמע ל"עצה" של הליגה ולהאמין למה שעזאם פחה ושאר אישים אחראים בליגהאמרו להם- שנטישת אדמותיהם וארצם היא זמנית בלבד ותסתיים תוך ימים אחדיםבהשלמתו המוצלחת של "מסע העונשין" הערבי נגד ישראל". נורי סעיד, ראש ממשלת עיראק אמר:" אנחנו נפוצץ את הארץ בתותחינו, ונמחה כלמקום בו יתורו להם היהודים מפלט. הערבים צריכים להוליך את נשיהם וילדיהםלמקומות בטוחים עד שוך הקרבות".אדוארד עטייה, איש ה"ליגה הערבית" אמר בלונדון:"היציאה הסיטונית נבעהבחלקה מאמונת הערבים ששאבה עידוד מדברי הרהב של העיתונות, ומדברים חסריאחריות של המנהיגים הערביים שבתוך שבועיים לכל היותר יוכו היהודים ע"יצבאות ערב, וערביי א"י יוכלו לשוב ולהיכנס וליטול לידיהם את מולדתם". משמעות הדברים: "טיהור אתני" באמצעות ג'נוסיד , "רצח עם".ערביי פלשתינה התארגנו למאבק ביישוב היהודי: שתי המיליציות , ה"נג'אדה" וה"פותוה" התאחדו, עפ"י הוראת המופתי, והקימואת "ארגון הנוער הערבי". כמו כן אורגנו 2 כנופיות בראשותם של עבד אל- קאדראל – חוסייני וחסן סלאמה. כמו כן הגיע "צבא ההצלה" הפיקודו של קאוקג'י. ה"וועדה הצבאית" והמופתי החליטו לחלק את הארץ ל- 4 אזורים :ירושלים- עבד אל- קאדר, רמלה- לוד- סלאמה, הגליל – שישאקלי, השומרון ואזורהמרכז- קאוקג'י והדרום- ה"אחים המוסלמים בפיקוד מצרי. הערבים החלו בהתקפות רצופות נגד התחבורה היהודית, נגד ישובים ובעריםמעורבות. השיטה הייתה צליפות על אוכלוסייה יהודית לא- לוחמת בישוביםוהתקפות במטרה להשתלט עליהם. צליפות והתקפות על נוסעים לא- לוחמים בתחבורהכדי לנתק את היישובים היהודיים אלה מאלה. צליפות על תושבי השכונותהיהודיות בערים מעורבות, והתקפות במטרה לכבשן. בין נובמבר 1947 למרץ 1948 היו לערבים הצלחות לא מבוטלות. פעולות האיבההיו מלוות בהריגת מאות ופציעת אלפי יהודים, במעשי רצח אכזריים של לוחמיםיהודים שנפלו לידיהם בשבי – הל"ה, הנוטרים ביאזור, הי"א בסוכריר ועוד...-ובשיתוק חלקי של התחבורה היהודית. ב- 15 במאי פלשו צבאות מצרים, סוריה, ירדן, לבנון ועיראק למדינה החדשהשקמה זה עתה על מנת לבצע את התוכנית, כפי שנקבעה ע"י ה"ליגה הערבית"בתמיכת ובעידוד המנהיגות הפלשתינאית. מטרות המלחמה כפי שהוגדרו ע"י מנהיגים פלשתינאים: אחמד שוקיירי, עוזרו של המופתי הכריז:"מטרת המלחמה היא חיסול המדינההציונית". באשר לוויכוח אם ה"ועד הלאומי הערבי" והמופתי קראו לפלשתינאים לעזובלשבועיים עד ש"יזרקו את היהודים לים": יש על כך עדויות של ערבים פלשתינאים:הבישוף הקתולי של הגליל, ג'ורג' חכים אמר בקיץ 1948 :"הפליטים סמוכיםובטוחים כי ישובו בתוך ימים מעטים...מנהיגיהם הבטיחו להם כי עד מהרה ימחצוצבאות הערבים את הכנופיות הציוניות".תחנת הרדיו הערבית למזרח התיכון שידרה מקפריסין:"אין לשכוח שהוועד הערביהעליון עודדו בריחת הפליטים מבתיהם ביפו, חיפה וירושלים". עיתון "פלשתין" בירדן כתב:"המדינות הערביות עודדו את ערביי א"י לעזוב אתבתיהם באופן זמני כדי שלא יפריעו לצבאות הפלישה הערביים".