אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

פרעות המזון במצרים, ינואר 1977 - התהליכים החברתיים והדתיים


אנואר סאדאת
אנואר סאדאת

חלק אב- 17 בינואר 1977 הכריז שר הכלכלה המצרי, דר' עבד אלמנעם אלקיסוני, כי יש לקצץ בסובסידיות של מוצרי היסוד, כגון: שמן, קמח ולחם עקב המצב הכלכלי הגרוע. יום לאחר מכן פרצו מהומות ברחבי הדלתא המצרית ובמעלה הנילוס. מצרים אשר חוותה בעבר מהומות ושביתות, לעולם לא הגיעה למצב אשר נוצר ב- 18-19 בינואר. לפי אומדן נהרגו 79 איש ונפצעו 800 וכ- 1250 איש נעצרו. הנזק לרכוש הסתכם בכ- 200,000,000 לירות מצריות. במאמר זה אנסה לברר מה עמד מאחורי הפרעות. האם היתה זאת התפרצות ספונטאנית של העם הרעב אשר לא יכל להישאר אדיש לנוכח הקיצוץ במוצרי היסוד או שמאחורי פרעות המזון עמדו גורמים מחתרתיים קומוניסטיים ואולי גם דתיים אשר תכננו זמן מה כיצד להפיל את סאדאת מכס הנשיאות. אנסה לברר האם הצליחו המהומות להביא לשינוי פוליטי וכן להראות את השילוב בין גורמים חברתיים ודתיים אשר ניסו להביא לשינוי מהפכני במצרים.

המאמר כלל לא יתמקד בגורמים הכלכליים שהביאו לקיצוץ בינואר וכן לא תהיה התייחסות לרצונות קרן המטבע הבין לאומית (imf) היות ומיקוד המחקר הוא על התהליכים החברתיים הפנימיים של מצרים ואילו הקיצוץ הכלכלי כרוך ברובו בהשפעות חיצוניות כגון הבנק העולמי וגורמים הדומים לו. כאמור, המאמר ינסה לחקור את השורשים החברתיים והפוליטיים אשר הביאו לפרעות. ביסוס להשערותיי מצאתי בעיקר בעיתונות המצרית אשר ניתן לומר עליה שהיא כברומטר למה שקרה במצרים שנים מספר לפני הפרעות. כמוכן, הסתמכתי על ספרות המחקר אשר חקרה את התנועות החברתיות והדתיות של מצרים בתקופה הנדונה. המאמר בנוי ממספר רבדים. הרובד הראשון מנתח את הקשר העמוק בין הפרולטריון לבין הסטודנטים האופוזיציונרים תוך כדי התמקדות במפעל הפלדה אשר בחלואן. לאחר מכן אעמוד על מבנה הפעילות של הסטודנטים וכיצד היוו כוח מתסיס ואף שימשו ככלי תעמולה לאגודות אופוזיציונריות. בהמשך, אנתח את האגודות אשר נחשפו על ידי המשטרה החשאית המצרית בעקבות הפרעות. לאחר מכן, אנסה לדון בשינויים הפוליטיים אשר באו בעקבות בפרעות.פרק 1: המתאם בין הפרולטריון לסטודנטיםהתסיסה החברתית כחלק מהנוף הפוליטיהמאמר מתבסס על הנחת היסוד כי מהומות והפגנות אינם מתהווים ללא כוח מארגן ואינטרסנטי. כפי שאנסה להוכיח, פרעות המזון אשר פרצו כתוצאה של מהלך פוליטי-כלכלי של שר הכלכלה המצרי לא היו אלא מהלך מאורגן ומחושב של גורמים שמאלניים ודתיים. אולם, לדעת עורך העיתון אלטליעה, לטפי חולי, ההמון הזועם והעני שהולעט במשך שנים בהבטחות שווא, קם על יוצרו והחליט לומר את דברו בצורה המונית וחוקית. חולי, אשר היה העורך של עיתון שמאלי מרקסיסטי ואף בילה לא מעט בכלא המצרי בשל דעותיו הקיצוניות, טען כי האשמת השמאל בפרעות הנה שקר[1].

