אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

משחק איראן ישראל בגביע אסיה לכדורגל (1968)


"בגיהנום של טהרן נוצחנו 2:1" - משחק איראן ישראל בגביע אסיה לכדורגל (1968)הכיוון מזרח, 13: היציע נוטל את רשות הדיבור, 2007, עמ' 28-22משחק הכדורגל בין איראן לבין ישראל במסגרת גביע אסיה לכדורגל בשנת 1968 היווה זירת התגוששות בו יוצגו ויוצרו זהויות ועימותים שונים: פוליטיים, לאומיים, ודתיים, שנשזרו זה בזה. משחק הכדורגל בהיותו משחק ספורטיבי הינו "שדה עימות", כדברי הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה, בו מתנהלים מאבקים על גיבושן של זהויות קולקטיביות, שכן הוא מאפשר לקבוצות שונות, הנוטלות חלק במשחק, לבחון את עצמן זו ביחס לזו. הכדורגל הוא זירה הן לביטוי זהות והן לעיצובה. המעורבות במשחק הכדורגל עשויה לערער או לגבש זהויות קולקטיביות. מכאן, חשיבותו הרבה של המקרה האיראני, המשמש מיקרוקוסמוס לבחינת השינויים באוריינטציה הפוליטית, הלאומית והחברתית של סגמנטים שונים בחברה האיראנית בתקופה בה התרחש המשחק."ההעצמה הסימבולית של זירת הכדורגל מאפשרת לתהליכים החברתיים המתרחשים בזירה זו לפעפע מעבר לשדה המשחק ולגלות נוכחות גם מחוצה לה".[1] על כן, אבחן את השלכותיו הפוליטיים של משחק הכדורגל על יחסי איראן-ישראל מחד-גיסא ועל השלכותיו החברתיות על מצבם של יהודי איראן מאידך-גיסא. אשתמש במשחק הכדורגל כאמצעי לבחון את דימויי היהודים, כפי שיוצגו במשחק.ראשית, אשחזר את האירוע ומהלכיו בהתבסס על כתבות שהתפרסמו בעיתונות היומית הישראלית ובעיתוני הספורט וכן בהתבסס על ראיונות שערכתי עם מספר משחקני הנבחרת הישראלית ששיחקו במשחק זה ועם יהודים יוצאי איראן, שנכחו במשחק.

משחק הכדורגל איראן ישראל.

19 במאי 1968כותרות העיתון "חדשות הספורט" ביום שלמחרת משחק איראן ישראל זעקו: "40 אלף צופים משולהבים חרצו את גורל הקרב מהיציע. בגיהינום של טהראן נוצחנו 1:2 בדקה ה-92. שחקן איראני ו[השחקן הישראלי ראובן] יאנג הורחקו באוירה מחושמלת, שהגיעה לשיאה בתקריות בסיום, כאשר 3000 שוטרים וחיילים הגנו על נבחרת ישראל מזעם ההמון".[2] ב-19 במאי 1968 התייצבת נבחרת ישראל למשחק מכריע מול נבחרת איראן במסגרת משחקי גמר גביע אסיה לכדורגל באצטדיון אמג'דיֶה בטהראן, אל מול כחמישים אלף צופים. הניצחון זיכה את המנצחת בגביע אסיה לאומות, אירוע שנערך כל ארבע שנים (עד לשנת 1974, אז הורחקה ישראל ממשחקי אסיה, נקודה שסימנה את כניסתה למפעלים האירופאים). ביציע הכבוד ישב אחיו של השאה האיראני, הנסיך ע'לאם רזא פהלווי בחברת גנרל מוקירי, נשיא התאחדות הכדורגל האיראנית. נוכחותו בין צופי המשחק מעניק למשחק נופֶך ממלכתי.

אצטדיון אמג'דיה בטהראן, 19 במאי 1968 - פתיחת המשחק

הישראלים הבודדים שישבו ביציע הם ראש המשלחת וסגן יו"ר ההתאחדות מיכאל אלמוג, חבר ההנהלה יצחק בן בסט, אליעזר לרנר, יו"ר איגוד השופטים ושלושה עיתונאים. במשחק זה אף נכח שגריר איראן בישראל, מאיר עזרי, נציגים מהשגרירות הישראלית ויהודים מקומיים.על-פי עדויות בעל-פה, ההמונים האיראנים מילאו את היציעים כבר משעות הבוקר והמתינו שם במשך שמונה שעות. מאות חיילים מצוידים באלות קיבלו הוראה להלום בכל מי שיקום ויעז להשליך חפצים למגרש. על אף העובדה כי משחק הכדורגל התקיים במגרש הביתי של איראן, ועל-אף העידוד המאסיבי של האוהדים האיראנים באצטדיון, קלע בדקה ה-53 גיורא שפיגל כדור לרשת וזיכה את ישראל בתוצאה 1:0. צבי רוזן ציין בפניי כי בעקבות השער נכנסו חלוצי איראן נכנסים ללחץ איום ותקפו באלימות, בחמת זעם ובחוסר סבלנות את השחקנים הישראלים. אלו אף הגביהו כדורים לרחבה הישראלית ונהדפו שוב ושוב על-ידי ההגנה הישראלית הגבוהה בראשותו ובראשות ודרוקר. על-פי הגרסא הישראלית, בדקה ה-74 פוגע כדור איראני בקורת השער הישראלי, חוזר ונוחת ברחבה ומורחק בבטחה על-ידי משה עסיס. השופט ההודי המשיך במשחק והכדור עבר למחצית המגרש של הנבחרת האיראנית. ובכל זאת, השחקנים האיראנים הניפו ידיים, טענו כי הכדור עבר את קו השער, אך השופט סימן נחרצות להמשיך. על-פי מקורות ישראלים המתארים את המשחק, תוך כדי מהלך המשחק, נטל אחד משחקני איראן את הכדור בידיו ורץ עמו לעבר השופט. עד מהרה התאספו כל שחקני הנבחרת האיראנית סביב השופט. בסופו של דבר הסכים השופט לגשת אל הקוון. השחקנים האיראנים נשאו את הקוון על כתפיהם והביאו אותו לשופט והקוון קבע כי הכדור עבר את קו השער הישראלי. יצחק ויסוקר סיפר, כי השופט פנה למרכז המגרש ושרק לשער שוויון, התקשה להשלים עם העוול ופתח בריצה לעבר השופט. הקהל פירק ספסלים והשליך אותם לעבר השחקנים הישראלים. שחקנים אחרים דוגמת רוזן ובלו נטלו כמה שברים וזרקו אותם חזרה לקהל. זירת המשחק, לאחר הפסקה כפויה של המשחק, היתה רוגשת, שכן תיקו הספיק היה לאיראן כדי לזכות בגביע. בדקה ה-92 ספגה נבחרת ישראל שער נוסף על-ידי גאליצ'אני, שחקן נבחרת איראן והמשחק הסתיים בניצחון נבחרת איראן.עם שריקת הסיום נשמעות שאגות מכיוון הצופים. נֻקְל, שקדים מכוסים בסוכר המוגשים באופן מסורתי באירועים משמחים, הושלכו על-ידי הקהל האיראני לתוך המגרש. האוהדים החלו מיידים בקבוקים וכסאות מתכת לעבר השחקנים הישראלים, הפוסעים לעבר חדרי ההלבשה ואלו תפסו חפצים, שנזרקו לעברם, והשליכו אותם חזרה לעבר הקהל. לבסוף נכנסה המשטרה לתמונה ושחקני הנבחרת הישראלית הובלו ללא פגע לחדרי-ההלבשה. הצופים נותרו במגרש למשך שעתיים נוספות בעודם שרים סיסמאות פטריוטיות. בזמן זה חיל הפרשים של המשטרה שמר באדיקות על שגרירות ארצות-הברית הסמוכה לאצטדיון, סמל ליחסים הדיפלומטיים בין השאה וישראל.מן המקורות הישראלים עולה כי, עד השעות הקטנות של הבוקר הוסיפו אנשי טהראן לדהור במכוניותיהם עם צופרים מופעלים. כל אימת שהתקרבו למלון, שבו שכנו הישראלים, נעצרו, והשמיעו שאגות, קללות וקריאות של שמחה. מספר יהודים הוכו ברחובות וקבוצות קטנות של בריונים המשיכו להשתולל, פגעו בבית-החולים היהודי והשחיתו עשרות חנויות של יהודים. מספר חמורים הולכו בתהלוכה ברחובות טהראן כאשר על עין אחת היתה רטייה כמו של משה דיין. הניצחון על ישראל אף צוין למחרת בבאזאר (השוק) כפי שנחגג חג דתי - כל נורות החשמל הודלקו, וממתקים ועוגות חולקו לעוברים ולשבים.לאור התרחשויות אלה יש לבחון את משחק הכדורגל בין איראן לישראל בהקשר של הזירה הפוליטית והחברתית באיראן, כמו גם בהקשר של מלחמת ששת הימים, שהתחוללה ביוני 1967. ההקשר ההיסטורי. יחסי איראן ישראלעל-מנת לעמוד על מאפייניו ומשמעותו של משחק הכדורגל, יש למקמו בהקשרו המקומי והמזרח-תיכוני. כמו גם בהקשר של מלחמת ששת-הימים, שהתחוללה ביוני 1967, רק שנה קודם, ועל רקע התבוסה הערבית במלחמה זו.בניגוד לרבות מהמדינות בעולם המוסלמי טיפחה איראן ברית שקטה עם המדינה היהודית; השאה מוחמד רזא פהלווי הגדיר ב-1961 את יחסין עם ישראל כ"יחסי אהבה ממשיים מחוץ לנישואין".

הרחק מהפרסום וכמעט בהיחבא צמח איפה שיתוף פעולה אמיץ בין שתי המדינות ששירת את האינטרסים הלאומיים והאסטרטגיים שלהן. נרקמו יחסים בתחום הצבאי-ביטחוני ובמגזר העסקי-כלכלי. כתוצאה מכך, נמנעו האיראנים מלהצטרף לחרם שהטילו שאר המדינות המוסלמיות על ישראל, חרם שכלל בין היתר, סירוב להיפגש עם ישראלים אפילו בתחרויות-ספורט. מלחמת ששת-הימים היוותה נקודת שבר ביחסי איראן-ישראל, שכן ישראל נתפסה מעתה ככוח קולוניאלי, העומד בניגוד מוחלט לאידיאלים האנטי-קולוניאליים של העולם השלישי, שבתוכו ממוקמת איראן. התבוסה שהנחילה ישראל לשכנותיה הערביות זעזעה איראנים רבים וגרמה להתגברות הסולידאריות האיראנית עם הפלסטינים. אלו הזדהו עמוקות עם הגישה האנטי-ישראלית ראו בישראל בת-ברית של השאה האיראני. יתר על כן, בקרב משכילים איראנים, בעיקר מן השמאל החילוני, שראו עד אז את מדינת ישראל כמופת, חלה תמורה מחשבתית ואלו משכו ידם מן התמיכה במדינת ישראל.הכרטיסים למשחק נמכרו במחירים גבוהים בשוק השחור, וכתוצאה מכך, מספר צופים התפרצו לאצטדיון, דבר אשר תרם להפצת שמועה לפיה השערים של אצטדיון אמג'דיה היו פתוחים וכי הציבור הורשה להיכנס בחינם. מטרת שמועה זו היתה להראות כי השאה עומד בהבטחתו לאפשר נוכחות מאסיבית של בני עמו במשחק, אשר יעודדו במשחק את הקבוצה האיראנית ועל-ידי כך הוא הוכיח, לפחות למראית עין את הסולידאריות הפרו-ערבית שלו.במהלך המשחק, צופים איראנים שרו שירים בעלי גון אנטישמי ואנטי-ישראלי. כאשר הגול השני של איראן הובקע, דווח כי מספר צופים שרו: "גול מספר שתיים ברשת – נקודה! הישבן המסכן של משה דיין קרוע ופצוע", "יתוש אל מול פיל" (הכוונה לאיראן אל מול ישראל, בדומה למיתוס דוד וגולית), "מדינת חופן יהודונים (בפרסית: ג'הוד, כינוי שלילי ליהודי)". בלונים עם צלבי קרס הופרחו באוויר. חלק איימו להרוג את השופט בו במקום אם יפגין איזושהי העדפה לאורחים. צופים רבים באו עם סכינים על-מנת להפגין כי באו "להגן" על עצמם כנגד האוהדים היהודים (יש לציין כי בקהל היה מיעוט של יהודים וישראלים ועל-אף מספרם המועט, כוחם, בעיני הקהל האיראני, היה מאוד מאיים). למחרת המשחק, הוציא השבועון הסטירי "תופיק", מהדורה מיוחדת לרגל ניצחון איראן בגביע. בעמוד השער הוצגו חברי נבחרת ישראל כמי שעונדים על חולצותיהם טלאי מגן דויד כחול, כולם חבושי עין כמו משה דיין – דמות נערצת אז בישראל וברחבי העולם. בקריקטורה ראש ממשלת איראן דאז, הוביידה (המכונה בפרסית: הוד מעלתו בעל המקל) פונה אל הישראלים ושואל: המשחק הרי תם, מדוע אינכם מפנים את המגרש? הם משיבים לו: אדמה שבאנו אליה, אין זה מנוהגנו לפנות אותה. אם אינך מאמין שאל נא את הערבים. בקריקטורה נוספת, מופיע משה דיין בעודו מנחם את הנבחרת על הפסדה ומציע לשחקנים לבחור את האדמה הערבית אליה יכוון את תותחיו, על-מנת לכובשהּ כפיצוי.

אצטדיון אמג'דיה בטהראן, 19 במאי 1968 - פתיחת המשחק

הופצו שמועות שהממשלה שיחדה את השופט ההודי על-מנת לאפשר לאיראן לנצח; שהישראלים הפסידו בכוונה בתוצאה שתיים-אחת, על מנת לסייע לשאה, בן-בריתה של ישראל, להתענג על התהילה של ההישג של הבסת ישראל המנצחת, מה שהערבים נכשלו בו שנה קודם. בהקשר זה, למחרת המשחק, גנרל מוקירי, נשיא התאחדות הכדורגל האיראנית, צחק על הבדיחה הישראלית הטרייה כי "ההזמנות הרשמיות למשחק נוסחו בזו הלשון: שעה 18:00: המנונים. שעה 18:15: פתיחת המשחק. שעה 20:00: חלוקת גביע אסיה לאיראן". על הדמיון בין כדורגל למלחמה עומד רוברט קובר: "לעיתים נראה כי יש רק שני משחקים אוניברסליים – מלחמה וכדורגל. המלחמה קרובה יותר לממלכת הפנטזיה, והכדורגל קרוב יותר לממלכת המציאות, אבל שניהם נמצאים בכל מקום, כאילו היו תולדה של איזה מקור יצרי משותף, ראשוני ואינטואטיבי".[3] הצגת משחק איראן-ישראל כתחליף למלחמה אינו מקרה יוצא-דופן בהיסטוריה. סיימון קופר, מחבר הספר כדורגל נגד האויב, למשל, ייחס את התגובה ההולנדית לניצחונה על הקבוצה הגרמנית בשנת 1988, כ"נקמה" לכיבוש הגרמני ארבעה עשורים לפני כן. או באופן מובהק יותר, בשנת 1969, ניצחון הונדורס על אל-סלבדור במשחק הכדורגל, הביא לפלישת אל-סלבדור לשטחה של הונדורס. ב"מלחמה" זו, "חיסלה" לראשונה מדינה מוסלמית את ישראל.

בדו"ח למשרד החוץ מתאריך 22.5.1968 כותב דוד תורג'מן, נספח התרבות באיראן: "קודם כל יש לקבוע שהאירוע של המשחק המכריע בין ישראל לאירן הפך כבר ימים אחדים קודם לכן, לנושא לאומי מובהק שכמעט ואין לו דבר עם ספורט. אין זה מוגזם לומר שבתודעת ההמון הצטייר הדבר כהתמודדות ומאבק כוח בין אירן המוסלמית לבין ישראל אשר הביסה את צבאותיהן של מדינות מוסלמיות אחרות. נצחון על ישראל הווה עבורו [עבור השאה] הישג לאומי ומוסלמי ממדרגה ראשונה, כי בכך גבר על הכוח הבלתי מנוצח שהשפיל את המוסלמים פעמים רבות".אחד ההסברים לקיום המשחק, על אף רגישותו, הינו כי השאה היה מעוניין להפנות את הרגשות האנטי-ישראליים, אשר רחשו מתחת לפני השטח תחת שלטונו הדיקטטורי, לאפיק בלתי-מזיק. דוחו של דוד תורג'מן מחזק טענה זאת: "נראה לנו כי מפגש ספורטיבי זה, נתן דחיפה לשחרור רגשות לאומיים בקרב ההמונים ואשר לא באו לידי ביטוי זמן רב בגלל היציבות והשקט ביחסי חוץ של המדינה והעדר כל אפשרות ביטוי עצמי חופשי בחיים הציבוריים-פוליטיים בתוך המדינה". המשחק ההיסטורי ההוא הוסיף להיות מנוצל לצרכים פוליטיים דווקא בשנים שלאחר-מכן. הכדורגל זכה לפריחה אדירה בשנות השבעים, ובני משפחת המלוכה נאחזו במקור הפופולאריות החדש לחיזוק מעמדם. כדברי אמיר בן-פורת בספרו כדורגל ולאומיות: "הרגעים הגדולים של האומה, שהם בעלי יכולת לגייס המונים, כמו כדורגל, הם "מחסני אגירה" שמהם שואבת האומה – האליטה השלטת – משאבים לשחזור מתמשך של קיומה".[4] הניצחון של 1968, אשר נחזה בידי מיליונים של אנשים בטלוויזיה, גרם לכדורגל להפוך לתופעה המונית אמיתית באיראן. שני זמרים פופולארים, ויגן (vigen) ודלכש (dilkash) הקליטו שירים המהללים את הנבחרת האיראנית. אף המשורר האיראני, אסמאעיל שאהרודי "אינדה", פרסם את השיר "וקתי כה..." [כאשר...] לאחר ניצחון נבחרת הכדורגל האיראנית, המופיע בקובץ השירים "חמאסה-י פלסטין" [שירת קרב אודות פלסטין], המעיד על הסולידאריות של איראן עם פלסטין באמצעות השימוש במוטיב כדור-הרגל:"בפירמידת החולות של פלסטיןכאשר לוחם גרילהשופך את זעקתומתוך חזה הרובה שלו,המדבר של כל מקוםדורש שוועה מותכת מעין זווכך גם אתה, הוי אח!את שוועת האומה באותו יוםשפכת לרגליםואיראן איראן איראן ...הפכה לכזו שוועהורגלייךאת השוועה הזו כמו כדור אחד לקחו לקחו לקחולתוך פירמידות החול של פלסטין"[5]שחקנים הפכו לאורחים תדירים בתכניות רדיו ותמונותיהם נסחרו בפינות הרחוב. יותר ויותר בני נוער החלו לשחק בכדורים זולים עשויים מפלסטיק במגרשים מאולתרים עם שערים ניידים. כך, נפוצה שמועה נוספת על תעשיין יהודי עשיר, חביב אלקאניאן, אשר משחק הכדורגל תרם לעלייה משמעותית במכירות של חברת plasco בבעלותו, שייצרה כדורי פלסטיק. אותו תעשיין יהודי הוצא להורג כעבור אחת-עשרה שנה, זמן קצר לאחר עליית משטר ח'ומייני (מאי 1979.,ההשלכות על יהודי איראןידוע כי הכדורגל מהווה אחת מהפרקטיקות לחיזוק הרגש הלאומי ומשמש מנגנון לחיזוק האינטגרציה ברמה האתנית-לאומית. לחילופין, הכדורגל הוא גם קונטרפונקטלי: גורם מפרק לאומיות, שכן הוא מלבה קונפליקט קיים על-ידי חידוד המודעות ההבדלים בין הקבוצות השונות. ואכן, התבוסה הערבית בשנת 1967, עוררה לא רק גל של רגשות פן-אסלאמיסטיים, אלא גם גל של רגשות אנטי-ציוניים ואנטי-יהודים, שבאו לידי ביטוי בתוך המגרש ואחר-כך מחוצה לו. המשחק אילץ את יהודי איראן לבחור בין תמיכה בנבחרת הישראלית לנבחרת האיראנית. כך נכתב בעיתון "חדשות הספורט והטוטו": "אולם על-אף ההסגר [על השחקנים הישראלים] היו הסתננויות ובאחת מהן פנתה אשה [איראנית-יהודיה] בדמעות אל אחד הכדורגלנים [הישראלים] וביקשה ממנו בתחנונים, כי ישראל תפסיד, אחרת יממשו שכניה את איומיהם להעלות באש את חנותה. יהודים רבים חששו מפוגרום, ורבים הודיעו, כי יחזו במשחק רק מעל גבי מסכי הטלוויזיה ולא יבואו למשחק, על-אף שבידיהם מצויים כרטיסי כניסה". ביום המשחק, אף נפוצו שמועות, לא נכונות – שחביב אלקאניאן, אותו תעשיין יהודי, קנה 15,000 כרטיסים (מחצית מהכרטיסים) על-מנת לחלק בקרב יהודים איראנים כך שיוכלו לעודד את האורחים. בתום המשחק נגשו יהודים רבים למלון בו שהו השחקנים, על-מנת לנחם את הנבחרת, העניקו להם מתנות ואמרו ללא בושה: 'רצינו שתנצחו, אך טוב שהפסדתם, אחרת אינכם מסוגלים לתאר את אשר היה מתרחש כאן' ".היהודים חשו כי לפתע שוחררו נחשולי שנאה שקודם היו מרוסנים על-ידי הממשל, המשטרה והצבא. כך מתאר שגריר ישראל באיראן את מצב הקהילה היהודית באיראן בימים שלאחר המשחק: "חבר אחר של ועד הקהילה סיפר על שינוי ראדיקלי ביחסי איראנים כלפי יהודים המתבטא בזלזול ובבוז ובקללות וקריאות גנאי. בבית-הספר הותקפו תלמידים יהודים ובמשרדי הממשלה היו גילויי עויינות כלפי פקידים יהודים בכירים. בבזר המצב עוד יותר קשה בגלל האוירה הקנאית השוררת שם".המטיפים הידועים בטהראן הופיעו במסגדים שונים וקראו ליהודי איראן - בוגדים, גנבים, מוצצי דם של העם האיראני ומייצרים יסודות מסוכנים שיש להדבירם בהקדם. סיפורים דומים סיפרו יתר חברי ועד הקהילה היהודית, ולאחר-מכן נגשו להצעות ולהמלצות. בין ההמלצות שנתקבלו באותה ישיבה היתה זו שלהלן: "למוד לקח מהמצב ופעולה למען עלית יהודים בצורה שקטה". שגריר ישראל מוסיף בדו"ח אחר כי כמה ימים לאחר האירוע פנו אליו 100 משפחות מן המעמד הבינוני בבקשה לעלות לישראל. ואכן, ייתכן כי האירועים המכוערים סביב משחק הכדורגל הובילו מאות משפחות יהודיות לעזוב את איראן לארה"ב ולישראל (ההגירה לישראל עלתה מ-417 איש בשנת 1967 ל-1200 איש בשנת 1968, והגיעה לשיא של 2,000 איש בשנת 1969). ידוע כי יהודים רבים אף העבירו כספים אל מחוץ לאיראן והשקיעו אותם בנכסי דלא-ניידי בארה"ב ובישראל.הכדורגל משמש אמצעי לחידוד זהויות קולקטיביות וכסמל למאבק בין-מדינתי, שכן אותם אחד-עשר שחקנים על המגרש, למעשה, מייצגים את המדינה, בפרפראזה על מילותיו של ההיסטוריון הנודע אריק הובסבאום. במקרה זה אפשר משחק הכדורגל לאיראן ולישראל להיפגש על מגרש הכדורגל במקום בזירת הקרב ולנתב את רגשות ההמונים לעימות ספורטיבי. השתוללות הקהל האיראני במהלך המשחק אמנם ביטאה שנאה לישראל, אך בו זמנית היתה גם ביטוי סמוי לשנאת הציבור האיראני את המשטר. המשחק היווה אפיק לתיעול הרגשות האופוזיציוניים, שרחשו תחת הקרקע של החברה האיראנית, כלפי משטר השאה בין אם במכוון או לא. בתקופה זו אנו עדים להתגבשות הלאומיות האיראנית בגרסת משטרו. מן המפורסמות, כי גיבוש העצמי נעשה למול ה"אחר" הזר. משחק הכדורגל היווה כלי לטיפוח הסולידאריות הלאומית האיראנית הפנימית, שכן יצר דיכוטומיה בין ה"טובים" (הקבוצה האיראנית) לבין ה"רעים" (הקבוצה הישראלית). במסגרת זו זוהו גם היהודים האיראנים ולא רק הישראלים עם קבוצת ה"רעים". כך, שימש המשחק גם כאמצעי להדרת היהודים האיראנים משותפות בפרויקט הלאומיות האיראנית. משחק הכדורגל הבהיר ליהודי איראן כי לא זו בלבד שהם אינם חלק מן הלאום האיראני, אלא שהם אף אינם יושבים על מי מנוחות במדינה שראו כמולדתם. [1] תמיר שורק, זהויות במשחק: כדורגל ערבי במדינה יהודית (ירושלים: מאגנס, 2006), עמ' 4.[2] מאמר זה מתבסס על מקורות ישראליים: עיתוני ספורט, דוחות משנמצאו בארכיון הציוני המרכזי ובגנזך המדינה ועל עיתונות סאטירית איראנית. טרם התאפשר בידי לעיין בעיתונות האיראנית היומית שהתפרסמה סביב המשחק. ניתוח עיתונות זו ומקורות נוספים ייעשה במסגרת עבודת הדוקטורט שלי בנושא "דימויי היהודים בעיני האיראנים במהלך המאה העשרים" בהנחיית ד"ר חגי רם וד"ר דוד ירושלמי.[3] נשיונל ג'יאוגרפיק, גיליון 97, עמ' 78[4] אמיר בן-פורת, כדורגל ולאומיות (תל-אביב: רסלינג, 2003), עמוד 45. [5] תרגום השיר מפרסית הוא שלי [א.ר.].

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורלי ר. רחימיאן