אמיל חורי, מזכ"ל המפלגה הפלשתינאית הערבית אמר לעיתון "ביירות טלגרף" ב-1948:" העובדה שהפליטים האלה קיימים היא תוצאה ישירה של התנגדות מדינותערב לחלוקה ולמדינה יהודית". אירשאד מנג'י, עיתונאית מוסלמית אזרחית קנדה חקרה את בעיית הפליטים וכתבהבספרה "הצרה עם האסלאם" , עמ' 106 :"נכון שבכפרים מסוימים גירשו מפקדיםישראלים ערבים, אבל בכפרים אחרים הם דחקו בערבים להישאר. פלסטינים רביםעזבו מרצונם החופשי, בציפייה מלאה לחזור אחרי שיזרקו את כל היהודים לים". העיתון "אקונומיסט" כתב ב- 2 לאוקטובר 1948 :"אין ספק כי הגורם החזק ביותר(לעזיבת הערבים) היו ההודעות ששידר ה"וועד הערבי העליון", שקרא לכל הערביםלצאת מחיפה. הובהר להם, כי לאחר שיושלם הפינוי של הכוחות הבריטיים, יפלשוהצבאות של כל מדינות ערב לא"י ויזרקו את היהודים לים. נרמז בבירור כי כלהערבים שיישארו בחיפה ויקבלו את חסותם של היהודים ייחשבו לבוגדים". ערביי ישראל ברחו ב- 4 גלים:הגל הראשון היה בין סוף נובמבר 1947 לסוף מרץ 1948. בגל הזה עזבו כ-100,000 . המניעים לעזיבה מרצון היו פחד ורצון להימנע מפגיעה. אלה היומשפחות מהמעמד הבינוני הגבוה – רופאים, עורכי דין, מורים. העזיבה המסיביתביותר הייתה מיפו. הציבור הערבי נשאר כבר בשלב זה ללא הנהגה משום שרובחברי ה"וועד הלאומי העליון" וחלק ניכר מחברי הוועדות הלאומיות של העריםכבר עזבו. הגל השני היה בחודשים אפריל, מאי, יוני 1948. בגל זה עזבו בין 250,000 ל-300,000. זאת הייתה בריחה המונית מפחד האופנסיבה שארגון ההגנה החל בו החלמאפריל 1948. הכוונה למבצעי "נחשון", "יפתח", "בן עמי ועוד... במקומותשונים גם היו גורמים פלסטינים שעודדו את העזיבה. חלק מעוזבי הגל הזהגורשו. העזיבות היו מחיפה, טבריה, הגליל ופרוזדור ירושלים. הגל השלישי היה ביולי 1948. בגל הזה עזבו כ- 100,000. 50,000 מתוכם גורשומהערים רמלה ולוד, שמילאו תפקיד פעיל במאבק נגד התחבורה היהודית והיישוביםהיהודיים בסביבה. עיקר הגירוש היה במרכז הארץ. לסיכום: הגורם העיקרי היה הפחד מפני הכיבוש היהודי, פחד טופח ע"י התקשורתהערבית. גורם נוסף היה הקריאה של מזכ"ל ה"ליגה הערבית" והמנהיגותהפלשתינאית לעזוב זמנית, כדי לא להפריע לצבאות ערב לחסל את המדינה היהודית ולזרוק אתהיהודים לים. אבל, אין להתעלם מהמצב של החברה הפלשתינאית שאיבדה אתמנהיגותה- הם הסתלקו והשאירו את החברה ללא מנהיגות- וכן את לכידותה. זוהייתה חברה מפוררת בעלת פערים חברתיים עצומים בין השכבה העליונה הדקהוהמוני הפלחים העניים ותושבי שכונות העוני בערים. בני מוריס קובע בספרו "קורבנות", שהמושג "פליטים" הולם רק את אלה שברחו אלמחוץ לפלשתינה המנדטורית. הרוב, כותב מוריס , היגרו לגדה המערבית ולעזה,כלומר נשארו בארץ. ההגדרה הבינלאומית לפליטים אינה כוללת אותם.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רבקה שפק ליסק