אין אני מוכן לקבל את דעתו של חולי וזאת מהסיבה שמצרים ידעה לא מעט פרעות מאז 1968. פרעות אלו אמנם לא התקרבו בחומרתם לפרעות המזון אך המשותף להם הוא בכוח אשר ארגנם. ההפגנות הגדולות אורגנו בידי סטודנטים והפרולטריון[2]. דבר המראה כי התפרצויות חברתיות אינם מתהווים ספונטאנית אלא קיים כוח המארגן את הקהל הזועם. בשלהי שלטונו של נאצר, התרחשה פעילות סטודנטיאלית שהובילה למשבר. סטודנטים ופועלים יצאו לרחובות והפגינו נגד קולת הדין אשר נגזר על הקצינים שנשפטו במהלך 1968 בגין כשלון בהכנה למלחמה נגד ישראל. קולת הדין של השופטים הציתה את ההמון. נאצר נרתע מתגובתם והחמיר בעונשם של הקצינים ואף כלאם. למעשה ערעור היציבות הפנימית בידי הסטודנטים יצר שינוי פוליטי-מדיני אצל המנהיג האהוד והחזק, נאצר. ההמון המצרי דרש מלחמה חוזרת נגד ישראל ונאצר בעקבות הלחץ ניכנס לעימות צבאי מתמשך עם ישראל ב- 1969[3].כפי שאראה להלן, הסטודנטים התפרצו לא מעט פעמים במשך שנות ה- 70. אולם, פרעות המזון התאפיינו בכך שהם פרצו במפעל פלדה ולא בקמפוסים של האוניברסיטאות. הפרעות החלו בהפגנה במפעל הפלדה "מצר-חלואן". מדוע דווקא שם? מה היה דבר אשר ייחד את המפעל לעומת מקומות תעסוקה אחרים? החוקר גון ווטרברי ( (john waterburyטוען כי את המפעל בחלואן הקימו ב- 1950 כמנוף כלכלי לתעשייה המצרית הכושלת[4]. המפעל לא מילא את הציפיות ולא הניב רווחים, בעקבות הפסדיו נסגר המפעל בשנות ה- 60. בשנת 1967 הזרימו הסובייטים 156 מיליון דולר והמפעל נפתח בשנית אך עדיין לא הצליח להגיע לייצור כלכלי[5]. למרות מצבו הכלכלי הכושל של המפעל, השתמש נאצר בתעמולותיו בסכר אסואן ומפעל הפלדה בחלואן כסמלים לאומיים מצריים מצליחים ומשגשגים והביאם לראיה כי מצרים תצליח להציל ולהנהיג את העולם השלישי כפי שהצליח במפעלים[6].האם הזרמת כספים סובייטיים למפעל הכושל יצר קרקע לבסיס פרו-סובייטי? קשה לענות על שאלה זו. אולם, היו אלמנטים במפעל שכן נסבו סביב הרעיון המרקסיסטי. אך לפני שאתייחס ספציפית למפעל ולכוח המתסיס שבו, אתייחס למאבקי השלטון הסאדאתי באופוזיציה הנאצריסטית הסוציאליסטית בתחילת דרכו כנשיאה של מצרים ורק בסוף פרק זה אחזור למוקד הפרעות המזון, לחלואן. הסקירה תראה את הפעילות המובנית של גורמי התססה סטודנטיאלים אשר ארגנו את הפרות הסדר וכן את כוחם האדיר בחברה המצרית.

כבר בשנת 1971, נתקל סאדאת באופוזיציה חזקה אשר ניסתה להורידו מכס הנשיאות. קבוצות אופוזיציה אלו נקראו "מוקדי הכוח". הם התארגנו בקבוצות, הכינו כרוזים, תכננו הפגנות והשבתות ואף תכננו להשתלט על תחנות השידור ולהתסיס דרכם את ההמונים. סאדאת נאבק במוקדי הכוח הללו וניסה לחסל תנועה זו[7]. אך למרות מאבקו, ארעה התפרצות אלימה ומאורגנת בהנהגת תנועת הסטודנטים בתחילת שנת 1972[8]. בשנת 1973 סאדאת הבין שעל מדינתו לעבור מפנה קיצוני. המצב במצרים היה בכי רע, המצב הכלכלי רעוע, קרע בתוך העם המצרי ויחסי מצרים והמעצמות היו על "כרעי תרנגולות". סאדאת החליט לצאת למלחמה באוקטובר 1973 נגד ישראל על מנת לתת מענה לקשייה של מדינתו. הוא הימר שהפסד לא יכול להריע למצבה של מצרים אך ניצחון יכול לתת תנופה אדירה לשינוי פניה של מצרים[9]. סאדאת קצר הצלחה בניצחון במלחמת אוקטובר. הוא זכה לאהדה מקרב העם וחש ביטחון עצמי להתחיל ברפורמות הכלכליות אשר כונו "אנפתח"[10]. אך למרות ניצחונותיו, התסיסה הפנימית במצרים החלה לתת שוב את אותותיה. המתח הבין עדתי בין המוסלמים והקופטים עלה על פני השטח. המוראל