אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

פרעות המזון במצרים 1977 - התהליכים החברתיים והדתיים חלק ב


לחלק הראשון של המאמר

פרק 3: האגודות החשאיות של האופוזיציה

פרק זה מחולק לשני תתי-פרקים ומטרתי לנסות להוכיח כי קיים מבנה מקביל בזרם השמאלי והזרם הדתי. על מנת להוכיח זאת, ניסיתי לנתח ככל הניתן את האגודות המחתרתיות שנחשפו בשנות ה- 70 תוך כדי בחינה מי הם הפועלים העיקריים בארגונים.האגודות המרקסיסטיות

השלטונות הקומוניסטיים, אשר באותה תקופה היו ביחסים מתוחים עם מצרים[1], דחו על הסף את הטענה כי הפרעות אורגנו בידי קבוצות שמאל. הם טענו כי ההתפרעות ההמונית הייתה התפרעות עממית וספונטאנית שהביעה התנגדות לממשלה של סאדאת. אמנם, העיתונות הסובייטית הודתה כי המאבק נשא אופי סוציאליסטי-מעמדי אך היא שמה את הדגש על עניין ביטול הסובסידיות כסיבה להתפרצויות[2]. ההמונים, לפי הסובייטים, מחו נגד עליית המחירים במוצרי היסוד ונתנו ביטוי ביציאתם לרחובות נגד פערי המעמדות, שנוצרו עקב האנפתח. כמו כן, לטענתם, הם שיקפו ביציאתם לרחובות את התנגדותם לגידול בהשפעת המונופולים הזרים המערביים אשר ניצלו את העמלים המצרים[3].כפי שהראיתי בפרקים הקודמים, היה קשר בר קיימא בין הסטודנטים לפועלים בחלואן והסטודנטים שימשו ככלי בידי הזרמים האופוזיציונריים להתססת ההמון. העיתון the economist לא קיבל את הטענה כי הקומוניסטים והקנאים הדתיים הם אלו שהנהיגו את פרעות המזון. אולם, הוא כן הודה כי מספר קבוצות מאורגנות אכן ניצלו את ההתמרמרות האוכלוסיה וביניהן נמנו המפלגה הקומוניסטית, קבוצות מרקסיסטיות שמאלניות ונאצריסטיות[4].כשם שהתסיסה בין הסטודנטים והפרולטריון הייתה קיימת זמן רב לפני 1977, כך גם האלימות הציבורית וקבוצות אופוזיציונריות נתנו את אותותיהם זמן מה לפני הפרעות ללא כל קשר לסובסידיות. ה-the economist טען כי היו ראיות רבות אשר הצביעו על גורמים דתיים כמו האחים[5] המוסלמיים ואלהג'רה אלתכפיר, הקיצונית יותר, כאחראים לביצוע המהומות[6]. החוקר מרדכי אביר מאשש את הטענה כי למוסלמים הקיצוניים היה יד בפרעות וזאת עקב התנגדותם לחילון של מצרים ופתיחתה למערב ולתרבותו[7]. על פי כלי התקשורת המצריים, נטען, כי מחתרת בשם "מפלגת הפועלים הקומוניסטית המצרית" היא זו האחראית למהומות[8]. הקבוצה המחתרתית הקומוניסטית בין השאר קיימה קשרים עם "מפלגת החזית הלאומית לשחרור דרום תימן" ועם "החזית העממית לשחרור פלסטין" בראשותו של ג'ורג' חבש[9].משרד הפנים המצרי טען כי הגורמים העיקריים לפרעות היו קבוצות אסלאמיות מיליטנטיות וסטודנטים מרקסיסטיים. התובע הכללי המצרי, אבראהים אלקלובי נקב בארבע מחתרות קומוניסטיות נוספות אשר היו מעורבות בפרעות. "המפלגה הקומוניסטית המצרית", "מפלגת העבודה הקומוניסטית", "הזרם המהפכני" ו"ארגון השמיני בינואר". המטרה המשותפת של המחתרות, לדעת אלקלובי, הייתה לשנות את צורת ניהול המדינה עם דגש בעניינים הכלכליים-חברתיים וכן צבירת כוח ופרסטיז'ה בקרב הציבור[10].הנשיא סאדאת הגיב למאורעות באומרו: "אין מחלוקת בעובדה כי הפרעות נבעו מתכנון קרימינלי אשר תכננה אותם בכך שהם כפו על העם המצרי לקחת חלק בהם. אלו שרצו בהתססה זו, תכליתם הייתה בעלת מספר מטרות. הם רצו להחליש את כוחנו במשא ומתן בעת פגישותינו עם היהודים בג'נבה. התוכנית הייתה גם באיום על תפקידה של מצרים בעולם הערבי. מטרה שלישית הייתה בעקבות תכנית הדלת הפתוחה אשר הכעיסה את מוסקבה. אני מבטיח לעם שלי שדברים כאלו לא יחזרו בשנית"[11]. המטרה השלישית של המהומות, על פי סאדאת, הייתה עצירת ההתמערבות הכלכלית המצרית אשר לא עלתה בקנה אחד עם מוסקבה. אישור לכך ניתן לקבל מתגובת המפלגה הקומוניסטית בבריה"מ שטענה כי מטרת מדיניות "הדלתות הפתוחות" לא הצליחה להזרים השקעות זרות והון פרטי למצרים אלא רק הצליחה בהכנסת מסעדות, מלונות, תעשיית נפט ובתי שעשועים – לא הון פרטי שיתרום לכלכלת מצרים ולמעמדות הזקוקים להסתייעות הכלכלית[12]. עוד טענה בריה"מ כי מצרים כשלה במדיניותה הכלכלית. את האשמה כי גורמים קומוניסטיים הם אלו שהתסיסו את ההמונים דחתה הראשונה על הסף וטענה כי ההאשמות כלפי הקומוניסטים הם פרי התחנפותו של סאדאת למערב. בריה"מ ראתה במהומות התפרצות עממית פרולטרית נגד המעמד הבורגני השולט במצרים כתגובה ספונטאנית לביטול סובסידיות המזון[13].ללא ספק, הקרקע בערה והפעילות של זרמי האופוזיציה הורגשה בציבור. מכתב קצר למערכת אח'באר אליום, שנכתב כעשרה ימים טרם הפרעות, ממחיש את כוחה של האופוזיציה: "אופי הדיונים המתנהלים עתה מוכיחים, כי האופוזיציה חזקה יותר מן הממשלה-אומר סמיר אלפקי מטנטא"[14]. בציטוט אחר מה- 14 בינואר, ארבעה ימים לפני הפרעות, אמר שר הפנים בעת טקס סיום של קציני משטרה: " אנו ניצבים כיום בפני ניסיונות למעט מיראת החוק והממונים על שמירתו. אף אחד לא יסכים שהחוק יהיה נתון למצב כזה..."[15] . לפי האמור עד עתה, ניתן לדחות על הסף את הסירוב של הסובייטים והקומוניסטים לקבל את האחריות לפרעות. הרחוב המצרי תסס וקשה מאוד לקבל את הטענה כי ההתפרצות היתה עממית וספונטאנית וספוראדית. הודאת חבר הנהגה מ"מפלגת הפועלים הקומוניסטית" סותרת עוד יותר את הטענה של הסובייטים כי ההתפרצות הייתה מנותקת מן האופוזיציה השמאלית. אותו חבר הנהגה דיווח לחוקריו כי ארגונו תכנן זמן מה לפני ביטול הסובסידיות כיצד לנצל את העם במקרה של התפתחות בכיוון של העלאת מחירי מוצרי יסוד. כמו כן, בכיר במשרד הפנים מסר כי נמצא קשר בין ארגון "מפלגת הפועלים הקומוניסטית" לבין אלמנטים מרקסיסטים מחוץ למצרים. אלמנטים מרקסיסטיים אלו אימנו והכשירו את הקומוניסטים במצרים בדרכי הסתה אנטי משטרית. המטרה הסופית של הארגון הקומוניסטי הייתה להפיל את המשטר ולהשתלט על השלטון[16].יומיים לאחר הפרעות, ב- 20 בינואר, נעצר פלסטיני אשר נשא דרכון עיראקי. הפלסטיני הגיע למצרים מבירות וברשותו מזוודה מלאה בכרוזים המטיפים לאלימות[17]. כמו כן, רבים העידו כי מצאו בתיבות הדואר שלהם עלונים התומכים בהפגנות. הכרוזים היו חתומים על ידי ארגון שלא היה מוכר בשם: "המועדון של המחשבה הסוציאליסטית המתקדמת"[18]. לא ניתן לקבוע חד משמעית האם היה קשר בין הפלסטיני מבירות לבין האגודה החשאית הסוציאליסטית, אולם אני משער כי קיומה של אגודה המחלקת כרוזים וכן תפיסתו של הפלסטיני עם מזוודה מלאה בכרוזים מצביעים על התכוננות מאורגנת לקראת מהומות אפשריות.כוחות הביטחון המצרי חשפו מחתרת בשם "המפלגה הקומוניסטית המצרית" אשר פרסמה פרסומים אנטי ממסדיים. היה לה כתב עת בשם אלאנתפאציה. בנוסף, התגלה קשר בין המפלגה לתנועתו של גורג' חבש, החזית העממית הפלסטינית אשר הינה בעלת נטיות מרקסיסטיות אלימות. השילוב עליו עמדתי בפרקים הקודמים בין המפלגה החשאית לבין סטודנטים נמצא גם במקרה דנן: סטודנט לרפואה בשם יחיא מברוכ שרבאשי נתפס בביתו עם כמויות גדולות של מסמכים הקוראים להפיל את השלטון על ידי מאבק המונים [19].עצור אחר השייך למפלגה הקומוניסטית המצרית החשאית היה טלאת מעאז רמיח, סטודנט מהפקולטה למדעי הרוח. סטודנט אחר היה פריד אלקוי זהראן אשר היה בנו של מרקסיסט ידוע. הוא נעצר כאשר בידיו כרוזים המסיתים להפלת השלטון[20]. "מפלגת הפועלים הקומוניסטית המצרית" קראה להפגנות שיביאו להפיכה של השלטון על ידי ההמונים. ארגון זה קיבל תמיכה מארגונים ערביים מחוץ למצרים. הוא כלל סטודנטים ואחד מהם נתפס עם כרוז אשר תקף את הנוכחות של כוחות ערביים בלבנון ואת התמיכה של מצרים בכך[21]. כרוזים אחרים אשר נמצאו היו חתומים בידי ארגון חשאי נוסף בשם "ועדת הקניית תודעת בחירות". הם הטילו ספק בכושר ההנהגה של שלטונות מצרים וקראו למרקסיזם[22].סגן יושב הראש של הפדרציה של הסטודנטים היה ידוע כנאצריסט שמאלני. בכרוז אשר נכתב שלושה ימים לפני הפרעות בידי הועד הפועל של הפדרציה של הסטודנטים נאמר: "הבנה מצד הסטודנטים ופעולותיהם מול קשיי הכלכלה הגוברים פוגעים בכל הרבדים של מצרים. הם נגרמים על ידי הורדת שכר והעלאת מחירים לפי מדיניות ימנית אשר יוצרת אוירה של יבוא של מוצרים הנוגדים את עקרונות המהפכה ואת האינטרסים של ההמונים"[23].ניתן לומר כי קיומם של תנועות מחתרתיות לא התהווה בין לילה. התנועות הקומוניסטיות היו מאורגנות היטב. הייתה להם יכולת בארגון שביתות והפגנות. הארגונים הקומוניסטיים היו מפוזרים בכל אזור כיחידים או לעתים בזוגות. הם הוכשרו למשוך את האדם הפשוט לרחוב ותוך כדי ניצול מכאוביו עד שהיה מתעורר בו הצורך להפגין ולשבות. ערעורם של הרגשות נעשה בין השאר בטענה של הגנה על האינטרסים של ההמון מול המשטר המדכא[24]. החשיפות של הגופים השמאלנים מחזקות את טענת היסוד במאמר זו כי התפרעויות המוניות אינם ספוראדיות. האדם הפשוט לא יקום ויביע את דעתו ללא גוף חזק היכול לתמרן את רצון ההמון. כפי הנראה, הקומוניסטים ארגנו עצמם זמן רב לקראת פעולה נרחבת אשר הביאה לתוצאות החמורות של אמצע ינואר 1977. האגודות הדתיותכפי שהארגונים הקומוניסטים היו