אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

גלובליזציה וריבונות – חלק ב


התמונה של תומר ריבל

לחלק א של המאמרב) סמכות פנימיתהמדינה הוסטפלית צמחה ושגשגה בגלל יכולתה יותר מכל התארגנות פוליטית – שלטונית אחרת להקטין אלימות ולספק ביטחון פיסי לתושביה. כיום בעידן הגלובאלי, המדינה עדיין מהווה את הגורם העיקרי המספק בטחון לאזרחים, אולם יכולת זאת הולכת ומתערערת. המדינה מאבדת את המונופול על אמצעי השיטור בשטחה. rosenau מעיד על מגמה הולכת וגוברת במדינות המערב של הפניית סמכויות שיטור והגנה אזרחית מהממשלה לגופים פרטיים. בעוד שבעבר, אזרחים סמכו על גופים ציבוריים להגן עליהם מפשע, כיום הם פונים יותר ויותר למשטרה פרטית. בארצות הברית, למשל, מספר השוטרים מטעם הרשויות מ 1980 ל 2000 לא השתנה ונשאר לעמוד על כחצי מליון בקירוב. לעומת זאת, מספר המאבטחים הפרטיים עלה ב 600,000 והגיע ל 1.6 מליון בשנת 2000 (2000: 184). נוסיף לכך את העובדה כי לאחרונה עולים סימני שאלה לגבי יכולתה של המדינה לספק ביטחון לאזרחיה. בספרו המכונן the coming anarchy (2000(, קפלן דן בתמורה קונספטואלית בחלוקה קרטוגרפית ופוליטית של העולם הפוסט-מודרני. מפות קונבנציונאליות המחלקות את העולם למטריקס של מדינות מאבדות מהרלוונטיות שלהן. מדינת הלאום מפסיקה להיות הבסיס לקונפליקטים ולמלחמה. מכונות מלחמה משומנות בצורתם של צבאות לאומיים ומוסדות כמו הפנטגון האמריקאי הינם דינוזאורים שאבד עליהם הקלח. המלחמה במאה ה 21 תתחולל בתוך המדינה בין קבוצות אתניות שונות ותיסוב סביב דמוגרפיה, תרבות ומשאבים. במילים אחרות, מאז מלחמת שלושים השנה ושלום וסטפליה, מרבית המלחמות התנהלו בין מדינות. כיום, על מנת להבין את אופייה של המלחמה יש לחזור לתקופה הפרה-מודרנית – לתקופה המדיבאלית ולרפורמציה כאשר המלחמה הייתה מבוזרת ונוהלה על ידי שכירי חרב ששילמו לא יותר ממס שפתיים לארגון בעבורו הם נלחמו ובתמורה בזזו ושדדו את אירופה. בתקופות הנידונות לא הייתה קיימת המדינה כישות פוליטית תחומה ומוגדרת. המדינה דמתה למדינות עכשוויות כמו ליבריה, סיירה ליאונה, הבלקן או סרי לנקה. ביזורה של המלחמה מעיד שכיום לא מדינות עם צבאות מסודרים נלחמות אלא תרבויות. ומלחמה כזאת לא תתנהל בחזית מוגדרת. החזית תתנהל בתוך המדינות, בתוך הערים. קווי הגבול יעברו בין קבוצות אתניות ושכונות מגורים. כפי שנטען לעיל, המונופול על שימוש בכוח יותר ויותר עובר לידיהם של קבוצות פרטיות (pp.8-16).