הציבורי היה נמוך וקבוצות סטודנטים ניצלו את המצב ויצרו תסיסה בקרב האוכלוסייה והגבירו את המתח הפנימי. אופיים של המתסיסים כלל סטודנטים מרקסיסטיים ונאצריסטיים אשר חברו יחד עם הימין הדתי שהתחזק מאוד. קבוצות מחתרתיות של התנועות הללו הוקמו וקראו תגר על שלטונו של סאדאת. השיא היה בהתפרעות המונית ואלימה של פועלים בחלואן ב- 1974[11]. וודאי שאין להשוות את הפרעות בסדר גודלם ועצמתם לפרעות המזון. אולם, האלמנט של שילוב סטודנטים עם הפרולטריון כבר אז היה קיים. המבנה של קבוצות סטודנטים מאורגנות בעלי רקע שמאלי ודתי המנהיגים את הפרולטריון בהפגנות לא נוצר ב- 1977, הוא כנראה היה טבועה בחברה המצרית זה מספר שנים. סאדאת הבין כי מחד, התסיסה בקרב העם המצרי תביא לנפילתו. ומאידך, "צליחה כלכלית" לא תתבצע כל עוד אין לו עזרה מן המערב. הוא השכיל להבין כי מצרים במצבה הפנימי אינה מסוגלת להנהיג את העולם הערבי נגד ישראל. לבד מן המצב הפנימי הרעוע, רמת החיים ירדה מאוד, היה מחסור במצרכי יסוד כמו אורז, סוכר, תה. השוק השחור פרח ומצוקת השכבות העממיות החריפה. ראשית 1975 לוותה בריבוי שביתות וסאדאת ניסה להסביר לעם המצרי כי צריך זמן וסבלנות על מנת להגיע להישגים כלכליים [12]. (אני משער כי השביתות לא נוצרו בידי האלמנטים העשירים של העם אלא בידי אותם קבוצות פרולטריות מחתרתיות שהביאו להתפרצויות אלימות בחלואן ובקאהיר מספר שנים לפני פרעות המזון ב- 1977. להשערתי זו מצטרפים גם כמעט כל העיתונות המצרית לבד מהעיתון רוז אליוסף השייך למחנה השמאל[13]). כעת ניתן לחזור לבחינת מפעל הפלדה אשר למעשה היווה את המתג לתחילתם של המאורעות בינואר 1977.מבנה תאי ההתססה ובצוע אמפירי במפעל הפלדה החלואניקבוצות האופוזיציה היו בנויות מפעילים בגוון דתי ומרקסיסטי שחלקם הארי היו סטודנטים. הוכחה טובה לכך מתבטאת בידיעה העוסקת במפעל הפלדה בחלואן מהעיתון אלג'מהוריה מה7- בפברואר 1975:" שירותי הביטחון המצריים סיכלו ניסיון להסית את הסטודנטים באוניברסיטאות להשבית את הלימודים ולהפגין נגד המשטר. כמוכן סיכלו שירותי הביטחון ניסיון להניח פצצה בתוך הקמפוס של אחת האוניברסיטאות ולהקים קשר בין הסטודנטים ופועלי חלואן נגד המשטר. נמסר שרמסיס מיכאיל דמיאן (שאינו סטודנט) הוא שעשה ניסיון זה"[14].ציטוט זה מראה על קשר פוליטי בין פועלי חלואן לסטודנטים שניסו באופן ישיר לעורר מהומות נגד השלטון עוד בשנת 1975. ניתן לשער כי העבר הכושל וניסיון ההסתה יחד עם מחתרות פרו מרקסיסטיות, שהתסיסו כבר בעבר את הפועלים, וכן המתח וחוסר המורל בשכבות העממיות של מצרים היו אלו אשר יצרו את פצצת זמן שהובילה להתפוצצות ב1977. המבנה של פרעות 1977 לא היה חדש לציבור המצרי. המהומות אשר פרצו בקהירב- 1 בינואר 1975לא התרחשו ללא ארגון. מאחורי המהומות היו פועלים ממפעל הפלדה "מצר חלואן". אחת הסיבות להתפרעות הייתה בכך שלעובדים היה רצון לדחות את ההיררכיה של איגודי[15] הפועלים ולהעמיד במקומם מנהיגים יותר מיליטנטים. במשך שבועיים ימים, הממשל המצרי חישב דרכים כיצד להשיב את הסדר על כנו בקהיר. בין הדברים שהממשל המצרי ביצע היה משא ומתן עם מנהיגי הסטודנטים מאוניברסיטת אלכסנדריה[16]. המשא ומתן מרמז מאין באה ההנהגה הפוליטית או לפחות מהיכן באו גורמי ההשפעה של הפועלים במפעל. ניתן להוסיף את השערתו של משה גמר אשר חקר את איגודי הפועלים המצרים בתקופתו של סאדאת. הוא טען בעבודתו כי הקרבה של מרכזי התעשייה לקהיר היוותה איום מתמיד מפני תסיסה אלימה של הפועלים.