מאורגנים לקראת אירוע המוני, כך אנסה להראות כי גם הארגונים הדתיים לא נפלו בארגונם ובגישתם האופוזיציונרית לשלטון המערבי בהנהגת סאדאת. חודשימים לפני המהומות, המשטרה החשאית המצרית חשפה מקום מסתור של המחתרת הדתית קיצונית "ג'מאעת אלתכפיר ואלהיג'רה". כפי שניסיתי שהדגמתי לעיל, בדומה למחתרות קומוניסטיות, גם המחתרת הדתית השתמשה בסטודנטים. בין העצורים היו א) עבד אלמחסן אברהים אחמד, סטודנט לשעבר באוניברסיטת אלזהר אשר עזב את לימודיו לטובת הארגון ב) מחמד אלאמין עבד אלפתח, סטודנט למדעי הרוח באוניברסיטת אלכסנדריה ג) אסאמה אלסיד קאסם, סטודנט לרפואה באלזקאזיק ד) עבד אלסתאר עוצ' אברהים, סטודנט במכון הדתי, מנוף ה) רזק חאמד אלסיד רזד, סטודנט במכללת דאר אלעלום. מסמכים שנמצאו בדירה העידו על תכנוני רציחות מתנגדיהם, דרכי פעולה וכיוצא בזה[25].אמנם לא הצלחתי למצוא קשר ישיר בין מארגני הפרעות ל"ג'מאעת אלתכפיר ואלהג'רה", אולם, אגודה זאת הייתה ממודרת ואופוזיציונרית ולא בחלה בשימוש באלימות. אנשיה היו משכילים והייתה להם שליטה באגודות הדתיות באוניברסיטאות של קאהיר, עין שמס, אלכסנדריה, מנצורה ואסיוט. האגודה קיבלה כנראה סיוע מלוב וכן היו לה שלוחות בכווית, תימן, ירדן, בגדה המערבית וסוריה. כמוכן היו חברים בה פלסטינים מצריים. דבר נוסף הדומה לאגודות הקומוניסטיות היה המידור והיררכיה. פעיליה חולקו לאזורים שונים ברחבי מצרים והקימו תאים אשר היו כפופים להיררכיה האזורית[26].סקירה של קבוצות מחתרתיות דתיות אחרות מדגישה אף יותר את הקשר בין הנהגת האופוזיציה לסטודנטים. "ארגון נוער מחמד" הייתה אגודה דתית מהפכנית אשר בראשה עמד צאלח עבדאללה סריה, דוקטור מאוניברסיטת עין שמס. רצונו היהכי ה"אחים המוסלמים" יחזרו לפעילות אלימה ולא ישתמשו רק בחינוך כאמצעי לשנות את המשטר במצרים. הארגון תמך במהפכה שלטונית תוך כדי שימוש באלימות. סריה התחיל לגייס את אנשיו ב- 1973 כאשר המגויסיםבאו בעיקר מן האוניברסיטה אשר בה לימד. ב- 1974 היה הארגון בעל שלושה מוקדים באלכסנדריה, קהיר ובקולג' הטכני הצבאי. לארגון היה קשר עם לוב והוא קיבל הוראות ממעמר אלקד'אפי. רוב החברים היו סטודנטים ומיעוט היו מהנדסים ואנשי פקידות. ארגון זה לא זכה לקחת חלק פעיל בפרעות היות ובאפריל 1974 נעצרו אנשיו והועמדו לדין[27]. למרות שהארגון פורק לפני 1977, ניתן להבין מארגון זה את דרכי הפעולה של האגודות האופוזיציונריות יחד עם הסטודנטים. כמוכן, ניתן להבחין במבנה קבוע אשר בו סטודנטים יוצרים תסיסה אלימה כאשר מאחורי פעילותם עומדת קבוצה מאורגנת היטב.קבוצה אסלאמית נוספת בשם "מפלגת השחרור האסלאמי" אשר הוקמה בגדה המערבית על ידי פורשים מן האחים המוסלמים ב- 1948, פתחה בשנות החמישים סניפים בין השאר גם במצרים. הם דגלו במלחמת חורמה נגד האימפריאליזם המערבי והמזרחי. קבוצות היעד שלהם היו בעיקר בני נוער ואף היה חשש רב כי הם הצליחו להשפיע גם על סטודנטים. הארגון נחשף ב- 1974 ובפברואר 1975 נעצרו חברים רבים. קבוצה נוספת קיצונית היתה "קבוצת מלחמת הקודש". הקבוצה היתה עוינת כלפי "אלתכפיר ואלהג'רה". הם התרכזו בעיקר באלכסנדריה אך גם פעלו בקהיר. בנובמבר 1977 הקבוצה הועמדה לדין. אחוז גבוה מבין חבריה היו משכילים. הם לא בחלו באלימות והם ביצעו חטיפות נשק משוטרים וזאת לעתים על חשבון חיי השוטרים. קבוצה קטנה נוספת אשר התמקדה בזקאזיק בשם "ג'מאעת אלמוסלמין לאלתכפיר" – הקבוצה נעצרה כאשר ניסתה להעלות באש מסגד בטנטא ביוני 1975. קבוצה אלימה נוספת אשר רוב חבריה היו בוגרי אוניברסיטאות נקראה קבוצת "חיל אללה". הם שרפו מוסדות המסמלים את התרופפות המוסר, ערכים נוצריים והשלטון. הקבוצה נעצרה ביולי 1977[28].מבנה הפעילות והשילוב הדתי שמאלי

סטודנטים קומוניסטים אחרים הרימו את תמונתו של נאצר אשר למעשה איחד בין הדתיים, קומוניסטים ונאצריסטים

הפעילות הקומוניסטית והדתית לא התמקדה במקום אחד ונמצא מתאם גיאוגרפי מקביל הן בפעילות טרם הפרעות והן באירוע עצמו. כרוזים נמצאו באלמניא, קנא, אלזקאזיק, אלמנצוריה ואלכסנדריה. שיטת ניהול ההפגנות הייתה דומה בכל מקום והושמעו אותן קריאות[29]. הקריאות שהושמעו, רובן לא היו על ביטול הסובסידיות אלא הם נסבו סביב "נאצר! נאצר!" וכן, "די עם סאדאת!" "העם רעב!"[30]. עוד קריאה שהושמעה הייתה "גיבור החצייה איפה ארוחת הבוקר שלנו?"[31]. הזעם הופנה באלימות כלפי סמלים של עושר, כגון מועדוני לילה, קולנועים, בתי קפה, חנויות יוקרה, מכוניות פאר ובניינים של מרכזי עיתונות ימניים[32].ניתן לומר כי ההרס והחורבן שבאו כתוצאה מן ההפגנות ייצגו למעשה את השילוב בין הזרם הדתי והקומוניסטי. בתי קולנוע ובתי שעשועים חובלו יחד עם מוסדות המסמלים עושר מערבי. באוניברסיטת אלכסנדריה סטודנטים שמאלניים ונאצריסטיים חילקו כרוזים מודפסים בגנות העלאת המחירים ומאידך דרשו יישום של ההלכה המוסלמית. סטודנטים קומוניסטים אחרים הרימו את תמונתו של נאצר אשר למעשה איחד בין הדתיים, קומוניסטים ונאצריסטים[33].המודל העומד בפנינו בנוי משלושה רבדים אשר מקבילים הן בפלג השמאלי והן בפלג הדתי: האגודה החשאית, הסטודנטים וההמון. בראש הפירמידה האופוזיציונרית עומדת אגודה מחתרתית המורכבת מאידיאולוגים וסטודנטים. השילוב של אגודה חשאית עם גישה ישירה לקמפוסים יצרה כוח אנושי היכול בצורה מאורגנת לצאת לרחובות ולהתסיס את ההמון הסטודנטיאלי כפי שקרה ב- 1972 או את ההמון הפרולטארי כפי שקרה בפרעות המזון. דווקא לאור כל האמור לעיל ניתן להניח כי ההפגנות אורגנו על ידי מחתרות קומוניסטיות ודתיות. כמוכן, ניתן לומר כי ביטול הסובסידיות רק "הרימו את המכסה של סיר הלחץ" כפי שטוען החוקר מרדכי אביר[34]. כעת, ניתן לחזור לאותם שלושה ימים גורליים בין ה- 17 ל- 19 בינואר 1977. אסקור את אשר ארע כאשר ההנחה כי האופוזיציה הדתית-קומוניסטית נעזרה בסטודנטים אשר התסיסו את הפועלים בחלואן וברחבי מצרים, עומדת בפני עיננו. על כך בפרק הבא.[1]"סביב המהומות במצרים", רדיו מוסקבה, בתוך: חצ"ב(07.02.77/848/05-40).[2] "על המהומות במצרים", רדיו מוסקבה, בתוך: חצ"ב(24.01.77/848/16-51).[3] "סביב המהומות במצרים", רדיו מוסקבה, בתוך: חצ"ב(07.02.77/848/05-40).[4] "המהומות במצרים: סיבות ותוצאות", the economist, בתוך: חצ"ב(10.02.77/848/08-03).[5] החוקר ישראל אלטמן מטיל ספק באם האחים המוסלמים לקחו חלק פעיל בפרעות. אולם הוא טוען כי היו גורמים מסוימים באחים המוסלמים אשר יצרו קשרים פוליטיים עם הקומוניסטים.ישראל אלטמן, קבוצות אופוזיציה אסלאמיות במשטר סאדאת(מכון שילוח, אוניברסיטת תל אביב, ינואר 1977), עמודים 4-6.[6] "המהומות במצרים: סיבות ותוצאות", the economist, בתוך: חצ"ב(10.02.77/848/08-03).[7] מרדכי אביר, "המשבר במצרים: האם תגרום החולשה הכלכלית גם הפוך פוליטי", הארץ(21 בינואר 1977), עמוד 14.[8] עודד זראי, "בוטל העוצר בערי מצרים, כתבים: המתיחות בעינה", הארץ(23 בינואר 1977), עמוד 1.[9] שם, שם.[10] shimon shamir and ran segev, “arab republic of egypt”, mecs p. 291.[11] ibid., ibid.[12] "ביטויי האוריינטציה הפרו-מערבית בכלכלת מצרים", פראבדה, בתוך: חצ"ב(02.02.77/848/02-39).[13] "העתונות הזרה על המהומות במצרים", רדיו מוסקבה, בתוך: חצ"ב(30.01.77/848/20-48).[14] "האופוזיציה חזקה?", אחבאר אליום, בתוך: חצ"ב(31.01.77/848/21-07).[15] "שר הפנים המצרי: נקצץ ידי מפירי החוק", אלאהראם, בתוך: חצ"ב(23.01.77/848/15-01).[16] "נתגלה קשר ישיר בין הארגון הקומוניסטי לבין אלמנטים מרקסיסטים מבחוץ, בעת המהומות המצרים", אלאהראם, בתוך: חצ"ב(6.02.77/848/04-01).[17] "פלסטיני, שנשא דרכון עיראקי-נעצר בנמה"ת קאהיר", תשרין, בתוך: חצ"ב(01.02.77/848/01-60).[18] עודד זראי, "עשרות הרוגים ופצועים במהומות הנמשכות בקאהיר", הארץ(20 בינואר 1977), עמוד 1.[19] המהומות במצרים, רקען ותוצאותיהן", חצ"ב(3.02.77/843/0003).[20] שם, שם.[21] שם, שם.[22] שם, שם.[23] haggai erlich, students and university in 20th century egyptian, p. 216.[24] המהומות במצרים, רקען ותוצאותיהן", חצ"ב(3.02.77/843/0003).[25] "נעצרו שבעה מחברי אלתכפיר ואלהג'רה", אלאהראם, בתוך: חצ"ב(28.12.76/848/19-07).[26] ישראל אלטמן, קבוצות אופוזיציה אסלאמיות במשטר סאדאת(מכון שילוח, אוניברסיטת תל אביב, ינואר 1978), עמודים 9-15.[27] שם, עמודים 18-19.[28] שם, עמודים 18-22[29] שם, שם.[30] shimon shamir and ran segev, “arab republic of egypt”, mecs p. 289.[31] derek hopwood, egypt: politics and society 1945-1981(george allen and unwin ltd, london, 1983), p. 109.[32] shimon shamir and ran segev, “arab republic of egypt”, mecs p. 289.[33] המהומות במצרים, רקען ותוצאותיהן", חצ"ב(3.02.77/843/0003).[34] מרדכי אביר, "המשבר במצרים: האם תגרום החולשה הכלכלית גם הפוך פוליטי", הארץ(21 בינואר 1977), עמוד 14.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אביגדור מבורך