אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

לאומיות אתנו-רגיונאלית באיחוד האירופי תחת גישת המשילות החדשה


הקדמה:

מאמר זה עוסק בקשר האפשרי בין שני מושגים תיאורטיים, משילות[1] ולאומיות. לכאורה, כול אחד מהם קשור בשיח אחר במדעי המדינה. המשילות לרוב מיוחסת לתיאוריות של מדיניות ציבורית ומנהל תקין, בעוד שהלאומיות היוותה, ועדיין מהווה, נושא פורה לכתיבה היסטוריונית ולעיסוק במדינת הלאום. לב המאמר, אם כך, הוא בדבר אופי הקשר בין שני המשתנים הללו, וביטויו במציאות הפוליטית. לשיטתי, קיים קשר בין השניים, תחילה אבדוק אותו קונספטואלית-תיאורטית, ולאחר מכן אציג את ההשלכות הפוליטיות האפשריות, ברם זהו רציונאל מחקרי.מחקרי עוסק בעתידה של הלאומיות. הספרות בנושא חלוקת דעות, כאשר יש הרואים בלאומיות תופעה מודרנית, כסטרוקטורה חברתית שהיא תולדה של המודרניות, וככזו עתידה להיעלם עם הופעת ארגונים ותופעות פוליטיות שהן על-לאומיות. אחרים גורסים כי המדינה משעתקת זהויות לאומיות-אתניות, וכי הזהות הלאומית אינה מניפולציה חברתית אליטיסטית, אלא אבן בוחן לבניית זהותו של האדם, ולכן עתידה של הלאומיות עדיין נראה שריר וקיים באופק הפוליטי.יחידת הניתוח במאמר היא האיחוד האירופי, המהווה חלל פוליטי על-לאומי, ככזה מצאתי שהוא מבחן טוב לבדיקת כיוון נשיבת "רוח הלאומיות". האיחוד נבנה כמשילות אזורית, ולא כהתאחדות של מדינות לאום בדמות קונפדרציה בינלאומית. מכאן, שבחינת האיחוד, יש בה, בכדי להביא אותנו להבנה עמוקה יותר של התמורות שחלות בזהויות לאומיות תחת דומיננטיות של גישת המשילות.כול הדמוקרטיות המערביות מאופיינות בדגם בו קבוצה אתנית אחת מהווה את הרוב אשר מנסה להשליט את שפתו ותרבותו, על כול השטח הטריטוריאלי. החלטות ממשלתיות משחקות תפקיד חשוב בהבניה ובחיזוק של תרבות לאומית, ואף הדמוקרטיות הליברליות ביותר, מקדמות אג'נדה תרבותית ברורה. זאת בכדי לבנות אומה, בעלת כלכלה מודרנית, מוביליות חברתית, השכלה ותרבות. אלה יבטיחו חירות ושוויון לכול האזרחים בשטחה, כאשר המיעוטים השונים בטריטוריה הצטרפו למהלך הצנטרליסטי. כדוגמא לכך מאופיינות צרפת, אנגליה וגרמניה (kymlica,2000, ע"מ: 18-20).לעומתן, במדינות אחרות, כגון: בלגיה, שוויץ וספרד, מיעוטים אחדים התנגדו לאינטגרציה הצנטרליסטית שבבניית מדינת הלאום (שם). כלומר למדינות דמוקרטיות יש חלק פעיל בהבניה ושעתוק של זהויות לאומיות כחלק ממפעל צנטרליסטי. זוהי הנחת העבודה הבסיסית ממנה אפתח את שאלת המחקר, כאשר המשילות תהווה משתנה מסביר לתמורות בזהויות לאומיות, כפי שהדברים מבוטאים במסמך האיחוד בנושא המשילות החדשה באירופה:

"our over all goal draws on the simple principle that has guided european integration…integrate the people of europe, while fully respecting individual national identities" (european governance-a white paper, 2001,pp:32)

שאלת המחקר אשר תנחה אותי היא כיצד התהוותו של האיחוד האירופי, כארגון משילות,משפיע על מדינות הלאום ולאומיותן? במילים אחרות, אבחן את אופי הקשר בין המשילות האירופאית החדשה לבין תפיסת הלאומיות בדמוקרטיות הליברליות. אציע את המשילות כמשתנה כלכלי-פוליטי המסביר חלק מהתמורות בזהויות הלאומיות באירופה. אתייחס למשילות כגישה חדשה למנהל הציבורי בין ימינו, וליחסים בין המדינה לחברה. עקרונות המשילות הם כאלה, שלדידי, משפיעים בהווה וישפיעו אף יותר בעתיד על מדינת הלאום. אטען כי ההיגיון הכלכלי-תחרותי שבמשילות מייצר ביזור של השלטון הפוליטי וכפועל יוצא מכך, סדק בתפיסות לאומיות ליברליות[2]. תהליכי האחדה מוגברים באירופה, מייצרים חלל פוסט-סוברני שמאופיין, לכאורה, באפשרות של היווצרות זהויות פוסט-לאומיות. אך כאשר במדינות האירופאיות השונות טמונים מוטיבים אתניים קמאיים, אזי הבסיס האזרחי בלאומיות הליברלית נחלש מול עקרון אחר שמכפיף זהויות פוליטיות. זהו לדידי מימד אתנו-רגיונאלי[3] אשר התקיים כבר בעבר: סקוטלנד וווילס באנגליה, קטלוניה והבאסקים בספרד, קורסיקה בצרפת פלנדריה שבבלגיה והליגה הצפונית שבאיטליה. ברם האפשרות הפוסט-לאומית, היא "כר פוליטי" חדש, לזהויות לאומיות תת-מדינתיות. אטען כי האיחוד האירופי אינו קונפדרציה של מדינות, אלא, ארגון פוליטי חדש מסוגו, התאחדות רגיונאלית המושתת על המשילות החדשה. עובדה זו, יש בכוחה לשנות את מפת הלאומים האירופאית. לא אתייחס למדינות ספציפיות באיחוד מכיוון שמטרתי היא לאבחן את התהליך הבסיסי בהקשר זה. במידה רבה, זו חולשה במחקר, אך לעניות דעתי, האיחוד האירופי הוא גוף אשר ניתן לייחס לו "אגו-פוליטי" מובחן, כזה אשר פועל מעל מדינות הלאום השונות ביבשת, ולכן, רמת הניתוח שלי היא כלל אירופאית. ללא ספק, במציאות התהליך משפיע בצורה שונה בין חברות האיחוד השונות. מאמר זה, לפני הכול, בא לאבחן את התהליך ברמת המאקרו-אירופית. בפרק הראשון: משילות והמשילות החדשה: אציג את גישת המשילות והמשילות החדשה, אעמוד על ההבדלים בינן, אסביר את הסיבות לדומיננטיות של המשילות בימינו, אציג משילות ברמות ניתוח שונות וכן אטען כי המשילות היא פנומנה גלובאלי כאשר האיחוד האירופי הוא דוגמא לארגון משילות אזורי. בפרק השני: לאומיות- פרימורדיאליזם אתני או סטרוקטורה מודרנית: אציג שתי גישות לניתוח תופעת הלאומיות, אחת מציעה ניתוח אתנו-סמלי (סמית, 2000), ואילו השנייה מציע ניתוח פוסט-סטרוקטוראלי (הובסבום, 2006). אראה כיצד שתיהן תורמות להבנה מעמיקה של תופעת הלאומיות ושל התמורות החלות בה, כאשר הטענה העיקרית היא בדבר משיקות בין שתי הגישות בהבחנה בין האומה לקהילה האתנית. בפרק השלישי: גלובליזציה ורגיונליזם: אתמקד באיחוד האירופי כסוכן משילות. אציג תהליכי גלובליזציה כמאיצי לוקליזציה. אבחן את יחסה המורכב של מדינת הלאום עם תהליכי גלובליזציה, כאשר האיחוד האירופי הוא מקרה פרטי של תהליך זה, ויחד עם זאת האיחוד מהווה את לב התהליך עצמו. בפרק הרביעי: גבולות משתנים: אטען כי בימינו הגבולות האתניים, הכלכליים והלאומיים, אינם חופפים במידה כזו שהתהליך מאתגר ומחולל תמורות במדינות הלאום. הגבולות הפוליטיים של מדינות הלאום מאבדים מחשיבותם עם ההאחדה האירופאית, וכך נוצר חלל פוליטי פוסט-סוברני.בפרק החמישי: רגיונליזם והימין החדש באירופה: בפרק זה אדון באופן בו התהליכים אשר הצגתי באים לידי ביטוי בתנועות פוליטיות, וזה כביטוי לאופי הקשר שבין משילות ללאומיות. התיאוריה לובשת אידיאולוגיה פוליטית בימין החדש האירופאי. סיכום ומסקנות: אתמצת את טיעוניי ואציג את מסקנותיי בדבר אופי הקשר בין המשתנים הנחקרים- משילות ולאומיות.