חזונו של קפלן לעתיד מורכב מערי מדינה ושאריות של מדינות. יכולתה של המדינה למשול ולספק ביטחון פיסי לאזרחיה תלך ותקטן ואת מקומה יתפסו שבטים וחמולות בעולם המתפתח, מוסדות אבטחה פרטיים, מאפיות עירוניות וכנופיות פשע במה שהיה פעם העולם השני ובעולם המפותח. בדומה לימי הביניים, במקום גבולות יהיו מרכזי כוח לא קבועים שינוהלו על ידי ישויות שונות. גבול ארצות הברית מקסיקו יהווה דוגמא בולטת לאזור כזה. התחזית של קפלן עלולה להיראות קיצונית מידי בייחוד כשהמדובר הוא על העולם המפותח. לא בכדי קפלן מתרכז בעיקר בניתוח המדינות התפתחות, היכן ש 95% מגידול והתפוצצות האוכלוסין בעולם יתרחשו. אולם אין ערובה שגורל הדומה לזה של מדינות אפריקה יפסח לחלוטין על פני העולם המפותח. קפלן מזכיר כי צורתן של ארצות הברית וקנדה עלולה להשתנות בעתיד. עם מערכת חינוך כושלת, פערים חברתיים וקיטוב גזעי, יכולתו של השלטון המרכזי בוושינגטון לשלוט על כל המדינה עלולה להיפגע משמעותית. תושבי אלברטה ומונטנה עלולים לגלות יום אחד שיש להם הרבה יותר במשותף אחד עם השני מאשר עם אוטוו'ה או וו'שינגטון. דרום מערב ארה"ב קשורה גזעית ותרבותית לניו-מקסיקו יותר מאשר לניו-יורק. בקנדה, ספרטיסטים קוו'יבקים עוד לא אמרו את מילתם האחרונה (pp.32-35). מדינות אירופה המערבית עומדות גם הן כיום בפני הסכנה של איבוד היכולת לספק ביטחון לאזרחיהן. גל המהומות האיסלמיות בצרפת של אוקטובר – נובמבר 2005, שבמהלכו יותר מ 1,000 מכוניות הוצתו ב 300 ערים, הפך את מחזותיה של המדינה לשדה קרב ולמקום שאינו בטוח להסתובב בו בכל שעות היום (novak, 2006: 36). מה מונח באירופה על שני צידי המתרס? מצד אחד עומדת תרבות אירופאית חילונית – תרבות ליברלית אינדיבידואליסטית ואתיאיסטית. מבחינה פיסית, אירופה מתמודדת עם משבר דמוגראפי חמור. משפחות בנות ילד אחד וריבוי טבעי שלילי יקשו על החברה האירופאית לממן אוכלוסיה מזדקנת. כבר היום בצפון איטליה וגרמניה ישנן משפחות שלמות שהמושג אח או אחות זר לילדיהם. על פי תחזיות האו"ם, עד שנת 2050 תקטן אוכלוסיית מדינות ה eu בשיעור של 6% מ 482 מליון ל 452 מיליון. בשנת 2000 היו באיטליה 57.5 מליון תושבים, בספרד 40 מיליון בגרמניה 80 מליון. בשנת 2050 יגיעו המספרים ל 45 מליון, 37 מליון ו 55 מיליון בהתאמה7. שילוב של תוחלת חיים ארוכה ואחוזי ילודה אפסיים טומן בחובו השלכות פוליטיות וכלכליות מרחיקות לכת. כיום יש במדינות איחוד אירופה בממוצע 35 גמלאים על כל מאה עובדים. בשנת 2050 צפויה המגמה להיות 75 גמלאים על מאה עובדים. בספרד ואיטליה היחס בין עובדים לפנסיונרים עלול להגיע ל 1 ל 1. כבר היום 29% מהמשכורות בגרמניה מוצא על מימון פנסיות, באיטליה 33%. עליית נטל המיסים לממן אוכלוסיה מזדקנת עלולה לגרום לאי יציבות כרונית של האורו ולשערי ריבית גבוהים. ישנם החוזים מלחמה בין הדורות – הצעירים שידרשו הקלה במיסים והמבוגרים שידרשו מהמדינה תנאי פרישה סוציאליים. תופעת לוואי בעלת השלכות חמורות יותר, אירופה המערבית תיהפך תלויה במידה גוברת בהגירה חיצונית ממדינות מזרח תיכוניות היכן שקיימת מגמה דמוגרפית הפוכה – ריבוי טבעי גבוה יוצר שכבת גיל צעירה המשוועת לעבודה. על פי תחזיות של ה oced, בשנים הבאות, שיעורי ההגירה לאירופה יצטרכו לעלות לפי 5 -10 ביחס לשיעור ההגירה כיום וזאת על מנת לפצות על אובדן כוח עבודה והזדקנות היבשת האירופאית.מבחינה רוחנית, מדינות מערב אירופה חוות משבר חמור לא פחות. אירופה המצטמקת דמוגרפית נהפכת לאירופה יותר צרכנית ושבעה, רציונאלית, יותר מדעית, פחות ערכית ופחות דתית – אירופה של esti deus non daretur (as if god does not exist). ציוויליזציה המבוססת רק על ערכי ההשכלה אינה יכולה לשרוד ולהתפתח. חסר לה חזון, חסרה ההתעלות מטא-פיסית מעבר ליום יום – אותם החומרים שמבטיחים חיוניות והתחדשות כפי ש novak מסביר:

unless human beings have a vision of something larger than their own natures, and beyond the bounds of their own nature, they cannot be pulled out of themselves; they cannot be inspired; and they will not aspire (ibid., 37)

בסוף המאה ה 19 עברה אירופה שינוי ערכי. הפילוסופיה של ניטשה מציינת היפוך ניהליסטי של ערכים. מאמונה בסמכות רוחנית אלוהית עבר הדגש לאמונה באדם השואף להגשמה עצמית ורצון לעוצמה. טכנולוגיה, גיוס ההמונים ולאומיות קיצונית הם ביטוי לכך (heideggar, 1977: 75). נתיב זה הוביל את אירופה לאסון של שנות ה 30 וה 40 בהתגלמות הפאשיזם והנאציזם. אחרי מלחמת העולם השנייה, אירופה, ששאפה לשמר את אופייה הליברלי ולהימנע מהספגות בתוך הגוש הקומוניסטי, פנתה למפלגות נוצריות פוליטיות ומאוחר יותר למנהיגות דתית של איגודי עובדים לא אלימים כמו הסולידריות ופעילי זכויות אדם נוצריים. כשב 1978 נכנס האפיפיור ג'ון פול לכהונתו הוא קרא לאיחוד של עמודי התווך של התרבות האירופאית, השכלה וערכים יודו-נוצרים. נראה כי החברה האירופאית של היום מתכחשת לאותם ערכיים דתיים רוחניים ומטא-פיסיים שאפיינו אותה בעבר – האירופאים חיים בעידן של הכחשה ולפיכך קץ ההיסטוריה עבורם עלול להיות יציאה מההיסטוריה (novak, 2006). מול המשבר הדמוגראפי והרוחני של אירופה, בצידו השני של המתרס עומדת חברה המורכבת ממיליוני מוסלמים מהגרים ובנים למהגרים שחיים באירופה המערבית (על פי הערכות יש כיום בין 20 מליון מוסלמים באירופה) במנותק מהמדינה ומהאתוס הלאומי. הם מהווים אוכלוסיה בתוך אוכלוסיה שסובלת מנכשלות כלכלית וניכור ומתאפיינת בתחושה של אי שייכות תרבותית ודתית לחברה האירופאית הנוצרית ולערכיה הדמוקרטים והליברלים.

עד לאחרונה קיימת הייתה הציפייה בקרב הדמוקרטיות המערב אירופאיות שהמהגרים יהיו מסוגלים בזמן קצר יחסית לאמץ את ערכי הליבה, לפחות הערכים הפוליטיים, של הארצות המארחות. היום זה נהפך לברור יותר ויותר שההוויה המוסלמית באירופה אינה ליברלית ואינה דמוקרטית. ישנם אזורים שלמים בתוך ערי אירופה היכן שהחוק והמסורת המוסלמית דומיננטיים ולא ערכי המדינה. המולטי-תרבותיות באירופה עלולה להביא להתפוררותה של המדינה האירופאית הדמוקרטית כפי שאנו מכירים אותה כיום. novak מזהיר כי מה שהמוסלמים לא הצליחו לעשות באירופה עת ניסו לכבוש אותה במלטה 1565, lepanto 1571 או וינה 1683 הם עלולים לעשות כיום כשאירופה נהפכת ל 'eurabia' (ibid.). בגל המהומות בצרפת של אוקטובר 2005, הצעירים המוסלמים לא לבשו גלימות אסלאמיות מסורתיות אלא בגדים אופנתיים שהזכירו לבוש של כנופיות רחוב אמריקאיות. חזון coming anarchy של קפלן – החל מהסלמס של מערב אפריקה, דרך שכונות העוני של ארה"ב וכלה בערי אירופה – מתממש מול עיננו לדאבונה של המדינה. ג) אוטונומיה בבחירת מדיניותמאז מחצית המאה ה 17, עקרון הריבונות של וסטפליה נהפך למודל ההגמוני כשהמדינה ביטלה צורות אלטרנטיביות של ממשול. המדינה נהפכה לגורם הבלעדי של סמכות כאשר החיים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים התרכזו בקשר החברתי בין מוסדותיה לבין אזרחיה. במונחים הובסיאנים, קשר זה בא לידי ביטוי באמצעות הריבון שסיפק ביטחון והאזרח גמל לו בצייתנות ונאמנות. במונחים ליברלים מבית היוצר של הוגים כמו ג'ון לוק, המדינה נתפסה כמקור ממנו שואבים האזרחים חירויות בסיסיות כמו הזכות לחיים ולרכוש. נוצרה דיכוטומיה בין המישור הדומסטי והמישור הבינלאומי. הראשון נתפס כהיררכי בו מתקיים מרכז ריבוני – שלטוני אחד של קבלת החלטות בצורת מוסדות המדינה הנהנים מאוטונומיה מלאה על סדר, ביטחון וקביעת האג'נדה לגבי סוגיות של חוק וצדק. המישור הבינלאומי נתפס כאנרכי היכן שבהעדר ממשול ישנן מלחמות תכופות, העדר ביטחון ואי אפשרות לצדק 8. הזיקה בין ריבונות לממשול נהפכה לבלתי נפרדת כפי שמסבירים זאת devetak & higgott:

where sovereignty is present, governance is possible; where it is absent governance is precluded…the sovereign in modern political life [has] stabilized the social bond. it did so by resolving questions of governance around the principle of sovereignty. structures and practices were established with direct correspondence between authority, territory, community and economy (1999: 486, 487)

מאז סיום מלחמת העולם השנייה עוברת הפוליטיקה העולמית תמורה מרחיקת לכת בצורת היווצרותם ההולכת וגוברת של ארגונים לא ממשלתיים טרנס-לאומיים (ngos). salamon מכנה את הופעתם של ה ngos במחצית השנייה של המאה ה 20 כ "מהפכה ארגונית" המשתווה בהקפה להתגבשותן של מדינות הלאום במאה ה 19 (1994: 109). הנתונים המספריים המתייחסים לכמותם של ארגוניים לא ממשלתיים דומסטיים (sub-national organizations) לצד ngos ממחישים את היקפה של התופעה. בארה"ב 65% מהארגונים הדומסטיים הפרטיים הלא ממשלתיים נוצרו מאז 1960. בצרפת, 54,000 ארגונים דומים נוצרו רק בשנת 1987 בהשוואה ל 11,000 בעשור של שנות ה 60. בבריטניה באמצע שנות ה 90 פעלו 275,000 ארגוני צדקה לא ממשלתיים שונים עם הכנסה של 5% מהתוצר הלאומי הגולמי. הופעתם של ארגונים פרטיים לא ממשלתיים נפוצה גם מחוץ למערב. במחצית שנות ה 90 פעלו בעולם המתפתח 4,600 ארגוני מתנדבים מקומיים (ibid., 111). devetak & higgott יודעים לספר כי לאורך המחצית השנייה של שנות ה 90 מספרם של ה ngos הפועלים בו זמנית על שלוש יבשות הגיע ליותר מ 20,000 (1999: 492).

כיצד משפיעים ngos על המדינה הריבונית? rosenau מדבר על זליגה מרמת ממשל של מיקרו למאקרו. כאשר נוצרות שותפויות מסחריות גלובאליות, כאשר ארגוני עבודה וארגונים אקולוגים במדינות שונות יוצרים קואליציות חוצי גבולות, כאשר אפילו ערים מתחילות לנהל מדיניות חוץ ומסחר משלהן נהייה קשה יותר ויותר להניח את האצבע על סדר עולמי אחיד וברור. ממשול עולמי הוא סכום של מיליוני מנגנוני שליטה הקשורים זה בזה ומתחרים זה בזה על קביעת האג'נדה, מנגנוני שליטה עם היסטוריות, מטרות, מבנים ותהליכים שונים. החיים בתחילת המאה ה 21 הינם סבוכים ודינאמיים יותר מכל תקופה אחרת. rosenau מגדיר את הסדר העולמי כרב-ממדי. המבנה האנרכי של הזירה הבינלאומית מתרחב עשרות ומאות מונים עד לרמה בה נוצרת אנרכיה מסוג חדש שכוללת בתוכה לא רק העדר של סמכות על ביחסים הבינלאומיים, אלא ביזור של סמכויות בין שחקנים שונים הפועלים לצד המדינה ומשפיעים עליה (2000: 182-84). roseanau מגדיר סמכות כסביבה קולקטיבית (תהא זאת המדינה או מערכת בין מדינתית) אשר לחלק מהחברים בה ניתנת הזכות לקחת יוזמה, לקבל החלטות, לקבוע חוקים, להקצות משאבים ולעצב מדיניות שתהיה תקפה לשאר החברים בקולקטיב. יתר החברים בתורם מצייתים, משנים או דוחים את אותם היוזמות, החוקים או המדיניות. במילים אחרות, סמכות היא חלק ממכלול של יחסים חברתיים של שיתוף פעולה ואינטראקציה שמסגרתן נהנה בעל הסמכות מהכרה ומלגיטימציה של יתר החברים במכלול היחסים (1992: 259-60). אחת מהתופעות הבולטות המלוות את הגלובליזציה היא שינוי יחסי הסמכות ביחסים הבינלאומיים. הופעתם של ngos מציינת שינוי ותזוזה במרכז הכובד של לקיחת היוזמה וקביעת סדר היום בפוליטיקה הבינלאומית. הוגים וחוקרים ביחסים הבינלאומיים התרגלו במשך מאות השנים מאז שלום וסטפליה לתפוס את המערכת הבינלאומית כמערכת שבה ניתנת מרכזיות למוסד המדינה, בייחוד למדינות בעלות העוצמה הרבה ביותר. אולם בעולם גלובאלי, סמכות ולגיטימציה מבוזרות בתוך, בקרב ומחוץ למדינות. המערכת העולמית נהפכת מ state-centric ל multi-centric: אם בעבר מולטילטראליות (multilateralism) אופיינה בפעילות של 'למעלה–למטה' באמצעות מוסדות הנשלטים על ידי המדינות (imf, הבנק העולמי), כיום מולטילטראליות מאופיינת במידה רבה על ידי פעילות של 'למטה – למעלה' באמצעות מערכת ממשול עולמית של ארגונים לא ממשלתיים (devetak & higgott, 1999: 492). ואכן כיום ngos ממלאים שלל תפקידים ופונקציות בשלל תחומים שבעבר לא היו קיימים, החל מקהילות אפיסטמיות שמייעצות למדינות בתחומים טכניים ומדעיים וכלה בארגוני פיתוח שונים דוגמת ארגון ה harambee הקנייתי שמשנות ה 70 הוא אחראי על יותר מ 30% מההון המושקע בקנייה (salamon, 1994: 111). לסיכומו של עניין, המדינה עומדת בפני הצרתו של טווח הסמכות האפקטיבית שממנו היא נהנתה בעבר. ישנם כיום תחומים שעיסוק בהן אפשרי רק במסגרת של תלות גומלין ואינטראקציה גלובאלית בין מוסדות שונים הכוללים את המדינות ושחקנים נוספים לצידן (rosenau, 1992: 256). הגלובליזציה מכריחה מדינות לא רק להתחשב במוסדות שאינן כפופים להן ישירות אלא גם בכוחות ומגמות שפוגעים ביכולתן לנהל מדיניות אוטונומית. סוגיות אקולוגיות וסוגיות של טרור בינלאומי מהווים דוגמה לכך. קנדה יכולה לנהל מדיניות אקולוגית זהירה, אולם עדיין היא תושפע מגשם חומצי שמקורו בזיהום אוויר בארה"ב. ארה"ב מתמודדת כיום עם טרור בינלאומי חוצה גבולות וברור שהיקף המאבק חייב להיות גלובאלי ולא מוגבל לתחום גבולותיה. הכלכלה הגלובאלית טומנת בחובה אילוצים וסכנות שמגבילות את יכולתה של המדינה לנהל מדיניות כלכלית דומסטית מבלי להתחשב במגמות חוצי גבולות.

קצר היריעה של מאמר זה לדון בכל ההשלכות שיש לכלכלה הגלובאלית על המדינה. שני מגמות עיקריות, עם זאת, דורשות התייחסות מפורטת. garret טוען שאחת מתופעות הלוואי של הכלכלה הגלובאלית מתקשר ישירות ללחץ של תחרותיות מסחרית על ממשלות ריבוניות. תחרות מסחרית מגבילה את יכולתה של הממשלה להוצאות ציבוריות. הוצאות ציבוריות מרככות השפעתן של שווקים בינלאומיים על מחירים ומשכורות. אולם הוצאות ממשלתיות חייבות למצוא מקורות מימון או באמצעות מלוות או באמצעות שערי מס גבוהים. מיסוי מקטין רווחים של חברות ומצמצם יזמות. הלוואות ממשלתיות מגדילות אחוזי ריבית. ממשלות לא יכולות להרשות זאת לעצמן ולפיכך נפגעת יכולתן לנהל כלכלה ציבורית (garret, 2000: 302). המגמה השנייה קשורה לאינטגרציה של שווקי הון. אם באמצע שנות השמונים החליפו ידיים בשערי החליפין העולמיים 196 מיליארד דולר, עשר שנים לאחר מכן הגיע המחזור היומי ל 1.3 טריליון דולר (yergin and stanislaw, 2000: 320). ניידותו הרבה בין גבולות של הון מכבידה גם היא על האוטונומיה של מדינות בניהול מדיניות פִיסְקָלִית דומסטית. בהעדר יתרונות כמו תשתית טובה וכוח עבודה זול, מדינות נאלצות להקטין את שיעורי המס שלהן כדי להתחרות במדינות הנהנות מיתרונות אלו על מנת למשוך השקעות. למדינות אינדיבידואליות יש אינטרס להוריד את שיעורי המס שלהן כדי למשוך השקעות זרות. נוצר מה ש obstfeld מגדיר כ "race to the bottom" כאשר מדינות מתחרות בניהן על שעורי מס נמוכים יותר בכדי לזכות ביתרון יחסי עבור משקיעים. לראייה, מדינות oced במהלך העשור של שנות ה 90 מציגות מגמה ברורה של הורדת מיסים לחברות מולטי-לאומיות (1998: 19). ייצור חוצה גבולות מביא לכך שההבחנה הסובבת סביב "אנחנו" – "הם" בכלכלה גלובלית אינו בין מדינה למדינה אלא בין אזרחיה של המדינה לבין חברות מולטי-לאומיות הפועלות במדינה. חברות אלו, ללא קשר היכן יושבים בעליהן, מסוגלות לעקוף כלכלה לאומית על ידי עזיבתה והתבססות במקום אחר. על מקבלי החלטות ברמה הלאומית מופעל לחץ רב לאמץ את חוקי השוק החופשי אם חפצים הם ביתרונות שהחברות מספקות בהשקעה וביצירת מקומות עבודה. חברות מולטי-לאומיות מתנהגות פעמים רבות כטרמפיסטים על התשתיות הקיימות של המדינות מבלי להיות מוכנות לשלם את המיסים שממנים תשתיות אלו. בנוסף, חברות מולטי-לאומיות חזקות מספיק לכפות על מדינות להמיר את עול המיסים מהון לעבודה. לא תמיד הראשונות ינקטו בקו מדיניות זה. בסופו של דבר, יציבות פוליטית והון אנושי הם מאינטרסים של חברות מולטי-לאומיות ולכן לעיתים הן תתמוכנה בכלכלה ציבורית ובמיסוי פרוגרסיבי. אולם האיום להעביר את הייצור ממדינה אחת לאחרת מהווה קלף מיקוח משמעותי בידיה של החברה המולטי-לאומית באינטראקציה שלה עם המדינה (garrett, 2000: 301-303). ניתן יהיה לסכם את יחסי הכוחות של המדינה מול השוק הכלכלי הגלובלי באופן הבא:

as countries anchor themselves in a world of open and connected markets, they are to a significant degree transferring control of the commanding heights from the traditional state apparatus to the dispersed intelligence of the market (yergin & stanistlaw, 2000: 322).

ד) אי התערבותכפי שפורט בתחילת המאמר, אי התערבות חיצונית בענייניה הפנימיים של המדינה הינה אחד מעמודי התווך הבולטים של עיקרון הריבונות. המשפט הבינלאומי, המנהגי והחוזי, מדגיש את השוויון הריבוני בין המדינות ואת הסמכות השיפוטית הבלעדית של כל מדינה על הטריטוריה שלה9. עם זאת, שאלת הצורך והצידוק בהתערבות הומניטארית תופסת חלק נכבד מהאג'נדה הבינלאומית כיום כפי ש fixdal & smith מעירים:

humanitarian intervention has become one of the most debated topics in international politics today. it is among a group of problems – civil wars, conflict resolution and conflict prevention – that are forming the keynotes of security since the end of cold war (1998:283-84).

הדוקטרינה של התערבות חיצונית בשם המלחמה הצודקת מקורה באירופה של ימי הביניים בהוגים נוצרים דוגמת אוגוסטין או תומס אקוו'ינס. בספרו summa theologica מעיר האחרון כי על מנת שמלחמה תחשב כצודקת, המטרה לשמה היא פרצה צריכה להיות צודקת. מטרה נהפכת לצודקת כאשר הלוחמים נלחמים למען קידום הטוב. בשם הטוב מותר לכבוש וזאת על מנת לגאול את הנכבשים מחטא, אקוו'יס מצטט את אוגוסטין:

for when we are stripping a man of the lawlessness of sin, it is good for him to be vanquished, since nothing is more hopeless than the happiness of sinners, whence arises a guilty impunity, and an evil will, like an internal enemy.

דוקטרינת המלחמה הצודקת אינה רק קונסטרקט תיאולוגי. היא מופיעה גם בהגותם של פילוסופים חילונים. ג'ון לוק, למשל, טען כי תוקפן המפר את זכויותיהם הטבעיות של מדינות ואינדיבידואליים (הזכות לחיים, חירות ורכוש) הופך את עצמו למטרה למלחמה צודקת ומסתכן תוך כדי כך בכיבוש (1997:220 doyle). ישנם כיום שלושה מודלים עיקריים להתערבות חיצונית fixdal & smith, 1998: 292-94)). על פי המודל הראשון, המודל המדינתי או המודל המקיבליסטי, סוגיות של זכויות אדם הינן באחראיות בלעדית של המדינה הריבונית והזכות להתערבות בענייניה הפנימיים אינה קיימת. כל התערבות כזאת מונעת על ידי שיקולים של עוצמה ולא שיקולי זכויות אדם, ליברליזם או רצון להפיץ ערכים דמוקרטים. המודל השני, ברוח הפרדיגמה הגורציאנית, מכיר בזכות הריבונות ובמרכזיותה של המדינה מצד אחד אך מצד שני מאפשר התערבות בענייניה הפנימיים של המדינה כל עוד זאת נעשית בסמכותה של החברה הבינלאומית. על פי מודל זה, לחברה הבינלאומית יש זכות להתערב בענייניה של המדינה אם זאת מפירה באופן בוטה את זכויותיהם של אזרחיה או אם מערכות השלטון בה קורסות למצב של אנרכיה. לבסוף, המודל השלישי, המודל הקוסמופוליטי או הקנטיאני, משקיף על החברה הבינלאומית כמורכבת מאינדיבידואלים ולא ממדינות. הריבונות נחשבת משנית. הדגש מושם על כיצד המדינה מקדמת את צרכיו ורווחתו של הפרט – הריבונות במשפט הבינלאומי אינה ריבונות של המדינה אלא של אזרחי המדינה. בניגוד למודל הגרוציאני, במודל זה הריבונות ניתנת להפרה לא רק על ידי אוטוריזציה של החברה הבינלאומית אלא גם על ידי כוחות פנימיים בתוך המדינה עצמה הרשאים להתקומם מול מדינתם אם זאת מפרה את זכויותיהם. המשפט הבינלאומי מאמץ את המודל הגרוציאני כשהוא מנסה למצוא את העמק השווה בין עקרון הריבונות ואי ההתערבות לבין הצורך להתערב מטעמים הומניטאריים. מצד אחד, כפי שהודגש לעיל, צ'ארטר האו"ם סעיף 2(7) אוסר מפורשות על התערבות בענייניה הפנימיים של המדינה שיש בהם לפגוע בשלמותה הטריטוריאלית ועצמאותה הפוליטית של המדינה. מצד שני ישנם מקרים מיוחדים בהם התערבות בענייניה הפנימיים של מדינה מותרת ונדרשת. פרק 7, סעיף 39 של צ'ארטר האו"ם מסמיך את מועצת הביטחון לקבוע האם פעולה כלשהי של מדינה מהווה הפרה של השלום. סעיפים 41 ו 42 מסמיך את המועצה לנקוט בסנקציות כלכליות או צבאיות נגד צד המפר את השלום או זכויות אדם. דוגמה בולטת להפעלת סעיפים אלו הייתה החלטת מועצת הביטחון 678 ב 1990 שאפשרה את השימוש בכל האמצעים על מנת להביא לנסיגה עיראקית מכווית והחזרת המצב לקדמותו במפרץ הפרסי. ב 1992 החלטת מועצת הביטחון 770 (1992) קראה לכל המדינות לנקוט בכל האמצעים במסגרת לאומית או במסגרת ארגונים אזוריים (nato, eu) על מנת לספק סיוע הומניטארי לבוסניה וסללה את הדרך להתערבות צבאית חיצונית ביוגוסלביה. החלטת מועצת הביטחון 837 מ 1993 הסמיכה התערבות חיצונית צבאית בסומליה על מנת לאפשר את הפעילות ההומניטארית של האו"ם בארץ זו ( shaw, 1997: 828, 869-70, 873). מדיניות החוץ של ממשל בוש מספקת דוגמה בולטת לאסטרטגיה המבוססת על התערבות חיצונית בעתידן וגורלן של מדינות אחרות. בימים אלו עוסקת ארצות הברית בו זמנית בבנייה מחודשת של שתי מדינות, עיראק ואפגניסטן. מבט על ה national security strategy (nss) של שני ממשלים אמריקאים חופפים יבהיר במידה רבה את כוונותיה ויעדיה של ארצות הברית (gaddis, 2002: 51-52):

דו"ח מיוחד מטעם ממשל קלינטון על אסטרטגיית הביטחון הלאומי של ארה"ב, דצמבר 1999

נאום בוש ב west point, הראשון ליוני 2002

to enhance america's security. to bolster america's economic prosperity. to promote democracy and human rights abroad.

we will defend the peace by fighting terrorists and tyrants. we will preserve the peace by building good relations among the great powers. we will extend the peace by encouraging free and open societies on every continent.

ההבדלים בין שני קווי מדיניות של שני הממשלים האמריקאים משמעותיים. האחד הינו פאסיבי ואילו השני בונה אג'נדה של התערבות אקטיבית במתרחש בעולם. ממשל בוש מדבר על שלום במונחים של defending , preserving ו extending. ממשל קלינטון מניח את השלום כקיים מלכתחילה. ממשל בוש מזכיר קידום והרחבה של חברות חופשיות ופתוחות בכל רחבי הגלובוס (""on every continent) ותוך כדי כך מבטיח להלחם בעריצות וטרור. ממשל קלינטון מסתפק בקידום זכויות אדם ודמוקרטיה.

הכורח שממשל בוש מעלה להלחם בעריצות והשוואת טרור לעריצות מלמדים על מדיניות חוץ רחבה ושאפתנית נוסח וודרו וילסון– היעד אליו צריכה לשאוף מדיניות החוץ האמריקאית הוא הפצת הדמוקרטיה לכל מקום, כולל למקומות בהם היא לא הכתה שורשים כמו המזרח התיכון. דמוקרטיזציה גלובאלית היא הערובה לביטחון לאומי. מכאן נובע הקשר בין עריצות לטרור. ממשל בוש סבור כי הסיבה לצמיחתו של טרור איסלאמי מבית היוצר של בן לאדן לא נובע מעוני ונכשלות אלא מהעדר מוסדות ייצוגיים במדינות מוסלמיות ולפיכך הנתיב היחידי למחאה פוליטית שנותר לאזרחיהם הוא הקו הדתי – קיצוני. בניגוד לממשל קלינטון שהניח שהמעבר לדמוקרטיה וכלכלת שוק בעולם הוא בלתי הפיך מאז סיום המלחמה הקרה, ממשל בוש מאמין שיש לחולל את השינוי באמצעות מעורבות אמריקאית ישירה בעולם היות שהשינוי לא יתחולל מעצמו. בלשונו של גאדיס, בוש מאמין שיש להביא לא למלחמה בין ציוויליזציות אלא למלחמה בתוך ציוויליזציות שעיקרה טרנספורמציה של העולם המוסלמי, בדיוק כפי שהתרחש באפגניסטן עם סילוק משטר הטאליבן. בדומה לטאליבן, סילוק משטרו העריץ של סאדאם חוסיין תביא לדמוקרטיזציה של ארץ הפרת והחידקל ותשמוט את הקרקע מתחת לרגליהם של ארגונים איסלאמים דוגמת אל קעידה (ibid., 54). רק העתיד יוכל לומר האם יוזמת בוש לשינוי המזרח התיכון תצלח. ליבנתים נתקלת ארצות הברית במכשולים לא מעטים בדרכה לחולל את השינוי בעולם המוסלמי. באפגניסטן, הטאליבן לא הוכנע לגמרי. בעיראק הצבא האמריקאי מנהל מערכה עקובה מדם נגד טרור סוני. הביקורת הפנימית בתוך ארה"ב למדיניות של הנשיא בוש צוברת תאוצה. ארצות הברית עשויה לגלות שהנחלת ערכים דמוקרטים לחברות מזרח תיכוניות פטריכאליות, מולטי אתניות ושבטיות אינה מלאכה קלה כלל וכלל. לחלק הבא: גלובליזציה וריבונות חלק ג'

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת תומר ריבל