אולם מלבד זאת, לפועלים היה משקל רב בפוליטיקה המצרית. סאדאת הכיר בעובדה כי הפועלים היוו כוח אופוזיציונארי חזק היכול לסכן את המשטר כפי שקרה בפרעות המזון. הוא ניסה לגייס אותם לצידו ובכך למנוע מצב בו הם יתפרצו נגדו יחד עם גורמים אחרים כמו סטודנטים וסקטורים אחרים[17].התבוננות במאפייני המפגינים בפרעות המזון 1977 מעלה שוב את השילוב בין חלואן והסטודנטים. הסטודנטים לא באו מהשכבות הגבוהות של מצרים אלא מן השכבות הבינוניות ומטה אשר הרגישו את הנטל הכלכלי הכבד[18]. החוקר מרדכי אביר, אשר עמד על האפיון הפרולטרי עירוני של המפגינים, טוען שהסיבות להתפרצות קשורות קשר ישיר למצב החברתי-כלכלי-דתי ששרר במצרים. המצב הכלכלי היה בכי רע והוביל ליצירת התנגדות לסאדאת אשר דגל בדה-נאצריזציה ובאנטי סוציאליזם. הם התנגדו לתכנית הכלכלית של סאדאת, ה"אנפתח". הסיבה טמונה בין השאר מזכויות היתר שלהם זכו הפועלים העירוניים בתקופת נאצר על חשבון הפלאחים ואילו סאדאת בליברליזציה שלו פגע בפועלים העירוניים ובמעמדם. אביר מחזק את השילוב אשר עליו עמדתי בין הפרולטריון לבין אסכולת הסטודנטים אך מדייק ומבחין בזרמים המובילים של ההתנגדות. הם היו פרו נאצריסטים ומרקסיסטים אשר ראו בפעולותיו של סאדאת בגידה בערכי הסוציאליזם. מלבד הפן החברתי-כלכלי, היה גם פן דתי שהתנגד לחילון ולהתמערבות שסאדאת הביא והחדיר למצרים. ניתן לסכם כי ביטול סובסידיות המזון לא היו הסיבה לפרעות, הם היוו הרמת מכסה של סיר לחץ ששילב בתוכו עוני, מצוקה כלכלית, אידיאולוגיות מהפכניות ודת[19].כפי הנראה ישנו קשר עמוק בין תנועות סטודנטים לבין פועלי מפעל הפלדה בחלואן בפרט והפרולטריון בכלל. כמוכן, ניתן לומר כי הכחשתו של לטפי חולי על ארגון ההפגנות די מתמוססת. כפי שעולה, כבר משנת 1968 מצרים סבלה ממספר התפרעויות שאורגנו בידי קבוצות לחץ בעלי אופי פרולטרי וסטודנטיאלי. בפרק הבא, אנסה להסביר את הקרקע הכלכלית של האיש המצרי הפשוט הנמצא במצוקה וכיצד ניתן היה לשלהבו בלהט הקומוניזם והדת.פרק 2: המצרי הפשוט, מצוקתו ופטרוניוהמתח הדתי-כלכלי-חברתי בין ההנהגה לבין הפרולטריון והמעמד הנמוךאחת ההחלטות של ממשלת מצרים לאחר הפרעות, הייתה הקמת עיר מגורים על שטח של 5000 פדאן באזור המפעלים. התכנית היתה לבנות 30,000 דירות כחלק מתכנית אשר תקציבה היה 10 מליון לירות מצריות[20]. מנתונים אלו ניתן להניח כי הייתה קיימת מצוקת דיור חמורה לפועלי המפעל. מצוקה נוספת הייתה באי חיבורם של כפרים לרשת החשמל, כפי ניתן ללמוד זאת מן הידיעה הבאה:"החברה לצינורות פלדה בחלואן "אלנצר" הצליחה לכונן שתוף פעולה עם הרשות הכללית לחשמול הכפר. החברה סיפקה 100 אלף עמודי תאורה הדרושים לחיבור החשמל במהלך שנת 1976. החברה מקווה לייצר בשנת 1977 200 אלף עמודי תאורה. החברה מתעניינת בשיווק תוצרתה לחו"ל ולשווקים הערביים והאפריקאים"[21].מלבד מצוקת הדיור והחשמל, הציבור המצרי קנה מצרכים מעל ליכולתו הכלכלית ואילו הממשלה מצידה לא השקיעה בפיתוחם של מפעלים כלכליים מודרניים כמענה לחוסר האיזון במשק.

למעשה נוצר מצב אשר בו הממשלה לוותה כספים שבאו על חשבון העם המצרי אשר בפניו לא נפתחו עוד מקורות תעסוקה. התחושה בקרב השכבה הסוציו-אקונומית הבינונית ומטה הייתה כי קיים מעמד של עשירים הקרובים לשלטון. קיום המעמד העשיר התבטא ביכולת לרכוש מותרות, לדוגמא נסיעה במכוניות פאר. מולם, המעמד הנמוך – השייכים לו נסעו באוטובוס תוך כדי כך שהם מחכים בחוסר נוחות בתורים בימי גשם ושרב. למעשה, השכבה המתוסכלת סבלה מהפרעות יומיומיות אשר פגעו בשגרת החיים, כגון הפסקות בזרם המים, הפרעות בחשמל ובטלוויזיה וכן עומס עצום על חנויות הצריכה וצפיפות בתחבורה הציבורית[22]. תלונה סאטירית של אזרח מהשורה מקנה מושג לגבי מה שעבר על תושבי מצרים. התלונה סובבת סביב המחירים הגבוהים של כל פריט לעומת מחירו הנמוך של המצרי הפשוט והוא תוהה מתי יעלה מחירו של המצרי הפשוט[23]? המרמור הדתי והמעמדי לא פסח על הצבא המצרי. חייליו הפשוטים היו מתוסכלים אף הם. המוטיבציה שלהם הייתה ירודה והם הרגישו מנוצלים על ידי השלטונות. הם חשו כי הם, המשרתים את המולדת, אינם מקבלים את מלוא התמורה. דוגמאות לטרוניות אשר נשמעו סבבו בין השאר סביב גיל פרישה מן השירות וההפרעה לאיזון והיציבות המשפחתית אשר נפגעו בגין השירות[24].הקרקע הכלכלית בקרב המעמד הנמוך בערה ולעיתים, פניה לכיוון אסלאמי באה כמענה למצוקה וכאופציה להחלפת השלטון הקיים. לרבים הפריע שהגישו יין בטכסים רשמיים, וכן חרה להם מאוד על קיומם של נישואים בין עדתיים[25]. הנטייה לכיוון הדת אף משתלבת כאנטי-תזה לדרג העשיר אשר ניסה לחקות את דרכי המערב בתרבותו. השאיפה לחזרה לשורשים דתיים אנטי מערביים באה לרוב יחד עם הטענה נגד פערי העמדות אשר הודגשו בימי שלטונו של סאדאת. למעשה, המבנה של פרולטריון המשלב לעתים טענות על פערי מעמדות יחד עם נטיות דתיות, יופיע בשיאן בפרעות המזון.מבט מעיני השלטון על המצב החברתי-דמוגרפי ניתן לקבל מדו"ח של דר' עזיז אלבנדארי, שהיה האחראי לפתרון בעיית האוכלוסין במצרים בשנות ה- 70 המאוחרות. מן הדו"ח של אלבנדארי ניתן שוב להבחין בקרקע הבוערת של המעמד הנמוך אשר סבל מקשיי הכלכלה המצרית הכושלת. הוא העלה בעיה נוספת ב- 15 בדצמבר 1976, באומרו כי מצרים נמצאת על סף של התפוצצות אוכלוסין. עוד טען כי 70% מן האוכלוסייה היו אנאלפבתים והחקלאות הונעה על ידי מכשור פרימיטיבי, מצב אשר יצר פער בין רמת ההכנסה להוצאות המחיה גבוהות. תכנון המשפחה לא הותאם למצב החברתי והכלכלי המצרי. כמו כן, מצרים סבלה מעודף אורבניזציה של אנשי הכפר שנטשו את כפריהם והגיעו לערים[26].לפי הכתב המצרי, סעיד סנבל, המשבר הכלכלי המצרי הורגש אצל כל העם. הוא מנה את המלחמות הממושכות והריבוי הטבעי כסיבות למשבר. הוא טען כי במשך שנים הממשל המצרי הונה את העם שטען שהכלכלה במצב שפיר וכי מצרים חזקה ועשירה. הונאה זו יצרה אוירה של בזבוז כספים וצריכה מופרזת[27]. דוגמא טובה לצריכה מופרזת מתבטאת במימרא הסאטירית הבאה: "עם הכנסת טלוויזיה צבעונית למצרים, דורש שכרי נג'ם אלדין מאלכסנדריה להכניס לשוק גם ככרות לחם צבעוניים"[28].

החיבור המשולש: פרולטריון-סטודנטים-הנהגהאכן, המצב של האזרחים מהמעמד הנמוך היה בכי רע. אולם לפי טענתי, ישנו צורך בגורם נוסף אשר יניע את ההמון הממורמר לצאת לרחובות להביע את מצוקתו הקשה. מי אם כן, ארגן אותם בפעילות אנטי ממשלתית? סיד פהמי, שר הפנים לשעבר של מצרים, טען, כי הרוב המכריע של העם המצרי לא תמך בפרעות המזון וברוב המפעלים העבודה הייתה סדירה[29]. דברי פהמי מאשרים כי העם המצרי לא היה אקטיבי מטבעו וכי היה צורך להניע את ההמון הממורמר. ח'אלד מחיי אלדין, אשר עמד בראש השמאל המצרי בפרלמנט, אמר כי במצב של עוני וכאשר ישנה תחושה של חוסר אונים ימצא הנוער את דרכו להתבטא בהתאגדות קבוצות אלימות. תפקידם של המפלגות לקחת את הבסיס ההתאגדותי ולחנך למחשבה פוליטית. אכן, מפלגות האופוזיציה אשר בראשם בין השאר עמד, אלדין, דאגו לחנך את הנוער להשכלה, ספורט ותרבות[30]. הכוח המניע העיקרי הם הסטודנטים המרקסיסטים אשר היו מנוסים במתן פומביות למרמור בצורה מעשית.פעילות הסטודנטים הייתה בכוח הדיבור בהתססה ברחבי הקמפוסים נגד סאדאת ועל הצורך להפילו. מלבד ההסתה המילולית, לעתים ההסתה עברה להפעלת כוח ושימוש בנשק חם. (בשלהי 1976, באוניברסיטת קהיר היה אירוע שחרג מגבולות הדיבור כאשר הושמעו איומים על חיי מרצה בכיר בידי שני סטודנטים למסחר ונורו יריות לעבר מצעד של סטודנטים). אמנם, ראש התנועה הליברלית האופוזיציונרית, מצטפא כאמל מראד, גינה את התוקפנות, אבל הוא הצדיק פעילות הפגנתית של הסטודנטים ואת הצורך בהבעת דעתם. מראד תקף את השלטון על התעלמותם מהזרמים הפוליטיים בקרב הנוער המצרי, כגון: הזרמים הנאצריסטים, קומוניסטים, השמאלים והסירוב הדתי. מראד, שאיננו נמנה עם כוחות השמאל, מראה בהתקפתו את צורת הפעילות של השמאל והדתיים אשר איגדו את הנוער בקבוצות אפוזיציונריות[31].האם מגזר הסטודנטים קופח אף הוא כמו המגזר החקלאי והפרולטרי? באמצע חודש דצמבר 1976, האגודה לטיפוח הסטודנטים החליטה להקציב למעלה ממיליון לירות מצריות לתמיכה במעונות סטודנטים, קרנות ושירותי סיוע[32]. במחוז ים סוף אישרה המועצה המקומית הקמת קמפוס בקנא עבור סטודנטים מהמחוז. הקמת הקמפוס הייתה באישור השר לענייני כוח אדם, עבד אללטיף בלטיה[33]. ניתן לומר כי מצבם של הסטודנטים לא שיקף את המצב הרעוע של המצרי הפשוט. חיזוק לטענה זו ניתן לקבל מהצורך של המשק המצרי באלפי בוגרי אוניברסיטאות ומוסדות גבוהים עד לשנות ה- 80[34]. אולם, הסטודנטים אשר נכחו בפרעות המזון, ביוצאם מעולם האקדמיה ולפני כניסתם לתוכה, היו שייכים לאותן משפחות עניות או הבינוניות אשר הרגישו על בשרם את המשבר הכלכלי המצרי[35].ניתן להוסיף ולומר כי הסטודנטים היוו צומת דרכים בין העם לשלטון ובין העם לאלמנטים אנטי סאדאתיים. ארגוני השמאל אשר הבינו את הפוטנציאל הגלום בציבור הסטודנטיאלי, למעשה נאבקו בשלטון על הנהגת הסטודנטים[36]. דוגמא לשימוש השלטון בסטודנטים ככלי תיווך, ניתן ללמוד מרדיו מוסקבה כחודש לאחר פרעות המזון. שם דווח כי סאדאת נפגש עם יו"ר אגודת הסטודנטים, שאבן חפז, אשר הפך במובן מסוים לדובר בשם ההמון הזועף. הוא טען כי המאורעות שיקפו את המצב הקשה של העם המצרי