פרק א: משילות והמשילות החדשה:

"european governance concerns the way in wich the union uses the power given by its citizens. reform must be started now.."(european governance-a white paper, pp:3)

מושג המשילות משמש חוקרים כמושג מאגד, המציין את מכלול התמורות המתרחשות בתפקידה של המדינה המתועשת ואת הופעתו של דגם חדש של הסדרים לקביעתה וליישומה של המדיניות הציבורית. המשילות כרוכה בהסדרים מוסדיים המשלבים ברשת המדינית "שחקנים" שאינם "שחקני" המדינה (על לאומיים, תת-לאומיים ופרטיים). אלה נוטלים מידי המדינה את המונופול על המשאבים המוסדיים הנדרשים לתהליך הממשל. מושג המשילות מספק מסגרת תיאורטית חדשה להבנת השינויים המתרחשים ביחסים בין המדינה לחברה ( מנחם ולהט,2006, ע"מ: 399). תהליכים אחדים מחוללים תמורות בתפקידה של המדינה בעשורים האחרונים, וביניהם העלייה בחשיבות השוק (בעקבות אימוץ אידיאולוגיות ניאו-ליברליות ותהליכי הפרטה הנלווים לכך). תהליכים אלה שינו את הסביבה שבה פועלות המדינות, והתמודדותן עם תמורות אלה הביאה להופעת דגמים והסדרים מוסדיים חדשים של תהליכי עיצוב ויישום המדיניות (שם, ע"מ: 400)תופעת המשילות החדשה מהווה מעיין סגירת מעגל של ההתפתחויות הפוליטיות במהלך המאה ה-20. בעידן שלאחר מלחמת העולם השנייה התרחש תהליך של התרחבות המדינה, בשנות השמונים החל תהליך של התכווצות המדינה, ומראשית שנות התשעים אנו עדים לשלבים ראשונים בהתהוות מודל חדש לממשל, הלוא הוא מודל המשילות. התומכים בדגמי המשילות גורסים כי אין מדובר בהתרוקנות המדינה, מכיוון שאין לראות את יחסי הכוחות בין "השחקנים" השוניםכיחסי סכום אפס, אלא כיחסי סכום חיובי, מאחר שהצטרפותם של השחקנים החדשים מעלה את סך המשאבים השונים שניתן להשתמש בהם בתהליכי מדיניות ציבורית.המדינה המודרנית אופיינה כמודל היררכי על ידי ובר, וזה נתפס כטיפוס אידיאלי מרכזי בהבנת המדינה ותפקודיה. בייסודה של פרספקטיבת המשילות מצוי דימוי שונה של המדינה. אומנם נותר בידי המדינה הפיקוח על בסיסי כוח ייחודים בחברה, כגון החקיקה והרשות המבצעת, אך בו בזמן, המדינה ושחקניה נעשים תלויים יותר "בשחקנים" חברתיים אחרים. לכן בליבת הסדר המשילות מתבססים נהלים ופרקטיקות של ניהול רשתות, זה לצד זה, במקום ניהול מדרגי היררכי, שהוא ממהות הדגם המסורתי(שם). משילות ברמות ניתוח שונות וכתופעה כללית: מאז שנות השמונים קונספט המשילות יוחס לקבלות החלטות לאומיות, אזוריות וגלובליות.

גמישותו של המושג מסביר את שכיחותו הרבה כיום. למרות השוני ברמות הניתוח השונות נראה כי המושג משילות מייצג תופעה אחת, כפרגמנטציה של שלטון פוליטי (krahmann,2003,ע"מ: 323). ברמת הניתוח של משילות אזורית, המושג משילות מתייחס למורכבותו של הליך קבלת ההחלטות multilevel decision making[4], בעקר בתוך האיחוד האירופי אשר משמש סוכן משילות, תוך יצירת פרגמנטציה של השלטון בקרב שחקנים מדינתיים, שחקנים חצי מדינתיים ושחקנים על מדינתיים (שם, ע"מ: 325-329).ברמת הניתוח של משילות עולמית, מוצעת מערכת עולמית, או חברה עולמית, לרוב רגולציות של יחסים על לאומיים ובין לאומיים, כאשר רוב החוקרים סבורים כי מושג זה מתרכז בעולם המתועש.מדינות רבות הכירו בגבולות יכולתן להתמודד עם בעיות עולמיות, ותהליכי הגלובליזציה תרמו ליצירת רשתות בין ממשלות לאומיות, ארגונים בינלאומיים, וארגונים א-לאומיים ngo)), כול אלה משתפים פעולה במשילות העולמית (שם, ע"מ: 329-330).ברמת הניתוח של משילות לאומית, ההתייחסות דומה לרמות הניתוח האזורית והעולמית במובן של פרגמנטציה של הכוח הפוליטי, בכך ניתן להשיג יעילות ואפקטיביות, באמצעות כניסה של שחקנים חדשים להליך קבלת ההחלטות הפוליטי (שם, ע"מ 324-325).למרות ההבחנה בין רמות הניתוח, נראה כי בתופעת המשילות קיים רציונל ברור ואחיד, אשר בכול רמת ניתוח בא לידי ביטוי בצורות שונות, ולכן, כפי שkrahman (2003) כמו גם מנחם ולהט (2006) טוענים, ניתן להתייחס למשילות כתופעה אחת כללית בעלת מספר מאפיינים: ביזור של האוטוריטה הפוליטית, פתרונות שוק תוך אימוץ של האידיאולוגיה הניאו-ליברלית[5] וניהול רשתות אופקי (בניגוד לדגם המסורתי האנכי). המשילות החדשה:השימוש הקונספטואלי במושג משילות נמצא רק בדיון האקדמאי-אליטיסטי. הוא עדיין לא פרץ אל עבר השיח הפוליטי הפופולארי (pierre, 2000, ע"מ: 5). כאשר החל הדיון במשילות, כאמור, עבר המושג אבולוציה בפרקטיקה ובתיאוריה. כיום המשילות החדשה היא הדומיננטית. הישנה מתמקדת במדינה ולדרך בה יש להנהיג את החברה (state centric), בעוד שהמשילות החדשה, מתמקדת בשלטון עצמי (social centric), שתי הגישות מציבות את המדינה כמרכז הכוח הפוליטי (שם,ע"מ 3).הדיון בנושא שליטת המדינה בחברה הונע על ידי מספר התפתחויות, כיום הטענה הרווחת היא כי המדינות נמצאות תחת עומס יתר, והן אינן מסוגלות לעמוד בבעיות ובאתגרים שמציבה החברה.

בשנות השמונים והתשעים במאה הקודמת, התווסף לכך משבר כלכלי חמור ברוב המדינות המערביות. המשבר אילץ את המדינות לחתוך בשירותים הניתנים לחברה, מה שהביא לעליה של גישות חדשות לשירות הציבורי ולהכוונת החברה על ידי המדינה ( שם,ע"מ: 4).התפתחות אחרת שתרמה לדומיננטיות של גישות משילות היא התגברותה של הגלובליזציה, כאשר מקומה של המדינה בחברה נחלש, בייחוד בשעה שיכולת המדינה להנהיג את החברה נפגע תחת הגלובליזציה הכלכלית (שם,ע"מ: 5). לאחר שהבהרתי את הרקע להתפתחות גישות משילות, אטען כי האיחוד האירופי הוא צורה מובהקת של ארגון משילות אזורי, אך לפני כן בפרק הבא אדון בתופעת הלאומיות, לאחר מכן אקשור בין המושגים. פרק ב: לאומיות: פרימורדיאליזם אתני או סטרוקטורה מודרנית?:את הפרק בנושא לאומיות, אתחיל בגישתו של סמית (2000) המציע תזה אקלקטית בספרו "האומה בהיסטוריה". לדידו, האתנו-לאומיות מושתתת על משמעויות, זיכרון, מיתוסים, סמלים, ערכים, דרכם ניתן להניע אנשים לפעולה פוליטית (freeman, 1998,ע"מ: 18). גישתו של סמית מבוססת על שני מושגי יסוד שיש להבהירם, האומה ופרימורדיאליזם. מושג האומה מתייחס אל אוכלוסיית אנשים שיש לה שם, השוכנת בטריטוריה היסטורית או במולדת ולכל חבריה יש מיתוסים וזיכרונות משותפים, תרבות ציבורית המונית, כלכלה אחת וזכויות וחובות משותפות. המונח לאומיות, מתייחס אל תנועה אידיאולוגית החותרת להשיג ולקיים אוטונומיה , אחדות וזהות בשמה של אוכלוסייה שכמה מחבריה מאמינים שהיא אומה בפועל או בכוח (סמית, 2000,ע"מ: 15). לדידו של סמית, בבסיס האומה עומד רעיון הפרימורדיאליזם אשר מדגיש את העובדה שלתכונות ולתצורות חברתיות נודעת השפעה מכרעת על חייהם של אנשים. זוהי השפעה החפה במידה רבה מאינטרס רציונאלי ומשיקול פוליטי. לדוגמא: קרבת דם ומוצא, שפה, דת ומנהגים, וכמו כן טריטוריה היסטורית(שם, ע"מ: 19).סמית מגדיר שני אבות טיפוס של לאומיות, העומדים בבסיס האומה. בשתיהן חייבים כל יחיד ויחידה להשתייך לאומה בכדי לשרוד, אך האחד, רואה באומה כהתארגנות על בסיס אזרחי-וולנטרי, בה לכול פרט ישנה הזכות לבחור אם להשתייך אליה (התאגדות פוליטית חוזית).

