אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הפלישה לאיי פוקלנד – נקודת מבט ארגנטינאית


באפריל 1982 פלש צבא ארגנטינה בהנהגתו של הגנרל ליאופולדו פורטונאדו גליטיירי לקבוצת האיים שבדרום האוקיינוס האטלנטי, איים שארגנטינה מכנה מאלווינס ובריטניה איי פוקלנד. איי פוקלנד נכבשו על ידי בריטניה ב 1833.

בתגובה לפלישתה של ארגנטינה, הבריטים שלחו לאזור כוח צבאי, האיחוד האירופי הטיל סנקציות כלכליות על ארגנטינה וארה"ב הכריזה על תמיכה בבריטניה וסיפקה לה עזרה חומרית. ב- 14 ביוני 1982 הסתיימה המלחמה כאשר ארגנטינה מובסת, לאחר שאיבדה כ- 700 מחיילי צבאה. מאמר זה יבחן מה היו הגורמים שהובילו את ארגנטינה להחלטה לפלוש לאיי המאלוויס / פוקלנד באפריל 1982. הניתוח יתבצע על ידי חלוקת הגורמים לפי רמות הניתוח: פרט, מדינה ומערכת. לבסוף ינסח המאמר מסקנות בדבר מידת השפעתם של הגורמים בכל אחת מרמות הניתוח הנ"ל על ההחלטה לפלוש ועל תיזמונה של החלטה זו. במסקנה אטען כי למקבלי ההחלטות בארגנטינה היו גורמים רבים שהובילו אותם לתובנה כי הפלישה לאיים היא הכרחית וחייבת להתבצע במהרה.

רקע היסטורי- המחלוקת לגביי האיים

איי פוקלנד התגלו בשנת 1600 בערך, לא ברור ע"י מי. באמצע המאה ה- 18 החליטה בריטניה כי יש לה צורך ליישב איים אלו עקב חשיבותם לצי הבריטי כמרכז אספקה לאוניות הבריטיות.

הצרפתים הקדימו את הבריטים בהתיישבות של ממש באיים ומאוחר יותר מכרה צרפת את חלקה באיים לספרד. בריטניה הבהירה כי אין היא מכירה בזכותה של ספרד על שטח כלשהו שאין היא מחזיקה בו בפועל. הויכוח התפתח למשבר דיפלומטי חמור שהביא את שתי הממלכות אל סף המלחמה. ספרד, שחששה לעמוד מול בריטניה לבדה, הביאה לכך שהמשבר יטופל בדרך המו"מ ובהסכם שנחתם בין הצדדים הוסכם כי הבריטים יתיישבו באיים לצד הספרדים. עם זאת, בשום אופן לא הוזכרה בהסכם שאלת הריבונות על האיים. הפרשנות של כל צד הייתה שלו ניתנה הריבונות על האיים.

בשנת 1774, עזבה בריטניה את האיים מתוך מניעים כלכליים והשאירה במקום רק שלט המציין את זכותה לריבונות על האיים. הספרדים, לעומתם, המשיכו להחזיק בפועל באיים.

בשנת 1809 פרץ מרד ארגנטינאי נגד השלטון הספרדי. עם פרוץ המרד, עזבה ספרד את האיים מבלי שהשאירה כל סימן כי בכוונתה לחזור. הממשלה הארגנטינאית לעומתה החלה לבסס את שלטונה באיים. גם בשלב זה לא חדלה בריטניה מלהגיש מחאה לממשלה הארגנטינאית על מה שראתה כפגיעה בזכויותיה (נתן, 1991: 8).

היישוב הארגנטינאי באיים נהרס ע"י ארה"ב ב- 1831. על פי גובל לא היה שום שלטון באיים כאשר בריטניה שבה ותפסה אותם ב- 1833 מתוך הטענה ש"ממשלת הפרובינציות המאוחדות (ארגנטינה) לא יכולה להניח שבריטניה תאפשר למדינה אחרת לקיים זכויות הנובעות מספרד, זכות שבריטניה שללה גם מספרד עצמה (נתן, 1991: 19).

מאז תפיסת האיים על ידי הבריטים, החלה ממשלת ארגנטינה בהגשת מחאות ודרישות להחזרת השטח והריבונות לידיה אך תשובותיה המזלזלות של בריטניה הביאו למצב שהכבוד העצמי של ארגנטינה מנע ממנה להמשיך בדרך זו, וכמובן, במשך המאה ה- 19 לא היה בנמצא שום מוסד בינלאומי אליו אפשר היה לפנות בבקשת מזור (שם, 19).

לאחר מלחמת העולם ה- 2, עם הקמת האו"ם, פנתה ארגנטינה לעצרת הכללית של האו"ם בבקשה לסיוע בפתרון הסכסוך על האיים. בדצמבר 1965 נתקבלה החלטת האו"ם הקוראת לשני הצדדים לפתוח במשא ומתן לפתרון הבעיה. מאז החלה שורה של שיחות שלאורכן סירבה בריטניה לדון בנושא המרכזי והוא למי הריבונות על האיים. באפריל 1982, לאחר ששנים של משא ומתן לא נשאו פרי, פלשו כוחותיה של ארגנטינה לאיים כמעט בלי להיתקל בהתנגדות בריטית. הדעה השלטת בכל שכבות השלטון הארגנטינאיות הייתה שהאיים הם חלק מן הטריטוריה הלאומית אך זוהי רק שאיפה רדומה (שם, 7).

הגורמים לפלישה- רמת הפרט

כאמור, עייפותה של ארגנטינה מהמשא ומתן הקשה עם בריטניה שלא נשא פרי כבר לאורך כמעט 20 שנות דיונים היא הגורם המרכזי שאפשר להצביע עליו כאשר מנתחים את גורמי הפלישה. אך לגורם זה הצטרפו גורמים נוספים שתורמים להבנת התמונה בכללותה לגבי ההחלטה על פלישה צבאית ועיתויה. קבלת ההחלטות הארגנטינאית ב- 1982 מושפעת הייתה מעיוותי תפיסה של צמרת מקבלי ההחלטות. אותה מציאות מדומה שיצרו לעצמם מקבלי ההחלטות הארגנטינאים גרמה להם להניח מספר הנחות מרכזיות בדבר יעילותו של מהלך צבאי באיים

1. הערכות בדבר תמיכת מעצמות העל – בין הגורמים שנראו חיוביים בעיני ארגנטינה היה הרושם שקיבלו נציגי ארגנטינה בוושינגטון שממשלת גליטיירי מצטיירת שם כמתונה וכמתקבלת על הדעת בין הממשלות הצבאיות, במיוחד בהשוואה לקודמתה בארגנטינה. רושם זה התבסס בעיקר על ההבנה שארגנטינה הייתה בת ברית נאמנה במאבקה של וושינגטון נגד "הסכנה האדומה" במרכז אמריקה. קרדוסו טוען כי עם עלותו לשלטון, השתדל גליטיירי להדגיש באוזני ארה"ב את החשיבות הארגנטינאית לארה"ב. יש לציין כי בפועל לא הייתה לארגנטינה סיבה לסמוך על חוזה ריו, "החוזה הפן- אמריקני לעזרה הדדית", שכן חוזה זה תקף היה רק אם ארגנטינה היא הנתקפת, ואילו כאן לא ניתן להציג את ארגנטינה כנתקפת כאשר היא זו שהתחילה במעשי האיבה ואף סירבה למלא אחר החלטת מועצת ביטחון של האו"ם להסיג את כוחותיה מן האיים (שם, 8).

בנוסף, פרידמן ורטנבך טוענים כי למקבלי ההחלטות בארגנטינה הייתה התחושה שברית המועצות הנחשבת אסירת תודה לארגנטינה בשל אספקת דגנים בעת האמברגו האמריקני, תטיל וטו על כל החלטה אנטי ארגנטינאית. על כן לא התחשבו בארגנטינה בעובדה שמזכיר המדינה של ארצות הברית הבהיר כבר מההתחלה שממשלתו לצד בריטניה (שם.) בפועל ברית המועצות לא התערבה, וחוץ מאשר לגנות את הפעילות הבריטית ולתמוך בטענה הארגנטינאית, היא נותרה צופה מהצד ולא נטלה חלק פעיל במשבר ((Brown & Snyder,1985:11.

2. הערכות שגויות בדבר התגובה הבריטית – הטעות העיקרית של מקבלי ההחלטות הארגנטינאים הייתה ללא ספק בהערכת תגובתה של בריטניה לפלישה. נכון הדבר שבמשך שנות המשא ומתן ניתן היה להתרשם שהנציגים הבריטים היו מוכנים להתפשר עם ארגנטינה ולא ראו בנושא האיים עילה לסכסוך מזוין עמה, אך מצד שני הפרלמנט הבריטי דחה כל ויתור לכל אורך הדיונים (נתן, 1991 :8). בעקבות הערכה כי בריטניה לא הייתה מעוניינת בסכסוך מזוין, כל מקבלי ההחלטות הארגנטינאים הגיעו לאותה המסקנה: הבריטים לא יגיבו צבאית אם ארגנטינה תפלוש לאיים. מנקודת מבט ארגנטינאית נראה היה שלבריטניה נמאס כבר מהאחריות הקולוניאלית שלה על האיים וזה התבטא בכך שבריטניה דחתה את בקשת הילידים באיים לקבל אזרחות בריטית ולהצטרף לאומה הבריטית. (Hastung & Jenkuns ,1983). למעשה הנאמר לעיל מלמד על סברה ארגנטינאית שלבריטניה לא היה עניין גדול באיים.

לפי סברה אחרת לגמרי, הארגנטינאים האמינו שכוחות בריטיים עושים דרכם לאזור, וההחלטה הבהולה לפלוש נבעה מהצורך הארגנטינאי לתפוס את האיים עוד לפני שהכוחות הבריטים מספיקים להגיע. (Freedma & Gamba - Stonehouse, 1990).

פרט לעוויתי התפיסה, אפשר להצביע על גורם נוסף ברמת הפרט, לחץ שהופעל על מקבל ההחלטות העיקרי, הגנרל גליטיירי. לפי סברה זו, האישיות המובילה בדרישה לבצע את הפלישה היה מפקד הצי הימי, האדמירל אנאיה שהכין תוכנית מפורטת לפעולה כבר ב- 1977. אך באותה השנה נתקל בסירוב מהחונטה הצבאית. כאשר הגנרל גליטיירי החל לתכנן את תפיסת השלטון מידי קודמו, התנה אנאיה את תמיכתו בגליטיירי בכך שתפיסת האיים תתבצע. (נתן, 1991 :9). אם מנתחים את השיקולים של אנאיה, ניתן להסיק כי הוא פועל מתוך שיקולי יוקרה אישיים – הוא ידע שמקרה של תפיסת האיים, הקרדיט ברובו יוענק לצי הימי הארגנטינאי שעליו הוא מפקד, שכן האיים נמצאים בתחום אחריותו. אם הפלישה תתנהל בהצלחה, שמו יעלה לכותרות. (Hastings & Jenkuns, 1983).

3. יוקרה וכבוד לממשל הצבאי – עוד לפני הפלישה לפוקלנד, הנושא סוקר רבות ע"י התקשורת בארגנטינה, והממשל הצבאי היה מאבד מיוקרתו אם היה מתברר שהוא נסוג ומוותר לבריטים על מה שיכול היה להיות ההזדמנות האחרונה להחזיר את האיים. וויתור כזה עבור המשטר היה מערים קשיים על היכולת לשלוט במדינה שגם כך לא התאפיינה בסדר (Freedma & Gamba - Stonehouse, 1990).

הגורמים לפלישה – רמת המדינה

ברמת המדינה ניתן להצביע על מספר גורמים נלווים היכולים להוות הסבר הגיוני להחלטתה של ארגנטינה לפלוש לאיים.

1. אינטרסים – לארגנטינה יש אינטרסים רבים היכולים להוות גורם נלווה להחלטת הפלישה.

אינטרס ראשון הוא האינטרס הכלכלי. המצב הכלכלי בארגנטינה באותם הימים היה קשה מאוד. הניסיון של המשטר הצבאי להנהיג מדיניות של שוק כספים חופשי נכשל והאינפלציה איימה על הכלכלה. בין 1976 לנובמבר 1981, פשטו את הרגל כ- 200 חברות בכל חודש, שיעורי הריבית עלו במאות אחוזים ושיעור המובטלים עלה בצורה משמעותית (גראם- יול, 1998). לארגנטינה היה אינטרס כלכלי באזור- הייתה סברה שבאזור האיים היו קיימות רזרבות ענקיות של נפט (נתן, 1991 :10). כנראה שהמצוקה הכלכלית של ארגנטינה גם דחפה אותה לנקוט בצעדים חריגים. גורם זה גם יכול להוות הסבר הגיוני לעיתוי שנבחר לפלישה.

אינטרס שני הוא הגישה למצרי מגלן שתתאפשר אם לארגנטינה תהיה שליטה על האיים. גורם זה אמור היה להיות חיוני במקרה של חסימת תעלת פנמה. (נתן, 1991 :10)

אינטרס שלישי מונע על ידי יוקרה לאומית – נראה כי עבור ארגנטינה זהו בעיקר מאבק על כבודה- להחזיר לעצמה את מה שנלקח ממנה בכוח, שכן ארגנטינה טוענת כי קיבלה את האיים בירושה מספרד. (נתן, 1991 :12). איי פוקלנד מעולם לא היו בעלי חשיבות אסטרטגית עליונה, אך מרגע גילויים נראה היה שהם מעלים את הגאווה הלאומית של מי שהחזיק בהם וכך גם לגבי ארגנטינה. (Hastings & Jenkuns, 1983).

2. המצב החברתי בתוך ארגנטינה – רטנבך טוען כי תנועות פוליטיות גרמו להפרת השקט החברתי במדינה והפעילו אופוזיציה חזקה מאוד על הממשלה הארגנטינאית. (נתן, 1991)
הסברה הייתה כי השגת ריבונות על האיים אומנם לא תדכא התנגדויות פנימיות, אך לפחות היא תאחד את האומה לזמן מה. זה גם יחזק את הלגיטימציה למשטר הצבאי וינקה את המוניטין של הצבא, במיוחד לאחר שהואר באור שלילי בפעולות שנקט בעבר. (Ibid.)

הגורמים לפלישה – רמת המערכת

ארגנטינה נואשה מהמשא ומתן עם בריטניה לגבי הריבונות על האיים. הדיונים נמשכו שנים ללא תוצאות. נוצרה השאיפה בקרב חוגי המשטר לפתור את הבעיה במהירות האפשרית למרות הסכנה כי פלישה תגרור עימה תגובות בינלאומיות חריפות. על הסברה הזו אפשר ללמוד מדברי שר החוץ הארגנטינאי, ד"ר קוסטה מנדז, שיצא בהצהרה ב- 1 במרץ שאם לא יימצא פתרון מהיר לבעיה, ארגנטינה תשים קץ למשא ומתן ותחפש אמצעים אחרים כדי לפתור את המחלוקת. גם הגנרל גליטיירי ביטא את אותה הדעה בנאום שנשא לאומה הארגנטינאית ב- 2 באפריל, שעות ספורות לאחר הפלישה, באומרו כי ההחלטה להשתלט על האיים נדחפה על ידי הצורך לשים קץ להצלחתה הנצחית של בריטניה להתחמק מהנושא ובכך להנציח את שליטתה על האיים. (Brown & Snyder,1985:9-10 ).

המטרה הארגנטינאית, כך נראה, לא הייתה להחזיק באיים לצמיתות אלא להכריח את בריטניה להיכנס לדין ודברים על הריבונות, ולוודא שהאו"ם וארה"ב ייקחו את הנושא ברצינות ויעזרו להניע את המשא ומתן. (Freedma & Gamba - Stonehouse, 1990 ).

בנוגע לארה"ב – לפני שארגנטינה נתנה לכוחות הצבאיים שלה אור ירוק לפלישה, היא לקחה בחשבון את המעורבות של ארה"ב כמתווכת. היתרון של ארה"ב כמתווכת היה הניטרליות שלה בשאלת הריבונות על האיים. ארגנטינה סברה כי ארה"ב לא תמנע מהעימות עם בריטניה לצאת מכלל שליטה מכיוון שזה יאיים על מעמדה בדרום אמריקה, ואם ארה"ב תשכיל להבין זאת, היא גם תבין את הצורך להפעיל על בריטניה לחץ. השאלה רק הייתה איך להסב את תשומת ליבה של ארה"ב לנושא אשר עבורה הוא בעדיפות נמוכה. ההנחה הייתה שרק אם משהו דרמטי יקרה, זה ימשוך את תשומת ליבה. ארגנטינה ראתה מול עיניה את הדוגמא של מלחמת יום הכיפורים ב- 1973 כאשר הנשיא המצרי סדאת נקט בצעד צבאי כדי למשוך תשומת לב בינלאומית. חציית תעלת סואץ העלתה את הסכסוך ישראלי – ערבי לעדיפות גבוהה עבור ארה"ב. במצב שנוצר ב 1973, ארה"ב לא תמכה בצורה עיוורת בבת ברית, אלא הפעילה לחץ כדי לוודא פעילות דיפלומטית סבירה, וזה בדיוק מה שארגנטינה רצתה להשיג (Ibid.).

בנוגע לאו"ם, ארגנטינה רצתה להשיג את אותה המטרה. היא ידעה שמועצת הביטחון של האו"ם מטפלת רק במקרים דחופים, ולכן האו"ם יבחר להיות פעיל בנושא הסכסוך רק אם יתרחש אירוע חריג שיעלה את סוגיית איי פוקלנד על האג´נדה הבינלאומית, שכן האו"ם מתמחה יותר בריפוי לאחר מעשה ופחות במניעה. בנוסף, ארגנטינה ידעה שעוד דיון סתמי באו"ם לא יועיל, מכיוון שבריטניה היא חברה קבועה עם כוח וטו שיכול לחסום כל הצעה או פעולה שלא תהיה לרוחה. הארגנטינאים ידעו שצריך שיקרה משהו שיפתיע את הבריטים ויכניס אותם ללחץ. ארגנטינה לקחה בחשבון את הקושי הצבאי במקרה של פלישה, אך תקוותה הייתה האפיק הדיפלומטי שיפתח לאחר מכן. שכן בעיני ארגנטינה האו"ם נתפס כבעל נטיות לעבר הצד הארגנטינאי בסכסוך זה.

במובן מסוים האסטרטגיה של ארגנטינה הצליחה. אומנם ארגנטינה הובסה במערכה הצבאית, אך המלחמה הצליחה למשוך תשומת לב בינלאומית לשאלת פוקלנד, שכנעה את העצרת הכלכלית של האו"ם שחייב להימצא הסדר לטווח ארוך והפעילה לחץ על בריטניה לדון בנושא ברצינות (Ibid.).

סיכום ומסקנות

החלטת הפלישה הושפעה מגורמים רבים שאותם ניתחנו לפי שלושת רמות הניתוח ביחסים הבינלאומיים. ברמת הפרט, עיוותי תפיסה שהובילו את ארגנטינה להניח הנחות שגויות, לחץ על מקבלי ההחלטות ושיקולי יוקרה אישיים שחקו תפקיד חשוב. ברמת המדינה, אינטרסים שהיו לארגנטינה באזור, מצב כלכלי וחברתי פנימי קשה ושיקולי כבוד ויוקרה מדיניים הטו גם הם את הכף לטובת פלישה. לבסוף, ברמת המערכת, אין להתעלם מהרצון הארגנטינאי ליזום פעולה שתאלץ את העולם להתייחס לבעייתה ולפתור אותה.

מתוך ניתוח מכלול הגורמים, עולה כי הגורם המרכזי לפלישה הוא רצונה של ארגנטינה ליישב את הסכסוך. זהו הגורם שנותח ברמת המערכת והוא הדומיננטי. אם היינו מנטרלים אותו, סביר להניח כי הפלישה לא הייתה מתרחשת. נכון הדבר שלארגנטינה היו גורמים נלווים שחיזקו את ההחלטה לפלוש- אלה הגורמים שניתחנו ברמת הפרט והמדינה. אך גורמים אלה לבדם לא מספיקים כדי להסביר מהלך קיצוני כמו שימוש בכוח צבאי.

לגבי מידת השפעתו של כל אחד מהגורמים, אפשר לומר כי לכל הגורמים יש חשיבות יחסית, אך קשה מאוד להצביע איזה גורם השפיע יותר ואיזה השפיע פחות (פרט לאותו גורם שהזכרנו כדומיננטי). מתוך ניתוח הגורמים לפי רמות הניתוח, קשה מאוד להצביע בבירור על רמת הניתוח בעלת ההשפעה המרבית. מצד אחד ניתן לטעון כי גורמים ברמת הפרט הם המשפיעים ביותר מכיוון שאת הפריזמות ואת הדימויים של מקבלי ההחלטות לגבי המציאות קשה מאוד ואף בלתי אפשרי לשנות וכל החלטה שלהם נובעת ממה שמתחולל במחשבתם – לעיתים ללא קשר למציאות עצמה. בנוסף, כל מנהיג, בבואו לקבל החלטה חשובה, רוצה להפחית את הלחץ הנפשי המופעל עליו מכיוונים שונים והעובדה הזאת משפיעה בהחלט על ההחלטה המתקבלת. רואים זאת בבירור במקרה הנוכחי של ארגנטינה.

מצד שני תהא זאת טעות להתעלם מהמשקל של גורמים ברמת המדינה. מצוקה כלכלית וחברתית קשה יכולה להסביר נקיטת צעדים דרסטיים, וכך הדבר גם במקרה הנדון. קשה לתאר צעד של פלישה צבאית ארגנטינאית תוך הסתכנות בעימות עם מעצמה בסדר גודל של בריטניה ללא לחץ פנימי משמעותי על המשטר.

ביבליוגרפיה

גראם-יול, א. (1998). מצב של פחד, ירושלים;אורן.

נתן, א. (1991). איי מאלוויס-פוקלנד. היסטוריה ומשפט בינ"ל, ישראל;חש"מ.

BROWN,J.&SNYDER,W.P.(EDS).(1985). THE REGIONALIZATION OF WARFARE, NEW-YORK; NATIONAL STRATEGY INFORMATION CENTER INC.

FREEDMAN,L,&GAMBA-STONEHOUSE,V. (1990). SIGNALS OF WAR-THE FALKLAND CONFLICT OF 1982, LONDON; FABER AND FABER LIMITED.

HASTINGS,M.& JENKINS, S.(1983). THE BATTLE FOR THE FALKLANDS, NEW-YORK; W.W NORTON & COMPANY.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת עמליה גולדפישר