וביקר את הממשלה אשר הבטיחה חילוץ מהיר מן המשבר הכלכלי וכך לא היה[37]. כוחות האופוזיציהעל הקשר בין הסטודנטים לפרולטריון בכלל ועל פועלי חלואן בפרט, עמדתי בפרק הקודם כאשר ניסיתי לתת את התחושה ששררה ברחוב המצרי והסטודנטיאלי. אולם מי נתן לסטודנטים את ההוראות? איזה ארגוני שמאל עמדו מאחוריהם? החוקר שמעון שמיר טוען כי במצרים היו שלשה קבוצות פוליטיות שהתנגדו לסאדאת. האליטה הנאצריסטית אשר בראשה עמד חסנין הייכל, השמאל הקומוניסטי המצרי והזרם האסלאמי שקיבל השראה ממועמר קד'אפי. שלושת הזרמים היו שונים זה מזה באידיאולוגיה שלהם, אבל היה להם עניין משותף. הם התנגדו לאוריינטציה המערבית שאליה סאדאת חתר להגיע[38].סאדאת סילק מן הצמרת השלטונית את כל תומכי נאצר והנאצריסטים איבדו מכוחם. הזרם האופוזיציונארי החזק מבין השלושה היה הזרם הקומוניסטי.

הזרם הקומוניסטי, אשר בתקופת נאצר נרדף, הפך לנושא דגל הנאצריזם. הם הבינו כי סאדאת פנה לכיוון כלכלה חופשית עם אוריינטציה אמריקאית וכך נאצר הפך "לגן עדן עלי האדמות" מבחינה אידיאולוגית לעומת סאדאת. הקומונסיטים ניסו לגייס תמיכה בקרב הציבור המצרי. הם העלו את הנאצריזם לתודעת הציבור והטיחו בשלטון את האשמה לעוני ולפערי המעמדות בין עשירים לעניים. התעמולה הקומוניסטית השתמשה בקבוצות סטודנטים ופועלים על מנת ליצור תסיסה נגד משטרו של סאדאת[39].הזרם הדתי אף הוא תמך בניאו-נאצריזם. הם קיבלו את השראתו של מועמר קד'אפי אשר ראה עצמו כממשיכו של נאצר[40]. הם הצליחו לחדור לשכבות העממיות המסורתיות בערים. קד'אפי מימן את התעמולה הפרו-נאצריסטית וטען כי הנאצריזם, למרות היותו חילוני מבוסס הוא על ההתעוררות הערבית-אסלאמית. "היכן אותה תנועה המונית אדירה שזעזעה את העולם בשנים 1955, 1956, 1957 ו- 1958? האם מתו ההמונים?... יש לעורר את התנועה ההמונית, כי היא לבדה יכולה להביא לסיום המצב הקיים, המשתק את יכולת האומה הערבית לפעול"[41]. אמירות אלו של קד'אפי שיקפו את הגישה המשיחית של הנאצריזם הדתי אשר הטיפו לקנאות דתית ולהחרפה של המתח בין המעמדות[42]. כאמור, כל הפלגים הנאצריסטים על מרכיביהם (הדתי והשמאלי) השתמשו בסטודנטים ובפרולטריון ככוח התססה בקרב העם המצרי[43].בפרק הבא ניתוח של האגודות החשאיות אשר נחשפו בשנות ה- 70 והיוו את אבן היסוד לפרעות המזון.[1] raymond william baker, sadat and after struggles for egypt’s political soul(harvard university press, cambridge, 1990), p. 123.[2] baker, p. 127.[3] ibid., ibid.[4]john waterbury, the egypt of nasser and sadat-political economy of two regimes(princeton university press, new jersey, 1983), p. 83.[5] ibid., pp. 103-104.[6] שמעון שמיר, מצרים בהנהגת סאדאת, הביקוש אחר אוריינטציה חדשה(דביר, תל אביב, 1978), עמוד 36.[7] שם, עמודים 26-27.[8] haggai erlich, students and university in 20th century egyptian politicts(frank cass, london, 1989), p.201.[9] שמעון שמיר, עמוד 107-109.[10] haggai erlich, students and university in 20th century egyptian politicts, p.201.[11] שמעון שמיר, עמודים 113-115.[12] שם, עמודים 115-116.