אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הקהילה הערבית המאוחדת: הסיבות להקמתה ופירוקה - חלק ב


לחלק הראשון של המאמר

נאצר

עבד אל-נאצר

הקמת קע"ם (1958) נראתה על פניו כהישג של החברה הסורית שדגלה בפאן-ערביות והראתה חולשה בזהות לאומית סורית. שלטון של שליט חזק נראה כפיתרון לבעיות של חוסר שקט מדיני, צבאי ורווחה כלכלית בסוריה. בפעולת האיחוד של שתי המדינות למדינה אחת, טמונים היו הזרעים לחוסר היכולת של האיחוד להתקיים. היה חוסר בבהירות אידיאולוגית לגבי מבנה האיחוד, כל אחת מהמדינות תפסה אחרת את רעיון הפאן-ערביות. המצרים ראו במצרים מדינה העומדת במרכז העולם הערבי והמנהיגה של התנועה הפאן-ערבית. הסורים לעומתם ביססו את השקפתם על שוויון בין החברים השונים באיחוד. עבד אל-נאצר אמנם הכיר את הכתבים הסורים לגבי הפאן-ערביות אבל הושפע יותר מהוגים מצריים, דבר שהשתקף במיוחד בספרו הפילוסופיה של המהפכה. מחוזק על ידי ההבדלים בגודל, עושר, כוח צבאי ודמוגראפיים, העליונות המצרית על סוריה נראתה כמובנת מאליה. מפלגת הבעת', שהיתה הגורם המרכזי מאחורי האיחוד, גיבשה רק עקרונות כלליים ודיברה על היקף המדינה הערבית העתידית. רק לאחר פירוקו של האיחוד, כאשר חקרו את הגורמים לאיחוד, דנו אנשי הבעת' והוגים אחרים בצורות של איחוד ערבי. בניגוד למצרים בניית זהות קע"ם חדשה בסוריה נראתה משימה קלה יותר בשל דבקות ארוכת שנים בפאן-ערביות ופרי חולשתה של הזהות המקומית. בכל זאת, הסורים סירבו לוותר על סמלי הזהות שלהם, במיוחד שהם הבינו שהזהות המצרית נשארה מרכזית. החגיגות של מהפכת יולי תמיד הזכירו להם שהמצרים הנציחו את זהותם העצמית גם כאשר הצטרפו לאיחוד, והחגים הסורים הראשיים נמחקו מלוח השנה הרשמי. למרות שתקופת האיחוד היתה קצרה בכדי לאפשר התפתחות של זהות קע"ם חדשה, נראה כאילו היו מגמות חזקות אשר הפריעו ליצירת זהות זו.במונחים אידיאולוגיים, הכישלון ביצירת סמלים מזהים משותפים מנעו את השילוב בין המדינות. המשרד להדרכה לאומית קיבל הוראה לחזק את הזהות הערבית באמצעות הוצאה לאור של ספרים, הכתיבה מחדש של ספרי הלימוד, תעמולה באמצעי התקשורת וסרטים. אבל ההצלחה היתה מוגבלת; פקיד אמריקני העיר שלמרות שבנאומים שלהם המנהיגים התייחסו לקהילה ערבית מאוחדת, בשיחות פרטיות הם השתמשו במונחים "מצרים" ו"סוריה". כדי שקהילה ערבית מאוחדת תגדל ותשגשג, וכדי שתשמש, כפי שחלמו אחדים, גרעין לאיחוד ערבי נרחב יותר, היה צורך בנוסחה חוקתית חדשה. מצרים וסוריה יחדיו לא יכלו להישלט כפי שנשלטה מצרים לבדה.[i] שאיפתו של עבד אל-נאצר למזג את שני המחוזות למחוז אחד הצריכה ביטול הכוח של האליטה הפוליטית הסורית ודחיקת דמשק לשוליים כמרכז פוליטי. בפעולותיו אלה איבד עבד אל-נאצר את בסיסו הלגיטימי בסוריה.גורמים חיצוניים שיחקו גם הם תפקיד בפירוקו של האיחוד. החשוב ביותר היה סירובה של עיראק להצטרף לקע"ם לאחר ההפיכה הצבאית של 1958. הטיעון שעבד אל-נאצר היה להוט לצרף את עראק לקע"ם כחלק משאיפתו לאחד את המעגל הערבי תחת הנהגתו הוא פשטני וככל הנראה שגוי. זו שגיאה לנתח את מדיניותו בשלהי שנות החמישים לאורה של חוברת, אשר נכתבה מעט לאחר עלייתו לשלטון. עבד אל-נאצר עצמו אמר לניו-יורק טיימס ש"אף אחד לא יכול להכריז על הנהגתו או לכפות אותה על אנשים." הוא הפריך את הטענות המערביות שהוא חשב להרחיב את שטחה של מצרים במטרה לכונן אימפריה ערבית. שאיפה כזו הוא סיכם, התאימה לתקופה הרומאית או להרפתקאות האימפריאליות, אבל "עכשיו אנו חיים במחצית השנייה של המאה העשרים, מאה של עקרונות ונקודות מבט."[ii]לאור בעיותיו בסוריה, עבד אל-נאצר לא התלהב מאיחוד מלא עם עראק. כמובן שאין זה אומר שהוא לא היה מופתע מעמדתו העצמאית של קאסם, שליטה החדש של עיראק לאחר הפיכת 1958, אשר התנגד לכל סוג של התאגדות עם קע"ם וסירב להכיר בהנהגתו של נאצר. להמונים בעולם הערבי צירופה של עראק לקע"ם היה הגיוני ביותר. עראק לא רק התנגדה לאיחוד ערבי אלא פתחה במלחמת מילים שהוחרפה למעורבות מצרית בענייניה הפנימיים של עראק. העובדה שעראק סירבה להצטרף לאיחוד העלתה ספקות לגבי חוכמת החלטתה של סוריה להתאחד עם מצרים. יותר מכך, האיבה בין קע"ם ומדינות ערביות אחרות ערערה את הלגיטימיות של עבד אל-נאצר בעולם הערבי. בטווח הארוך רק תימן הצטרפה לקע"ם דבר אשר הקטין את ציפיותיו להנהיג את התנועה הפאן-ערבית, וחיזק את שאיפתה של סוריה לפרוש מהאיחוד. האיחוד היה נתון להתקפות בלתי פוסקות מצד המדינות השמרניות: עיראק, ערב הסעודית, לבנון, סודאן, לוב, מרוקו, תוניסיה וירדן.במונחים פוליטיים, ארבע שגיאות מצריות הובילו לפירוק קע"ם. ראשית, הסורים שהיו קשורים להקמת האיחוד, הורחקו בהדרגה מעמדות הכוח. למרות שבהתחלה נעזר עבד אל-נאצר בקבוצות אלה על מנת לנהל את ענייניה הפנימיים של סוריה. על ידי חיסול בעלי ברית אלה מבלי ליצור אליטה אלטרנטיבית, איבד עבד אל-נאצר את בסיסו הפוליטי בסוריה. כאשר המיזוג הושלם באוגוסט 1961, לא היתה הנהגה סורית מקומית לגבות את מדיניותו של עבד אל-נאצר.שגיאתו השנייה של עבד אל-נאצר היתה התבססות על סוכנויות ממשלתיות כתחליף לפעילות מפלגתית. בהתבססו על המודל המצרי, הוא ביטל את המערכת המפלגתית הסורית, אשר היתה הגורם העיקרי לאי-יציבות. הניסיון הראשון להקים סניף סורי של האיחוד הלאומי – מפלגת המונים אשר הוקמה במצרים ב - 1958 – נכשל. רק ביולי 1960 התקיים הקונגרס הראשון של האיחוד הלאומי. היה זה תחליף עלוב למערכת הפוליטית הרב מפלגתית שהתקיימה בסוריה לפני האיחוד. חברי הארגון המצרים והסורים נבחרו בקפידה, מה שהפך את הארגון לחותמת גומי של המשטר.שגיאה שלישית היתה המעורבות הגוברת בענייניה הפנימיים של סוריה, אשר היה תוצר הגיוני של השאיפה המצרית להשיג מיזוג מלא של שני המחוזות. ב - 1960 הודק האיחוד ובוטלו הממשלות הנפרדות של החבלים. באותה שנה הוקמה אסיפה לאומית והורחבו מאוד סמכויות הממשלה המרכזית. המפלגות הסוריות פורקו, והוקמו ועדות מקומיות של "האיחוד הלאומי", המפלגה היחידה שהורשתה להתקיים. באסיפה הלאומית שליש מהנציגים היו סורים. הבעת' ציפתה להיות המפלגה השלטת ומורת הדרך האידיאולוגית של המדינה החדשה. אולם הנשיא עבד אל-נאצר עמד על פירוק כל המפלגות ותבע גם את פירוקה של מפלגת הבעת'. הנהגת מפלגת הבעת' הסכימה לפרק את המפלגה בשאיפה, שעבד אל-נאצר יפצה אותם על ידי הפקדת ענייני סוריה בידיהם. בפועל, ההשפעה האידיאולוגית של המפלגה היתה מוגבלת ותפקידה בענייני סוריה היתה מזערית. ביטאר הודה שהשרים התפטרו בגלל שהוצאו מתהליך קבלת ההחלטות, בעוד העוצמה האמיתית ניתנה לסראג', שר הפנים הסורי.[iii] הצבא הסורי, שהיה אחד מהגורמים לחוסר היציבות הפנימית הסורית לפני האיחוד, הורחק במהרה מהחיים הפוליטיים. הקצינים הסורים שהפכו לשרים אזרחיים, התפטרו בעקבות התפטרות אנשי הבעת' ובכך נחלש הבסיס הפוליטי של המשטר. נוסף על כך, היתה התמרמרות בקרב אנשי הצבא בשל היותם כפופים לקצינים מצריים, דבר אשר לווה בהתנהגות פטרונית. הם התנגדו גם למדיניות המצרית של העברת קצינים סורים למחוז המצרי, וראו בהעברה הגליה.שגיאה רביעית היתה הקמתם של מנגנוני ביטחון מטילי אימה שהפכו את סוריה למדינת משטרה. לא פחות מארבעה ארגוני ביון פעלו בסוריה, מרביתם תחת פיקודו של סראג', אשר הפך לאדם השנוא ביותר בסוריה. אמנם גם בתקופה שלפני האיחוד לא נהנו הסורים ממערכת דמוקרטית, אולם לא היה שימוש שיטתי בצנזורה, ציטוט, ריגול, מעצרים ועינויים. שלטון אימים זה גרם למספר רב של סורים להגר ללבנון על מנת לברוח משיטותיו חסרות הרחמים של סראג'.במונחים סוציו-אקונומיים, מספר גורמים תרמו לפירוקה של קע"ם. ראשית, רצונו של עבד אל-נאצר למזג את שני האזורים מבחינה כלכלית התאים יותר לאינטרסים של מצרים מאשר לאלה של סוריה. המהלך הדרסטי הראשון, היה יישומו של חוק הרפורמות החקלאיות בסוריה בספטמבר 1958. כשהחוק יצא לפועל במצרים, מיד לאחר עליית הקצינים החופשיים לשלטון ב - 1952, היתה מטרתו לערער את בסיס הכוח של אצולת הקרקעות הישנה במצרים. בסוריה מחתה אצולת הקרקעות, בציינה שהחוק מתאים למבנה הכלכלי המצרי ואינו מתאים למערכת הקפיטליסטית הסורית. אולם הם לא הצליחו לבטל את החוק. ההתמרמרות של בעלי הקרקעות לא הופנתה באופן ישיר כלפי נאצר, אלא כנגד הבעת' ובמיוחד כנגד אכרם חורני, שניצל חוק זה לחסל חשבונות עם אצולת הקרקעות. יישומו המתלהב של החוק על ידי הבעת' הביא לתבוסת המפלגה בבחירות של יולי 1959. החוק הצליח לחסל קבוצה חזקה באליטה הסורית אשר לא התנגדה לאיחוד. יישומו האיטי והבלתי מושלם איפשר לקבוצה זו לאחד את שורותיה ולשחק תפקיד מוביל בתהליך שהוביל לפירוקה של קע"ם.הרפורמה האגרארית תוכננה כהקדמה לרפורמות פיסקאליות ומוניטאריות. בשלהי 1958, יושמה רפורמה עיקרית נוספת: איחודן של המטבעות הסורי והמצרי למטבע אחד, שנקרא דינר ערבי. הרעיון לאיחוד המטבעות הגבירה את חוסר הביטחון הכלכלי בסוריה. שמועות בדבר איחוד המטבע עוררו פאניקה בקרב קהילת העסקים הסורית, שהוביל לירידת ערכו של הפאונד הסורי ולבריחה של הון ללבנון. התגובה ההיסטרית התגברה לא רק בגלל השפעת המהלך על הכלכלה הסורית אלא גם עקב החשש הפסיכולוגי לאיבוד הסימן האחרון לעצמאות סורית. האירוע שכנע את נאצר שיש לפעול למען המיזוג באיטיות בכדי לא לאחד נגדו את האליטה הכלכלית הסורית. בשלב זה ננטש רעיון איחוד המטבע.הבצורת הכבדה שתקפה את סוריה במשך שלוש שנים לא אפשרה לסוריה לייצא חיטה, אלא אילצה אותה לייבא חיטה ממצרים ומארצות הברית. ייצוא החיטה בעבר היה מקור עיקרי לכסף זר בשנים 1956-57, הייבוא הפך לנטל על מאזן התשלומים בשנים 1958-61. כתוצאה מכך, הקבינט המרכזי של קע"ם נאלץ להעלות את המחירים של מוצרי בסיס ולהגביל את ייבואם של מספר מוצרי מותרות. באופן טבעי, אמצעים אלה הביאו לירידה משמעותית ברמת החיים בסוריה.ניסיונותיה של מצרים להתאים את הכלכלה הסורית לתועלתה, היוו גורם נוסף בדרך לסיום האיחוד. מצרים שאפה להרחיק את סוריה מהשווקים המסורתיים שלה בלבנון, עראק, ירדן וטורקיה ולכוון את הסחר הסורי לשוק המצרי, בסיועם של מספר הסדרי מכס-מגן. נתונים רשמיים מציינים ירידה בקשריה המסחריים של סוריה עם שכנותיה ועלייה בסחר הסורי-מצרי. במציאות, השינוי בדפוסי הסחר לא היה משמעותי הואיל ובתקופת האיחוד הוגברה הברחת סחורות למדינות השכנות. יותר מכך, נראה שאנשי עסקים סורים הרוויחו יותר מהמצרים מהמסחר ושסוחרים סורים רבים עברו למצרים. כלכלנים מצרים דימו בנפשם את הכלכלה הממוזגת של קע"ם, מצרים תתפתח כמחוז תעשייתי בעוד סוריה תהפוך לבסיס החקלאי. למרות התקופה הקצרה של האיחוד, והבצורת בסוריה שלא איפשרו מימוש התכנית הכלכלית, עדיין הואשמה מצרים בהפיכת סוריה לקולוניה מצרית, בניצול תוצריה, ושימוש בה כשוק לסחורה מצרית – האשמות שלא עמדו במבחן המציאות.בימים הראשונים לאיחוד, הוצגו תוכניות חומש רבות למחוז הסורי – בתעשייה, חקלאות, תקשורת וכו'. עבד אל-נאצר הבטיח להכפיל את ההכנסה הלאומית במהלך עשר השנים הבאות. התברר שרוב התוכניות הכלכליות של קע"ם היו בעצם תוכניות ישנות שהומלצו על ידי הבנק הבינלאומי ב - 1955 לסוריה, ושלא יושמו בשל חוסר בכסף. התוכניות הנוכחיות הועמדו בפני אותם בעיות: חוסר במקורות (פרטיות, ציבוריות והלוואות זרות) לממן את התוכניות. עבד אל-נאצר עצמו היה נחוש בדעתו להוציא לפועל פרויקט ענק מימדים, דומה בגודלו לסכר אסואן, כדי להראות שסוריה מרוויחה מהאיחוד. עבד אל-נאצר, בהיותו משוכנע שפרויקט כזה ירחיק ממנו את הקשיים, ביקש מארצות הברית ומדינות מערביות אחרות להלוות לו את הכסף. עד יוני 1961 רוב הפרויקטים הסורים נשארו על נייר; נחתם חוזה רק עם גרמניה המערבית למימון סכר הפרת. אי מימוש ההבטחות עורר התמרמרות בקרב הסורים מה עוד שלא היו סימנים ברורים לכך שהמחוז הסורי הרוויח כלכלית מהאיחוד. עד לשלהי 1960, המצוקה הטבעית של הכלכלה הסורית הרתיעה את עבד אל-נאצר מלכפות רפורמות כלכליות חדשות. הרפורמות הסוציאליסטיות שלו יושמו רק במצרים. בפברואר 1961 הגיעה הכלכלה הסורית לשפל. חוסר היציבות הכלכלית הפנימית הביא לבריחת הון רבת-מימדים ללבנון, הפאונד הסורי איבד מערכו, וחלה ירידה חדה ביתרות מטבע החוץ. כדי לעצור את ההידרדרות החליט עבד אל-נאצר לבטל את מערכת ההמרה החופשית של הפאונד הסורי ולכפות הגבלות חמורות על ייבוא. אמצעים אלה השפיעו בעיקר על קהילת אנשי העסקים הסורים, אשר עד כה לא הושפעו מהרפורמות השונות. בנוסף לאצולת הקרקעות הממורמרת איחד עבד אל-נאצר עכשיו גם את שורותיה של קבוצה חשובה אחרת באליטה הסורית, את אנשי העסקים. אמצעים אלה חיזקו את החרדה של האליטה הכלכלית הסורית והגבירו את תחושת חוסר הביטחון. למרות שבכירים מצרים הבטיחו שלא צפויות רפורמות נוספות, הציבור הסורי נשאר חשדן. ואכן, ביולי 1961, היה גל הלאמות של חברות פרטיות בשני האזורים. אמצעים אלה כוננו מהפכה בסוריה: 75 חברות הולאמו ול - 79 חברות הוחרמו חצי מהמניות שלהן. מלבד כל הבנקים וחברות הביטוח, מספר מפעלים תעשייתיים הולאמו, כולל הקונגלומרט של חברת החמישה. שורה זו של צווים איחדה את שורותיו של המרכיב השלישי באליטה הסורית: התעשיינים ויזמים קפיטליסטים אחרים. ראוי לציין, שפועלים סורים (וכמו כן מצרים) הרוויחו מאוד מהצווים החברתיים שליוו את ההלאמה, אולם הם נשארו חשדניים ומסויגים כלפי מטרות המצרים.הצעדים הכלכליים של יולי 1961 היוו צעד נוסף כלפי מיזוג כלכלי של המחוזות הסורי והמצרי. השלמת צעדים אלו הובילו את עבד אל-נאצר לקדם את המיזוג הפוליטי ולהקמתו של קבינט מאוחד לקע"ם שישב במצרים. להקמת הקבינט המאוחד היתה חשיבות מיוחדת. השרים הסורים הועברו לקהיר, דבר שהגביר את הכעס בקרב האוכלוסייה הסורים למרות שדמשק הפכה למעין בירה שנייה בה יישב הקבינט במשך ארבעה חודשים במהלך פברואר. כתוצאה מהמעבר של המשרדים לקהיר איבדו עובדי המשרדים את הביטחון לגבי עתידם. בנוסף לכך הורחק סראג' ממקורות הכוח שלו בסוריה על ידי שמונה לתפקיד סגן הנשיא לענייני פנים והועבר למצרים.[iv] המיזוג הפוליטי הביא למעורבות מצרית רבה יותר בענייניה הפנימיים של מצרים. "חוק הממשל המקומי", שהוחל במחוז המצרי ב - 1960 הוחל כעת גם במחוז המצרי. בכך גבר הפיקוח המצרי על המתרחש בתת-מחוזות של המחוז הסורי. את מקומו של סראג' החליף עבד אל-חאכם עאמר דבר אשר הוביל לסכסוך בין שניהם לגבי חלוקת הסמכויות במחוז. בכדי לפתור את הסכסוך נאלץ עבד אל-נאצר להיכנס לעובי הקורה בעצמו מה שהגביר את המעורבות המצרית בסוריה.[v] האמצעים של אוגוסט-ספטמבר 1961, שהגיעו בנוסף לצעדים הסוציאליסטים של יולי 1961, הופעלו בהתאם לשאיפתו של עבד אל-נאצר להגיע למיזוג מלא של שני המחוזות. הוא רצה להעלים כל אינטרס אזורי של השרים בקבינט. שאיפה זו שלא היתה פופולארית בסוריה קירבה יותר את האליטה השמרנית ואת האליטה החדשה. כולם נפגעו בצורה זו או אחרת מהשלטון המצרי והרגישו צורך להפיל אותו בכדי לשמר את זהותם הסורית.[vi]האמצעים הכלכליים והפוליטיים של יולי-אוגוסט 1961 איחדו את שורות שלושת הקבוצות. אחרי שלוש וחצי שנים של תסכול, זה לא פלא שנשקלה החלפת השלטון. תסכול זה יצר ברית מיוחדת וזמנית בין הקבוצות השונות באליטה הסורית: אצולת הקרקעות, קהילת העסקים, התעשיינים, הצבא ומפלגת הבעת'. קיומה של קואליציה רחבה זו, שחוזקה על ידי משפחה ויחסי פטרונות, הובילה להפיכה צבאית בספטמבר 1961. בקרב קציני הצבא היתה התמרמרות על ההשתלטות המצרית ועל דחיקת רגליהם של קצינים סורים. ריב הסמכויות בין עאמר וסראג' פגע ביעילות הפיקוח המצרי על הצבא הסורי והקל על התארגנות חשאית בתוכו. ההפיכה הצבאית של 28 בספטמבר בוצעה על ידי מספר מוגבל של יחידות הממוקמות ליד דמשק. הגוף המארגן היה המועצה הערבית המהפכנית העליונה של הכוחות המזוינים (sarc). דמויות המפתח במועצה היו קולונל עבד אל-כארם אל-נחלאוי, קולונל חידאר אל-כזבארי, ובריגדיר אל-גאני אל-דאחמאן. ככל הנראה עמדו מאחוריהם קבוצה של קצינים שמרניים, שמומנו על ידי קהילת המסחרית של דמשק , שהושפעה מהאמצעים הכלכליים של יולי 1961.[vii] בין שניהם תווך כנראה מאמון אל-כזבארי, פוליטיקאי עשיר, שבנוסף לכך השיג מימון מחוץ לסוריה.[viii] בשלב הראשון לא דרשו מחוללי ההפיכה לבטל את האיחוד והיו מוכנים לדון עם עאמר שנמצא אז בסוריה, על כינונה של קע"ם על יסודות חדשים. אולם בשל גישתו האידיאולוגית סירב עבד אל-נאצר לדון בכל הסדר או פשרה. המשא ומתן נכשל והקצינים הסורים הכריזו על עצמאותה המחודשת של סוריה ועל התבדלותה ממצרים. כשם שיצירתה של קע"ם היתה תוצר של יריבויות פנימיות באליטה הסורית, הפירוק היה תוצר של יריבות פנימית באליטה הסורית-מצרית. למרות שההמונים נשארו ברובם אדישים, אין ספק שהם תמכו בהפיכה. המצרים נמצאו אשמים בחוסר היציבות הכלכלית, האקלים הפוליטי המגביל והירידה ברמת החיים שלהם. שינוי משטר באמצעות הפיכה, יכול היה להציע עתיד טוב יותר לאנשים ממורמרים אלה.סיכוםהניסיון של הקמת הקהילה הערבית המאוחדת (קע"ם) לא יכול להתנתק מההקשר הפאן-ערבי שלו, מהאידיאולוגיה אשר התקיימה בסוף שנות החמישים כמעט מחצית מאה. קריאותיהם של אינטלקטואלים ערבים רבים למחוק את הגבולות שנכפו על ידי האימפריאליזם המערבי וליצירתה של מדינה ערבית מאוחדת עוררו תגובה רגשית חזקה בקרב ההמונים. העובדה שרוב המנהיגים הערביים נאלצו לשלם מס שפתיים לרעיון הראתה שפאן-ערביות היתה חיה ומשפיעה. אידיאולוגיה זו לא רק הציעה זהות אלטרנטיבית, אלא העלתה את קרנם של הערבים לעומת המערב בהבטיחה לערבים עתיד טוב יותר. אידיאולוגיה זו שיקפה וביטאה את רוח התקופה ושיחקה תפקיד חשוב בתהליך שהוביל להקמתה של קע"ם.סוריה ומצרים אינן מדינות בעלות גבול משותף, כל אחת מהמדינות התפתחה במהלך השנים בדרך שונה ופיתחה לעצמה זהות נפרדת. המבנה החברתי שלהן שונה, מצרים הינה מדינה בעלת אוכלוסייה הומוגנית מול הפיצול העדתי של סוריה. במצרים השלטון ריכוזי ולעומתה סוריה הינה מדינה בעלת שלטון ביזורי. המדינות הינן בעלות מבנה כלכלי שונה, כלכלת מצרים נשענת על המים שמספק הנילוס לחקלאות בעוד מקור המים לחקלאות בסוריה הם הגשמים. למרות ההבדלים במבנה הפנימי של שתי המדינות, נוצרו תנאים שאפשרו התקרבות בין שתי המדינות. תהליך ההתקרבות הושפע מיחסי הכוחות במזרח התיכון ומגורמים בינלאומיים, דוקטרינת אייזנהאור והסכנה מפני ההשתלטות הקומוניסטית. סוריה ומצרים היו המדינות היחידות במזרח התיכון שלא היו קשורות בברית למערב וניהלו מדיניות חוץ זהה. בשלהי קיץ 1957 נמצאת סוריה על סף התפוררות כקהילה פוליטית מאורגנת, נראה כי היא זקוקה למנהיג חזק שיאחד אותה. מפלגת הבעת' כתנועה פאן-ערבית שהיתה מסורה לרעיון האחדות הערבית, ושחרור כל חלקי האומה הערבית מהשפעה זרה. האמינה שהאחדות, הסוציאליזם והחירות כרוכים זה בזה, ויביאו כולם יחדיו לתחייתם של הערבים. היא ראתה בעבד אל-נאצר את המנהיג שמסוגל להגשים את שאיפותיה, ולבוא לעזרת סוריה בשעת צרה.האיחוד היה בראש וראשונה ניצחון לעבד אל-נאצר וסמל לגדולתו. האיחוד, היה שיאו של ארבע שנות התנגדות למעצמות הגדולות, תקופה שבה הפגין עבד אל-נאצר כי שום הסדר בעולם הערבי לא יושג בלעדי שיתופה של מצרים. עבד אל-נאצר ולא בריטניה, צרפת, ברית המועצות או ארה"ב עיצב עתה את הסדר הפוליטי החדש באזור. התקופה הקצרה של האיחוד מצביעה שלא די באידיאולוגיה ובמנהיג כריזמטי כדי להקים איחוד בין שתי מדינות. אידיאולוגיה יכולה להיות מניע, אולם כדי שיתקיים איחוד צריך לבנות תשתית ארגונית וחוקתית שתענה לצרכים של שתי המדינות. מעיון בחומר העוסק בהקמתה של קע"ם נראה כי האידיאולוגיה הפאן-ערבית היתה כסות למניעים האמיתיים שהביאו לאיחוד, הן מהצד המצרי והן מהצד הסורי. מצרים נזקקה לשליטה על סוריה אם אמנם רצתה כי השקפותיה במדיניות חוץ תנצחנה באזור כולו, ורק שליטה בסוריה יכלה להבטיח לה את המנהיגות באזור. לעומתו, האליטות הסוריות השתמשו באידיאולוגיה הפאן-ערבית ככלי להשגת מטרותיהם לחיזוק כוחם הפוליטי והכלכלי וכשהאיחוד לא ענה לציפיותיהם ואף פגע בהם, הם פעלו לפירוק האיחוד. האיחוד פגע בעצמאותה המדינית של סוריה. סוריה הפכה להיות המחוז הצפוני של מצרים. עבד אל-נאצר היה השליט של האיחוד והנהיג את צורת המשטר המצרית בסוריה. האיחוד נכשל כי לא הוקדש זמן לבניית התשתית הארגונית והחוקתית של המדינה החדשה ובשל חוסר במוסדות אשר בהן יוכלו להשתקף השאיפות והאינטרסים השונים של המדינות החברות. הסורים הבינו שעבד אל-נאצר לא מחפש שותפים, כל שכן שותפים שווים. הסורים לא שותפו בקבלת ההחלטות הכלכליות והמדיניות. האליטות בסוריה, בהן אנשי הבעת' וקציני הצבא, הורחקו ממוקדי הכוח. הכוחות שתמכו בעבד אל-נאצר לטובת האיחוד היו אלה שהביאו בסופו של דבר לפירוקה של קע"ם.[i] סיל, ע' 359[ii] podeh, p. 182[iii] podeh, p. 101[iv] podeh, p 145[v] podeh, p. 146[vi] podeh, p. 148[vii] james jankowski, nasser's egypt arab nationalism and the united arab republic (boulder 2002), p. 167[viii] podeh, p.149האתר של רון יובל

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רון יובל