השני, תופס את האומה כהתארגנות אתנו-אורגנית, בה הפרט נולד לאומה ואופייה ורוחה טבועים בו. האומה נתפסת כעיקרון רוחני וכגוף שלם והומוגני העולה על אבריו הבודדים (שם,ע"מ: 20-21). אולם בכדי להציג את מורכבות התמונה, סמית מסכם זאת בטענה כי כול לאומיות וכול התפיסות של האומה מורכבת מיסודות רבים בממדים שונים, וולנטריסטים ואורגניים, אזרחיים ואתניים, פרימורדיאליים ואינסטרומנטליים (שם, ע"מ: 42). ההסבר אתנו– סמלי, של אומות ולאומיות, הוא ליבת התזה של סמית, גישה זו גורסת לקשר ישיר ובלתי מתפשר בין אומות ולאומיות בעידן המודרני, לבין זהויות תרבותיות ורגשות קיבוציים קודמים-קמאיים. ההבנה האתנו-סמלית מציעה מספר נקודות רלבנטיות לדיוננו: ראשית, אומות מודרניות אינן נוצרות יש מאין אלא הן מושתתות על תקדימים טרום מודרניים, ובמיוחד העבר האתני. שנית, ההבחנה בין הקהילה האתנית לבין האומה- הקהילות האתניות מאופיינות בדגש על מיתוסים של האבות הקדמונים וזיכרון היסטורי משותף, בעוד שהאומה מוגדרת בטריטוריה בה נמצאת תרבות המונים. שלישית, התהוות מיתוסים אשר מגדירים את אופיין הייחודי של קהילות אתניות. רביעית,חקר נתיבי התהוותה של האומה מושתת על הצורך לנתח את עליית האומות במונחים של קשרים אתניים קודמים ותצורות עממיות קודמות (שם, ע"מ: 83-88). לסיכום, לפי גישתו של סמית המשתנים האתנו-קמאיים הם המסבירים את הופעתה ושרידותה של הלאומיות. אך באשר עולה הצורך לדיון עכשווי בתמורות אשר מתחוללות בתפיסות לאומיות, הכלים התיאורטיים אשר סמית מציע אינם מספקים בכדי לקדם אותנו להבנה כוללת של המציאות בת זמננו. לדוגמא, מסקנתו בדבר האיחוד האירופי, כי זה בהיותו חסר מיתוסים, זיכרונות וסמלים מאחדים, יתקשה להתקיים (שם, ע"מ: 98). זו הנחה שאובה מהתיאוריה עליה הוא אמון, אך חוטאת בהסבר לתופעות בשטח. לכן הגישות המודרניות, כמו זו של הובסבום, עוזרות בניפוק כלים תיאורטיים אשר לכול הפחות באמצעותם ניתן לזהות את התמורות המתחוללות, ולכל היותר כלים אלה מתיימרים להציע אלטרנטיבה ללאומיות המוכרת לנו היום.

הובסבום אריק בסיפרו "לאומים ולאומיות", מבקר את אותם משתנים פרימורדיאליים כהסבר ללאומיות, ומציע כי המוטיבים אשר סמית אמון עליהם, הם רק בעלי אצטלה קמאית. סמית טוען כי הגישות הפוסט מודרניות דבקות בדקונסטרוקציה בתפישת הלאומיות והאומות, מתוך אמונה כי האומות והלאומיות הן הבניות חברתיות. מדינת הלאום, סמלים לאומיים, נרטיבים היסטוריים, הם כולם כאחד תוצר של הינדוס חברתי (סמית, 2000,ע"מ: 73-74). פירוק המבנה החברתי למרכיביו הינו אפשרי, וכן חושף את הפן האליטיסטי של השולטים באידיאולוגיית הלאומיות. גישות שכאלה מתעלמות מהבסיס העממי של הלאומיות, כיצד מסורות ותרבויות עממיות השפיעו על האליטות ועל פעולותיהן. כמו כן גישות אלה רואת רק את ההווה כמה שמכתיב את העבר, ולא את העבר כמשפיע ולוקח חלק בעיצוב ההווה (שם,ע"מ: 82-83). הובסבום טוען כי השלב העכשווי בלאומיות, שהוא ביסודו תביעה אתנית קבוצתית, מתבדל ומפלג, ואיננו מציע מצע חיובי או תקווה כמו בעבר. הלאומיות מנסה ליצור מחדש את המודל המקורי, דהיינו מדינת לאום טריטוריאלית הומוגנית מבחינה לשונית ואתנית (הובסבום, 2006,ע"מ: 196). לאומיות או אתניות היא תחליף לגורמים מלכדים בחברה מתפוררת, כאשר החברה נכשלת, הלאום מתגלה כערובה אולטימטיבית (שם, ע"מ: 199). הדמיון לכמה תופעות אתניות/לאומיות הוא ברור, הן חותרות ליצור מחדש זיקה לאמונה דתית המייחדת את הקבוצה (שם, ע"מ: 201). על שום כך, הבלטה של אתניות או שפה, אינה מספקת כול הנחיה לעתיד, גם כאשר מדינות חדשות נולדות על בסיס קריטריונים כאלה. זו רק מחאה כנגד הסטאטוס-קוו, או ליתר דיוק, נגד האחרים שמאיימים על אותה קבוצה שמוגדרת לפי האתניות שלה (שם, ע"מ: 202). הובסבום מגמד את תופעת הלאומיות בטענו כי זו היא תוצרה של המצוקה והרעב, וכי זה בא לידי ביטוי ברצון להשתייכות ב"פוליטיקה של זהות", אך לא בהכרח לאומית. הלאומיות היא סימפטום למחלה ולא הריפוי שלה, ולמרות זאת נוצרת אשליה בדבר לאומים ולאומיות ככוח עולה אשר אין לעמוד בפניו (שם,ע"מ: 203). לכן כול התנועות שפועלות למען אינטרסים אזוריים/מקומיים, או מגזרים נגד השלטון המרכזי ובירוקרטיית המדינה , יעטו (אם יוכלו) אצטלה לאומית, תוך אימוץ רטוריקה בסגנון אתני-לשוני (שם,ע"מ: 204). עלייתה של התסיסה הבדלנית האתנית קשורה לדה קולוניזאציה.

לדידו, מדינות הוקמו בתחומים של ממשל קולוניאלי, והגבולות הותוו ללא קשר לתושבי הקולוניות, הם פוצלו או צורפו לפי שיקולי נוחות או פוליטיקה מקומית(שם, ע"מ: 205). במילים אחרות, הגל הנוכחי של תסיסה אתנית, היא תגובה לעקרונות הלא אתניים והלא לאומיים בהקמתן של מדינות בעולם במאה ה-20, אך אין בתגובות אלו בכדי לספק עקרון חלופי להבניה הפוליטית המחודשת של העולם במאה ה-21.לכן, כיום מדינות קטנות הן בנות קיימא לא פחות ממדינות גדולות, בשל עלייתה של הכלכלה הטרנס-לאומית על חשבון הכלכלה הלאומית. לאומיות מערב אירופית, בדלנית, דוגמת זו של הסקוטים, הוולשים, הבאסקים והקטלנים מגלה העדפה בעקיפת הממשלות הלאומיות בעתירתן ישירות לבריסל כ"אזורים". כאשר תנועות בדלניות (של לאומים קטנים) רואות שסיכוייהן הטובים ביותר לכונן עצמם כתתי יחידות של גוף פוליטי כלכלי (כמו האיחוד האירופי), הן נוטשות את המטרה הקלאסית של תנועות כאלה. קרי נטישה של המטרה בדבר מדינת לאום עצמאית וריבונית (שם, ע"מ: 211-212).גישתו של הובסבום לוקה בשתי נקודות תורפה, הראשונה היא כי דבקותו במניפולציות אליטיסטיות כמשתנה מסביר ללאומיות, לוקה בשטחיות הנובעת מאליטיזם מוגזם, כמו כן, הובסבום נשען בניתוחיו רק על ההווה, וכפי שסמית מכנה זאת הוא לוקה "בעכשוויזם מעוור". למרות השוני הרב בין הגישות השונות, ישנה נקודה משיקה. גם הובסבום וגם סמית, מבדילים בין מדינות הלאום לבין הקהילות האתניות. ההבדל אצל הובסבאום טמון בעובדה שהקולוניאליזם יצר מדינות לאום שלא באו בחשבון עם קהילות אתניות שונות (ומכאן התסיסה האתנית במדינות כאלה). לעומתו, ההבדל אצל סמית טמון בעובדה שביסוד האומה טמון מרכיב אתני שבא לידי ביטוי במיתוסים, שפה, זיכרון קולקטיבי ועוד. ברם, זו הנקודה העיקרית אשר ארצה לטעון, כאמור המובחנות התיאורטית בין הקהילה האתנית לבין האומה. בשתי הגישות יש התייחסות למתח בין האומה והלאומיות לבין המימדים האתניים שבם. בין אם זה פוליטיקה אליטיסטית, או ביטוי אמיתי לרגשות קמאיים,נראה לי כי הדיון האתני רלבנטי להבנת תהליכים פוליטיים בני זמננו כמו פרויקט ההאחדה האירופי. ההאחדה האירופית מתהווה כבסיס פוליטי משותף לאומות השונות ביבשת ואטען כי העמקתו של האיחוד מחליש את הקשר בין האומה לקהילות האתניות ובמילים אחרות התחזקות הרגיונליזם כחלק מתהליכי גלובליזציה. בפרק הבא אראה כיצד לכוחות פוליטיים לוקאליים יש אינטרס באחדות האירופאית.ג. גלובליזציה ורגיונליזם: משילות אזורית אירופית:

"the union must renew the community method by following a less top to down approach…establish a more systematic dialogue with representative of regional and local governments…at early stage in shaping policy" (european governance-a white paper, 2001,pp:4)

לאחר שהבהרתי את מושג המשילות ואת הלאומיות, בפרק זה אפיח חיים במושגים התיאורטיים כפי שהם באים לידי ביטוי במציאות האירופאית. תחילה אציג את האיחוד האירופי כצורה של ארגון משילות, כפרויקט אירופאי רגיונאלי, ולאחר מכן אתייחס לחיבור בין הגלובליזציה האירופית לבין התחזקות הלוקליזציה באירופה.

ראשית האיחוד האירופי הוא חלק מתופעה אוניברסאלית כללית, כאשר הרגיונליזם חזר לשיח בלימודים בינלאומיים. הרגיונאליות החדשה עלתה בקונטקסט של שינוי כללי במבנה של המערכת הגלובלית. תופעה זו הינה עולמית, וכיום היא מתהווה יותר מאי פעם. תופעת זו משקפת את הקשרים העצמאיים של הכלכלה הפוליטית בת זמננו ואת הקשר בין גלובליזציה ואזוריות (hettne&soderbaum,2000, ע"מ: 457).מאחר שתופעת האזוריות החדשה קשורה למבנה הגלובלי ולתהליכי גלובליזציה, לא ניתן להבינה באמצעות מקרי מבחן בודדים של אזורים ספציפיים. תיאוריה גלובלית חברתית חייבת לנטוש את המדינה כיחידת ניתוח מרכזית ולקשר בין מיקרו-רגיונליזם (לדוגמא אזורים תוך אירופאים) לבין מקרו רגיונליזם (eu) (שם,ע"מ: 460). השאלה המתבקשת היא מה מקומה של המדינה המודרנית בת ימינו תחת האחדה רגיונאלית, כמו האיחוד האירופי? שתי גישות קיימות בספרות המקובלת. האחת גורסת כי סמכותה של המדינה נשאב מעלה אל עבר מוסדות וקורפורציות בינלאומיות, כלכליות וחברתיות, וכן גם נשאב מטה אל עבר גופים תת מדינתיים (pierre, 2000,ע"מ: 202-203). השנייה גורסת כי רבים ממהרים לבשר על שקיעתה של מדינת הלאום, טרם עת.ohame (2000) טוען כי בימינו מדינת הלאום אינה מתפקדת, כיחידת ארגון לפעילות האנושית ולפעילות הכלכלית.

לדידו, המדינה מתעלמת מהקשר האמיתי שקיים בין אוכלוסיות שונות במפה הכלכלית העולמית, הגבולות החשובים שמפרידים בין "מדינות אזוריות", אלה נתחמים על ידי "היד הנעלמה" של כוחות השוק העולמיים (ohame,2000,ע"מ: 93).מדינות האזור הן אזורים כלכליים, לעיתים הן נמצאות תחת גבולות מוגדרים של מדינה מסוימת ולעיתם לאו לדוגמא: צפון איטליה, ווילס, קטלוניה אלזס לורן, בדן ווטנברג, כמו כן מבחינה כלכלית ארה"ב היא אוסף של מדינות איזור שונות. לכול אחד מן האזורים הללו יש את מפתח ההצלחה בזירה הבינלאומית הכלכלית (שם,ע"מ 94). כול עוד מדינת הלאום אינה דוגלת בכלכלה לאומית מרוכזת, אין ניגודי אינטרסים בין מדינות האזור למדינות הלאום (שם,ע"מ: 98).מול גישה זו, יש הגורסים כי הדיון בשקיעת המדינה הוא מוגזם. לדידם, אין עדיין כלכלה גלובלית אשר יכולה להוות תחליף לכלכלה בינלאומית, וכי הכלכלה הלאומית עדיין מכתיבה את הטון, הן ברמה הלאומית והן ברמה הגלובלית. דוגמא לכך היא מחקרה של cegloeski (2000) על הגבול בין ארה"ב וקנדה. אלו הן מדינות שיכולות להוות מקרה בוחן לטענה כי הכלכלה הגלובלית מפוררת את מדינות הלאום, ויוצרת ישויות כלכליות נפרדות, כאשר לגבול המדיני אין משמעות. הנתונים האמפיריים מוכיחים כי בניגוד לטענה המקובלת, לגבול יש משמעות כלכלית: מייצרים חסמים למעבר טובין, שירותים וייצור. סטנדרטים של ייצור, בריאות, בטיחות, איכות הסביבה וכו.. כלומר הגבול הפוליטי עדיין מהווה חסם כלכלי, לראייה הסחר בין פרובינציות קנדיות עדיין גדול בהרבה מאשר בין מדינות בארה"ב (cegloeski,1998, ע"מ: 106).הגישה השלישית היא המגוונת והכוללנית יותר, זו גורסת כי ההבחנה בין המדינה והגלובליזציה היא אילוזיה שמטעה את המשך הניתוח. לדידם, השתנות המדינה היא לב ליבה של תהליך הגלובליזציה, ויתרה מזו, התהוות הצורה הגלובלית משובצת בצורות ובמוסדות מדינתיים. גישה שכזו מכילה רמת שונות גבוהה יותר בין מדינות שונות באזורים שונים בעולם. תהליכי גלובליזציה אשר מתרחשים באירופה לאו דווקא מתרחשים או יתרחשו במזרח אסיה (pierre,2000,ע"מ: 204). המשילות המחוזיות היא למעשה פרויקט של כמה מדינות אשר מעוניינות בגלובליזציה. האיחוד האירופי הוא חלק מתהליך של רגיונאליות עולמית, ויחד עם זאת הוא מחזק ומחולל את התהליך עצמו. כאמור, גישה זו מחדדת את ההכרה כי הרגיונאליות האירופאית מתהווה בדמות ארגון משילות שיכול להביא לכדי סדר עולמי חדש[6]. האיחוד האירופי כסוכן משילות:

the union's first step to reform successful at home in order to enhance the case for change at an international level"( european governance-a white paper, 2001,pp:26)

מאז סוף מלחמת העולם השנייה אירופה עוברת תהליך חסר תקדים של אינטגרציה. התהליך החל ממספר נסיבות היסטוריות משמעותיות ובלתי ניתנות לעצירה: הבנייה הכלכלית המחודשת של אירופה ההרוסה, מיתון המתח הפרנקו-גרמני אשר אפיין את מרכז היבשת, ההבנה כי לא ניתן אלא רק להצטרף לגרמניה ככוח העיקרי במרכז אירופה, הפחד מהשפעה סובייטית, האינטרס האמריקאי בדבר שוק אירופי משותף שיצרך טובין אמריקאי , בלימת התפשטות הקומניזם וכן ההבנה האירופאית כי מדינות הלאום ביבשת הן מקור המלחמות ויש לבנות גוף על לאומי (heyood,2002, ע"מ: 146-147). בשנים האחרונות גדלה בספרות ההתייחסות לאיחוד האירופי כמבנה משילות במספר רמות שונות, שמכיל: מדינות ותתי מדינות, ציבורי ופרטי, בינלאומיות ועל לאומיות. כול "השחקנים" באים במגע ברשתות סבוכות ומגוונות אופקיות ואנכיות. כלומר מדינות אירופה אינן בעלות מונופול בלעדי, הן ברמה האירופית והן ברמה הפנימית (pierre,2000,ע"מ: 242). קיים קושי לקטרוג מבנה האיחוד, זהו אינו קונפדרציה של מדינות עצמאיות, האיחוד מכיל אלמנטים בין-ממשלתיים וכן אלמנטים א-ממשלתיים. זוהי הדוגמא המשוכללת ביותר לאינטגרציה אזורית (heyood,2002, ע"מ: 148). ניתוח המדינה בצורת המשילות מדגיש מעבר מדגם ממשלתיות צנטריפטלית(שואף למרכז), לדגם ממשלתיות צנטריפוגלי (שואף להתרחבות מעגלית). בדגם הצנטריפוגלי המדינה שואפת להגביר את נקודות המגע שלה עם הסביבה שמחוץ לה.

ביטויי המצב הם: הסרת פיקוח ממשלתי בתקנות והגבלות, ביזור סמכויות ומתן כוח וסמכות לרשויות מקומיות (שם) אחד האתגרים למדינה בהקשר זה, הוא להעביר אחריות מהרמה הלאומית לרמה המקומית קהילתית. לכן עולות דרישות ממשיות לחיזוק גופים אזוריים-מקומיים. דוגמאות לכך הן: הפרלמנט הסקוטי שהוקם ב-1999, אשר מגלם את האינטרס של כוחות פוליטיים שונים באיחוד האירופי לקדם את האיחוד בצורת "איחוד האזורים האירופי". כאשר לגופים האזוריים תהיה גישה ישירה למוסדות האיחוד, תוך עקיפת הרמה הלאומית (שם,ע"מ ,100, ראה גם הובסבום, 2006, ע"מ: 212).מכאן שהמשילות האזורית האירופאית מציבה אתגרים כלכליים, שלטוניים ולאומיים, למדינות החברות:1. הפחתה בסמכות המדינה תחת אחדות השוק האירופי בכול הנוגע לרגולציה כלכלית , מטבע, ובטחון חוץ.2. איבוד הגמוניה אידיאולוגית אל עבר פלורליזם קונסטיטוציונלי בין המדינות השונות.3. האיחוד מערער את הטענה כי דמוקרטיה יכולה לתפקד רק תחת הומוגניות לאומית.4. האיחוד מפריד בין זכויות האדם לבין לאומיות ואזרחות.5. האיחוד הוא אפשרות והזדמנות חדשה, לדרישות של תנועות לאומיות שאינן מופנות למדינות האם (keating, 2004,ע"מ: 369).keating (2004) שם דגש על האתגר שבאינטגרציה האירופאית ובכך נחשפת אי התאימות בין הגבולות הלאומיים, הכלכליים לבין גבולות אתניים. בטענה זו אדון בפרק הבא.פרק ד: גבולות משתנים: לאומיים כלכליים ואתניים: ההבחנה בין גבולות לאומיים, גבולות אתניים וגבולות כלכליים באיחוד האירופי, פותחת צוהר להבנת התהליך הפוליטי הרגיונאלי שמתהווה ביבשת. keating (2004) גורס כי, הבחנה זו קיימת מאז גיבושן של המדינות במאה ה-19, כאשר ,במידה רבה, האיחוד האירופי "טורף את הקלפים". יש הרואים בו כקשת על לאומית אשר שמה קץ לבעיית הלאומים, אחרים מדגישים צורות פוסט-לאומיות. בכול אחד מן המקרים הקשר בין טריטוריה, תפקוד וזהות, משתנה (keating, 2004,ע"מ: 369).פוסט סוברניות, היא גילום האינטגרציה האירופאית שמספקת חלל חדש לתביעות לאומיות. חלק מהתנועות המסורתיות ששאפו לסוברניות מוחלטת, כיום שואפות לפוסט סוברניות, הכוונה בכך שכיום תחת האיחוד, הסוברניות היא אינה ביד המדינה, האיחוד מהווה אופציה חדשה להגדרה עצמית של מיעוטים. תנועות לאומיות רגיונאליות אשר תחת שלטון מדינת האם שאפו לעצמאות מוחלטת, כיום שינו את שאיפותיהן לכדי הגדרה עצמית תחת המסגרת האירופאית החדשה.בשנת 2003 התנועה הלאומית הבאסקית העלתה תוכנית בדבר הקמת מדינה חופשית הקשורה לספרד אך מקושרת ישירות לאיחוד האירופי. בשנת 2001 התנועה הלאומית הוולשית ציינה כי בקונטקסט של האיחוד האירופי, אין עוד צורך בעצמאות לאומית, גם התנועה הלאומית האירית היא פן אירופאית (שם,ע"מ: 369-370). התהוות איחוד העמים באירופה, מחד גיסא ממתן את השאיפות הפוליטיות בדבר עצמאות מדינית ושבירה של מדינות הלאום האורגניות, ומאידך גיסא מחזק את הלאומיות הרגיונאלית ככר לגיטימציה להגדרה לאומית רגיונאלית תחת כנפי האיחוד.

מצב הפוליטי החדש באירופה יצר תפיסה רגיונאלית חדשה, אשר חותרת להגדרה עצמית וטריטוריאלית, אך זונחת את משמעויות הלוואי של מדינת לאום מסורתית. הדגש המשמעותי ביותר הוא על עצמאות כלכלית אזורית עם השוק האירופי וכן עם השוק הגלובלי. כך נוצרת תחרות כלכלית רגיונאלית, בתוך אירופה, ובין אזורים באירופה לבין השוק הגלובלי, כאשר הקשרים הם ללא תיווכה של מדינת האם (שם,ע"מ 374).עלייתו של המושג "מדינה אזורית" מתייחס לאפשרות כי ייתכן שיחליף בעתיד את מדינת הלאום המסורתית. כלומר זוהי פרדיגמת התפתחות המבוססת על כלכלה חופשית אזורית. כיום האיחוד האירופי מעודד את החלשת מדינת הלאום לעומת פיתוח אזורי מוגבר. לסיכום האיחוד כמבנה מוסדי ורעיוני מאפשר לשחקנים שאינם מדינות ריבוניות, לצבור כוח, הכרה ולפעול ( שם,ע"מ: 383, ראה גם:ohame,2000). בעבר הגבול הפוליטי בין מדינות הלאום היווה גם תיחום כלכלי לאומי ואתני, באותה עת פרחה מדינת. כיום כפי שטענתי קודם, גבולות אלה מטשטשים, ולעומתם אחרים מתחזקים. הכוחות הרגיונאליים החדשים מעלים על נס גבולות הדרה הן במובן הפוליטי (האיחוד האירופי- איחוד העמים), הן במובן הכלכלי (תחרות בין-אזורית בתחומי האיחוד ומחוצה לו) והן במובן האתני (אתנו-רגיונאליות). זה, במידה רבה, לב ליבו של האיחוד האירופי. הגבולות המשתנים הם האינדקס שיבנה את אירופה המאוחדת ( keating2004, ohame 2002, heywood 2002, freeman, 1998). במסגרת הבניית האזוריות החדשה באירופה התמסדו תהליכי דה צנטרליזציה במדינות הלאום שהונעו, באמצעות סגנון פוליטי חדש בדמותן נאמנויות אתניות וזהויות אזוריות. הלאומיות הביאה את בניית מדינת הלאום, והרס האימפריות העל-לאומיות, לעומת זאת הפוליטיקה האתנית מעמידה בספק את שרידותה של מדינת הלאום לטווח הרחוק (heywood,2002,ע"מ: 169). דוגמאות לכך ניתן למצוא במקומות שונים בעולם: בחבל קוובק שבקנדה, סקוטלנד וווילס באנגליה, קטלוניה והבאסקים בספרד, קורסיקה בצרפת פלנדריה שבבלגיה, הליגה הצפונית שבאיטליה, האובורג'נים באוסטרליה, האינדיאנים בארה"ב והמאורים בניו-זילנד. כול אלה ועוד, מייצרים לחץ חברתי-פוליטי לקידום דה-צנטרליזציה של מדינות האם שלהם (שם, ע"מ: 170).הפוסט-סוברניות האירופאית משנה את הזהויות החברתיות המסורתיות. זה בשילוב עם מצבה החלש של המדינה (כלכלית תרבותית ופוליטית).