[13] “egypt”, in: keesing’s contemporary archives(3-9 march 1975), vol. 21, pp. 26999-27000.[14] יוסף ששת, "מצרים", מתוך: "לקט כלכלי וחברתי", מתוך: יהושוע פורת(עורך), המזרח התיכון החדש-רבעון החברה המזרחית הישראלית(האוניברסיטה העברית ירושלים, 1975), כרך כה, חוברת 4, עמוד 321. [15] ראה הרחבה על נושא האיגודים בחוברת של משה גמר, איגודי הפועלים במצרים בתקופת סאדאת(מכון שילוח, ספטמבר 1979).[16] “egypt”, in: keesing’s contemporary archives(3-9 march 1975), vol. 21, pp. 26999-27000.[17]משה גמר, איגודי פועלים במצרים בתקופת סאדאת(מכון שלוח, אוניברסיטת ת"א, ספטמבר 1979), עמוד 4. [18] עודד זראי, "הרחוב נגד סאדאת", הארץ(23 בינואר 1977), עמוד 9.[19] מרדכי אביר, "המשבר במצרים: האם תגרום החולשה הכלכלית גם הפוך פוליטי", הארץ(21 בינואר 1977), עמוד 14.[20] "תכניות להקמת עיר חדשה ליד חלואן", אלאהראם, בתוך: חצ"ב(6.02.77/848/04-03).[21] "החברה לצינורות פלדה בחלואן", אלאח'באר, בתוך: חצ"ב(29.12.76/848/20-13).[22] "העם המצרי ניחן בסבלנות למכביר", אחבאר אליום, בתוך: חצ"ב(23.12.76/848/16-18).[23] "מתי יעלה מחירו של האזרח המצרי", אחבאר אליום, בתוך: חצ"ב(23.12.76/848/16-20).[24] "גברי מצרים אינם מעוניינים לשרת בצבא עד גיל 35", אלאח'באר, בתוך: חצ"ב(23.12.76/848/16-17).[25] "הרהורים על בעיותיה הכלכליות והחברתיות של מצרים", אלג'מהוריה, בתוך: חצ"ב(23.12.76/848/16-09).[26] "פרטים על בעיית ריבוי האוכלוסין", אלאהראם, בתוך: חצ"ב(01.02.77/848/01-02).[27] "ביקורת על המדיניות הכלכלית הכושלת של ממשלת מצרים", אלאח'באר, בתוך: חצ"ב(25.01.77/848/17-02).[28] "אם אין לחם נצפה בטלויזיה צבעונית", אחבאר אליום, בתוך: חצ"ב(30.12.76/848/21-23).[29] "שר הפנים לשעבר על המהומות: היה מידע על מהומות אפשריות, אך אין אפשרות למנוע אותן לחלוטין", אלאהראם, בתוך: חצ"ב(7.02.77.848/05-01).[30] "חאלד מחיי אלדין על הצורך לחנך את הנוער לחיים פוליטיים ולכבוד הזולת", אלאהראם, בתוך: חצ"ב(02.01.77/848/01-05).[31] "ראיון עם מנהיג האופוזיציה במצרים", אלאהראם, בתוך: חצ"ב(06.01.76/848/05-03).[32] "מליון לי"מ יוקצבו לתמיכה בשיכונים לסטודנטים", חצ"ב(03.01.77/848/02-05).[33] "קמפוס אוניברסיטאי יוקם בקנא", אלאח'באר, בתוך: חצ"ב(28.12.76/848/19-10).[34] "114 אלף מקומות עבודה לבוגרי אוניברסיטאות בימש השנים הבאות", אלאח'באר, בתוך: חצ"ב(26.12.76/848/17-2).[35] עודד זראי, "הרחוב נגד סאדאת", הארץ(23 בינואר 1977), עמוד 9.[36]חגי ארליך, "סאדאת והסטודנטים: הנוער במבחן הפתיחות", מתוך: עמי איילון(עורך), משטר ואופוזיציה בתקופת סאדאת(מכון שילוח, אוניברסיטת תל אביב, תשמ"ד), עמוד 72-73.[37] "הסטודנטים המצריים על המצב בארצם", רדיו מוסקבה, בתוך: חצ"ב(03.02.77/848/03-39).[38] שמעון שמיר, מצרים בהנהגת סאדאת, הביקוש אחר אוריינטציה חדשה(דביר, תל אביב, 1978), עמודים 155-160.[39] שם, שם.[40] שם, עמוד 156.[41] שם, עמוד 159.[42] שם, עמוד 160.[43] שם, עמוד 158.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת