אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

גלובליזציה וריבונות – חלק ג


התמונה של תומר ריבל

גלובליזציה וריבונות חלק אחלק אגלובליזציה וריבונות חלק ב

2) הסבר תיאורטי

בכל אחת מארבעת ההיבטים שתוארו לעיל, המדינה המודרנית שהיא תוצר של שלום וסטפליה מאבדת מכוחה ומעמדה נחלש. כיצד ניתן להסביר החלשות זאת?

הסבר כזה יהיה מורכב משני ממדים עיקריים המציגים שתי פרוגרמות תיאורטיות, פרוגרמה מחקרית פוזיטיביסטית ופרוגרמה מחקרית פוסט-פוזיטיבסטית. פרוגרמה פוזיטיביסטית מחפשת אחר מכניזם סיבתי ותסביר חוקים חברתיים. פרוגרמה פוסט-פוזיטיביסטית, לעומת זאת, תנסה להבין את המשמעויות המסתתרות מאחורי אירועים חברתיים. ההבדל בין הסבר להבנה הוא ההבדל בין תיאוריות סיבתיות (causal) לתיאוריות מכוננות (constitutive). הבדל זה טמון, על פי וונדט (wendt) בסוג השאלות אותן אנו שואלים בכל אחת משני התיאוריות הנ"ל (1998: 104 ff.).

א) גלובליזציה, מדינה ותיאוריות מכוננות

תיאוריות מכוננות מתייחסות למאפיינים (properties) של מושא המחקר, מטרתן להראות כיצד המאפיינים של מערכת מורכבים וכיצד המערכת מוגדרת באמצעותם. לפיכך, תיאוריות מכוננות יענו על שאלות 'מה' ו'כיצד יתכן'. בשאלות מסוג זה, החוקר מנסה להבין מה מגדיר ולפיכך כיצד יתכן קיומה של מערכת טבעית או חברתית. למשל, מה סוגה של האנרכיה הבין מדינתית באירופה וכיצד יתכן שבאנרכיה זאת מדינות חלשות כמו לוקסמבורג שורדות לצד מדינות חזקות כמו צרפת או גרמניה?

עבור חוקרים רבים11, תיאוריות מכוננות הינן תיאוריות תיאוריות (descriptive theories). וונדט מציין שאכן לתיאוריות תיאוריות יש ממד תיאורי, אולם התייחסות בלעדית לממד התיאורי של תיאוריות מכוננות מציינת תפיסה חסרה של יכולתן להסביר את המציאות. כשאנו שואלים שאלת 'מה', התשובה מספקת פירוט על תכונותיו של הנשאל, תכונות שיוצרות מכלול קונספטואלי שלם (על ידי הצגת קְלָסִיפִיקַצְיָה והאחדה מושגית) שמספק הסבר של התופעה:

[the answer to 'what' questions] is in part descriptive, since our disparate observations are subsumed within it, but it is also explanatory, since it classifies those observations as a such-and-such and unifies them as a part within some coherent whole (ibid., 110).

לדוגמא, כשאנו שואלים, מה אפיין את האינטראקציה בין ברית המועצות לארצות הברית בשנים 1947-1989, התשובה תהיה תיאורית מצד אחד, אולם מצד שני היא תספק מכלול מסביר שלם: המלחמה הקרה.

מלחמה קרה הוא מושג חברתי שלא נעדר אספקטים נורמטיביים של האופן בו אנו תופסים את המציאות. לכן, התשובות שאנו עשויים להעלות לשאלות 'מה' מדגישות את היחס בין הבנות אינטר-סובייקטיביות לבין המציאות החברתית אותה הן מכוננות, המציאות היא תוצר של רעיונות ונורמות משותפות שהסוכנים החברתיים חולקים ובאמצעותן מגדירים את עצמן ואת הסביבה בה הם מתפקדים (ibid., 109)12.

ממד נורמטיבי ניתן למצוא גם בשאלות של 'כיצד יתכן'. שאלות אלו מסייעות לנו להבין טוב יותר מציאות חברתית כשהן עונות על השאלה כיצד יתכן שמאפיינים מסוימים של אותה המציאות מתקיימים. וונדט טוען ששאלות 'כיצד יתכן' באות בשתי מתכונות. האחת פנימית והשנייה חברתית. מתכונת פנימית בוחנת את החלקים המרכיבים מערכת, בסוגיות חברתיות – ארגון מוסדי, המקנים לה את אופייה. מוסד יכול להיות גם מוסד נורמטיבי. מתכונת חברתית שואלת שאלות לגבי המבנה החברתי בכללותו – מערכת ההבנות והנורמות המשותפות בין הסוכנים שמאפשרים קיומה של מסגרת חברתית מלכתחילה (ibid., 110, 113).

ניתן לחשוב על שורה של שאלות 'מה' ו'כיצד יתכן' על מנת לקבל הבנה ולפיכך הסבר על היחלשותה של המדינה במערכת הגלובאלית. מספר שאלות אפשריות הן כדלקמן:

מה מאפיין מערכת גלובאלית שגורם למדינה לאבד מכוחה?

כלומר

מה הפונקציות שהמדינה ממלאת במערכת גלובאלית?

מהם הרעיונות המשותפים והנורמות שחולקים השחקנים שמגדירים את המערכת הגלובאלית ולפיכך כיצד נתפסת המדינה והריבונות באותה המערכת?

כיצד נתפסת המערכת בגלובאלית בכללותה והמדינה בתוכה בפרט

זליגה של רעיונות וערכים ממדינה למדינה עד לרמה בה תרבויות אינדיבידואליות מאבדות את הייחוד שלהן וקורסות אחת לתוך השנייה כחלק ממכלול של מודעות גלובאלית אחידה

בשני העשורים האחרונים אנו חווים הצטמצמות של זמן ומרחב גלובאליים. harvey טוען שלמציאות זאת יש השפעה מרחיקת לכת על אופן המחשבה הפוסט מודרני, על תחושות ומעשים (2000: 83 ff.). התוצאה היא עולם הרקליטאני של תנודה ושינוי תמידי של פרקטיקות, ערכים ואידיאולוגיות. אין ערכים קבועים אלא מה ש toffler מגדיר 'temporariness in value systems'. יתרה מכך, יש זליגה של רעיונות וערכים ממדינה למדינה עד לרמה בה תרבויות אינדיבידואליות מאבדות את הייחוד שלהן וקורסות אחת לתוך השנייה כחלק ממכלול של מודעות גלובאלית אחידה. harvey מצטט את mcluchan שמזכיר דימוי של מערכת עצבים מרכזית שמקיפה את כל הכוכב (ibid., 84).