בנסיבות אלה ייתכן כי אתניות תחליף את הלאומיות כעיקרון המארגן את החברה, זו מסוגלת ליצור זהות אורגנית בפרט, איפה שהמדינה רק נחלשת (שם, ע"מ: 171). פרק ה: לאומים וקבוצות אתניות באירופה:לאחר סיום המלחמה הקרה, רווחה האמונה כי האו"ם יוכל להשליט סדר עולמי-פוליטי המושתת על חירות והתפתחות. מעטים הבחינו כי חזון זה יאוים במספר קונפליקטים אתניים וקונפליקטים לאומיים. האידיאל האוניברסאלי של האו"ם מאותגר בפרקטיקולריזם חדש (freeman,1998, ע"מ: 15). התמוטטות השלטון הקומוניסטי, הקנה לתנועות אתנו-לאומיות הזדמנות ומוטיבציה מחודשת. התפתחות זו מתנגשת עם הדמוקרטיה הליברלית, מפני שהיא מבוססת על אזרחים אינדיבידואלים, בעוד שהאתניות אינה מתקבלת בספרה החברתית כעקרון מנחה להתארגנות פוליטית (שם). פרימן מחדד את הפער בין האתנו-לאומיות לבין הלאומיות הדמוקרטית הליברלית. לשיטתו האתנו-לאומיות מבוססת על רגשות קיבוציים בעוד שהדמוקרטיה מבוססת על רציונאליות. ההגמוניה הליברלית-דמוקרטית של תקופת הנאורות הולידה ריאקציה אתנו-לאומית. עם סיום המלחמה הקרה ונפילת הגוש הסובייטי נחשפה התרמית בדבר חוזקה של ההגמוניה (freeman, 1998, ע"מ: 16).מצב זה מתקיים במדינות הפוסט-סובייטיות שמתהוות לאחר נפילת הגוש הסובייטי, אך לא רק בהן. לאחר המלחמה הקרה התפתחה ציפייה כי האבולוציה של החברה האנושית בשילוב עם ההתפתחות הטכנולוגית, גידול באוכלוסייה וחלוקת העבודה החברתית, יובילו להטמעה של קבוצות קטנות לחברות מורכבות. המצב אמור להביא לדעיכת האתניות ככוח פוליטי. בפועל נתברר שלכל מדינה יש אופי אתני אך לא לכול קבוצה אתנית יש מדינה (שם, ע"מ: 17). לא רעיון המדינה ולא הדמוקרטיה הליברלית, הופכים את המדינה לחסינה מאתגרים אתנו-לאומיים. זאת משום שקיימת חוסר בהירות בגבולות הקונספטואליים בין אתניות (העם והאומה), והחיבור בין הכלכלה הבינלאומית לתת-לאומית.הפרימורדיאליזם מדגיש את כוחה של האי רציונאליות[7] באופיים של קשרים חברתיים ומסביר את הקשרים האתניים ואת כוחם. אך טענה זו ממעטת בלתת חשיבות ביכולת לבצע מניפולציות על קבוצות אתניות במסגרת פוליטית ואינה יכולה להסביר כיצד אנשים מקריבים עצמם לקבוצות שאינן בעלות הומוגניות אתנית כמו אידיאולוגיה (שם) לכן ניתן לטעון כי התחייה האתנית אינה תוצר בלבדי של פרימורדיאליזם אלא, בשילוב עם השפעתה של המדינה המודרנית על קשרים פרימורדיאליים. כלומר הפרימורדיאליזם אינו רק תגובה לשינוי במודרניות אלא גם ככלי אשר מנצל אותה, ואין להחשיבו כאופוזיציה למודרניות אלא כחלק ממנה.

זהויות פרימורדיאליות לעיתים מהוות כלי לאינטרסים פוליטיים, והן עלולות לעבור מניפולציות שונות (שם,ע"מ: 20). אליטות יכולות להניע קבוצות אתניות למטרות פוליטיות, לעצב מחדש את הזהויות השונות ואף ליצור קבוצות אתניות חדשות ועמים חדשים (שם,ע"מ 24). בכך פרימן משלב בין הגישות השונות לניתוח הלאומיות של סמית והובסבום וקושר זאת בהיבט הרגיונאלי. בניית מדינת הלאום המודרנית מציבה חיים משותפים ותרבות משותפת. בראייה זו תהליך הבנייה הוא הליך מתמשך אשר עלול לכלול בתוכו הרס, איחוד, שינוי, או אף המצאה של קבוצות פרימורדיאליות. העובדה כי מדינת הלאום אינה מחליפה, אלא מושתת על קשרים אתניים, בכך מספקת את הבסיס לאתגר האתנו-לאומי. סיפורה של מדינת הלאום מכיל מוטיבים היסטוריים משותפים אשר מכלילים חלקים ומדירים אחרים (שם,ע"מ: 26).בעולם בו הבירוקרטיה המדינית היא א-פרסונאלית, ושווקים כלכליים גלובליים שולטים, האתנו לאומיות מציעה קומבינציה של סולידאריות אפקטיבית וכוח פוליטי. כאשר כוח ההחלטה זולג לארגונים א-לאומים ו/או על לאומיים, לקבוצות תת מדינתיות אתניות נוצר אינטרס לעקוף את מדינות האם שלהן לרמות גבוהות יותר. בהן נמצא הכוח הפוליטי אשר יאפשר להם אוטונומיה ברמה הלוקאלית. מכאן שגלובליזציה ואתניות תומכות אחת בשנייה (שם,ע"מ: 27). עמים ומדינות הם יחידת הניתוח הפוליטית העיקרית בימינו. אך מימד הלאומיות במסגרת המדינה נמצא באיום ממיעוטים אתניים. הלגיטימציה לקיומן של מדינות וכן יכולתן להתקיים, נחלשת בעקר מפני שאין ביכולתן של מדינות הלאום לשלוט בכלכלה הגלובלית. ההתעוררות האתנו-לאומית היא תגובה הכרחית לכך, ולכן כול סדר בינלאומי יציב שיבוא בעתיד יהיה חייב להעריך והתחשב בכוחות האתנו-לאומיים (שם, ע"מ: 31, ראה גם heyood, 2002, ע"מ: 146). פרימן קושר בין התיאוריות של הובסבום וסמית בנוגע ללאומיות, משלב אותן יחדיו ומדגיש את יכולתן להסביר תופעות פוליטיות בנות זמננו. טענתו העיקרית היא כי הסדר האוניברסאלי הליברלי שהשתרש בעשרות השנים האחרונות, מאותגר כיום באמצעות כוחות פרקטיקולרים, המעוניינים בסדר אתנו-רגיונאלי. סדר זה מהווה ביטוי ללאומיות האורגנית אותה סמית (2000) מאבחן כשונה מהלאומיות הוולנטריסטית. הלאומיות האורגנית היא בסיס החשיבה האתנו-רגיונאלית " בגרסאות אורגניות של לאומיות...היחיד או היחידה נולדים לאומה, ואופייה ורוחה טבועים בהם באופן בל יימחה לכל ימי חייהם" (סמית, 2000,ע"מ: 20-21). לא ניתן להתעלם מהצדדים השחורים שבהתחזקות הלאומיות האורגנית: דיכוי חופש הפרט, קידום שנאת זרים, הסתה לטבח אתני ומלחמה.

