אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מי הוא או מה הוא טרוריסט


העולם שאחרי ה 11 בספטמבר, 2001, שונה באופן מהותי מהעולם שלפני המועד הזה. חוגים רחבים מסרבים להכיר בכך, והם ממשיכים לחיות באשליה שהכל כתמול שלשום, ששום דבר לא השתנה, ושאפשר להמשיך לנהוג לפי הכללים של העולם של אתמול.

בחודש הבא ימלאו שש שנים למועד בו הנשיא בוש הכריז על "מלחמה נגד הטרור". למעשה ההכרזה הזאת, שבאה בעקבות תקיפת מגדלי התאומים ב 11 בספטמבר, 2001, רק נתנה גושפנקא רשמית למצב שהיה קיים כבר מספר שנים קודם לכן. המלחמה הזאת, בה העולם המערבי נתון מאז ה 11 בספטמבר, 2001, החלה למעשה במועד הרבה יותר מוקדם – דניאל פיפס (daniel pipes), למשל, רואה את ההשתלטות על השגרירות האמריקאית באיראן ב 1978 ולקיחת בני הערובה כמועד בו היא התחילה. לדבריו, השלמת מימשל קרטר עם המעשה וחוסר התגובה עליו היווו מתן אור ירוק לאירגוני הטרור ולמדינות התומכות בהם לעבור להילוך מלא. המועד המדוייק בו החלה המלחמה איננו כל כך חשוב. מה שקובע הוא שארועי ה 11 בספטמבר, 2001, הוציאו את המלחמה אל מרכז הבמה, ויצרו מודעות בציבור הרחב לקיומה, דבר שלפני כן היה נחלתם של מעטים בלבד. העולם שאחרי ה 11 בספטמבר, 2001, שונה באופן מהותי מהעולם שלפני המועד הזה. חוגים רחבים מסרבים להכיר בכך, והם ממשיכים לחיות באשליה שהכל כתמול שלשום, ששום דבר לא השתנה, ושאפשר להמשיך לנהוג לפי הכללים של העולם של אתמול. תוצאה עיקרית של האמביוולנטיות הזאת היא העובדה שעד היום אין הגדרה ברורה וחד משמעית של הטרוריסט, מה הוא מעמדו ואיך צריך להתייחס אליו. המחשה טובה של האבסורדיות במצב הזה אפשר לראות בכך שהאדם שעמד בראש ההתקפה על שגרירות ארה"ב באיראן ב 1978, המכהן היום כראש ממשלת איראן, מסתובב בלא חשש ברחבי העולם וזוכה להתקבל בכבוד ויקר ע"י ראשי מדינות ומזכ"ל האו"ם (וזה מבלי להתייחס לשורה של "מיצוות ומעשים טובים" אחרים אותם אפשר לזקוף לזכותו). המלחמה הנוכחית שונה ממלחמות העבר גם בצורה הבלתי קונווציונאלית בה היא מתנהלת, וגם באמצעי הלוחמה הבלתי קונוונציונאליים בהם האוייב משתמש כשראש וראשון בהם הוא הטיל האנושי בדמותו של הטרוריסט המתאבד. אין במלחמה הזאת קוי חזית מוגדרים, ואין אבחנה בין חזית ועורף. לחימה ממש, כפי שהיה מקובל במלחמות העבר, מתנהלת רק באזורים נידחים, דבר המאפשר לחוגים רחבים, בעיקר בקרב ציבור האינטלקטואלים הליבראליים, להתמיד במצב של התכחשות (denial) לכך שהם נמצאים במלחמה. שאלת מעמדם של הטרוריסטים בקונטקסט של המלחמה בטרור ואיך צריך להתייחס אליהם, היא שאלת מפתח, ובמובנים מסויימים היא גם אחד מאמצעי הלוחמה של הטרוריסטים, אמצעי אותו הם מנצלים ביעילות רבה בעיקר בשל הסיוע לו הם זוכים בתקשורת ומאותם חוגים שעדיין לא הפנימו את העובדה שמדובר במלחמה. למרות הדיבורים הרבים, והפחד (האמיתי) שזה יכול לקרות, אמצעי לוחמה להשמדה המונית wmd (weapons of mass destruction) עדיין לא הופעלו במלחמה. לעומת זאת, אמצעי לוחמה להסחת דעת ההמונים – פה מדובר גם כן ב wmd (weapons of mass distraction), מצאו להם שימוש נרחב. זה מתחיל ב"חוכמה" שהאינטלקטואלים של האליטה הליבראלית מרבים לחזור עליה, לפיה "הטרוריסט של האחד הוא לוחם החופש של האחר" (one man’s terrorist is another’s freedom fighter). את השטות הזאת שומעים בוקר וערב מפיו של כל אינטלקטואל/שמאלן/ליבראל מצוי. עבור אמצעי התיקשורת וסוכנויות החדשות הביטוי הזה משמש הצדקה להימנעות מהשימוש בתואר "טרוריסט" אלא משכלו כל הקצים. וכך יש "מיליטנטים", "חמושים" או "נושאי נשק" (gunmen), "מתקוממים" (insurgents) ועוד כינויים ממין זה, כולם בעלי קונוטציה שאיננה בהכרח שלילית, ובלבד שלא תאמר מילת ה"ט' ". האימרה "הטרוריסט של האחד הוא לוחם החופש של האחר" היא בימינו אחד מנכסי צאן וברזל של מימסד הפוליטיקה התקינה. הבעיה היא שהנאחזים בה לא חושבים עד הסוף ואינם תופסים עד כמה הביטוי הזה הוא חסר כל משמעות. הסיבה לכך היא פשוטה --- אין כל סתירה בין השניים. לוחם חופש יכול להיות טרוריסט מהסוג הגרוע ביותר שאפשר להעלות על הדעת. לא חסרות דוגמאות בהיסטוריה. השאלה מה, או מי, בדיוק הוא "לוחם חופש" היא נושא לדיון בפני עצמו, כי אפשר גם לאמר ש"החופש של האחד הוא הדיכוי של האחר" וזה יהיה לא פחות נכון מהאימרה על הטרוריסט, ובוודאי הרבה יותר חכם. לא צריך להשקיע הרבה מחשבה כדי להבחין שהאימרה על הטרוריסט לא נועדה אלא לכסות על מה שהוא הרבה יותר עמוק, שביסודו של דבר משמעות הביטוי הזה היא שמהותו של פשע איננה בעצם המעשה אלא במטרה שלשמה הוא נעשה. כל פשע, ולו גם המתועב ביותר, כאשר הוא נעשה למען מטרה (cause) ראויה, מקבל הכשר. זו לא יותר מאשר דרך אלגנטית לאמר שהמטרה מקדשת את האמצעים.

"האדם החושב", האינטלקטואל הליבראלי במאה ה 21

"המטרה מקדשת את האמצעים" זה כבר סיפור אחר. כאשר הטעון הזה מושמע באוזני אינטלקטואלים "נאורים" של האליטה הליבראלית, הם מגיבים כנשוכי נחש. "מה פתאום?", "מאיפה לקחת את זה?", "אתה לא יודע על מה אתה מדבר", "אנחנו בפרוש נגד הגישה הזאת", "המטרה מקדשת את האמצעים זה רק אצל הפשיסטים" ועוד, ועוד, ועוד. אדרבא, הם יהפכו שמיים וארץ על מנת לשכנע את כל מי שרק מוכן להקשיב שעבורם המטרה איננה מקדשת את האמצעים. הם גם מאמינים בזה. הערב רב האינטלקטואלי הזה מתפרנס רובו ככולו מתעשיית החשיבה --- מכוני חשיבה (think tanks), מכוני מחקר, חברות ייעוץ, ומוסדות אקדמאיים למיניהם --- אבל לחשוב הוא לא מסוגל. באנלוגיה לבדיחה שמספרים על הישראלים שהולכים לעבודה ולא לעבוד, אלה עוסקים בחשיבה ולא בלחשוב. הם נוהגים כמכונות חשיבה שמוחן עמד מלכת, מכונות בהן את תפקיד השכל ממלאות תוכנות חשיבה הפועלות על פי הכללים המוכתבים על ידי מימסד הפוליטיקה התקינה. האימרה על הטרוריסט משקפת גישה על פיה הפשע איננו דבר מוחלט. זאת השקפת עולם לפיה הנסיבות ו/או הסיבות הן מה שקובע, השקפת עולם לפיה אפשר להצדיק כל פשע אם הוא נעשה מסיבות "ראויות". ה''צדיקים'' של השמאל הליבראלי מרבים לחזור על הטעון ש''צריך להבין מה מביא אנשים לנקוט במעשים כאלה''. למשפט הזה מתלווה תמיד, תוך גילגול עינים מתחסד, התוספת האוטומטית ש''להבין אין פרושו להצדיק''. אבל בפועל זה בדיוק מה שהם עושים --- הם מצדיקים את הפשע. לא כאן המקום לנהל וויכוח עם אלה שמוצאים לראוי להצדיק את מעשיהם של רוצחים ואנסים סדרתיים בכך שהיתה להם "ילדות עשוקה", או ש"אביהם השיכור הכה את אמם", או שהיתה להם איזו חוויה טראומטית אחרת בתקופת הילדות. זה נושא לדיון בפני עצמו. נושא הדיון כאן הוא הטרור ומבצעיו, והתמיכה לה הם זוכים מחוגי השמאל ה"נאור". אין הנחה יותר מופרכת מאשר הקביעה שהטרור מונע ע''י סיבות רציונליות. שום אפולוגטיקה לא תעזור כאן. לטרור יש מניע אחד ויחיד. כפי שזה נוסח ע"י לנין כבר בתחילת המאה הקודמת: ''מטרתו של הטרור היא לעשות טרור'' (the objective of terror is to terrorise). חד וחלק. לא חופש ולא דיכוי, לא "כיבוש" לא מצוקה כלכלית ולא בטיח. רק האינטלקטואל הליבראלי בימינו מסוגל לחשוב שיש בסיס רציונלי למעשיו של טרוריסט מתאבד, ושהוא פועל ממניעים של מצוקה כלכלית, קיפוח, כיבוש, דיכוי או סיבות אחרות ממין זה. ג'ורג' אורוול הציג את זה בצורה הולמת במאמר שהתפרסם לפני למעלה מ 60 שנה בשם notes on nationalism "יש רעיונות שהם כל כך אידיוטיים, שרק אינטלקטואלים מסוגלים להאמין בהם. האדם הפשוט אינו יכול להיות כל כך טיפש" (some ideas are so idiotic that only intellectuals can believe in them. ordinary man cannot be so foolish). אף אחד ממבצעי הפיגועים במגדלי התאומים, במדריד או בלונדון, לא סבל ממצוקה כלכלית, מקיפוח חברתי או מכל צורה אחרת של דיכוי. אף אחד מהם לא סבל מטרוף רגעי או איבוד עשתונות. אדרבא, ללא יוצא מן הכלל, כל המבצעים היו יוצאי משפחות טובות ובעלות אמצעים, ומרביתם היו בעלי השכלה מעל לממוצע. הם לא פעלו בשל 'כעס תהומי'' שנגרם ע"י עוול כזה או אחר שנעשה להם. הם עשו את מה שעשו בשל שינאה תהומית. שינאה שהוחדרה לראשם באמצעות מערכת חינוך שבמשך שנים יישמה באופן שיטתי את אמצעי שטיפת המוח המתוחכמים ביותר.לשם השוואה כדאי להעיף לרגע מבט אל שנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת. ההישג הגדול ביותר של המישטר הסוציאליסטי-לאומי בגרמניה היה החינוך. אם מתעלמים מהתכנים ומתמקדים בהישגים ובתוצאות בלבד, קשה למצוא בכל ההיסטוריה מפעל חינוכי יותר מוצלח מאשר הנוער ההיטלראי.מערכות החינוך בארצות האיסלאם מחקות, מי פחות ומי יותר, את הדגם הגרמני. השיר הלאומי המרכזי של הנוער ההיטלראי בגרמניה כלל שורה בה נאמר ''כמה טוב יהיה כשדם יהודי יינתז מן הסכין''. אינני מכיר את פרטי תוכניות הלימודים במדרסות בארצות האיסלאם השונות, אבל במערכת החינוך של הרשות הפלשתינאית, ילדים בגיל הגן משננים שירים הכוללים שורות כמו ''מה טוב ריח האדמה, אדמה הספוגה בדם יהודי''. אני מרשה לעצמי לנחש ש"חומר חינוכי" מקביל, העוסק ב"כופרים", נמצא גם בקוריקולום של מוסדות החינוך בסעודיה, באיראן ובארצות האיסלאם האחרות. ילד שזוכה ל"חינוך" כזה מיום שהוא עומד על דעתו, לא יהסס, בהגיעו לבגרות לצאת למשימות רצח/התאבדות. הוא יעשה זאת לא מפני שקורבנות היעד גרמו לו איזה שהוא עוול, אלא מפני שהוא חונך לכך באופן שיטתי. מה יש לאינטלקטואליה הליבראלית להציע בתשובה? יקצר המצע מלהביא כאן את מלוא המיגוון של רעיונות ההבל המועלים חדשות לבקרים. אסתפק לכן בדוגמא אחת שתמחיש באיזה עולם הם חיים. פרופסור בשם וויליאם בימן (william o. beeman), ראש המחלקה לאנתרופולוגיה של אוניברסיטת מינסוטה, המכהן גם כיו"ר סקציית המזרח התיכון של האגודה האמריקאית לאנתרופולוגיה, קורא, במאמר שפרסם לאחרונה, למימשל האמריקאי לנהל מו"מ עם איראן בשפה "צנועה" ו"מנומסת למהדרין" (negotiate with iran using "language" that is "unfailingly polite and humble"). נימוסים והליכות, זה מה שיש להם בראש. זו, לדעתם, הדרך הנכונה להתמודד עם הטרור. אם אותו פרופסור היה בקי במערכוני הגששים הוא היה אולי מוסיף "לקוד קידה קלה . . . .". "הממזרים שינו את כללי המשחק" (the bastards changed the rules). זו היתה תגובתו של ספירו אגניו (spiro agnew), סגן נשיא ארה"ב במימשל ניקסון, כאשר אילצו אותו להתפטר בעקבות גילויים שהוא נטל שוחד. והוא צדק, כי הוא לא עשה שום דבר שלא היה מקובל בפוליטיקה האמריקאית לפני כן. הכללים השתנו ואף אחד לא טרח לספר לו.במלחמה בטרור קורה דבר דומה. הממזרים (קרי אירגוני הטרור) שינו את כללי המשחק. האינטלקטואליה הליבראלית, אם זה במוסדות האקדמיה, אם זה במכוני החשיבה למיניהם ואם זה בתקשורת ובמערכת המשפט, עדיין לא שמעה על כך. הם לא יוכלו אף פעם לטעון ש"שכחו לספר להם" על כך, כי מספרים להם כל הזמן אבל הם מסרבים לשמוע. ישנם חריגים. ישנם אנשים שכן מוכנים לשמוע, ישנם אנשים שמכירים בכך שמה שהוא השתנה ושאת התגובה יש לשנות בהתאם. בין האנשים האלה ישנם גם כאלה שאינם קוטלי קנים, אנשים בעלי הישגים אינטלקטואליים מרשימים. אבל אנשים אלה הם מיעוט, אלה הם בסך הכל "נאוקונים" ׁׂ(neocon --- קיצור של neo conservative --- שמרנים חדשים. המונח הזה החל את דרכו ככינוי גנאי ליהודים, שבניגוד לרוב הציבור היהודי שבאופן מסורתי תומך במיפלגה הדמוקרטית, תומכים במיפלגה הרפובליקנית ומה ש"חמור" במיוחד, במימשל בוש. יותר מאוחר הכינוי הורחב לכלול גם שמרנים שאינם דווקא יהודים, אבל הקונוטציה האנטישמית שבו נותרה בעינה). אדם שמתוייג כנאוקון חדל להיות מי שהוא שיש מקום להתחשב בדעתו. זה בכלל לא משנה מה מעמדו ומה הם השגיו האינטלקטואליים, הנאוקון מעצם ההגדרה הוא פשיסט, מחרחר מלחמה, גזען, איסלמופוב וכו' וכו' וכו'. אינטלקטואל ליבראלי נאור, יימנע מכל מגע מיותר עם אחד כזה. להקשיב לדעותיו? על זה אין בכלל מה לדבר. בדבקות משיחית שקשה למצוא לה הסבר הגיוני, האינטלקטואליה הליבראלית מתחפרת מאחורי מערכת חוקים שנכתבה לעולם אחר, ומתעלמת לחלוטין מהעובדה שהעולם שאחרי ה 11 בספטמבר, 2001 איננו העולם של אתמול, העולם בו הם גדלו ועברו את מרבית חייהם. כמו גנרלים שנלחמים את מלחמות העבר, כך גם האינטלקטואלים האלה חיים בעולם העבר, ומתרפקים בגעגועים על זכרונותיהם מתקופת מלחמת וייטנאם. הם לא מהססים להביע את תקוותם שחילופי השילטון בוושינגטון בעוד כשנה וחצי יחזירו את "השפיות" לפוליטיקה האמריקאית, ושהעברת הגה השילטון מידי הנאוקונים לידיהם של פוליטיקאים "מציאותיים" תחזיר אותם אל העולם של אתמול. הבעיה היא שהעולם נוהג לפי חוקים משלו. העולם לא מכיר את הפוליטיקה התקינה. העולם גם לא מבין שצריך להעדיף את ה"מציאותיות" של הפוליטיקה התקינה על המדיניות של הנאוקונים. כנראה שרק טפשים מסוגלים להבין את זה. בשביל חכמים זה יותר מדי מסובך. בפרפראזה על שירם של הגששים:כולם חכמים כולםכולם יודעים מה צריך לעשותכולם חכמים כולםכולם יודעים לתת עצותכולם חכמים כולםלכן הם אף פעם לא טועיםכולם חכמים כולםובכל זאת הם תמיד על הפניםבמלחמות העבר היו שני סוגים של אנשים. היו לוחמים (combatants) – אלה לבשו מדים, נשאו נשק ובחלקם נטלו חלק בלחימה בפועל. לעומתם היו לא לוחמים (non combatants) --- האוכלוסיה האזרחית שלא היתה מעורבת ישירות במלחמה. היתה הבחנה ברורה בין שני הסוגים, והיו גם כללים שקבעו את מעמדו של כל אחד מהסוגים ואיך לנהוג בו. הכללים לא תמיד נשמרו (היו לא מעט מקרים בהם החריגות היו חמורות במיוחד), אבל ככלל היתה מסגרת שהיתה מקובלת על כולם. המושג "חפים מפשע" בו מרבים להשתמש לאחרונה, בעיקר כאשר מדברים על נפגעים בקרב האוכלוסיה הלא לוחמת, לא היה קיים. זאת המצאה של הזמן המודרני. זה מושג שאין לו מקום במלחמה, ובוודאי שלא בשדה הקרב. שם אין "חפים מפשע" ואין "אשמים". זה מושג שנלקח מעולם המשפט ושם הוא גם צריך להשאר. אינני יודע מי הוא אביו מולידו של הרעיון להשתמש במושג "חפים מפשע" לתאור האוכלוסיה הלא לוחמת, אבל ברור שזה נעשה על מנת להטיל דופי בחלק האחר של האוכלוסיה – הלוחמים. אם אלה שאינם לוחמים הם "חפים מפשע", אז, גם אם הדברים אינם נאמרים במפורש, הלוחמים הם "פושעים" --- דבר שהוא כמובן אבסורד. אבל מה זה משנה? חוזרים על זה מספיק פעמים, ומה שהוא נדבק. חוזרים על זה מספיק פעמים, וגם אצל הלוחמים מתחיל להתעורר הספק בצדקת הדרך. המוראל מתערער וזה דווקא עולה בקנה אחד עם האג'נדה של האינטלקטואליה הליבראלית שברובה היא בעלת נטיות פציפיסטיות.

טרוריסט מצוי. "לוחם"? "לוחם לא חוקי"? "אזרח בעל זכויות"?

שוני מהותי במלחמה הנוכחית הוא הופעתם בשדה הקרב של סוג אנשים חדש --- הטרוריסטים. זה נשמע קצת מוזר לדבר על "שדה קרב" במלחמה בה אין קווי חזית מוגדרים, אבל זה גם כן חלק מהבעיה. שאלת מעמדם של הטרוריסטים ואיך צריך להתייחס אליהם היא שאלה שמעסיקה את המימשל, את המערכת הפוליטית ואת האינטלקטואליה הליברלית כמעט מהיום שלמחרת ה 11 בספטמבר, 2001. הטרוריסטים אינם לובשים מדים, והם אינם נושאים נשק קונוונצינאלי (זו שאלהטובה אם אפשר לראות בחגורת נפץ "נשק" במובן המקובל של המילה), וגם שיטות הלחימה שלהם אינן קונוונציונאליות. מרבית התקפותיהם מיועדות לפגוע באוכלוסיה הלא לוחמת תוך מאמץ עילאי לְמַקְסֵם את מספרם של הנפגעים. הם אינם מצמצמים את פעילותם לאזורי החזית. אדרבא, כל מקום יכול להיות עבורם מטרה ראוייה. מכל זווית שלא מביטים עליהם, הם אינם עונים על אף אחד מהקריטריונים המשמשים להגדרה של "לוחמים". מצד שני, קצת קשה לראות בהם "לא לוחמים", מאחר והם הנושאים העיקריים בעול הלחימה. אז מה בכל זאת? לאינטלקטואליה הליבראלית אין כאן כל בעיה. אצלם עובדת שיטת האלימינציה, תהליך אופייני לחשיבה מתוכנתת שהיא ביסודה דיכוטומית. אם אתה לא א' אז אתה ב'. אין "באמצע". זה גם משתלב יפה עם הדוקטרינה המרכסיסטית של "אם אתה לא אתנו, אז אתה נגדנו". וכך, לדעת המימסד של האינטלקטואליה הליבראלית, מאחר והטרוריסטים אינם "לוחמים" יש להתייחס אליהם כאל אזרחים מן השורה עם כל מה שמשתמע מכך (במאמר מוסגר כדאי לציין כאן את התרומה הישראלית לנושא, כפי שבאה לידי ביטוי באחת מפסיקותיו האחרונות של הגאון המישפטי שפרש לא מזמן מנשיאות בית המישפט העליון, לפיה "הטרוריסט הוא בראש ובראשונה אדם, ויש להתייחס אליו ככזה"). טפש היה אולי חושב שיש מקום להכניס שינויים בחוקים הקיימים כדי שיענו על הצרכים המשתנים, אבל זאת כנראה אחת הסיבות שהוא נחשב לטיפש. אצל חכם זה לא יכול לקרות. הוא יודע יותר טוב. הוא מבין שמערכת החוקים הקיימים חקוקה בסלע, ולא נועדה שישנו אותה רק בגלל שהמציאות השתנתה. וכך אנו עדים למלחמת חורמה אותה האינטלקטואליה הליבראלית מנהלת על מנת לבלום כל נסיון חקיקה של המימשל שנועד להקל על המלחמה בטרור. לעתים קרובות מתקבל הרושם שבסדרי העדיפויות של האינטלקטואל הליבראלי המצוי, המלחמה נגד הנשיא בוש קודמת למלחמה בטרור. אחזור לנקודה הזאת להלן.

האיגוד האמריקאי למען זכויות האזרח .מתן חסות לטרוריסטים, התעלמות מקורבנותיהם.

המושג "לוחמים בלתי חוקיים" (illegal combatants), מונח בו המימשל מרבה להשתמש, אינו מקובל בקרב החוגים הליבראליים, הם דוחים אותו בשתי ידיים. מנקודת מבטם הם צודקים כי אין הגדרה כזאת במערכת החוקים הקיימים וגם לא באמנות וההסכמים הבינלאומיים. ישנו גוף המכונה "האיגוד האמריקאי למען זכויות האזרח" (aclu – american civil liberties union) שנטל על עצמו את המשימה להבטיח שהטרוריסטים ייהנו מכל הזכויות המגיעות לכל אזרח.למען הדיוק צריך לציין שהמונח "לוחמים בלתי חוקיים" איננו חדש. בתקופת מלחמת העולם השניה אנשי קומנדו גרמניים הונחתו בחופי ארה"ב כדי לבצע משימות חבלה. הם נתפסו, ומאחר והם לא לבשו מדים, הנשיא רוזוולט הורה להתייחס אליהם כאל "לוחמים בלתי חוקיים". הם הועמדו לדין בפני בתי מישפט צבאיים, ולמעט שניים שהסכימו לשמש סוכנים כפולים, כולם נידונו למוות. אחד מהם היה אזרח אמריקאי אבל זה לא עזר לו הרבה. הניו יורק טיימס פרסם לפני כשבועיים מאמר מערכת טפשי העוסק בהרחבה בשאלה איך צריך להתייחס לטרוריסטים, תוך שהוא פוסל באופן מוחלט את השימוש במושג "לוחמים בלתי חוקיים". אינני נוהג בדרך כלל לחלק "ציונים" לעבודות של אחרים, אבל הפעם החלטתי לחרוג ממנהגי זה בעיקר בשל אישיותם של כותבי המאמר. הדברים יובהרו להלן. שם המאמר הוא "מדוע טרוריסטים אינם חיילים" (why terrorists aren’t soldiers), ומחבריו הם ווסלי קלארק (wesley k. clark) וקל ראוסטיילה (kal raustiala). הראשון הוא גנרל בדימוס שהיה מפקד נאטו בתקופת קלינטון ואחרי פרישתו נכנס לפוליטיקה (הוא התמודד בפריימרי'ס של המפלגה הדמוקרטית ב 2004, אך לא הגיע רחוק). הוא מכהן כעת כעמית בכיר במכון חשיבה (think tank) בשם מרכז בורקל ליחסים בין לאומיים (burkle center for international relations - bcir), הפועל באוניברסיטה של קליפורניה בלוס אנג'לס (ucla). השני הוא פרופסור בבית הספר למישפט של - ucla, ומכהן כיו"ר של מרכז בורקל. לא אלאה את הקוראים בחזרה על כל נימוקי הבעד והנגד המופיעים במאמר. אסתפק כאן רק במסקנה העיקרית של המאמר, הממחישה את כיוון החשיבה של אינטלקטואלים נאורים. לדעת כותבי המאמר כל הבעיות תפתרנה ותבוא ישועה לעולם אם טרוריסטים יוגדרו כ"פושעים". ממש גאוני. המימשל, או מי שיוסמך על ידיו לכך, יכריז שטרוריסט הוא "פושע", ובבת אחת תעלמנה כל אי ההבנות ואי הבהירויות לגבי מעמדו ואיך צריך לטפל בו. אני פשוט משתומם איך שאף אחד לא חשב על זה קודם. גנרל קלארק הוא בוגר ווסט פוינט (אקדמיה צבאית מכובדת שרמת הלימודים בה גבוהה ביותר), ויש לו גם תואר מאוניברסיטת אוקספורד. יש לי ספק אם השכלתו כוללת גם חוק ומשפט ואם הוא מבין ומתמצא בדקויות החוק. פרופסור ראוסטיילה לעומת זאת הוא פרופסור למישפט (יש לו תואר מאוניברסיטת הרווארד), וסביר להניח שמידת הבנתו בעינייני חוק ומישפט עולה על זו של אדם מהרחוב. לי אין השכלה מישפטית ואינני מתיימר להיות מומחה גדול בנושאי חוק ומישפט, אבל אפילו אני יודע שאף אחד איננו הופך להיות "פושע" רק מפני שמי שהוא הכריז שהוא כזה, גם אם המכריז הוא ממשלה. כך התנהלו הדברים במישטרי ה"קידמה" של עולם המחר במזרח אירופה לפני התמוטטות האימפריה הרוסית. שם זו היתה שיטה. גם היום הנוהג הזה שריר וקיים במישטרים רודניים כמו קובה או סין. במישטרים דמוקרטיים בעולם המערבי, ובמיוחד בארה"ב, פושע הוא רק מי שהורשע בבית מישפט אחרי שהוגשה נגדו תביעה כדת וכדין. התחליף המוצע במאמר הוא הרבה יותר פשוט - הנשיא בוש, או התובע הכללי גונזאלס, או איזה פקיד אחר של המימשל שיוסמך לכך, יחתום על תצהיר בו יקבע שפלוני הוא פושע וזה יהיה סוף הסיפור. חסל סדר מעצר, חקירה, גביית עדויות, הגשת תביעה, שיכנוע שופט ו/או מושבעים, הרשעה ומתן גזר דין. כל אלה יהיו נחלת העבר. את מקומם ימלא הינף קולמוס אחד. איך אמר ג'ורג' אורוול – "יש רעיונות . . ."גם אם כוונת כותבי המאמר היתה שהגדרת טרוריסט כ"פושע" תבוא רק בעקבות תהליך בו ימוצו ההבטים המשפטיים, והאיש יורשע כדת וכדין, זה לא הופך את הרעיון לפחות אבסורדי. שוב, מחוסר מקום, אין טעם להכנס כאן לדיון מלא בכל הסוגיה של הפיכת בתי מישפט לחלק מזירת הקרב וההשלכות של גישה כזאת. אסתפק בדוגמא אחת, מקרה מן החיים.

חוזה פדיללה, אזרח אמריקאי שהצטרף לאירגון אל קעידה והורשע בבית המישפט.

בשבוע שעבר הורשע בבית מישפט בפלורידה טרוריסט בשם חוזה פדיללה (josé padilla). האיש הוא אזרח אמריקאי שהצטרף לאירגון אל קעידה. הוא נעצר ב 2002. בין השאר יוחסו לו כוונות לבצע פיגוע בו תופעל פצצה "מלוכלכת" (פצצה שתשמש להפצת חומרים רדיו אקטיביים) באיזה שהוא מרכז אזרחי. המימשל טען שאין לו זכות להישפט בבית מישפט אזרחי בשל היותו "לוחם בלתי חוקי", והוא הוחזק במעצר צבאי לקראת העמדתו לדין בבית מישפט צבאי. אחרי מאבק מישפטי שנמשך כארבע שנים המימשל התקפל, ובתחילת 2006 פדיללה הועבר לרשויות האזרחיות כדי להישפט בבית מישפט אזרחי. חבר מושבעים בפלורידה מצא אותו אשם בכל פרטי כתב האישום שהוגש נגדו. תוצאות המישפט היו "חגיגה" לתקשורת שראתה כאן כר נוסף לנגח את מימשל בוש. מאמרי מערכת שהופיעו במרבית העיתונות המובילה הצביעו על המיקרה כהוכחה לכך שאין הצדקה לדרישת המימשל לדון טרוריסטים באופן שונה מאשר סתם אזרחים ושמערכת החוקים הקיימת טובה דיה כדי לטפל בטרוריסטים. בכל זאת, לא חסרו צלילים צורמים בפרשה. לא כולם היו מרוצים מן התוצאה, ולא חסרו התבטאויות מהן השתמע שבעצם ההרשעה היתה לא במקום. דוגמא לתגובה כזאת הם דבריו של אנדרו כהן (andrew cohen), ה"מומחה" לענייני מישפט של רשת הטלוויזיה cbs. לו יש טענות לחבר המושבעים שהרשיע את פדיללה, והוא לא מבין איך המושבעים יכלו למצוא את פדיללה אשם כש"אף אחד לא נהרג או נפגע כתוצאה ממעשיו". להלן הטקסט המלא של דבריו במקור האנגלי:

it apparently did not matter to these jurors that none of the facts alleged against the defendants took place after sept. 11, 2001 - or at all during the 21st century, and that no people were ever murdered or injured as a result of any of the conversations that took place between the conspirators. in fact, no specific people ever were mentioned as possible targets -- certainly not any americans here at home. it was a case without victims or bodies.

לפי קו החשיבה הזה, טרוריסט שמסיבה כזאת או אחרת נמנע ממנו לבצע את משימתו, זכאי להשאר חופשי, ללכת הביתה ולהכין את הפיגוע הבא. (שוב, במאמר מוסגר, זו גישה שעולה בקנה אחד עם כמה מההברקות המישפטיות של נשיא בית המישפט העליון לשעבר במדינת ישראל).

ציתות אלקטרוני. האינטלקטואליה הליברלית רואה בפעילות הזאת דבר מיותר המהווה סכנה לדמוקרטיה

יש רק לקוות שהמיקרה של פדיללה לא יהווה תקדים, ושזה לא יהפוך לשיטה. אחרת תנצח הגישה הרואה בטרוריסטים אזרחים לא לוחמים, אזרחים הזכאים למלוא הזכויות וההגנות המובטחות בחוקה. אם זה יקרה, זה יהיה אסון כי מערכת המישפט האזרחית איננה בנויה להתמודד עם מקרים כאלה. מידע שנאסף ממקורת שונים, בעלי רמת אמינות משתנה, משמש בסיס לקבלת החלטות על ידי מפקד צבאי במלחמה. מידע כזה על פי רוב איננו מהווה עדות קבילה בבית מישפט מאחר ולפעמים הוא הושג באמצעים שבמיגזר האזרחי אינם חוקיים, ולפעמים מדובר בעדות שמיעה (hearsay) שגם היא איננה קבילה במישפט אזרחי. יתרה מזאת, מישפט אזרחי יכול להביא לחשיפת מקורות מידע שהאוייב לא יודע עליהם, ובכך לפגוע במאמץ המלחמתי. העובדה שהפעם המישפט הסתיים בהרשעה אינה צריכה להיות נחמה, מאחר וזה כלל לא בטוח שכך זה גם יהיה בעתיד, והנזק הפוטנציאלי הוא ללא שיעור.

חוסר היכולת של האינטלקטואליה הליבראלית להתמודד עם הטרור בא לידי ביטוי בתחום נוסף. למען הדיוק, זה לא חוסר יכולת אלא חוסר מוכנות להכיר בצורך להתמודד עם הטרור ובמקרים קיצוניים חוסר מוכנות להכיר בעצם קיומו של הטרור. גם הנאורים ביותר בקרב האינטלטואלים לא ידרשו ממפקד בשדה הקרב בעת מלחמה לבקש אישור של בית המישפט על מנת לצותת לתיקשורת של האוייב, בין אם מדובר בקווי טלפון, בשידורים אלחוטיים או בדואר אלקטרוני. אבל מה שטוב ונכון לשדה הקרב בדרך כלל, אינו תופס, לדעתם, כאשר זירת הקרב היא אצלם בבית. החוקים הקיימים הקובעים מה מותר ומה אסור בכל מה שקשור לציתות לתיקשורת, נכתבו בעולם שלפני האינטרנט, לפני לווייני התיקשורת ולפני הטלפונים הסלולריים. מערכת המישפט נמצאת בפיגור בכל מה שקשור להתפתחויות הטכנולוגיות של התקופה המודרנית. היא נשענת על חוקים ותקנות שלא פעם אין להם כל משמעות בעידן המודרני. המימשל היה זקוק למאמץ עילאי על מנת לקבל מהקונגרס הדמוקרטי אישור זמני לשינוי בחוקים שיאפשר האזנה לתיקשורת של אירגוני הטרור. מה שאושר מהווה שיפור משמעותי לעומת המצב הקיים, אבל עדיין רחוק מלענות על הצרכים. הדמוקרטים, שעיקר בסיס התמיכה בהם הוא מהאינטלקטואליה הליבראלית, אינם מרוצים. הם טוענים שמה שאושר זה יותר מדי, ואין בכוונתם להאריך את האישור בתום מחצית השנה לה הוא ניתן. לגבי דידם, לטרוריסטים, כמו לאזרחים לא לוחמים אחרים, ישנה הזכות המלאה לפרטיות. את העובדה שזירת הקרב במלחמה איננה מצטמצמת למקומות נידחים כמו עיראק ואפגניסטאן הם עדיין לא הפנימו. הדמוקרטים, כמו מרבית הציבור האינטלקטואלי הנאור מתחלקים לשניים, אלה שהמלחמה נגד בוש קודמת אצלם למלחמה בטרור ואלה שבכלל מסרבים להכיר בכך שהמלחמה בטרור אכן קיימת. הסיכויים לנתח במלחמה בתנאים כאלה אינם נראים ורודים כל כך.הערה לסיום. הדברים שנאמרו כאן מתייחסים לנעשה בארה"ב, אבל עם מעט שינויים הם ישימים גם לארצות המערב האחרות ולמדינת ישראל.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ישראל בר-ניר