כתוצאה מכך, הפונקציה הרעיונית שהמדינה ממלאת עוברת תמורה משמעותית. המדינה מפסיקה להיות המרחב הרעיוני הבלעדי והיא מתפקדת לצד נורמות חוצות גבולות. מצד שני, אינטגרציה של ערכים ורעיונות מתקיימת בד בבד עם פרגמנטציה של ערכים ורעיונות. ככל שערכים משתנים מהר יותר, כך גדל הצורך האנושי הבסיסי לייצר אמיתות קבועות ונצחיות. בני אדם מחפשים אחר קרקע רעיונית יציבה ושורשית בעולם הנשמט מתחת לרגליהם, למשל פונדמנטליזם דתי. מכאן גם נובע עניין בקהילות קטנות יותר- משפחה, שבט, עיר, מחוז. הקהילות הקטנות יותר הללו מהווים 'קהילות נתפסות' בסדר גודל שהמודעות מסוגלת לעכל מול קהילה גלובאלית גדולה ואמורפית.

למעשה, הצטמצמות מרחב בעולם גלובאלי טומנת בחובה פרדוקס הקשור לאופן סביבו מתארגנת העשייה האנושית. ככל שהמרחב העולמי הפיזי מתקצר באמצעות טכנולוגיה, תחבורה ותקשורת כך גדלה חשיבותו. אולם חשיבות זאת פוסחת או ממעיטה בחשיבות המדינה כמרחב המסורתי העיקרי לניהול פעילות כלכלית, פוליטית וחברתית. כיום תאגידים קפיטליסטים מייחסים חשיבות הולכת וגוברת ליתרונות יחסיים של אזורים בתוך המדינה (בכל הקשור לתשתית, כוח עבודה, משאבים מקומיים) וזאת משום שהצטמצמות המרחב הגלובאלי והיטשטשות גבולות מאפשרים לקפיטליסטים לנצל לטובתם אזורים אינדיבידואלים קטנים וספציפיים. לפיכך תושבי אותם האזורים מסוגלים לתעל את היתרונות הייחודים שלהם על מנת למשוך הון בינלאומי לרמה המקומית13. למשל, הצורך בטכנולוגיה של מידע, תקשורת ותחבורה הדגישו את החשיבות של ערים מרכזיות המסוגלות להעמיד תשתית של מרכזי תקשורת, שדות תעופה ושירותים פיננסים ומשפטיים. harvey מתאר מצב בו התחרות על משיכת השקעות והון בינלאומיים היא אינה רק בין מדינות אלא בין ערים ואזורים בתוך המדינות (ibid., 86). בעולם גלובאלי, המחזה של ערים המנהלות מדיניות חוץ כלכלית לצד מדינות הוא אינו נדיר.

מאפייני המרחב והזמן הגלובאליים מסייעים, בנוסף, לשפוך אור על הרעיונות והנורמות שהשחקנים חולקים במרחב/זמן זה באמצעות הבנת האופן בו החיים החברתיים מתנהלים בו. בהקשר זה, giddens מזכיר את היחס בין שתי מסגרות קונספטואליות: local involvement (המיידי, הנוכח, הקרוב) ו interaction across distance (הקשר בין המיידי, הנוכח והקרוב לבין מאורעות ונסיבות שאינן חלק מהרמה המקומית) (2000: 92). בעידן פוסט מודרני, הפער בין שתי המסגרות הללו מצטמצם משמעותית כאשר קונטקסט חברתי של אזורים שונים נהפך לחלק מרשת הפרוסה על פני שטחו של העולם בכללותו. במילים אחרות:

globalization can thus be defined as the intensification of a worldwide social relations which link distance localities in such a way that local happenings are shaped by events occurring many miles away and vice versa (ibid.)

למשל, מי שלומד היום גיאוגרפיה עירונית חייב לקחת בחשבון שהמתרחש בסביבה מקומית עשוי להיות מושפע מגורמים פוליטיים, כלכלים ותרבותיים אשר מתרחשים במרחק עצום מסביבה זאת.

שתי נקודות חשובות עולות לפיכך על הפרק. ראשית, לא ניתן להתייחס באופן בלעדי למדינות ולאינטראקציה בניהן על מנת להגדיר את המערכת הגלובאלית היות שאינטראקציה חברתית אינה רק אורכית בין המדינות אלא רוחבית כשהיא חודרת לתוך גבולותיהן. שנית, נשאלת השאלה מה עולה בגורלה של תרבות לאומית אידיוסינקרטית.

התקשורת והמדיה מספקות נקודת מבט אמפירית על התמורות שעוברת התרבות הלאומית. thompson טוען שלמרות שהגלובליזציה של התקשורת הינו תהליך שהחל במאה ה 19, המאה ה 20 מציגה תהליך חסר תקדים של התרחבות ערוצי תקשורת עולמיים ומקורות מידע. בבסיסו של תהליך זה עומד מה שהוא מכנה the accentuation of symbolic distancing from a spatial temporal context of everyday life (2000: 212). דהיינו, תפוצתם האלקטרונית של תכנים סימבולים שמאפשרים לאינדיבידואל להתרחק מהתכנים התרבותיים והתקשורתיים שמהווים חלק מחיי היום-יום המיידי שלו ובתמורה להבין (גם אם חלקית) אורחות חיים רחוקים ממנו גיאוגרפית וששונים מחייו הוא. למשל, החל משנות ה 80 תפוצת מכשירי הטלוויזיה גדלה באופן משמעותי בסין. בראיונות עם משפחות מביג'ינג, שנגחאי עולה כי הסינים מעריכים רבות את האפשרות שמכשיר הטלוויזיה מעניקה להם להיפתח לאופקים חדשים. אין פלא, הסיני העירוני נחשף לתוכניות וערוצי חדשות מיפן, טיוואן, אירופה וארה"ב. הוא נחשף למראות מארצות זרות.

תהליך ההיחשפות לתכנים תרבותיים אינו מושלם. בסין תקשורת הטלוויזיה מנוהלת על ידי הרשת הארצית הסינית (cctv). יש בכוחה של הממשלה לקבוע במה האזרחים יצפו ויש בכוחם של אליתות לבסס יחסים קיימים של עוצמה. עם זאת, קשה לחלוטין למנוע היחשפות של אזרחים צופי טלוויזיה או גולשים באינטרנט לסצנות רחוב, דיור, אומנות ואופנה במקומות אחרים בעולם. לעיתים ההיחשפות אינה נעדרת קונפליקט בין ערכיים מקומיים מסורתיים לבין ערכים גלובאליים. זהו הדין, לדוגמא, בקרב נשות הבדווים במצרים. התעניינותן באופרות סבון שמשודרות בטלוויזיה המצרית חושפת אותן לרעיונות של אהבה רומנטית וחיים בנפרד מהמשפחה – ערכיים מנוגדים לתרבותן המקומית (ibid., 213).

אופרות הסבון רחוקות מלהיות תופעה מקומית ספציפית. רבים ברחבי העולם, החל במערב אירופה וכלה במקומות כמו אינדונזיה15, יושבים מרותקים למסכי הטלוויזיה שמקרינים סדרות שלמות של טלא-נובלות שמקורן באמריקה הלטינית. בחוף השנהב מסגדים הקדימו את שעות התפילה על מנת שהאוכלוסייה לא תפספס פרקים משודרים. ברוסיה סדרה בשם tambien lloran (the rich also cry) דורגה כתוכנית הפופולארית ביותר עם יותר ממאה מיליון צופים. על פי הערכות, 2 מיליארד איש צופים באופרות סבון לטיניות מידי שנה (martinez, 2005: 50). מבחינת התוכן, מרבית הטלא-נובלות סובבות סביב דמות סינדרלה – נערה שמגיעה משכבה סוציו-אקונומית נמוכה ומנהלת רומן אסור עם דמות הנסיך – בן עשירים. על פני מאות פרקים אהבתם האסורה נתקלת במכשולים, תככים, עליות ומורדות עם סוף טוב. מפיק סדרות ברזילאי מפורסם מתאר זאת כ "a couple that wants to have a kiss and a writer who doesn’t allow them to for 200 episodes" (ibid., 51). לתעשיית הטלא-נובלות הלטינית קמים מתחרים רבים שכובשים גם הם שווקים בינלאומיים. החל מ 2004, רשת הטלוויזיה הפיליפינית abs-cbn, למשל, החלה מייצאת טלא-נובלות משלה למדינות באסיה ואפריקה. כתגובה, מפיקים מאמריקה הלטינית נכנסים לשותפויות עסקיות עם מפיקים מקומיים על מנת לזכות בשווקים מקומיים. ב 2005 רשת הטלוויזיה הברזילאית globo נכנסה לשותפות עם רשתות הודיות ויצרה את האפשרות לברית בין שתי תעשיות הסרטים הגדולות ביותר של העולם המתפתח. תאגידי תקשורת טרנס לאומיים החלו לאחרונה לוטשים גם הם עיניים לעבר השוק של הטלא-נובלות. חברות כמו sony עובדות בשיתוף פעולה עם רשתות מקומיות ומפיקות סדרות מקוריות. תעשיית אופרות הסבון נהפכת במלוא מובן המילה לתעשייה בינלאומית משגשגת.

סדרת

סדרת הטלא-נובלה – the rich also cry

כניסתם של ענקי תקשורת לשוק הטלא-נובלות מדגימה את משיכתן והפופולאריות שלה הן זוכות ברמה הגלובאלית הן בקרב צופים והן בקרב חברות כלכליות. העולם כולו דובר את השפה הבינלאומית של הדרמה. אופרות הסבון הן רק נדבך אחד של מודעות תרבותית גלובאלית חוצה גבולות לאום.

עוד משנות ה 60, יותר ויותר מלומדים מצביעים על היווצרות מודעות גלובאלית כלל אנושית. ב 1962 ההיסטוריון hans kohn טען כי מאמצע המאה ה 20 נכנס המין האנושי לשלב הראשון של היסטוריה גלובאלית. ב 1968, mcluhan ו fiore הציגו את המטפורה של הכפר הגלובאלי. לטענתם, קשר הדדי כלל אוניברסאלי ניזון משילוב של התפתחויות בפוליטיקה, בכלכלה ובתקשורת (douthit, 1991: 296). ישנם חוקרים שמזהים מודעות עולמית זאת עם מודעות מערבית שהחלה עם האימפריאליזם מסוף המאה ה 18, עת מעצמות אירופה התפשטו והשתלטו על העולם. קשה להתעלם מהעובדה שתפיסות פוליטיות-חברתיות ששולטות בכיפה במאה וחמישים השנים האחרונות – ליברליזם, מרקסיזם, סוציאל דמוקרטיה, קפיטליזם – מקורם במרכז ומערב אירופה. הטכנולוגיה שממנה נהנה כל העולם, במידה כזאת או אחרת, היא תוצר של המהפכה התעשייתית והמדעית באירופה ולאחר מכן בצפון אמריקה. הקונסטרקט הפוליטי של המדינה הוא המצאה מערבית. מרבית מוקדי הכוח הכלכלי מרוכזים במערב אירופה וצפון אמריקה. המוסדות הכלכליים החשובים, קרן המטבע והבנק העולמי, יושבים במערב.

האמנם? בעבר נהוג היה לחלק את העולם מבחינה גיאו-כלכלית למדינות מתועשות המתמחות ביצור מוצרים גמורים ולמדינות לא מתועשות שהפונקציה שהן מילאו בחלוקת העבודה סבבה סביב אספקת מוצרים ראשונים וחומרי גלם. dicken טוען שחלוקה זאת אינה רלוונטית יותר לעולם של סוף המאה ה 20 ושלהי המאה ה 21. במהלך עשרות השנים האחרונות תנועת סחר נעשתה מורכבת הרבה יותר. יחסי חילופין בין אזורים תעשייתיים ואזורים לא מתועשים מתאפיינים בפרגמנטציה ומיקום מחודש של תהליכי ייצור ברמה גלובאלית14. בנוסף, אנו עדים להיווצרותם של מרכזי תעשייה חדשים במדינות כמו nies (newly industrialized countries). טכנולוגיית הייצור השתנתה מפס ייצור המוני לטכנולוגיה גמישה יותר. תאגידים בינלאומיים ממלאים תפקיד חשוב בתהליכי ייצור. תאגידים אלו אינם חייבים לשלוט פיסית על משאבים במדינות שונות בכדי לשלוט בתהליכי ייצור. בנוסף, הם מעורבים ברשת של תהליכי ייצור בשיתוף עם חברות אחרות, רשת שמשתרעת על פני כל הגלובוס. מהפכת המידע שיחררה את זרימת ההון ממגבלות של מקום, עד כי כלכלנים מתארים תנועת הון במטפורות כמו 'space of flows' במקום 'space of places' – הכל יכול להיות ממוקם בכל מקום בכל שעה (ibid., 256).

לבסוף, השאלה האחרונה המתייחסת לאופן בו נתפסת המערכת הגלובאלית קשורה ישירות לארגונה על פני מוקדי עוצמה שונים ומשלימים. giddens יוצא נגד החשיבה המסורתית ביחסים הבינלאומיים שנוטה להדגיש את חשיבותה של מערכת המדינות. במערכת זאת המדינות נחשבות לשחקניות העיקריות המנהלות אינטראקציה הדדית ואינטראקציה עם ארגונים טרנס-לאומיים. מרבית החוקרים מתארים תמונה זהה בניתוח הגלובליזציה. מדינת הלאום מאבדת נדבכים חשובים מריבונותה בהשוואה לעבר. עם זאת, העתיד אינו טומן בתוכו את העלמות מערכת המדינות, מדינה עולמית לא תקום והמדינות האינדיבידואליות (אמנם עם סממנים ריבוניים מוחלשים יותר) תמשכנה להיות השחקן העיקרי. לא בכדי, המדינה נהנית משליטה בלעדית על טריטוריה ומונופול על השימוש בכוח. אין היום שטח על פני כדור הארץ (מלבד הקטבים) שאינו שייך למדינה כזאת או אחרת. לטענתו, הבנה זאת של מציאות היחסים הבינלאומיים לוקה בחסר היות שהיא מתעלמת מאינטראקציה פוליטית וחברתית שחודרת גבולות ומתעלה מעל החלוקה של המערכת למדינות לאום (2000: 93).

giddens מציע חלוקה קונספטואלית שונה של המערכת הגלובאלית שבה המדינה היא רק מימד אחד מתוך ארבעה עיקריים (ibid., 94 ff.). לצד המדינה מתקיים המימד של המערכת הקפיטליסטית העולמית. מצד אחד מרכזי העוצמה בכלכלה העולמית הם המדינות הקפיטליסטיות העשירות. אולם מצד שני המבנה המוסדי של המדינות מבוסס במידה רבה על ניתוק של הפוליטי מהכלכלי. ניתוק זה פותח אפיק נרחב של פעילות גלובאלית של תאגידים טרנס לאומיים שלמרות שבסיס האם שלהם נמצא במדינה פרטיקולארית, פעולתם חוצה גבולות. תאגידים בינלאומיים מחזיקים בידם עוצמה כלכלית רבה. תקציבם לעיתים גדול מזה של מדינות רבות. יש ביכולתם לשלוט על שווקים שלמים ולהכתיב מחירים, טעמים ואופנה.

מימד נוסף הינו חלוקת העבודה העולמית שכוללת את הדיפרנציאציה בין אזורים יותר מתועשים לפחות מתועשים בעולם. עוד ב 1916, ב imperialism, the highest stage of capitalism16, חילק לינן את העולם לשלושה רמות – ליבה, פריפריה וסמי פריפריה:

…financial capital and its foreign policy…give rise to a number of transitional forms of state dependence. not only are there two main groups of countries, those owing colonies and the colonies themselves, but also the diverse forms of dependent countries which, politically, are formally independent, but in fact, are enmeshed in the net of financial and diplomatic dependence,…the semi-colony (1971: 230-31)17.

ולדימיר

עמנואל וולרשטיין (wallerstein) ממשיך את קו המחשבה של לנין במה שהוא מציע כ world-system theory. על פי תיאוריה זאת, הכלכלה העולמית מורכבת מכמה אזורים בעלי מאפיינים שונים שצצו עוד מסוף המאה ה 16. לכל אזור פונקציה חברתית, פוליטית וכלכלית ייחודית לו. אזורי הליבה מתאפיינים במשטרים דמוקרטים, השקעות, שכר עבודה גבוה, ייצור של מוצרים מוגמרים וייבוא חומרי גלם. הפריפריה מתאפיינת במשטרים לא דמוקרטים, עוני, העדר מדיניות רווחה, ייצוא חומרי גלם וייבוא של מוצרים מוגמרים. הסמי-פריפריה היא נקודת אמצע בין הליבה לפריפריה כשהיא טומנת בחובה מאפיינים הן של הליבה והן של הפריפריה: יש לה בסיס תעשייתי עצמאי, היא מייבאת ומייצאת מוצרים גמורים וחומרי גלם. ככך, חשיבותה כמייצבת המערכת העולמית הכלכלית רבה. היא מספקת כוח עבודה לליבה שמהווה כוח נגדי ללחץ התמידי להעלאת שכר. בנוסף, היא מספקת מצע חדש לפיתוח תעשיות שאינן רווחיות יותר באזורי הליבה. על פי וולרשטיין, לא ניתן להתייחס לכל אזור בנפרד. היחסים בין ליבה,פריפריה, סמי-פריפריה הינן יחסיים של ניצול. דרך המדיום של כוחות השוק ישנו מעבר של משאבים מהפריפריה לליבה ומהפריפריה לסמי-פריפריה ולליבה. בסופו של דבר העשירים מתעשרים יותר והעניים נהפכים לעניים יותר (hobden & jones, 2001: 205-209).

כפי שנטען לעיל, החלוקה לפריפריה מול ליבה כיום אינה חד משמעית עקב פרגמנטציה ומיקום מחודש של תהליכי ייצור ברמה גלובאלית שמשתרעת על פני כל הגלובוס באמצעות תאגידים טרנס-לאומיים. בנוסף, giddens מטעים שראשית, התפתחות תלות גומלין גלובאלית מאז מלחמת העולם השנייה הביאה לתנודות בחלוקת הייצור העולמית – בכללן התפתחות אזוריים תעשייתיים באזורים שנחשבים לפריפריה בעולם השלישי ושקיעת תעשיות באזורים שנחשבים לליבה. שנית, תלות גומלין החלישה במידה רבה את ההגמוניה והאוטונומיה הכלכלית של מדינות קפיטליסטיות מתועשות. לבסוף, תפוצה של טכנולוגיה אינה מוגבלת רק לליבה המתועשת. אנו עדים כיום לחדירת טכנולוגיה גם לאזורים פריפריים, למשל שימוש באמצעיים חקלאיים מודרניים במדינות איגרריות עד כדי מהפכה בקשר של האדם לסביבתו החיצונית (2000: 97).

בניגוד לוולרשטיין שמתאר חלוקה משולשת של העולם לאזוריים כלכליים, giddens מדבר על עולם אחד. תפוצת תעשייה וטכנולוגיה יוצרת שותפות גורל בין כלל המין האנושי אם באמצעות התרחבות הטלא-קומוניקציה ואם במובן הנגטיבי עקב בעיות אקולוגיות שמאיימות על עתיד הכוכב בכללותו (ibid.).

המימד האחרון הוא המימד הצבאי. בהקשר הצבאי החלוקה בין ליבה ופריפריה היא עוד פחות רלוונטית. מדינות שבמובן הכלכלי מסווגות כמדינות מתפתחות מחזיקות בעוצמה צבאית גדולה יותר ממדינות מפותחות. דוגמא בולטת היא נשק גרעיני. מדינות עניות כמו פקיסטן והודו (ויתכן כי בקרוב אירן וצפון קוריאה) מחזיקות בנשק גרעיני בעוד מדינות עשירות כמו גרמניה או יפן אינן בעלות יכולת זאת. עיראק ערב מלחמות המפרץ של 1991 ו 2003 הייתה חזקה יותר צבאית משוויץ או הולנד. במילותיו של gaddis, "there is no 'third world' in respect of weaponry" (ibid., 96).

בניגוד לעבר, גבולות אינן ערובה לביטחון. הופעתם של טילים בליסטים משנות ה 50 של המאה ה 20 צמצמה את החשיבות הגיאופוליטית של קווי גבול ברורים ותחומים. בימי המלחמה הקרה, ערים ואוכלוסיות אזרחיות שימשו כבני ערובה בידיהם של מעצמות העל באמצעות ה mad. כיום לצפון קוריאה יש יכולת טילית לאיים על ערי החוף המערבי של ארצות הברית מרחק אלפי מילין משטחה. טילי השיהאב 4 ו 5 של איראן מאיימים על מטרות במערב אירופה. גבולות גם אינם מספקים ערובה נגד טרור שיכול לפגוע בכל מקום ומהווה איום אסטרטגי. אירועי ה 11 בספטמבר ממחישים זאת. בנוסף, מדינות משתמשות בטרור ככלי באינטראקציה מול מדינות שאינן גובלות עימן. איראן תומכת ומממנת את ארגון החיזבאללה ומשתמשת בו למטרותיה שהן מעבר לקונטקסט האזורי. ההסלמה בלבנון ביולי 2006 משרתות את אינטרסיה להסיט את תשומת הלב העולמית, בייחוד זו של ארצות הברית, מתוכנית הגרעין שלה (khalaf, 2006).

ב) גלובליזציה, מדינה ותיאוריות סיבתיות

ב the methodology of social science, מדגיש מקס וובר (max weber) את החשיבות בביסוס קשר סיבתי בהסברת התרחשות במדעי החברה. לטענתו, אם החוקר

…gets the course of events rather than pedantically "rationcinating" about it, his presentation would be an historical novel and not at all a scientific finding, as long as the firm skeletal structure of established caused…is lacking (1949: 176).

מטרתן של תיאוריות סיבתיות היא למצוא מכניזם סיבתי. כדי להימנע, בלשונו של וובר, מהפיכת מחקר ל'רומן היסטורי', המחקר חייב יהיה להתבסס על שינויים שמתרחשים במערכת משתנים במובן של x גורם ל y. x חייב להיות עצמאי מ y וקודם לו כרונולוגית ועל כן ההפרדה בין משתנה מוסבר למשתנה מסביר. כשהחוקר מחפש את משתנה ה x המסביר הוא עוסק בשאלות 'מדוע' (why), לדוגמא מדוע התרחשה המהפכה הפרוטסטנטית או מדוע גורבצ'וב פעל כפי שפעל לסיים את המלחמה הקרה (wendt, 1998: 104-5). השאלה המתבקשת, לפיכך, בהקשר של מאמר זה תהיה מדוע המדינה נחלשת במערכת הגלובאלית. על מנת לענות על שאלה זאת, יש לשאול שאלה מקדימה: מדוע למכתחילה המדינה קמה?

גישות אינסטרומנטליות ממעיטות בחשיבותן של קשרים אתניים פְּרִימוֹרְדְּיָאלִיים ומדגישות את היווצרות המדינה כתהליך מודרני של up-bottom שהוא למעשה תוצר של הבנייה חברתית של אליתות שלטוניות שמטרתו להביא בעידן תעשייתי למובליזציה של אוכלוסיות שלמות תחת קורת גג פוליטית-כלכלית אחידה (calhoun, 1993: 217). מובליזציה חברתית זו מתבצעת על ידי הטמעת מיתוסים, תכנים לאומיים וחינוך כפי ש gellner מסביר:

nationalism is essentially the transfer of the focus of man's identity to a culture which is mediated by literacy and extensive, formal educational system. it is not the mother tongue that matters…(1981:757).

המימד האתני הפרמדוריאלי לא נעדר כליל, אולם הוא בטל בשישים מול זהות לאומית מובנית חדשה שמשרתת את צורך השעה כפי ש gellner טוען במקום אחר:

nationalism is not the awakening and assertion of these mythically, supposedly natural and given units. it is' on the contrary, the crystallization of new units, suitable for the conditions now prevailing, though admittedly using as their raw material the cultural, historical and other inheritances from the pre-nationalistic world (gellner, 1983: 49).

במילים אחרות, אליתות תרבותיות חיפשו אחר מבניים תרבותיים על מנת לעצב זהות לאומית18. כשמבנים אלו נמצאו, החל תהליך גיבוש המדינה.

במכלול הגישות האינסטרומנטליות, קולו של צא'רלס טילי (charles tilly) בולט במיוחד. טילי מתאר את התהליך שהביא ישויות פוליטיות לא מגובשות בימי הביניים המוקדמות להיהפך ליחידות מדיניות קוהרנטיות. המשתנה המוסבר הוא התגבשות המדינה. המשתנה המסביר את התגבשות המדינה הוא הצורך של אליתות שלטוניות להתכונן ולעשות מלחמה: "…relations among states, especially through war and preparation for war, strongly affected the entire process of state formation" (1990:14(. לתמונה נכנסים משתנים נוספים שמשפיעים על אופן ההתכוננות ועשיית המלחמה, שליטה (coercion) והון (capital). משתנים אלו השפיעו על האופן והצורה שבהם מדינות התארגנו והתגבשו תחת שליטים בשם האימפרטיב של עשיית המלחמה.

במישור של שליטה, השליטים של המדינה הלאומית עמלו על צבירת אמצעי שליטה וריכוזם בידיהם תוך חיסול מקורות כוח אוטונומיים. צעדים באו לידי ביטוי ביכולת ליצור היררכיה אדמיניסטרטיבית ריכוזית וגישה ישירה לאזרחים ולמקורות באמצעות מיסוי על כל בית אב, יצירת מכניזם של גיוס צבאי המוני, עריכת מפקדי אוכלוסין והקמת כוחות שיטור פנימיים (ibid., 21, 25). צעדים אלו הבשילו לגמרי במאות ה 18 וה 19 כאשר המדינה יצרה צבאות המוניים שנגזרו ישירות מהאוכלוסייה הלאומית שלה ושהשתלבו לחלוטין כחלק מהמערכת האדמיניסטרטיבית הלאומית (ibid., 29).

ריכוז של אמצעי שליטה לשם ניהול מלחמה מצריך הון. אליתות שלטוניות נקטו באמצעים שונים על מנת לסחוט מקורות מימון. השגת מקורות מימון הייתה תלויה ביכולת לארגן מעמדות חברתיים תחת כנפי המדינה. המדינה הצליחה להכניס תחת שליטה ישירה שלה מנגנונים פיסקאלים, כמו גביית מיסים, תוך חיסול מקורות עצמאיים. החל מהמאה ה 19, המדינה לקחה על עצמה סמכויות גדולות יותר ויותר של ניהול המערכת הכלכלית הלאומית (ibid.).

היכולת של שליטים לרכז בידם אמצעי שליטה והון לא הייתה אחידה על פני כל היבשת האירופאית והיא הייתה תלויה במאפיינים סוציו-אקונומים, גיאוגרפים ותקופתיים של כל אזור ואזור. טילי מזהה כמה מודלים עיקריים (ibid., 29-30):

1) coercion-intensive mode – שליטים סחטו אמצעים לניהול מלחמה מהנתינים הישירים שלהם ומאלו שכבשו. מודל זה מאפיין אצילים מקומיים בעלי עוצמה יחסית גדולה דוגמת האצולה ההונגרית והפולנית עד למאה ה 15 ואף מעבר.

2) capital-intensive mode – שליטים הסתמכו על שיתוף פעולה עם בעלי הון קפיטליסטים על מנת לרכוש כוח צבאי. השליטים נאלצו לשרת את האינטרסים של בעלי ההון ולא היו מסוגלים לבנות מגנון מדינה קבוע ובלתי תלוי. מודל זה מאפיין ערי מדינה (מה שטילי מכנה 'ריבונות חלקית') מהמאה ה 15 עד המאה ה 18 דוגמת ערי איטליה או הרפובליקה ההולנדית.

3) capital-coercion mode – שליטים הצליחו לשלב קפיטליסטים וקפיטל תחת שליטת המדינה. סוכנים של הון ושליטה שיתפו פעולה על בסיס שוויוני תחת ריכוזיות הממשל. צרפת ואנגליה היו הראשונות שאימצו מודל זה החל מהמאה ה 18 ובעיקר מהמהפכה הצרפתית ולפיכך הקדימו את כולם ביצירת המדינה הלאומית.

טילי מטעים כי קומבינציות שונות של הון ושליטה יצרו סוגים שונים של מדינות ורק המודל השלישי אחראי להיווצרות המדינה הלאומית כפי שאנו מכירים אותה היום19 (ibid., 18). עם זאת, קו משותף עובר לכל אורך המודלים הללו. הניסיונות של שליטים לרכז בידם אמצעי שליטה והון על מנת לנהל מלחמה הביאו להתגבשות המדינה. כלומר, בשאלת 'מדוע', למה נוצרה המדינה, התשובה תהיה כדי לנהל מלחמה:

…the pursuit of war and military capacity, after having created as a sort of by-product, led to a civilization of government and domestic politics (ibid., 206).

השאלה הבאה אם כן היא מדוע כיום במערכת הגלובאלית המדינה נחלשת. טילי מדגים את החשיבות של המימד הצבאי מאחורי המדינה גם בעידן המודרני של לאחר מלחמת העולם השנייה. בתקופת המלחמה הקרה החזיקה ברית המועצות כוח צבאי מחוץ לגבולותיה בסדר גודל של 730,090 חיילים, ארה"ב 492,500 וצרפת 84,450. בכל הקשור להוצאות צבאיות per capita – מדינות ברית נאט"ו וברית וארשה תפסו את המקום הראשון בעולם (ibid., 208-209). עם זאת ניתן לטעון שהצורך לנהל מלחמה בשנים האחרונות, בעיקר מסיום המלחמה הקרה, פחת משמעותית בקרב המדינות המפותחות ולפיכך הרציונאל שעומד מאחורי המדינה על פי טילי מאבד גם הוא מכוחו. טילי לא מתמודד עם סוגיה זאת. ספרו, coercion, capital, and the state, שממנו נגזרת התיאוריה על המלחמה כגורם מרכזי ביצירתה ועיצובה של המדינה המודרנית יצא ב 1990 כשעדיין ברית המועצות הייתה קיימת לפחות מהבחינה הפורמאלית20. הפרק האחרון בספר שדן בשנים הסמוכות לתקופתנו מתרכז סביב השוואה בין דפוסי התפתחות של מדינות אירופה באלף השנה האחרונות לדפוסים הרלוונטיים למדינות העולם השלישי. אין התייחסות לשאלת הרלוונטיות של מוסד המלחמה בעידן הפוסט תעשייתי של פוסט המלחמה הקרה עת תהליך הגלובליזציה החל לצבור תנופה משמעותית.

במאמר של stephen brooks מ 1999 ניתן למצוא דיון מפורט וממוקד יותר בשאלת המלחמה בעידן של גלובליזציה. טענתו המרכזית היא ששינויים בגלובליזציה של הייצור הביאו להפחתה משמעותית ביתרונות שיש לכיבוש של מדינה מתקדמת ולפיכך להקטנת הממשיות של המלחמה בעולם המפותח (p. 653). חשוב לציין שלמרות שטיעוניו של brooks נגזרים מגישה כלכלית ליברלית, עדיין ישנו הבדל בינו לבין חוקרים המזוהים עם הליברליזם. בעוד האחרונים שמים דגש על כיצד קשרי מסחר בין מדינות הופכות את המלחמה לבלתי משתלמת, brooks מתרכז בייצור גלובאלי ובאופן בו הוא משפיע על היתרונות הטמונים בכיבוש. בנוסף, למרות ש brooks עוסק בשינויים באופן פעולתם של mncs (multinational corporations) ובהשפעת אופן פעילות זה על ביטחון בינלאומי, אין הוא טוען, בדומה לגישות טראנס-לאומיות, ששחקנים טראנס-לאומיים, בעיקר mncs, מחליפים את המדינה כשחקנים במערכת הבינלאומית. במקום זאת, הוא גורס כי המדינה עדיין נשארת שחקן מרכזי והגלובליזציה של הייצור משנה את מערכת השיקולים הביטחוניים העומדים בפניה.

ניתן לאתר ארבעה שינויים מרכזיים במערכת הייצור הגלובאלי שמקטינים את היתרונות בכיבוש. השינוי הראשון (pp. 655-60) מתבסס על עלייתה של כלכלת הידע. כלכלת ידע מתבססת על הון אנושי ולא על משאבים פיסיים כמו אדמה או מקורות תעשייה. כשהכלכלה מתבססת על הון אנושי, הכובש לא מסוגל להפיק יתרונות ממשיים מהנכבשים. אדמה ניתן לתפוס, אנשים והידע שברשותם לא. מה עוד, אנשים משכילים הם בדרך כלל ניידים ובעלי גישה לתחבורה בינלאומית. במקרה של כיבוש, הם יהיו הראשונים שימלטו מהכובש. ואם הכובש יצליח לעצור הימלטות זאת, עדיין יהיה קשה יותר להעביר מקורות אנושים מהארץ הנכבשת לארץ הכובשת באותו האופן שבו ניתן להעביר ציוד חקלאי ותעשייתי.

טעון נוסף, כלכלת ידע תלויה במקוריות וחדשנות של כוח אדם משכיל ומיומן. מקוריות וחדשנות תלויים במקורות מימון פרטיים שנחשב להון סיכון (כפי שכל יזם start up יודע). משקיעים פרטיים לא יהיו מוכנים להשקיע ברעיונות חדשים כשהם יודעים שהכובש עלול למנוע מהם את הפרות הכלכליים. על כובש לא חלים אותם המחויבויות והמגבלות שתקפות עבור משטרים דמוקרטים בכל הקשור להחרמת רכוש.

לבסוף, כובש לא רק שעלול להקשות על מקוריות וחדשנות אלא לבטלן לגמרי. בשנים האחרונות, חברות כלכליות גדולות נוהגות להעצים חשיבה מקורית על ידי החלשת מבניים היררכיים והקטנת הפיקוח על עובדים. מגוון של ספרות כלכלית מדגימה כיצד מדינות המתאפיינות ברמת פיקוח גבוהה סובלות מהעדר חדשנות ביחס למדינות חופשיות יותר. כובש לעיתים קרובות מפעיל מערכת פיקוח קפדנית על הנכבשים גם על מנת למנוע מעבר משאבים לטובת תנועות התנגדות וגם על מנת לוודא כי כלכלת הנכבש נרתמת לטובת הכובש. בכלכלות המבוססות על ידע, האימפרטיב לפקח גדול בהשוואה לכלכלות המבוססות על תעשיית ארובות עשן וחקלאות משום שידע קיים במוחם של האנשים וקל להסתירו.

השינוי השני (pp. 660-63) בא לידי ביטוי בפיזור גיאוגרפי של הייצור. במהלך 30 השנים האחרונות, הודות לשיפורים בתחבורה ובתקשורת, יותר ויותר חברות כלכליות נשענות על אָאוּטְסוֹרְסִינְג (העברת חלק מפעילות הארגון לביצוע של גופים חיצוניים) גלובאלי כחלק מתהליך הקמת רשתות ייצור טראנס-לאומיות על מנת לנצל יתרונות מקומיים ספציפיים. משמעות הדבר היא שבגלל שmncs מפזרות את השקעותיהן ברחבי תבל, כיבוש של מדינה אחת יוביל להשתלטות על ערך קטן של חברה כלכלית. לדוגמא, אם בעבר כיבוש מדינה כלל השתלטות על סקטור תעשייתי שלם שהופעל על ידי חברות כלכליות בתחומה של המדינה הנכבשת, כיום חלקים שונים של אותו מוצר מיוצרים במקומות שונים בעולם. כיבוש כל המדינות שלוקחות חלק בייצור של אותו מוצר אינו מעשי. בהנחה שמדינה כובשת תצליח לנצל חלק משרשרת הייצור שעליה היא השתלטה עדיין יהיה לה קשה להשתלב בשוק העולמי כתוצאה מסנקציות שמוטלות מהמחצית השנייה של המאה ה 20 נגד מדינה תוקפנית. בנוסף, mncs יטו לנתק את קשריהן עם יחידות הייצור שלהן במדינה נכבשת ויחפשו מקורות חדשים. אפילו המפקדות של ה mncs, להיכן שזורמים הרווחים, מפוזרות גיאוגרפית. סביר להניח שהרווחים של החברות הכלכליות יזרמו למפקדות אזוריות במידה והמפקדה הראשית נמצאת בארץ כבושה. ב 1990 כוחות הכיבוש העיראקי בכווית נוכחו לדעת שמזומנים של mncs בחשבונות בנק בכווית הועברו אלקטרונית לבנקים במקומות אחרים.

השינוי השלישי (pp. 663-65) מומחש על ידי שיתוף פעולה בין חברות כלכליות. עד לעשורים האחרונים, חברות כלכליות לא ששו לחלוק את נכסיהם הטכנולוגים עם חברות אחרות. כתוצאה מעלויות גוברות ומסיכון ומורכבות גדולים יותר בתכנון טכנולוגי, חברות רבות החלו פונות לעבר נתיבים של שיתוף פעולה עם חברות אחרות על מנת להקטין את העלויות והסיכונים ולאפשר מקוריות וחדשנות בתהליכי פיתוח. אם בשנות ה 70 מספר הסכמי שיתוף פעולה בין mncs מובילות הגיע לפחות מעשרה, כיום עומד המספר על מאות (רבים מבין ההסכמים הללו הם בין חברות מתחרות)21. משמעות הדבר מבחינת הכדאיות של הכיבוש היא הרחבה נוספת של הפיזור הגיאוגרפי של הייצור. בעבר כובש היה מסוגל להשתלט על הטכנולוגיה של המדינה הנכבשת. כיום טכנולוגיה זאת מפוזרת בקרב mncs ברחבי הגלובוס. כיבוש של מדינה בה יושבת החברה הכלכלית עלול לפגוע בשותפות עם חברות אחרות מחוץ למדינה הנכבשת. שותפות זאת היא חיונית לפיתוח הטכנולוגי שגם הוא נפגע. פגיעה בפיתוח הטכנולוגי תמנע מהכובש יתרון משמעותי בכיבוש. יש לציין שמרבית טכנולוגיות עתירות הידע (טלא-קומיניקציה וטכנולוגיית מידע, תעופה, ביו-טכנולוגיה, כימייה), שהן חיוניות לניהול מלחמה בשנות ה 2000, מפותחות על ידי mncs בשיתוף פעולה טרנאס-לאומי.

השינוי הרביעי והאחרון (pp.665-667) חל בקלות היחסית של זרימת השקעות חוץ ישירות. מאז סיום מלחמת העולם השנייה, כתוצאה משיפור דרמטי באמצעי תחבורה וטלא-קומיניקציה והודות לאקלים כלכלי יציב, חברות כלכליות הפיקו תועלת רבה מיכולת גוברת ליזום השקעות חוץ. לפיכך המדינות המפותחות נהנו מיתרונות כלכליים ללא הצורך לכבוש שטחים ולשלם על כך מחיר כבד של בידוד דיפלומטי, להסתכן בתגובת מצד שלישי או להקים אדמיניסטרציה בשטח כבוש. חברה כלכלית ממדינה א כיום מסוגלת להשתלט על משאבים כלכליים של מדינה ב מבלי לירות יריית רובה אחת. ארה"ב יכולה תוך זמן קצר להשתלט צבאית על קנדה. אין לה צורך לעשות זאת היות שחלק משמעותי מהכלכלה הקנדית נשלט על ידי mncs שבסיסם נמצא בארה"ב. ב 1989, רבע מ 500 התאגידים הקנדיים הגדולים היה בשליטה אמריקאית. הנכונות האמריקאית לכבוש את קנדה שואפת לאפס. באופן כללי, מדינות כיום מסוגלות לסמוך על mncs שיבצעו עבודה שבעבר שמורה הייתה לצבאות – אין צורך באימפריאליזם ממשי כשאפשר לנקוט באימפריאליזם לא פורמאלי. brooks מעלה פרדוקס: מבחינה אירונית ארבעת המדינות כיום עם הפוטנציאל החומרי לנהל מלחמת כיבושים – ארצות הברית, בריטניה, גרמניה וצרפת – הן המדינות המובילות בעולם בהשקעות חוץ.

לסיכום, הנקודות שברוקס מעלה ממחישים כי אנו חיים כיום בעידן כלכלי שונה מהעבר. כלכלת ייצור פוסט תעשייתית ופוסט מודרנית המתבססת בעיקר על טכנולוגיות עתירות ידע שונה מכלכלה תעשיית ארובות העשן המודרנית. בהנחה שמדינאים פועלים על פי שיקולים רציונאליים של עלות מול תועלת, מאפייני הייצור של הכלכלה הפוסט-תעשייתית מעלים בסימן שאלה את הכדאיות של כיבוש מדינה מתקדמת על ידי מדינה מתקדמת אחרת. החשיבות של הנקודות שמעלה brooks היא שהם מעלים בסימן שאלה את התיאוריה של טילי ומסייעים למאמר לענות על השאלה המרכזית מדוע המדינה מאבדת מכוחה. אם המדינה על פי טילי היא תוצר של הרצון לנהל מלחמה ואם בעידן של פוסט המלחמה הקרה למלחמה ולפועל היוצא שלה , הכיבוש, אין יתרונות ממשיים, אזי כאמור המדינה מאבדת חלק ניכר מזכות הקיום שלה שלמכתחילה העניקה לה גושפנקא.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת תומר ריבל