התיאוריה הפוליטית בת זמננו אינה יכולה להתעלם מכוחה של האתנו-לאומיות, בייחוד שזו מכילה בה אינהרנטית בפוטנציה גבוהה דיכוי והפליה ( freeman, 1998, ע"מ: 31). בפרק הבא אציג כיצד תנועות פוליטיות אירופאיות, מאמצות את הרגיונליזם על בסיס המוטיב האתני.פרק ו: רגיונליזם והימין החדש:זרמים רבים בימין החדש והקיצוני באירופה, נלהבים מאוד מרעיונות פוסט-לאומיים תחת האחדתה של אירופה. אלה זנחו את מדינות הלאום שלהם ובמקומן תומכים הם ברגיונליות תת- לאומית, ובמילים אחרות ב- ethnic- region (spektorowski, ע"מ: 352). כאשר מושג האזרחות מוגדר מחדש ומשתנה מבסיס אזרחי לתרבותי-אתני, הרעיון בדבר "אירופה של אזורים" מכיל בתוכו קונספציה של מושג אזרחות אורגני זה יהווה בסיס להתהוותה המחודשת של אירופה. בכך אירופה תוכל לשמור על צביונה התרבותי, עם האחדתה והתגברות תהליכי גלובליזציה בה (שם, ע"מ: 353-354), במילים אחרות, זהו גילומה של הלאומיות האורגנית (על פי סמית) באירופה של ימינו. עמי אירופה של האזורים הינם לדוגמא: הנורמנדים, הברטונים, קטלנים, וולונים ועוד. אלו מהווים תחליף לאזרחות על בסיס אזרחי (אליבא דה סמית-לאומיות וולנטריסטית), ולימין החדש זוהי האזרחות האורגנית, אתנו-תרבותית. למעשה נוצר קריטריון לסינון חברתי-אזרחי שאינו תלוי חוקים, אלא זהו סינון בלתי מתפשר על בסיס שורשים תרבותיים-אתניים (שם, ע"מ: 355). הימין החדש אם כך, מציע תרבותיות אורגנית של האזורים באירופה כתשובה לקפיטליזם הגלובלי ולמדינה הליברלית. האזור האתני הוא לא אלא, מקור חזק יותר של זהות תרבותית, מאשר זה של מדינת הלאום הדמוקרטית, בכך מועלית על נס הבחנה תרבותית- אתנית, במקום הלאומית-בירוקרטית(שם ע"מ: 356). לדידו של ספקטורווסקי הסיבה העיקרית שבשלה מאמץ הימין החדש את רעיון האזוריות האתנית במקומה של מדינת הלאום, היא כי בכך נוצרת תבנית עבודה נוחה לדחייה תרבותית לזרים ולתרבות זרה (שם ע"מ: 356-357). במילים אחרות, התחזקות האיחוד בצורת משילות וכפועל יוצא טשטוש הגבולות הפוליטיים באירופה, פותחים נתיב חדש לאלו הרוצים בדיפרנציאציה אתנית, זוהי מציאות פוליטית בשינוי המאתגרת את הדמוקרטיות הליברליות באירופה. סיכום ומסקנות:סיכום: למדיניות ממשלתית יש תפקיד חשוב בהבניה ובחיזוק של תרבות לאומית. המשילות מהווה צורת שלטון חדשה אשר כרוכה בהסדרים מוסדיים המשלבים ברשת המדינית שחקנים שאינם שחקני המדינה, שנוטלים מידי המדינה את המונופול על המשאבים המוסדיים הנדרשים לתהליך הממשל. כלומר המשילות החדשה מצמיחה צורת התנהלות חדשה למדינות הלאום, ועיקרה הוא ביזורו של כוח הממשל הלאומי.

האיחוד האירופי הוא סוכן למשילות אזורית, והתהוותו היא כר חדש להתאגדויות רגיונאליות. המציאות הפוליטית באירופה המאוחדת מלמדת אותנו כי כאשר תנועות לאומיות-בדלניות של לאומים קטנים, מבינות שסיכוייהן הטובים ביותר לכונן עצמם הם כתתי יחידות של גוף פוליטי- כלכלי (כמו האיחוד האירופי), הן נוטשות את המטרה הקלאסית בדבר החתירה לכינון מדינת לאום עצמאית וריבונית.במילים אחרות, האיחוד האירופי מחד גיסא, ממתן תביעות טריטוריאליות מסורתיות, ומאידך גיסא מחזק בדלנות רגיונאלית. בדלנות זו נחה על הדרה אתנית (פרימורדיאלית) – כמשבר בלאומיות האזרחית (ליברלית), והדרה כלכלית- כשבר בכלכלה הלאומית. לכן מתקבלת על הדעת הסברה שאתניות תחליף את הלאומיות כעיקרון המארגן את החברה, מפני שזו מסוגלת ליצור זהות אורגנית בפרט, היכן שהמדינה הולכת נחלשת. התחייה האתנית אינה תוצר בלבדי של פרימורדיאליות, אלא, סינתזה עם ההגמוניה של מדינת הלאום המודרנית המשפיעה על קשרים- פרימורדיאליים. לכן ניתן להניח כי הסיבה העיקרית שבשלה מאמץ הימין החדש את רעיון האזוריות האתנית במקומה של מדינת הלאום, היא מפני שכך נוצרת תבנית עבודה נוחה לדחייה תרבותית למהגרים ולתרבות זרה. במילים אחרות טשטוש הגבולות הפוליטיים כלכליים אתניים באירופה,מוליד את ליבת התמורה שבהאחדה הפוליטית באירופה. מסקנות:במאמר בחנתי את אופי הקשר בין המשילות האזורית האירופאית לבין תפיסת הלאומיות. במחקרי גיליתי מספר תהליכים שמבארים לנו את הסוגיה: צידוק כלכלי לדבולוציה[8] במדינת הלאום, הפיכתה של האתניות לרציונאלית כלכלית, האפשרות ל"מוטציות פוליטיות" אתנו-תרבותיות ואובדן דרכה של מדינת הלאום.כצידוק כלכלי לדבולוציה במדינת הלאום, הראתי כי הרציונאל הניאו-ליברלי שטמון בליבת המשילות הוא רק לכאורה כלכלי גרידא, בעוד שלדעתי יש לכך השפעה נרחבת יותר. המשילות, כצורה בירוקרטית מאוזנת ולא אנכית (כמו התפיסות המסורתיות), ממתגת את מדינת הלאום בצורה שונה מזו שהכרנו עד היום. עם התחזקות המשילות האזורית באירופה, חל שינוי בתהליכי המדיניות הציבורית במדינות הלאום. המדינה איבדה את המונופול על הכוח לממשל עצמי בטריטוריה שלה. זהו תהליך דבולוציה הנובע מכורח המדינה לשתף שחקנים נוספים (על לאומיים, תת לאומיים ופרטיים) בהליך קבלת ההחלטות. לכן כתשובה לשאלת המחקר בדבר אופי הקשר בין משילות ללאומיות, מסקנתי היא כי השילוב, משילות ולאומיות ליברלית מייצר פרגמנטציה, כאתגר למפעל הזהות הלאומית הליברלית.הרציונאל הכלכלי לאתנו- לאומיות טמון בשינוי שהביאה גישת המשילות החדשה, אם בעבר, הלאומיות-הליברלית נסמכה על רציונל כלכלי שהיווה צידוק למובחנות בין מדינות שונות, הרי כיום גישת המשילות החדשה "שומטת את השטיח תחת רגלי הלאומיות הליברלית". התחרות הכלכלית הגוברת ברמות תת-מדינתיות, בונה קשר בלתי אמצעי בין כוחות כלכליים אירופים-לוקאליים לבין הכלכלה הגלובאלית. זהו המצע הכלכלי ממנו זהויות לאומיות רגיונאליות שכאלה מקבלות, לכל הפחות, גושפנקא כלכלית, ולכול היותר אינטרס כלכלי מובהק לבדלנות אתנו-לאומית.

שתי הגישות לניתוח הלאומיות, האתנו-סמלית והמודרנית, מכילות בהן את האופציה הפוליטית האתנו-רגיונאלית. הניתוח האתנו- סמלי מבחין בהיות מדינת הלאום הליברלית כמושתת על יסודות פרימורדיאליים אתניים, במשקפיים אלה ניתן לצייר את מפת "עמי אירופה" כשונה מאירופה של המדינות כיום. כלומר, "אירופה של האזורים" כפי שרבים נוטים לתאר את האיחוד, זו אירופה בה הגבולות הלאומיים אינם מייצגים את הגבולות האתניים, ואת הגבולות הכלכליים. האיחוד האירופי כגוף פוליטי על-מדיני, חושף את אי התאימות, וכן את האינטרסים האתנו-כלכליים החדשים. הניתוח המודרני מדגיש את התמורה האפשרית בעתיד. הלאומיות במשקפי המודרניסטים אינה נטועה עמוק בהיסטוריה האנושית, אלא היא תולדה של הינדוס חברתי מודרני, פרו אליטיסטי. כלומר מפריזמת ניתוח זו עולה האפשרות כי במוטיב האתנו-פרימורדיאלי, יש את "הגן הרציסיבי" ממנו תיווצר המוטציה הפוליטית הבאה. כאשר רבים הם הקולות האידיאולוגיים-פוליטיים שמקבלים תהודה על בסיס אתניות מודחקת, קולות אלה משמשים כ"קטליזטור פוליטי" ממנו עלולה להיווצר קונסטלציה פוליטית על בסיס אתנו-רגיונאלי. השפעתה הגוברת של חוסר התאימות בין גבולות כלכליים, אתניים ולאומיים, מאתגרת את ההבנה שלנו בדבר מקומה ושרידותה של מדינות הלאום בעתיד. ייתכן, כי כאשר לגבולות הלאומיים אין צידוק כלכלי, אזי מפת אירופה המאוחדת העתידית תהיה מושתתת על עקרונות אתניים-כלכליים. מכאן, מסקנתי כי גישות משילות מייצרות רציונאל כלכלי חדש למדינות הלאום. רציונאל זה מהווה בתיאוריה ובפרקטיקה ביזור של מושג הלאומיות אשר מקדם תחרות משוכללת. אם בעבר הכלכלות הלאומיות התחרו אחת בשנייה, הרי היום התחרות הנדרשת הינה תת- לאומית. כאשר אירופה מתאחדת לידי גוף כלכלי אחד, ללאומיות אין מקום בצורה שאנו מכירים אותה היום. היד הנעלמה של כוחות השוק החופשי פוגעת בחוסנה של הלאומיות הליברלית ודוחפת אל עבר ביזור כוחה של המדינה המודרנית כלפי מעלה, אל מוסדות האיחוד, וכלפי מטה אל עבר אזורים רגיונאליים תת-לאומיים. מחקר זה עוסק במאקרו של ההתהוות הפוליטית באירופה, כפי שהצגתי במבוא למאמר, זוהי חולשת וחוזק טיעוניי. ניסיתי לאבחן את התהליך בצורה כוללנית דדוקטיבית, מן ההיגיון התיאורטי, אל העולם הפוליטי האירופאי. אולם, לא די בכך, בכדי להבין את התופעה לאשורה, ברוב המקרים, תיאוריות באות לידי ביטוי באופנים שונים כאשר במציאות מתווספים משתנים למשוואה האנליטית שהצגתי (משילות ולאומיות). לפיכך, יש להמשיך לחקור את הקשר בין המושגים הללו, בצורה אינדוקטיבית, ובכך לאתגר את החלל התיאורטי בצורה הפוכה מכפי שמאמר זה עושה. כנראה שבמדינות שונות, תופעת המשילות תלבש צורות ביטוי אחרות, למרות האחדות התיאורטית במושג.

