אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

גלובליזציה וריבונות חלק א


התמונה של תומר ריבל

העולם כיום הוא גלובאלי. תרבויות וחברות פוליטיות שונות ברחבי הגלובוס מתקשרות יחדיו תחת מערכת אחת חברתית, פוליטית וכלכלית. למרות שגלובליזציה היא לא מושג חדש, הקצב המואץ שבו רעיונות, בני אדם, סחורות והון עוברים כיום מבעד לגבולות הוא ללא תקדים. העולם נהפך לכפר גלובאלי קטן כאשר בלחיצת כפתור ניתן להגיע לפינות המרוחקות ביותר שלו. מול אותן מגמות גלובליות נמצאת המדינה כמערכת חברתית פוליטית וכלכלית פרטיקולארית תחומה ומוגדרת. כיצד מתקיימת אותה יחידה תחומה ומוגדרת בעידן הגלובאלי? מה גורלה של הריבונות במציאות שלכאורה מבטלת אותה מול כוחות וערכים כלל עולמיים? האם הרציונאל מאחורי המדינה הריבונית מאבד מחשיבותו בעולם גלובאלי כשהגלובליזציה גורמת למדינה להעלם כשחקן משפיע ביחסים הבינלאומיים? עם שאלות אלו מנסה המאמר להתמודד כשהוא בוחן את יחסי הגומלין של המדינה הריבונית מול המערכת הגלובאלית. המאמר מחולק למספר פרקים. הפרק הראשון מספק מסגרת שמגדירה באופן כללי את עקרון הריבונות ואת הריבונות בעידן הגלובאלי. בהמשך, הוא נכנס לעובי הקורה כשהוא בוחן את מעמדה של המדינה הריבונית במערכת הגלובאלית על פי נקודות התייחסות ספציפיות. הפרק לוקח מספר תופעות גלובאליות עיקריות וממחיש כיצד גורמות הן למדינה לאבד את מעמדה, סמכויותיה והאוטונומיה של בפעילות הגומלין מול המגמות והכוחות הגלובאליים. הפרק השני מספק הסבר תיאורטי להיחלשותה של המדינה. הסבר תיאורטי זה נשען על שתי פרוגראמות מחקריות – תיאוריות מכוננות ותיאוריות פוזיטיביסטיות. לבסוף הפרק האחרון הוא החשוב מכולם בהיותו מציג ניתוח והסברים אלטרנטיביים לנטען במאמר. מטרתו היא להמחיש כי למרות שהגלובליזציה שוחקת את המדינה, האחרונה עדיין ממשיכה למלא פונקציות חיוניות במערכת הבינלאומית ולפיכך המסקנה היא כי המדינה הריבונית, למרות היחלשותה הברורה, ממשיכה להיות חלק בלתי נפרד מהנוף של הפוליטיקה העולמית במישור הנורמטיבי, הביטחוני והכלכלי.1) עקרון הריבונות בעידן של גלובליזציה

מלחמת 30 השנה במאה ה 17 חוללה תמורה מרחיקת לכת בפוליטיקה הבינלאומית. הסכם השלום שסיים את המלחמה, הסכם וסטפליה (westphalia) מ 1648, אחראי במידה רבה להיווצרות העולם המודרני של מדינות טריטוריאליות ריבוניות. המלחמה סייעה בידי מלכי אירופה לחזק את השפעתם על הטריטוריות תחת שליטתם. פיקוד על צבאות העמיד בפניהם כלי רב עוצמה לריכוזיות שלטונית. המלחמה לימדה אותם לקח חשוב בדבר הסכנה הטמונה בצבאות שכירים. לאחר חתימת הסכם השלום, צבאות שלמים של שכירי חרב מיאנו לקבל את הפסקת הקרבות. דה-מובליזציה גררה בעקבותיה כנופיות של שכירי חרב חסרי יד מכוונת שנעו ללא מטרה ברורה ברחבי מרכז אירופה והתקיימו על שוד וביזה. רבים מהחיילים לשעבר לא הצליחו להשתלב בחברה האזרחית ונהפכו לשודדי דרכים או רוצחים מקצועיים. שליטי אירופה הבינו את הצורך בהקמת צבאות לאומיים סדירים ומקצועיים. אט אט מוסדות צבאיים מודרניים החלו צצים ברחבי היבשת. צבאות אלו סרו למשמעת השליט והקנו בידו אפשרות להפעיל מונופול של שליטה מסודרת על טריטוריה מתוחמת.

הסכם

הסכם השלום שסיים את מלחמת 30 השנה הוליד עימו גם את הצבאות הסדירים

הקמת כוחות סדירים העמידה בפני שליטי אירופה את הצורך להקים תשתית צבאית עם מנגנון ניהולי בר קיימא. תוכניות אימונים, תשלומים לצבאות ואדמיניסטרציה צבאית נהפכו לחלק בלתי נפרד מהמדינות האירופאיות המתגבשות. בירוקרטיה אזרחית, על מנת לתמוך בתשתית הצבאית, הייתה השלב הבא. בירוקרטיה זאת קידמה צעד נוסף את מלכי אירופה בדרך לגיבוש שלטון מרכזי בטריטוריה תחת שליטתם היות שהצורך לממן צבאות סדירים האיץ את התפתחותו של מנגנון פיננסי ריכוזי ולאומי בעיקר באמצעות מערכת מיסוי מסודרת. knusten מסביר תהליך זה של התגבשות השלטון המרכזי במדינות כתוצאה מהיווצרות הצבאות הלאומיים:

the growth of national forces centralized military control in the hands of the king; also it stimulated the growth of economic and political institutions and made these, too, available to the monarch. this, in turn, irreversibly, altered the nature of interstate politics (knusten, 1992: 73).

לא רק ריכוזיות שלטונית אלא אי התערבות זרה וריבונות מלאה של המלך על הטריטוריה ברשותו היו מעמודי התווך של היווצרות המדינה המודרנית. על פני השטח, הסכם השלום שסיים את מלחמת 30 השנה לא היה כשלעצמו שונה מהסכמי סיום מלחמה אחרים. מאה עשרים ושמונה הפסקאות שמרכיבים את ההסכם דנים בפרטי פרטים בהסדרים טריטוריאליים של ישויות פיאודליות שונות עד שקשה להעריך את תרומתו לעקרון הריבונות והיווצרות המדינה המודרנית (jackson, 2003: 786). אולם אספקט אחד של ההסכם הוא בעל חשיבות ניכרת לסוגית הריבונות. ההסכם ציין מעבר סמכויות מהקיסר של האימפריה הרומאית הקדושה למלכים האינדיבידואלים. החתומים על ההסכם הסכימו שלא ניתן לקבוע איזו מהדוקטרינות הנוצריות, הקתולית או הפרוטסטנטית, היא הנכונה יותר. ככך, נקבע כי כל מלך ראשי יהיה להחליט לגבי סוג הנצרות בטריטוריה תחת שליטתו ללא תכתיבים חיצוניים של האפיפיור או הקיסר של האימפריה הרומאית הקדושה. היו לכך משמעויות מרחיקות לכת. כעת הוכרה רשמית סמכותו הבלעדית של המלך על נתיניו תוך אי התערבות של כוחות חיצוניים בנעשה בטריטוריה תחת שליטתו. נוצרה זהות ובלעדיות בין שליט לטריטוריה כעקרון מנחה ביחסים הבינלאומיים (knusten, 1993: 71). למעשה עוצב עקרון הריבונות של וסטפליה שילווה את הפוליטיקה הבינלאומית עד ימנו, עקרון המבוסס על טריטוריה ואוטונומיה: הזכות של מדינה לחוקק ולאכוף חוקים במסגרת טריטוריאלית מוגדרת (בין גבולות) ואיסור התערבות של כל גורם חיצוני בנעשה בתוכה (:1130 keohane, 200). מאז ימי הסכם וסטפליה, עקרון הריבונות נהפך לאבן יסוד ביחסים הבינלאומיים. הוא עוגן כחלק בלתי נפרד מהפרקטיקה המשפטית הפורמאלית ובלתי פורמאלית של החוק הבינלאומי. ריבונות במשפט הבינלאומי מוגדרת כבלעדיות שלטונית של מוסדות המדינה בזירה הדומסטית ובהיות המדינה ישות שפיטה (legal person) בזירה הבין מדינתית (shaw, 1997: 331). אולם ריבונות מקבלת תוכן ממשי באמצעות הטריטוריה. ללא הטריטוריה המדינה לא יכולה להתקיים ולכן במשפט הבינלאומי הקלאסי, הזכות והבלעדיות של מדינה להפעיל כוח וסמכות על טריטוריה – ריבונות טריטוריאלית – מהווה נקודת מוצא בסיסית.

gerard

gerard ter borch - חתימת הסכם וסטפליה

זכותה הבלעדית של המדינה על הטריטוריה ברשותה הינה ההיבט הפוזיטיבי של עקרון הריבונות. לעקרון הריבונות ישנו גם היבט נגטיבי המתייחס לחובתה של המדינה להגן על זכויותיהן של מדינות אחרות. משמעות הדבר היא איסור על התערבות בענייניהן הפנימיים של אותן המדינות האחרות ואי הפרת שלמותן הטריטוריאלית(ibid.). שלמות טריטוריאלית הינו עקרון מבוסס היטב במשפט הבינלאומי. סעיף 2(7) בצ'ארטר האו"ם אוסר מפורשות על התערבות בענייניה הפנימיים של המדינה שיש בה לפגוע בשלמותה הטריטוריאלית ועצמאותה הפוליטית של המדינה וסעיף 2(4) אוסר על שימוש בכוח או איום בשימוש בכוח נגד אותה שלמות טריטוריאלית ועצמאותה הפוליטית. ההצהרה בדבר 'אי ההתערבות בעניינה הדומסטים של המדינה' מ 1965 (החלטת עצרת האו"ם 2123) מטילה איסור קטגורי על התערבות ישירה או עקיפה מכל סיבה שהיא בענייניה הפנימיים או ביחסי החוץ של המדינה. איסור חל על שימוש בכוח ועל התערבות פוליטית, כלכלית או תרבותית (ibid., 784). ההצהרה על 'העקרונות של חוקי המשפט הבינלאומי' מ 1970 (החלטה 2625) חוזרת על אותן הנקודות:

convinced that the strict observance by states of the obligation not to intervene in the affairs of any other state is an essential condition to ensure that nations live together in peace with one another, since the practice of any form of intervention not only violates the spirit and letter of the charter, but also leads to the creation of situations which threaten international peace and security…

recalling the duty of states to refrain in their international relations from military, political, economic or any other form of coercion aimed against the political independence or territorial integrity of any state…1

עקרון השלמות הטריטוריאלית מודגש ביתר שאת בעולם השלישי. תחת דוקטרינת ה uti possidetis נקבעו הגבולות של האימפריה הספרדית באמריקה הלטינית בכדי למנוע סכסוכים והתערבות זרה. החלטה של ארגון מדינות אפריקה (oau) מ 1964 מכירה בקיומם של הגבולות הקולוניאליים כגבולות שרירים וקיימים של המדינות האפריקאיות העצמאיות ומדגישה את הצורך לכבד גבולות אלו (ibid., 356). עם זאת, ישנם הגורסים כי מודל הריבונות של וסטפליה מעולם לא היה תיאור מדויק של הפרקטיקה בין המדינות. krasner טוען שההנחה שמדינות הינן שחקניות רציונאליות ועצמאיות (הנחה שהיא נקודת מוצא של הניאו-ראליזם והניאו-ליברליזם המוסדי) הינה מטעה משום שהיא נכשלת לקחת בחשבון מצבים בהם שליטים איבדו את יכולתם לאוטונומיה פוליטית שהיא אבן יסוד של מושג הריבונות2000: 125) ). הפרות של עקרונות הריבונות שנקבעו בהסכם וסטפליה היוו מאפיין קבוע של הזירה הבינלאומית במהלך מאות השנים האחרונות .שליטים נאלצו לקבל עקרונות כמו זכויות אדם, זכויות מיעוטים, שיטות משטר, והחלטות כלכליות שהפרו את 1) עקרון הטריטוריה, עת הוקמו מסגרות פוליטיות שלא חפפו לטריטוריה מדינתית וחצו גבולות, כמו למשל חבר העמים הבריטי 2) עקרון האוטונומיה כאשר שחקנים חיצוניים רשאים היו לכפות על המדינה דפוס התנהגות מסוים כמו למשל הסכמים לדרך ההתייחסות למיעוטים בשטחה. הפרות מודל הריבונות של וסטפליה התרחשו בארבעה מישורים עיקריים: אמנות, חתימת חוזים, כפייה ומתן תכתיבים. אמנות הינן הסכמים בהם שליטים לוקחים על עצמם התחייבויות שיש בהן לחשוף את פעולותיהם לקנה מידה וביקורת חיצונית בכל הקשור למדיניות פנים. נכונותה של מדינה לציית לאמנה אינה תלויה בהתנהגותה של מדינה אחרת, מנהיגים יכולים להפר אמנות מבלי להביא לשינוי במדיניות הפנים ובמוסדות הדומסטיים של מדינה אחרת. אמנות בולטות מתרכזות סביב זכויות אדם שטומנות בחובן התחייבות של משטרים להתנהג לאזרחים ולא אזרחים בשטחם בדרך מסוימת. ב 1993, האו"ם ציין את קיומן של 25 אמנות בנושא זה (ibid., 129). חוזים הינם הסכמים בין הרשויות הלגיטימיות של שתיים או יותר מדינות או בין מדינה לשחקן בינלאומי אחר. krasner טוען שהסכמים מפרים את עקרון הריבונות של וסטפליה באם הם א) משנים קונספציות לגבי התנהגות דומסטית לגיטימית, ב) שמים מוסדות דומסטיים תחת השפעה חיצונית או ג) יוצרים הסדרים מוסדיים שמתעלים מעל גבולות לאומיים (ibid., 130). בהיסטוריה של הדיפלומטיה מאז מלחמת שלושים השנה, ניתן למצוא מספר דוגמאות לחוזים העונים לקטגוריות של krasner כמפרים את עקרון הריבונות של וסטפליה. הסכם salt מ 1972, למשל, הגביל את היכולת הצבאית של הצדדים החתומים לפתח מערכות נשק הגנתי נגד טילים בליסטיים וקבע מכסות כמותיות למספר משגרי טילים שכל צד יכול להחזיק. בנוסף, סעיף חמש בהסכם מאפשר לכל אחד מהצדדים להפר את הריבונות של השני בצורתם של אמצעי אימות מעל שטחם של החתומים שיעקבו אחר מילוי הדדי של ההסכם 2.שני קווי דמיון בסיסיים מאפיינים כפייה ומתן תכתיבים. כפייה מתרחשת כאשר מדינה אחת מאיימת להשתמש בסנקציות נגד מדינה אחרת באם זו לא תשנה את מדיניותה. מתן תכתיב מתרחש כאשר השליטים של מדינה נאלצים לקבל קווי מדיניות שהם העדפותיו של שחקן אחר חזק יותר. גם כפייה וגם מתן תכתיבים מציינים יחסי עוצמה א-סימטריים. בנוסף, כפייה ותכתיבים מהווים את ההפרה הבוטה ביותר של עקרון הריבונות. מדינה הנאלצת לפעול בניגוד לרצונה אינה נחשבת יותר למדינת וסטפליה לטענתו של krasner (ibid., 131). היחסים הבינלאומיים עשירים בדוגמאות של כפייה או תכתיבים של מדינות חזקות לחלשות. מקורו של מושג "דיפלומטיה של ספינות תותחים" הוא ממלחמת האופיום בין סין לברטניה (1839-1842(. ברטניה שלחה ספינות תותחים לנהר הינגצה על מנת לכפות על סין לאשר יבוא אופיום לתחומה. ב 1911 שלחה גרמניה את ספינת התותחים "פנתר" לנמל אגדיר על מנת לנסות ולכפות על צרפת להעניק לה טריטוריות במרכז אפריקה בתמורה להכרה גרמנית בפרוטקטוראט צרפתי במרוקו. דוגמאות לתכתיבים של מדינות חזקות על חלשות ניתן למצוא בשורה של הסכמים לא סימטריים שנכפו על מדינות. הבולט ביותר הוא הסכם השלום בורסאי (1919) שסיים את מלחמת העולם הראשונה. בהסכם זה הוכתבו לגרמניה שורה של הגבלות שפגעו בריבונותה. ההגבלות היו קשורות לפיתוח כוח צבאי יבשתי, אווירי וימי.צודק krasner כשהוא טוען שיש להתייחס למודל הריבונות של וספליה לא כרְגִילוּת אמפירית אלא כנקודת התייחסות בלבד או כמוסכמה שפעמים רבות הופרה כשזה תאם את אינטרסי השחקנים במערכת (ibid., 131-2). עם זאת, בשני העשורים האחרונים אנו עדים לתהליכים אשר במרכזם מושג הריבונות מאבד מכוחו בקצב מואץ הרבה יותר בהשוואה לשנים קודמות. לראייה, lauterpacht מיידע אותנו כי בין השנים 1945 ל 1996, רשם האו"ם 32,516 הסכמים בין מדינות. כל אחד מהסכמים אלו מגביל במידה כזאת או אחרת את חופש פעולתן (1997: 142). jackson ממחיש את החלשות מודל הריבונות של וסטפליה בדבריו של richard n. haass מ 2003:

historically, sovereignty has been associated with four main characteristics: first,… regulating movements across borders. second,… supreme political authority and monopoly over the legitimate use of force within its territory. … thirdly,… making foreign policy choices freely. finally,… recognition by other governments as an independent entity entitled to freedom from external intervention. what is significant today is that each of these components – border control, internal authority, policy autonomy and nonintervention – is being challenged in unprecedented ways [my emphasis] (2003: 786).

מאמר זה מאמץ את הטיפולוגיה של haass לגבי ארבעת המרכיבים של הריבונות – שליטה על גבולות, סמכות פנימית, אוטונומיה בבחירת מדיניות ואי התערבות – ובודקת באיזה אופן הגלובליזציה קוראת עליהם תיגר וכך על הריבונות בכללותה. א) שליטה על גבולותhaass חוזה שבשנים הקרובות יותר ויותר מדינות יבחנו את מידת פגיעותן לא ביחס אחת לשנייה אלא ביחס לכוחות הגלובליזציה שהם מעבר לשליטתן. מדינות תאלצנה להתמודד עם זרימה מוגברת חוצה גבולות של רעיונות ומידע , הון, בני אדם, אסונות אקולוגים וסיכונים ביולוגים, נשק, סמים וטרור (2005: 54). שליטה על גבולות הינו מושג רחב וניתן לבחון אותו באמצעות מספר היבטים מרכזיים – חלקם מדידים, כמו תנועת בני אדם בין מדינות או רשתות הגירה טרנס-לאומיות , וחלקן מדידים פחות כמו מבנים נורמטיביים של זהות. 1) הגירה:תנועת בני אדם בין מדינות מהווה מאפיין מרכזי של היטשטשות גבולות בעידן של גלובליזציה. דו"ח מיוחד של המועצה האמריקאית למודיעין לאומי (national intelligence council) בשם "growing global migration" משנת 2001 קובע כי בשעת פרסום הממצאים יותר מ 140 מליון איש חיים מחוץ לארץ מולדתם. מהגרים מהווים יותר מ 15% מהאוכלוסייה ביותר מ 50 מדינות ברחבי העולם (ibid., 817). דו"ח של האו"ם בנושא הגירה בינלאומית משנת 2002 מפרסם נתונים מרחיקים לכת עוד יותר. בשנת 1910, 33 מליון איש בקירוב חיו במדינות שהם לא נולדו בהם. בשנת 2,000 הגיע המספר ל 175 מליון. בין השנים 1910-2000, אוכלוסיית העולם גדלה פי שלוש מ 1.6 מליארד ל 5.3 מליארד. כמות המהגרים גדלה פי 6. יתרה מכך, יותר ממחצית הגידול בכמות המהגרים ב 90 השנים האחרונות התרחש בשלושת העשורים האחרונים של המאה ה 20. בעשורים אלו, 75 מליון בני אדם נעו בין גבולות על מנת להתיישב במדינות זרות (benhabib, 2005: 675). מה הגורם לנדידת עמים מחודשת זאת בשלהי המאה ה 20 ותחילת המאה ה 21?

לכלכלה הקפיטליסטית הגלובלית יש השפעה ישירה על דפוסי הגירה עולמיים. בקונטקסט של כלכלה גלובלית, כניסתם של שווקים וייצור עתירי הון וטכנולוגיה לאזורים פריפריאליים מחוללת שינוי סוציו-אקונומי בדפוסי חיים. בפני אוכלוסיה מקומית שעד עתה עסקה בתחומיים מסורתיים נפתח עולם חדש של ניידות, שאיפה לסיכון כלכלי והגדלת הכנסה. למעשה, massey טוען, הגירה בינלאומית לא נובעת מחוסר פיתוח אלא מפיתוח מוגבר (1999: 305). הגירה בינלאומית זוכה לעידוד של מדינות מתפתחות, שהן מדינות המקור של המהגרים, ושל מדינות מפותחות המהוות את היעד להגירה. כל אחת מטעמיה היא. מדינות מתפתחות סובלות ממחסור בשווקים, הון ואשראי. בתי אב שלמים פונים להגירה בינלאומית לאזורים מפותחים יותר על מנת להתגבר על מחסור זה. הגירה מאפשרת למדינות מתפתחות להקל את הלחץ על שווקי עבודה ומחסור בקרקעות בתחומן. בנוסף, הגירה מאפשרת זרימת הון מארצות היעד של ההגירה לארצות המקור. האחרונות נהנות מצבירת הון פרטי שמוביל לעלייה ברמת החיים, להעלאת ביקושים ולהקלת העול על המדינה בתמיכה באוכלוסיה מבוגרת או צעירה (ibid., 306). מדינות מפותחות לעומת זאת מונחות על ידי שיקולים אחרים לגמרי. ראשית, הגירה לתחומן ממלאת פונקציה כלכלית חיונית של פיצול שווקי העבודה. משרות בשווקים העיקריים מספקות הכנסה גבוהה ויציבה למקומיים. לעומת זאת משרות בשווקים המשניים טומנות בחובן שכר נמוך, חוסר יציבות תעסוקתית ואפשרויות דלות לקידום. משרות אלו נדחות על ידי מקומיים ולפיכך נוצרת דרישה לידיים עובדות של מהגרים. פיצול של שווקי העבודה נפוץ בעיקר בערים גדולות וגלובאליות היכן שמשרות ניהוליות ומשרות הדורשות ידע טכני ניכר מאוישות על ידי מקומיים ומשרות בשכר נמוך על ידי מהגרים. שנית, מאחורי הגירה עומדים גם שיקולים הומניטאריים של איחוד משפחות או מקלט פוליטי (ibid.)תהליכים גלובאליים מסייעים ישירות להתגברות ההגירה. תחבורה, פוליטיקה, תקשורת גלובלית – כל אלו מקילים על מעבר בני אדם בין מדינות ובין יבשות. נוצרות רשתות הגירה גלובאליות (global migrant networks). דוגמה בולטת לרשת זו היא סחר בבני אדם.סחר בני אדם מהווה את אחד מתופעות הלוואי השליליות של הגירה בינלאומית. האו"ם מעריך שמידי שנה סחר בבני אדם סובב סביב 17 מיליארד דולר, מתוכם 10 מיליארד מסחר בילדים. ארגון העבודה הבינלאומי – ה ilo (international labor organization) – מציג טיעונים חמורים יותר. סחר בבני אדם מגיע ל 32 מיליארד דולר בשנה (feingold, 2005: 28). תהא זאת טעות לחשוב שמרבית קורבנות הסחר בבני אדם מנותבים לתעשיית המין. על פי ה ilo, באסיה מתוך 9.5 מליון בני אדם שהם קורבנות של עבודה בכפייה רק 10% מיועדים לניצול מיני. ברחבי העולם, פחות ממחצית הקורבנות הינם חלק מתעשיית המין (ibid., 26). רשתות הגירה בלתי חוקיות עומדות מאחורי סחר בבני אדם. ביפן, למשל, היאקוזה, המאפיה היפנית, שולטת על מרבית הערוצים המנתבים נשים ליפאן. בתאילנד ישנן רשתות שאחראיות על יותר מ 50% מהנשים שמוברחות למדינה מסין, בורמה ולאוס (ibid., 28). באינדונזיה, רשתות בלתי חוקיות עוסקות בחטיפת יתומים מאסון הצונמי של נובמבר 2004. עם זאת, חלק ניכר מסחר בבני אדם (בעיקר בדרום מזרח אסיה) מתבצע על ידי פשע מקומי לא מאורגן בצורת פושעים כפריים מקומיים או אפילו שוטרים מושחתים. חלק מהקורבנות נחטפים. חלק מהקורבנות עוזבים את בתיהם מרצונם ובמהלך הדרך מעוברים מיד ליד כדין סחורות בין סוחרים. הגירה חוקית ובלתי חוקית טומנת בחובה אתגר לעתידה של המדינה, אתגר הסובב סביב המתיחות בין עקרון "קבלת אורחים" ועקרון הריבונות. עקרון קבלת האורחים ויחס לזרים מעוגן בהגות הפוליטית של המערב זה מאות שנים. ב "שלום הנצחי" מ 31795, עמנואל קאנט מתייחס מפורשות לאימפרטיב של הכנסת אורחים אוניברסאלית כאחד משלושה תנאים לשינוי מצב הטבע (status naturalis) של מלחמה. לטעמו, כל אדם נהנה מזכות אוניברסאלית על פיסת האדמה עליה הוא נמצא היות שזאת היא נחלתו של כל המין האנושי. אין משמעות הדבר שלזר זכות למושב קבע, או אזרחות, היכן שהוא מבקר:

it is not the right to be a permanent visitor that one may demand. a special beneficent agreement would be needed in order to give an outsider a right to become a fellow inhabitant for a certain length of time.

כוונתו של קאנט היא לזכות הבסיסית לא לסבול מיחס של אויב בטריטוריה זרה. אזרחות עולמית חוצה גבולות של מדינה היא חזון לעתיד הרחוק, רק לאחר שתתקיים הזכות הבסיסית של הזר ליהנות מהכנסת אורחים

... the human race can gradually be brought closer and closer to a constitution establishing world citizenship.

החוק הבינלאומי המודרני מכיר בזכות להגר ובחובה של מדינות להעניק יחס ראוי למהגרים בתחומם. סעיף 13 של הצהרת זכויות האדם מ 1948 קובע כי לכל אדם יש את הזכות לעזוב את מולדתו לנוע בין גבולות. סעיף 15 קובע כי לכל אדם יש את הזכות לשנות לאום4. אמנת ג'נבה מ 1951 מחייבת את המדינות החתומות להעניק יחס הוגן לפליטים בכל הקשור לזכות לייצוג משפטי, חופש עיסוק ורווחה בסיסית. יש לזכור , benhabib מעיר, שאמנות אלו ודומיהן מלכתחילה אינן מחייבות מדינות לקבל מהגרים. המדינה עדיין שומרת על זכותה הריבונית לפקח על תנועת האנשים בטרטוריה עליה היא אמונה (2005: 675). עם זאת, קשה להתווכח עם נתונים אמפיריים המציגים תנועה הגירה המונית מהעולם המתפתח (מדינות העולם השלישי והגוש הקומוניסטי לשעבר) למפותח. בתחילת שנות ה 90 התגוררו באירופה המערבית 2 מליון תושבים בלתי חוקיים, ב 1992 לבדה נכנסו למדינות ה eu תשע מאות אלף מהגרים בלתי חוקיים ממדינות העולם השלישי (messina, 1996: 31). ישנם הטוענים לפיכך שהמדינה כיחידה טריטוריאלית מסביב לתרבות ומבנה אזרחי אחיד מתערערת כתוצאה מתנודות אוכלוסין מולטי אתניות משמעותיות (morris, 1997: 193). הברמס (habermas) מצביע על רשת של סולידאריות מתרחבת ואוניברסאלית המביאה להיעלמותם של גבולות המדינה (benhabib, 2005: 675).כיצד אם כן מתערערת המדינה כתוצאה מתנודות אוכלוסין משמעותיות? תיאוריות העוסקות באזרחות פוסט-לאומית מציגות תמונת מציאות לפיה הגירה טרנס-לאומית שוחקת את הבסיס המסורתי של חברות במדינה. זכויות התושבים נהפכות לפועל יוצא לא של סטאטוס אזרחי אלא של מגורים פיסיים, במילים אחרות, התחזקות עקרון ה residency על חשבון ה citizenship ולפיכך היטשטשות ההבדל בין אזרח לזר (koopmans & statham, 1999: 655). הרעיון של דמוס (demos) מאוחד תחת טריטוריה אחידה מאבד מערכו (benhabib, 2005: 678). מהמהגרים נשללות אומנם זכויות פוליטיות, אולם בחסות מוסדות ואמנות של זכויות אדם בינלאומיות הם נהנים מזכויות חברתיות וסוציאליות. זכויות אלו מחליפות בחשיבותן את הזכות לאזרחות לאומית. תהליך זה מוביל לפיצול בין זהות לאומית וזכויות תושב. זכות מגורים במדינה נהפכת פונקציה אוניברסאלית ולגאלית ולא פרטיקולארית לאומית. תיאורטיקנים פוסט לאומיים טוענים לתהליך נוסף אשר במרכזו עומדים המהגרים כגורם להישחקותם של גבולות המדינה הקיימים. התרחבות התקשורת הבינלאומית ושיפורים משמעותיים בתחבורה וניידות כתוצאה ישירה של הגלובליזציה מאפשרים למהגרים ליצור קשר בלתי אמצעי עם קבוצות אתניות בארץ מולדתם. נוצרות פזורות (diasporas) חוצי גבולות שמעידות על אזרחות טרנס-לאומית. המדינה מאבדת חלק משמעותי כמקור הזדהות לטובת שיח אוניברסאלי המתבסס על אינדיבידואלים או קבוצות אינדיבידואליות; אזרחות לאומית נהפכת לרלוונטית פחות ופחות (koopmans & statham, 1999: 656).

קשרים חזקים של קבוצות מהגרים עם מולדתם והיווצרות פזורות טרנס-לאומיות מעלים בסימן שאלה ניסיונות לאסימילציה של זרים במדינות ההגירה. מדינות הגירה מאופיינות יותר ויותר במולטי-תרבותיות על חשבון ליכוד חברתי. מיעוטים מעלים דרישות לזכויות קבוצתיות ושונות תרבותית שמהווים אתגר לעקרונות ליברלים שעליהם משותת הסדר החברתי של המדינות המפותחות קולטות ההגירה, סדר חברתי שמקנה אחידות נורמטיבית וזהות קולקטיבית. למשל, כיצד אמורה להגיב מדינה ליברלית כמו הולנד לפרקטיקות מוסלמיות כמו מילת נשים או פוליגמיה? – פרקטיקות שהדרישה להן היא בשם השונות המולטי-תרבותית (ibid., 658).

מדינות אירופה מתמודדות בצורה ייחודית עם בעיית המולטי-תרבותיות באמצעות משטרי הגירה שונים. בצד אחד של המתרס נמצאת גרמניה הפועלת תחת מסורת של jus sanguinis לפיה אזרחות היא פונקציה של שייכות אתנית. בגרמניה, היכן ש 8.8% בקירוב מכלל האוכלוסייה הם מהגרים (7 מליון), מאות אלפי ילדים של מהגרים שנולדו במדינה עדיין נחשבים לזרים ללא זכויות פוליטיות מלאות. לעומת זאת, מהגרים אתניים גרמניים שמגיעים ממזרח אירופה זוכים לזכויות סוציאליות ופוליטיות מלאות על בסיס קשר שורשי לאומה. לתושב גרמני שאינו אזרח לוקח בממוצע בין 8 ל 15 שנים לקבל אזרחות ואחוז מתן אזרחות לזרים שאינם ממוצא גרמני בין השנים 1990-1995 עמד על 0.4%-0.7% בשנה בלבד (ibid., 664). צרפת לעומת זאת פועלת על פי מסורת של juli soli המאפשרת הטמעות במדינה תוך קבלת חוקיה או בתוקף היוולדות בשטחה. מהגר יכול להיקלט במדינה הצרפתית ולזכות בזכויות פוליטיות מלאות בתנאי שיביע נאמנות לערכי הרפובליקה ולתרבותה הפוליטית על חשבון זהות דתית או אתנית. הרפובלקניזם הצרפתי מהווה דת חילונית אוניברסאלית שניזונה ממסורת יעקובינית המגלה סבלנות מועטה לפרטיקולריזם אתני (ibid., 660). החוק בצרפת מ 2003 האוסר על לבישת רעלות על ידי נשים בבתי ספר מהווה דוגמא בולטת לחשיבה הצרפתית.לבסוף, בצד הקיצוני של המתרס נמצאות מדינות כמו בריטניה, הולנד ושבדיה. מדינות אלו מקבלות אזרחות מולטי-תרבותית ופלורליסטית. לא רק שהן מעניקות זכויות סוציאליות ופוליטיות מלאות בקלות יחסית למהגרים (בבריטניה בין השנים 1990-1995 אחוז ההטמעות של זרים בחברה עמד על 2- 3.4 אחוזים, פי כמה וכמה מהנתון הגרמני), אלא גם מעודדות שונות אתנית ומכירות בפריווילגיות תרבותיות של קבוצות מיעוטים. בהולנד, למשל, לקהילות אתניות יש את הזכות להקים בתי ספר משלהם ואף לזכות במימון ממשלתי לשם כך. עם זאת, אין ערובה שמצב זה ישמר בייחוד לאור הבעיה המוסלמית באירופה. בהולנד, מאז רצח בימאי הסרטים תיאו ואן גוך על ידי מוסלמי קיצוני בנובמבר 2004, מתחולל ויכוח לגבי משמעותה של זהות לאומית הולנדית. יותר ויותר נשמעות הדרישות לחייב מהגרים ללמוד את השפה ההולנדית ואף את ההיסטוריה של הולנד (שספק אם הולנדי אירופאי יודע). הולנד אט אט מתחילה לדון ברצינות בסוגיות כמו זהות לאומית, תרבות והגירה. לראייה, לאחרונה חוקקו במדינה שורה של חוקים שנועדו להקטין את התבדלותם של הקהילות המוסלמיות מיתר האוכלוסייה, למשל, חוק האוסר על יבוא כלות מהמזרח התיכון. המשטרה ההולנדית נהנית כיום מיותר סמכויות לפקח ולעצור כהני דת איסלמיים (benhabib, 2005: 679). 2) זהות:כשאנו באים לבחון את שאלת הזהות ביחס לשליטה על גבולות מתברר כי בעידן הגלובאלי הגבולות של המדינה הריבונית מפסיקים להוות את הקו התוחם בין זהויות היות שהמדינה הטריטוריאלית והאזרחות בה אינן מהוות בורג הארכימדס סביבו סובבת שאלת הזהות. ferguson & mansbach מעירים בהקשר זה:

for the last 300 years or so, especially in the west, most individuals have thought themselves as citizens with loyalties to a territorial state… contemporary trends, however, are eroding the state… and ushering in significant shifts in human identities and loyalties. citizenship and nationality no longer suffice to define who "we" are or where our "loyalties" lie, and sovereign borders no longer constitute the sole or even the main indication of who is "inside" or "outside" the boundaries of civic or moral obligation (1999: 78).

חוקרים דוגמת mann michael יטענו שמעולם חברות פוליטיות לא היו יחידות אחידות תחומות בגבולות ברורים אלא מגוון רשתות של קהילות חופפות ומתנגשות (1996: 1960). קשה להתעלם מקביעה זאת כשבמבט חטוף צצים דוגמאות בולטות מההיסטוריה בצורתם של האימפריה הרומית הקדושה מימי הביניים או הפאנסלביזם מהמאה ה 19. אולם, מאידך גיסא, לא ניתן להמעיט בחשיבותה של המדינה לאחר עידן וסטפליה. החל מהמאה ה 17, כמתואר לעיל, עלה בידיהם של נסיכים, בסיועם של כוחות מהבורגנות, לצבור שליטה ריכוזית על טריטוריות בתהליך שלווה בהעתקת הזהות של תושבי אירופה לטובת המדינה הריבונית. בסוף המאה ה 18 ולאורך המאה ה 19 רעיונות של ריבונות פופולארית במערב אירופה ולאומיות אתנית במרכז אירופה ביצרו את מעמדה של המדינה כמרכז כובד של זהות המתבססת על טריטוריה. החוק הבינלאומי סייע לתהליך בקודיפיקציה של המדינה כישות חוקית, לוויתן, בעלת זכויות וחובות בזירה הבינלאומית (ferguson & mansbach, 1999: 90). כיום אנו עומדים, על פי הגדרתם של ferguson & mansbach, בפני משבר זהות חדש כאשר מרבית הזהויות אינן יציבות מספיק בכדי לספק תמונה ברורה שתציב תחום מוגדר בין ישויות פוליטיות (ibid.). גורם מרכזי לכך הוא שזהותם של אינדיבידואלים מתנשאת מעל גבולות המדינה ליחידות אינטגרטיביות גדולות יותר. האיחוד האירופאי הוא דוגמא בולטת בכל הקשור למושג של אזרחות אירופאית.

האיחוד מאפשר כיום לאזרחיו להתגורר, לעבוד ואף להצביע לבחירות מוניציפאליות בכל מקום שירצו בתחומו. עוד ב 1957 karl deutsch הציג את המושג קהילות ביטחון פלורליסטיות בעולם המפותח. מדינות החברות בקהילות אלו קשורות בקשרי גומלין תרבותיים פוליטיים וכלכלים משמעותיים שהופכים את המלחמה בניהם ללא אפשרית (ibid. 98). giddens מתייחס לזהות רחבה הרבה יותר מקהילות ביטחון או האיחוד האירופאי. לטעמו קיימת זהות גלובאלית המושתת על קבלת ערכים מערביים של קונסטיטיונאליזם, חירויות הפרט ושלטון החוק. מערכת ערכים זאת תקפה לכל העולם ועובדה היא שכיום מספרן של מערכות שלטון דמוקרטיות ברחבי הגלובוס גדול פי ארבע ביחס ל 25 שנה קודם. העולם על פיו מתחלק לשני אורחות חיים – קוסמופוליטית ופונדמנטליסטית. אורח חיים קוסמופוליטי הוא אורח חיים המושתת על ערכים אוניברסאליים המאפשרים לאנשים מתרבויות שונות להתקשר אחד עם השני ולחיות זה לצד זה. אוניברסאליזם ניזון מערכים מערביים. אורח חיים פונדמנטליסטי, לעומת זאת, מבוסס על התבדלות תרבותית, קסנופוביה ודיכוטומיה של "אנחנו" מול "הם". פונדמנטליזם מאפיין במידה רבה חלקים בעולם המוסלמי הדתי אבל לא רק5. תפיסות פונדמנטליסטיות הולכות יד ביד עם לאומיות ואתניות (2003: 41). אוניברסאליזם ופונדמנטליזם, אם כן, מהווים שני כוחות מנוגדים שחותרים תחת המדינה הריבונית כמוקדים של זהות אלטרנטיבית ולפיכך ראוי יהיה להרחיב לגביהם. זהות אוניברסאלית היא למעשה סוג של תפיסת המציאות, מציאות המוכתבת על ידי קונסטלציה של טכנולוגיה והון בנגישות גלובאלית. בשנים האחרונות התרגלנו לראות פגישות פסגה של ארגונים בינלאומיים כלכליים רבי עוצמה כמו ה g-8, הבנק העולמי וה wto כמכתיבים את האג'נדה ומשפיעים על הקונפיגורציה של יחסי העוצמה בעולם. קיומם של שווקים עולמים מתאפשר במידה רבה בזכות הטכנולוגיה שהופכת את העולם לכפר גלובלי קטן של זרימת מידע המקל על תנועת הון. אולם התייחסות לעוצמתו של ההון ולהון כעוצמה אינם מספיקים על מנת להעריך מה הופך את מציאות חיינו לאוניברסאלית. בלשונו של ziarek, מה ברמת הקשר האישי והשייכות בין בני האדם מקנה לשלל התופעות והפרקטיקות הבינלאומיות גוון גלובאלי המאפשר להתייחס לעולם כמכלול הוליסטי וטוטאלי (2002: 141)? העולם הטכנו-כלכלי אינו המקור לגלובליזציה אלא התגלמות שלה באופרציה של יחסי עוצמה. יהא עלינו לפיכך לפנות להסברים הנשענים על מימד תרבותי ונורמטיבי העומד מאחורי השילוב בין הון, טכנולוגיה ועוצמה וזאת משום שמאחורי מכונות וכסף עומדים בני אדם.

במסגרת אותו המימד התרבותי, בני אדם מפסיקים לתפקד כאינדיבידואלים אלא נבלעים בתוך המון. פרט, מעמד או לאום נהפכים להיות חלק מטוטאליות אבסטרקטית המכונה "אזרח העולם". ziarek מציין את hardet & negri המכנים תהליך זה בשם 'אימפריה פוסט מודרנית' – אימפריה המבוססת על מעבר מראיית עולם של תזה מול אנטי תזה לסינתזה, מאיחוד בין ניגודים, מעמים נפרדים לקהילה גלובאלית, מריבונות מודרנית להעדר ריבונות פוסט מודרנית. אימפריה זאת נעדרת גבולות מדיניים ברורים או מיקום מדויק (new place in the non place על פי הגדרתם של hardet & negri) והיא מתגלמת בשיח במושגים טוטאליים כמו 'העולם המערבי', 'העולם המפותח', 'העולם הקפטילסטי', 'העולם הנאור' או 'העולם החופשי'. האימפריה הפוסט מודרנית דורשת הגדרות גמישות ומשתנות של המציאות, זהויות אנטי מוסדיות ואנטי מסורתיות תוך טשטוש הבדלים פונדמנטליים בכדי לאפשר קיומו של עידן דינאמי של מעבר מידע והון אשר חוצים גבולות של טריטוריה ותרבות (ibid., 146-47). הכל נמדד במונחים של עוצמה ויעילות טכנולוגית וכלכלית.

עבור הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר, העולם נהפך לתמונה אחידה המשקפת רצון ליעילות ועוצמה המבליטה סובייקט שערכו הייחודי מתבטל בתוך אינטר-סובייקט – ה'אני' נבלע ב'הם' (das man- the they) (heideggar, 1977: 135)6. (תמונה 4)אותם הכוחות העומדים מאחורי הומוגניזציה תרבותית עומדים גם מאחורי תופעה מנוגדת בתכלית של התבדלות תרבותית במה ש giddens מגדיר כפונדמנטליזם. רבים מתקשים להתמודד עם האחידות של העולם הפוסט מודרני ועם התרבות הגלובאלית המערבית, או יותר נכון האמריקאית, של ה "mc world" ומחפשים מקלט פסיכולוגי בקהילות קטנות וסגורות. קהילות אלו מבוססות על זהות פרטיקולארית דתית, אתנית ואפילו מקצועית. החברים בהם מסתייעים בקהילה על מנת להגדיר את זהותם מול האחרים בעולם קר ומנוכר שאין הם מסוגלים להבינו. הקהילות הקטנות מספקות איים של יציבות מול מציאות גלובאלית ודינאמית המשתנה ללא הרף (ferguson & mansbach, 1999: 85). lake & rothchild רואים בהתבדלות תרבותית מאחורי קבוצות אתניות ביטוי לחשש מעתיד לא ברור. הם מביאים את דבריו של פעיל שלום יוגוסלבי שטוען כי "ethnic conflict is caused by the fear of the future lived through the past" (1996: 43). חשש מהעתיד קשור ישירות ליציבות של המדינה. כשהשלטון המרכזי נחלש והמדינה מאבדת מיכולתה לתווך בין קבוצות שונות ולספק ערבות לביטחונן נוצרים חששות קולקטיבים. קבוצות אתניות מתחילות לחשוש להישרדותן הפיסית ונוצר תהליך ספיראלי של אסקלציה לפיו צפייה לאלימות כאפשרות סבירה מובילה לבסוף לאלימות. תהליך זה התרחש ומתרחש ביוגוסלביה, אפריקה ועיראק של ימנו. מלחמות אתניות הן התרחיש הקיצוני אך לא היחיד של התבדלות תרבותית בעולם גלובאלי. במקרים פחות קיצוניים ניתן למצוא תנועות לאומיות להיפרדות דוגמת הקטלנים והבאסקים בספרד, הסקוטים בבריטניה או חבל קוו'יבק בקנדה. במדינות מערביות ניתן למצוא אליטות משכילות המדברות את אותה השפה של טכנולוגיה, מסחר, מקצוע וסייבר ספייס. אליטות אלו חלוקות אורך חיים דומה שלעיתים הוא שונה מהותית מקבוצות אוכלוסיה עניות שחיות איתן בסמיכות גיאוגרפית. בסיכומו של דבר, גלובליזציה מציינת את היחלשות המדינה והיטשטשות גבולות משני כיוונים מקבילים ומנוגדים, אנכי ואופקי: אנכי כאשר גבולות בין מדינות נופלים בתהליך של אוניברסאליזם ואופקי כאשר גבולות של זהות בין קבוצות שונות בתוך המדינה מתחזקים בתהליך של פונדמנטליזם.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת תומר ריבל