השאלות והאתגרים העולים בפני, רבים עשרות מונים, מאשר אלה בהם עסקתי, למשל: האם די במודל רב-תרבותי או רב לאומי בכדי להתמודד עם הדרישות האתניות? מה פסול בלגיטימציה פוליטית להתארגנות חברתית על בסיס אתני? כיצד הדמוקרטיה האינדיבידואליסטית הליברלית יכולה להתמודד עם הדרישות המתחזקות למובחנות קבוצתית על בסיס אתני?, כיצד ניתן להתמודד עם הרציונאל הכלכלי למובחנות על בסיס אתני במסגרת האיחוד? ועוד רבות ומעניינות.אלה יישארו פתוחות, כמובן, ולעניות דעתי דורשות המשך מחקר בדבר הקשר בקונסטלציה המתהווה בין המשילות החדשה- כצורת שלטון דמוקרטית, לבין הלאומיות- כזהות של מדינה, קולקטיב ופרט.ביבליוגרפיה:ספרים:1. אנתוני ד' סמית (2000). "האומה בהיסטוריה". בהוצאת החברה ההיסטורית הישראלית.2. הובסבום א' ג'ון (2006). "לאומיות ולאומים :מאז עידן המהפכה". הוצאת רסלינג, תל-אביב.

3. pierre jon (2000)."debating governance-authority ,steering and democracy". oxford university press. new-york.4.andrew heywood. "politics". palgrave ,new-york..(2002)

מאמרים מתוך ספרים וכתבי עת:5. גילה מנחם, להט ליהי (2006). "הון חברתי, משילות, דמוקרטיה ותפוקות מדיניות". סוציולוגיה ישראלית, ז(2) , ע"מ 399-420.

6.ceglowski janet (2000)."has globalization created a borderless world". in: "globalization and the challenges of a new century", omera.p, mhelinger.h and krain. m (eds), indiana university press, pp: 101-110.7. ellke krahmann (2003). "national, regional, and global governance: one phenomena or many?". world affairs, vol.summer/fall. pp:323-346.8. freeman michael (1998). "theories of ethnicity, tribalism and nationalism". in: "ethnic conflict, tribal politics- a global prespective", kenneth christie (ed), curzon press, pp:15-35.9. james anderson, and james goodman (1999). "transnationalism, postmodern territorialities and democracy in the european union". in: "nationalism old and new", kevin j.berhony & rassool naz (eds), st.martin press, pp: 17-35.10. hettne. b & soderbaum.f (2000). "theorising the rise of regionnes". the new political economy, vol 5(3), pp: 457-473.11. keating michael (2004). "european integration and the nationalities question". politics&society, vol 32(3), pp 367-388.12. kymlica will (2000). "modernity and national identity". in: "ethnic challenges to the modern nation state", spektorowski.a, ben ami .s & peled.y (eds), macmillan press, pp:12-35.13. ohame kenichi (2000). "the rise of the region stste". in: "globalization and the challenges of a new century", omera.p, mhelinger.h and krain. m (eds), indiana university press, pp: 93-100.14.spektorowski.a (2000). “the new right and the question of ethno-regional .citizenship”. the political quarterly, vol.71(3), pp352-361

מהאינטרנט:

15.commission of the european communities (2001). "european governance- a white paper",brussles, pp:3-32. at:

הערות:[1] במאמר זה אתייחס למושג המשילות החדשה כצורת התנהלות חדשה בין החברה למדינה, במובן של שינוי בבירוקרטיה המדינית אשר אנו עדים לכך בעשור האחרון, בכול מקרה ארחיב על כך בגוף המאמר.[2] לאומיות היא אידיאולוגיה אשר שמה את המדינה במרכז ההתארגנות הפוליטית, כאשר בה יש תתי סוגים רבים הנבדלים באידיאלים המנחים ובמטרות. הלאומיות הליברלית היא זו אשר צמחה באירופה. זו מושתת על עקרון ההגדרה העצמית אשר בבסיס מדינת הלאום תוך מחויבות רבה לאינדיבידואליזם וזכויות אדם אזרחיות (heyood, 2002, ע"מ 111). [3] אתניות: היא רגש של מחויבות לאוכלוסיה מוגדרת,או לטריטוריה, או לתרבות. לרוב אתניות מיוחסת בצורה של זהות תרבותית (heywood, 2002,ע"מ 106) [4] זהו מושג הנגזר מתוך גישת המשילות, הכוונה היא בדבר מורכבותו של הליך קבלת ההחלטות בארגון משילותי, ובדגש על כך שהכוח הבלעדי לקבל החלטות פוליטיות אינו בידי המדינה לבדה.[5] הניאו ליברליזם הוא גרסה מעודכנת של הכלכלה הפוליטית שפותחה על ידי כלכלני השוק החופשי. עמודי התווך של הגישה הם: השוק החופשי, האינדיבידואל וצמצום תפקודיה של המדינה. לדידם השוק הקפיטליסטי החופשי יביא ליעילות, צמיחה ושפע לכול (heywood, 2002, ע"מ 46). [6] הסדר הגלובלי החדש, מתואר כרוח ימי הביניים החדשה, בדומה לזה שהיה קיים בעולם הנוצרי בימי הביניים. קביעה זו מתבססת על חמש נקודות דמיון היסטוריות: אינטגרציה אזורית, התפוררות של מדינות, התחזקות אלימות פרטית ברמה הבינלאומית –טרור, גידול בארגונים בינלאומיים הכופים על המדינות חלוקה בכוח השלטוני ואחדות טכנולוגית של העולם. זו גישה מסקרנת, חסרונה הוא שהיא אינה מציגה את הצורה שבה השינויים הללו יתייצבו לכדי מערכת קבועה, ואילו יתרונה הוא כי היא מחדדת את המציאות במובן שהעולם לקראת שינוי ומעבר, בדומה לזה שקרה בין ימי הביניים למודרנה, גישה זו מאבחנת את המשבר של מדינת הלאום הווסטפלית. גישת ימי הביניים מוצלחת ביותר כמטאפורה למצב בימינו (pierre,2000,ע"מ 207-208, גם: anderson&goodman, 1999, ע"מ 25). [7] ניתוח של קבוצות אתניות מהיבט הבחירה הרציונאלית מדגיש את האינטרס הקיים לפרט לחבור אל קבוצה אתנית. אלה מספקות לו טובין, בטחון, חברה, מטרה, אפשרויות ותחושת עליונות על אחרים. הסולידאריות החברתית-אתנית היא כמוצר ציבורי. לכן לאינדיבידואלים יש אינטרס לחבור אל קבוצות אתניות, ולקבוצות אתניות יש אינטרס לצבור כוח גדול מאשר לקבוצות אחרות, ומכאן הסיבה הרציונאלית לקונפליקטים בין קבוצות אתניות. חוקרים מגישת הבחירה הרציונאלית גורסים כי זה רציונאלי לאמץ מוטיבים אי רציונאליים (פסיכולוגיים, מיתיים) כמטרות לפעולות, בכך מצטמצם הפער בין הגישות הסוציולוגיות לבין הגישות הרציונאליות. למרות האמור נראה כי גישות רציונאליות אינן מסוגלות לתת את ההסבר המלא לאתניות (freeman,1998, ע"מ: 28-30).[8] דבולציה זה מעבר כוח מהממשל הריכוזי ריכוזי לגופים אזוריים, אך ללא הכוונה לסוברניות משותפת (פדרליזם) (heywood, 2002, ע"מ 422).

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת