מ-קרב אמאוס ל-מלחמת לבנון השנייה – מביסים מובסים

גרסה ראשונה של מסה זאת התפרסמה בכתב העת "האומה" מס' 166.

אף שההיסטוריה לעולם אינה חוזרת על עצמה, שהרי כל אירוע, אף שהוא חד פעמי, מבנים יסודיים שבו חוזרים שוב ושוב. כשאנחנו מאתרים מבנים כאלה אנחנו מדברים על "חוקים" ו"עקרונות". מאחר שבני-אדם לומדים את לקחי המלחמות באופן שטחי ולא עד אבני היסוד שלהן, אין הם מבינים את הוויית הצבא והמלחמה, את חוקיה ואת עקרונותיה. התוצאה: צבאות שוגים, מובסים וניגפים באותן שיטות ובאותם מהלכים שבהם הובסו בעבר אויביהם. זהו "חוק הסימטריה ההפוכה" בהיסטוריה הצבאית: המביסים מובסים.

יהודה המכבי מוביל לניצחון

דוגמאות:

א.אברהם אבינו הביס לפני כארבעת אלפים שנה את צבא מלכי הצפון "משמאל לדמשק" בכוח גרילה שמנה 318 איש. (פרק י"ד ספר בראשית). אחרי כארבעת אלפים שנה הביס באותו מקום עצמו כוח גרילה קטן של החיזבאללה את צה"ל הגדול והמסורבל.

ב. משה רבנו הביס לפני כשלושת אלפים ושלוש מאות שנים את צבא האימפריה המצרית, במהלך של צליחת סער של ים סוף, ואחרי כשלושת אלפים ושלוש מאות שנה, באוקטובר 1973, הביסו המצרים את צה"ל בצליחת סער של תעלת סואץ, פחות או יותר באותו מהלך עצמו ובאותו מקום עצמו.

בארבע מערכות אלה, הביסה המערכת הצבאית החלשה, הענייה והפשוטה יותר, את המערכת הצבאית החזקה, העשירה והמורכבת, וממילא המסורבלת יותר, משום שהמורכבות היתה לרועץ לחזקים. מערכות מסורבלות נוטות לקרוס ברגע של אמת. קריסת מערכות מורכבות היא חוק היסטורי ששום מעצמה לא התגברה עליו, לרבות פרס העתיקה, רומא העתיקה, האימפריה המוסלמית בימי הביניים, צרפת הנפוליונית, גרמניה הנאצית וברית המועצות של ימינו. במסה זאת ננתח בעזרת מבני יסוד צבאיים התרחשויות בקרב ההכרעה של יהודה המכבי נגד האימפריה הסלווקית באמאוס בשנת 165 לפני הספירה ובכישלון מהלך ההכרעה של צה"ל נגד החיזבאללה בקיץ 2006.

דת אלוהים ודת הצבא

כל מלחמה היא מלחמת אמונה, והממסד האמוני היציב ביותר הוא דת. באמאוס נלחמו שני צבאות בעלי תרבות אמונית שונה באופן קטבי. מצד אחד המעצמה הסלווקית, בעלת תרבות הלניסטית, שעם כל השוני ניתן לכנות אותה "חילונית". מאפייני החילוניות ההלניסטית בתחום הצבא היו: צבא סדיר מורכב ומתמחה, בעל טכנולוגיה גבוהה, ארגון מסודר ואמונה בכוח המגולם בשלטון, על-פי המורשת של אלכסנדר מוקדון. זאת דת הצבא שחסידיה מאמינים כי המפקדים הבכירים נחנו בתבונת-על, שתבטיח את חיי המאמינים ותעניק להם תגמולים שיאפשרו להם תענוגות גשמיים. אמונה זאת היתה נקודת התורפה של הצבא הסלווקי (ושל רוב הצבאות בהיסטוריה), כי מפקדיו הניחו שניצחונם מובטח בכל מקרה, מהיותם אלים. לוחמיו התקשו לספוג כישלונות ולא לקרוס, שהרי אם אלים אינם מנצחים, סימן שהמפקדים הוליכו אותם שולל. כישלון בקרב, משמעו, בדת הצבא, ניפוץ האלים וקריסת האמונה. בלא אמונה אין מעשה, והצבא יחדל לתפקד. מצד שני לרשותו של יהודה המכבי עמדו יחידות גרילה בלתי סדירות, מאורגנות בפשטות, מעוטות טכנולוגיה, ועם אמונה מוחלטת באלוהים מופשט, שלא עתיד לקרוס בשום מצב. מן האמונה באלוהים נגזרה אמונה בצדקת הדרך, שהיתה חיונית לא לשם תקשורת חיובית כמקובל היום, אלא כדי להלחם עד כלות בתנאים בלתי אפשריים, לכאורה.

אחרי אלפים מאה ושבעים שנה התהפכו היוצרות. הישראלים בנו צבא סדיר, מורכב מאוד, עתיר טכנולוגיה ומאמין בעצמו כבדת. הישראלים האמינו כי תמיד ינצחו, שהרי הם בעלי עליונות צבאית, כפי שהוכח במלחמת ששת הימים, ושום כוח ערבי לא יוכל לעמוד מולם, בוודאי לא יחידות גרילה בלתי סדירות. עבודת אלילים זאת בדת הצבא ובמפקדי הצבא גרמה לכך שמאז הקמתה של מדינת ישראל עסקו מפקדי הצבא בקידום מעמדם האישי ובמניפולציות פוליטיות ולא בשיפור מקצועיותם. הם האמינו שעצם המגע עם הצבא הישראלי הסדיר ימוטט את האויב. הם סרבו לקרוא את הכתובות על הקיר ולהבין את המציאות, שמאז מלחמת ששת הימים, לפחות במשך 39 שנים, האויב לא רק שלא התמוטט, אלא השיג במלחמות את כל מטרותיו. מכיוון שמטרות אלה היו מוגבלות, יכלו מפקדי צה"ל לטעון שעצם קיום המדינה מוכיח את תפקודם המעולה, שאחרת המדינה כבר לא היתה קיימת. כך הגענו למלחמת לבנון השנייה, במצב פסיכולוגי ואסטרטגי שאליו הגיעו הסלווקים לקרב אמאוס. לעומתנו הגיע ארגון החיזבאללה למלחמת לבנון השנייה עם לוחמים בעלי ניסיון רב בלוחמת גרילה, ועם מוטיבציה, גם בגלל אמונתם המוחלטת באללה, וגם משום שהביסו את צה"ל במלחמת רצועת הביטחון וסילקו אותו ללא תנאי מלבנון. מאז בריחת צה"ל מרצועת הביטחון בשנת 2000 ביקשו מפקדיו לנקום ולחזיר לעצמם את כבודם. בקיץ 2006 נכונה להם ולכולנו הפתעה מרה.

תבונת הקרב של יהודה המקבי

במאה השנייה לפני הספירה ריחפה סכנת הכחדה לאומית ודתית על יהודי ארץ-ישראל, עקב היטמעותם המלאה בסוריה הסלווקית ובתרבותה ההלניסטית-חילונית-צבאית. כדי לקיים את ייחודם הלאומי והדתי, היה על היהודים להשיג עצמאות. בעקבות המרד החשמונאי שהתחיל במחצית השנייה של המאה השנייה לפני הספירה, באה סדרה של מסעות מלחמה וקרבות, שכמה מהם התחוללו על במת ההר בארץ בנימין ובאשדות המערביים של ארץ-בנימין. אירועים אלה תוארו בספרי המקבים. בחקר קרבות המקבים טעו כל החוקרים בתיאורי הקרבות שלהם, בגלל זיהוי לא נכון של המעלות (הדרכים העולות) שהצבאות עברו בהן, ומשום שהחוקרים לא התחשבו בעקרון הייתכנות ובעקרון השרידות. זיהוי שגוי של מהלכי קרב הוא אחד המאפיינים של תרבות ביטחון ירודה, המאיינת את החברה הישראלית בכלל ואת האקדמיה בישראל בפרט. תוצאות תרבות ירודה זו באו לידי ביטוי במלחמת לבנון השנייה, ועל כך בהמשך.

בסתיו של שנת 165 לפני הספירה, ביצע יהודה המקבי מהלך הכרעה צבאי-אסטרטגי שלא רק הבטיח ליהודים עצמאות בארץ ישראל, למרות התנגדותה הנמרצת של האימפריה הסלווקית, אלא מנע הלניזציה של היהודים, ובכך אפשר לישו ולנוצרים הראשונים לפעול כיהודים בארץ ישראל, כמאה וחמישים שנה מאוחר יותר, ולהתחיל את תהליך השתלטות היהדות, באמצעות הנצרות, על העולם האלילי, והשתלטות הנצרות על תרבות המערב. מהלך הכרעה צבאי זה, התרחש בעיקר בקרב בין יהודה המקבי ובין חיל המשלוח הסלווקי ב"ארץ המישור", ממערב לעיר אמאוס, שהשתרעה בין הכפר הערבי החרב, יאלו, שבפארק קנדה של היום, לבין לטרון. חיל המשלוח הסלווקי מנה ארבעים אלף לוחמי חי"ר ושבעת אלפי פרשים. ואף-על-פי-כן הוא הובס על ידי כוחות גרילה קטנים.[1] שטח הכינוס של הארמיה הסלווקית בפיקודו של גורגיאס, היה ליד העיר אמאוס, סמוך למעיינות השופעים בתוך בפארק קנדה. יהודה ריכז את כוחותיו בסביבות מצפה "נגד ירושלים", הוא נבי סמואל. בעוד שארמיית גורגיאס היתה מערכת מורכבת, תלויה בלוגיסטיקה רבה, ולפיכך בלתי גמישה, יהודה ואנשיו חיו בכפרי היהודים וניזונו בהם. זה הטעם שהם היו גמישים מאוד ויכלו להתאים את פעילותיהם לנסיבות המשתנות.

לשני הצדדים היה מודיעין מעודכן זה על זה. גורגיאס ידע היכן נערכים יהודה ופקודיו. סביר להניח שיהודה בחר בכוונה את בסיסו בנבי סמואל,הנקודה הגבוהה ביותר בארץ בנימין כדי להקשות על גורגיאס להגיע אליו. בראש כוח משימה מובחר שמנה חמשת אלפים לוחמי חי"ר ואלף פרשים יצא גורגיאס בלילה לנבי סמואל, כדי לתקוף "בהפתעה" את יהודה ופקודיו, ולהשמידם. "ויבוא גורגיאס אל מחנה יהודה לילה ולא מצא איש, ויחפש אותם בהרים, כי אמר נסים הם מפנינו". מפני היוהרה לא העלה גורגיאס בדעתו כי יהודה טמן לו מלכודת.

המודיעין של יהודה היה עדיף: הוא קיבל מידע לא רק על מיקומם ומהלכיהם של הסלווקים, אלא גם על כוונותיהם: כנראה שתל יהודה מרגלים ומודיעים במחנה גורגיאס. בספר המכבים א' כתוב, שסיירים מקומיים מבני חקרה הובילו את כוח המשימה של גורגיאס בהרים, שהרי הוא ופקודיו לא הכירו את השטח. סביר להניח שהם שדיווחו ליהודה על תוכנית המבצע. יהודה קבע את מהלכיו בהתאם למידע הזה. הוא שחרר את רוב המתנדבים היהודים, שלח אותם לבתיהם (כפי שעשה גדעון לפניו במלחמתו במדיינים), ויצא באותו לילה לתקוף את הבסיס הסלווקי שבאמאוס עם כוח מובחר בן שלושת אלפים לוחמים. בבסיס באמאוס היו באותה שעה למעלה משלושים אלף אנשי צבא מקצועיים. ההסתברות ששלושת אלפים אנשי גרילה יכריעו אותם היתה אפסית. כאשר גורגיאס ופקודיו חיפשו אותו לשווא בהרים, תקף יהודה את בסיסו של גורגיאס עם שחר. אמנם המפקד וטובי הלוחמים נעדרו ממנו, אך רוב הצבא שהה בו. לתוכנית נועזת זו לא היה סיכוי להצליח, לולא היה ליהודה מודיעין מלא על כוונותיו של האויב ועל מהלכיו, לולא תבונתו הצבאית העילאית של יהודה ועוז הרוח שלו ושל פקודיו.

מייד כשיצא גורגיאס מאמאוס לנבי סמואל נודע הדבר ליהודה באמצעות משואות-הרים, והוא יצא לדרך. על-פי ספרי מקבים הגיעו גורגיאס ויהודה ליעדיהם ברגל, בלילה אחד. גורגיאס ואנשיו עלו במעלה בית חורון, דרך אל קובייבה ובידו של היום [2], במסלול המרדף של יהושע בן נון אחרי מלכי היבוסי, לאורך כעשרים קילומטרים, ואילו יהודה ופקודיו צעדו במעלה בית-תול, עד שטח ההיערכות שלהם בעין-חילו, לאורך עשרים ושניים קילומטרים. אלה מרחקים שאפשר לעבור בלילה אחד. גורגיאס ויהודה הלכו בדרכים מקבילות, המרחק ביניהן בנקודות מסוימות הוא בסך הכול 150 מטר, ולמרות מקצועיותו, לא חש בסכנה האורבת לו.

מעין-חילו תקפו יהודה ופקודיו עם שחר את המחנה הסלווקי, הפתיעו את אויביהם הרבים, מוטטו את רוחם והביסום. הסלווקים נטשו את הבסיס וברחו לכיוון גזר, אשדוד ויבנה. כשחזר גוראיס מנבי סמואל ועמד על ההר, ראה "כי ניגפו ושורפים את המחנה". ואז גם הוא ברח מזירת הלחימה עם כוחות העילית שבפיקודו. בריחה ממוטטת את רוח הגייסות. למרות שרוב פקודיו נשארו בחיים, גורגיאס לא ארגן אותם לתקוף את יהודה באמאוס כפי שניתן היה לצפות. אומנם הארמיה הסלווקית לא הושמדה, אך היא נכשלה בהשגת מטרתה. כאשר צבא סדיר גדול נכשל להשיג את מטרתו בשדה הקרב, מול גרילה קטנה, משמעות הדבר תבוסה לצבא הסדיר.

כך, בכוח גרילה קטן ובתבונת הקרב שלו הצליח יהודה המקבי להביס צבאי סדיר, גדול מצבאו פי עשרה, ולהשיג את אחד הניצחונות הגדולים ורבי-ההשפעה בהיסטוריה הצבאית. אם היה מובס, לא רק שלא היתה קמה מדינת החשמונאים, אלא שהנצרות לא היתה באה לעולם. קרב אמאוס מוכיח שלא ניתן להשיג מטרות לאומיות בלא גיבוי צבאי.

הקמת החיזבאללה
 

כמו החשמונאים במאה השנייה לפני הספירה, שביקשו לסלק את הסלווקים מארצם, כך החיזבאללה קם בשנות השמונים של המאה העשרים, אחרי תחילת מלחמת לבנון הראשונה, כדי לסלק את צה"ל מארצם.

אחרי אלפיים מאה ושבעים שנה התהפכו היוצרות: צה"ל מונה כחצי מליון חיילי סדיר ומילואים, שניתן לניידם תוך יום לגבול לבנון. לעומת זאת בצפון, לא הרחק מן הבירה הסלווקית של אז, פועל החיזבאללה – ארגון גרילה המונה בסך הכול כחמשת אלפים לוחמים ועשרת אלפים סייענים. בעוד שבידי צה"ל מצויים אמצעי הלחימה מהמתקדמים ביותר בעולם, לחיזבאללה אין חיל אוויר, אין שריון ואין נשק נגד מטוסים. כמו החשמונאים במאה השנייה לפני הספירה, שביקשו לסלק את הסלווקים מארצם, כך החיזבאללה קם בשנות השמונים של המאה העשרים, אחרי תחילת מלחמת לבנון הראשונה, כדי לסלק את צה"ל מארצם. עוד ב-1970, אחרי שארגוני הטרור הפלסטינים גורשו מירדן בספטמבר השחור, חבר צה"ל למליציות הנוצריות והשתלט על רצועת ביטחון בדרום לבנון. אז הוא לחם בארגוני הטרור הפלסטינים בלא הצלחה יתרה, ולכן הוא יזם נגדם מהלך הכרעה ביוני 1982. ארגוני הטרור הפלסטינים כידוע לא הוכרעו אז, והם עדיין פועלים ובועטים מתוך ארץ ישראל גופה, אך מהלך ההכרעה הכושל של אז הוליד ארגון מסוכן הרבה יותר, את החיזבאללה.

ההישג הראשון של החיזבאללה היה, שיחד עם ארגונים לבנונים נוספים, הוא רצח את הנשיא הפרו ישראלי של לבנון, ביצע מגה-פיגועים בחיילי מרינס אמריקאים וחיילי קומנדו צרפתים, וסילקם מלבנון, וגרש את צה"ל דרומה, בתהליך ארוך ומכאיב. בשנות התשעים התנהלה מלחמת רצועת הביטחון בין חיזבאללה לצה"ל, ויד החיזבאללה היתה על העליונה. בסוף העשור, בשנת 2000, ברח צה"ל מרצועת הביטחון, כפי שגורגיאס ופקודיו ברחו מאמאוס. טעותם של הישראלים היתה שהם תיארו את הבריחה כהישג אסטרטגי מזהיר שיביא שקט לגליל. זה היה חטאם הגדול של ראש הממשלה ושר הביטחון, הרמטכ"ל לשעבר, אהוד ברק, ואנשי הרוח ואנשי התקשורת של השמאל. תוצאות החטא הזה הן בלתי הפיכות, ולא תהיה לו כפרה לעולם. גם החיזבאללה וגם הפלסטינים למדו את המסר ופעלו לספק לישראל עוד "הישגים" כאלה. בעקבות המנוסה מלבנון, פתחו הפלסטינים באינתיפאדת אל אקצה, היכו את צה"ל שוק על ירך – מפרשת מידחת יוסוף במתחם קבר יוסף, הנזקפת לזכותו של אהוד ברק, ועד אירועי ציר פילדלפי, שכל ראשי מערכת הביטחון שותפים לה. צה"ל סיפק הישג ענק לפלסטינים וברח מגוש קטיף. החיזבאללה התכונן במשך שש שנים למלחמה הבאה, ומדי פעם התגרה בצה"ל כדי להיווכח שצבא היהודים הולך ומתנוון, כמו במקרה חטיפת החיילים ממתחם חוות שבע.

צה"ל חוזר על טעויות הסלווקים

עד פרוץ מלחמת לבנון השנייה, במחצית 2006, חזרו ראשי מערכת הביטחון של ישראל על כל הטעויות שעשו בשעתו הסלווקים, והוסיפו טעויות חדשות כדי להבטיח בלא מודע את התבוסה הממשמשת ובא:

א.הם הגדירו את החיזבאללה כארגון טרור, בעוד שמדובר בארגון גרילה. ארגון טרור לעולם אינו נלחם בצבא סדיר בשדה הקרב. ארגון גרילה עשוי לנצח צבא סדיר המזלזל בו. כדי לנצח ארגון גרילה צריך להעריך אותו כערכו, ואין להסתפק בלוחמה וירטואלית נגדו אלא יש ללמוד אותו עד אחרון הפרטים.

ב. לפיכך, הם לא פיתחו תורת לחימה בגרילה ולא הקימו יחידות שיתמחו בלוחמת גרילה. הם העריכו כי היחידות הרגילות של צה"ל יילחמו באופן מיטבי גם נגד צבא סדיר, גם נגד טרור וגם נגד גרילה. הם התעלמו מן העובדה שהיחידות הרגילות של צה"ל כשלו בקרבות נגד צבאות סדירים במלחמת יום הכיפורים, ולקחי כישלונות אלה לא הופקו.

ג. הם העריכו כי כאשר יצאו למלחמה בחיזבאללה, אנשי הארגון ינוסו על נפשם, כפי שהפלסטינים נסו בשעתו כשתקפו אותם חזיתית.

ד. הם התעלמו מתבוסתם לחיזבאללה במלחמת רצועת הביטחון בשנות התשעים, וממילא לא איתרו את ליקויי אותה מלחמה ולא הפיקו את לקחיה.

ה.היה להם מודיעין על הכנות החזבאללה למלחמה, אך הם לא הבינו את משמעותו.

ו. ממלחמת רצועת הביטחון הם למדו שלישראלים אין נכונות להקריב חיי אדם במלחמה. ואכן תכננו הישראלים מלחמה ממושכת בחיזבאללה, בת שישה שבועות. מלחמה זאת היתה מבוססת על הכרעה אווירית של "הפצצות מנגד" ממרחק של מאה קילומטר, שתהיה בלא נפגעים, בשבועיים הראשונים. את עוצבות היבשה הם תכננו להכניס ללבנון בזהירות, רק אחרי שהאויב יוכרע, כדי להשמיד בלא התנגדות את תשתיתו במשך עוד ארבעה שבועות.

ז. הם העריכו כי החיזבאללה יחדל ליזום פעולות בתום יומיים של מכות אוויריות. מכאן, שהעורף הישראלי עלול לסבול פגיעות קטיושות וטילים לא יותר מ-48 שעות.

ח.מכיוון שהקטיושות והטילים שהיו בידי החזבאללה לא היו מדויקים, וכושר ההרס שלהם היה נמוך, הם העריכו שהעורף לא ייפגע למעשה ויחזיק מעמד בקלות.

אילוצי-על

מלחמת לבנון השנייה התחילה בחטא: היא היתה תגובה לא מידתית, חפוזה, על חטיפת שני חיילים. אם ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל, היו מבינים כי באירוע החטיפה עצמו התגלו כשלים מובנים חמורים בתפקוד צה"ל, היה עליהם לפחות לשער כי כשלים אלה יתגלו גם במלחמה. על פי הקונספציה המאובנת שלהם, עוד מימי מלחמת יום הכיפורים, צה"ל הוא צבא מקצועי המתפקד באופן אופטימאלי, ולפיכך כשלי החטיפה הם מקריים ומקומיים ואינם מלמדים על תפקודו של צה"ל כולו. המלחמה לימדה את כולנו שהם טעו. בניגוד ליהודה המקבי שהכיר את פקודיו ויצא לקרב אמאוס, רק עם המתאימים ביותר, יצא הטריאומווירט הישראלי של שנת 2006 בלא שהכיר את צה"ל ואת מגרעותיו. אותם דברים אמורים על חברי הפיקוד העליון הישראלי לפחות מאז 1973.

את יהודה המקבי לא הטרידו בג"ץ, אמצעי תקשורת ו"חפים מפשע". אותו הדריכה רק מטרה אחת: להשיג את המשימה ולהכריע את האויב. אמנם ליהודה ולבני משפחתו היה עימות קשה עם הממסד הדתי של אותם ימים, ולא רק עם "הצדוקים". הממסד "השפוי" חשש ממלחמה גלויה בשליטים הסלווקים וראה בחשמונאים קיצונים מסוכנים. עימות זה חייב את יהודה לעשות כל מאמץ להצליח בשדה הקרב.

מדינת ישראל הגיעה למלחמת לבנון השנייה עם שני אילוצי-על קריטיים מבחינתה: אסור שיהרגו חיילים ישראלים, כי בתרבות הישראלית הפוסט-ציונית של היום, שום חייל הרוג אינו שווה השגת משימה צבאית, וגם אסור שייהרגו לבנונים "חפים מפשע", לאמור אנשים שאינם גברים חמושים. עם אילוצים כאלה, כישלון צה"ל היה ידוע מראש. ראשי צה"ל לא הבינו זאת ותכננו מלחמה המבוססת על הלם פסיכולוגי אווירי. הם הניחו כי הרס בנינים בבירות והרס תשתיות בכל רחבי המדינה יכניס את לוחמי החיזבאללה להלם והם יחדלו להילחם. אז יכנסו ללבנון עוצבות יבשה, בזהירות, ויאספו את אנשי החיזבאללה ואת אמצעי הלחימה שלהם כאסוף ביצים עזובות. כך ננהל מלחמה בלי הרוגים משני הצדדים. ואכן במלחמת לבנון השנייה היו מעט הרוגים משני הצדדים, אך צה"ל לא השיג את משימתו.

מסתבר שראשיה החיזבאללה למדו את האילוצים של צה"ל ובהתאם להם הכינו את עצמם למלחמה: הם בנו בכל דרום לבנון בונקרים ומחילות תת-קרקעיים עמוקים, עמידים בפני הפצצות של חיל האוויר הישראלי; הם אימנו את לוחמיהם לשרוד בבונקרים אלה בבידוד ובמשך תקופה ארוכה; הם הצטיידו באמצעי לחימה יעילים ללחימה נגד חי"ר ושריון, והתאמנו בהפעלתם, והם התערבבו באוכלוסיה האזרחית. כך נוטרל חיל האוויר של צה"ל עוד לפני שפרצה המלחמה, וכך הובטח שחיילים רבים של צה"ל ייפגעו לאחר הכישלון הצפוי של חיל האוויר והכניסה הצפויה של עוצבות היבשה. החיזבאללה הצליחו להפיל באמצעים פרימיטיביים שני מסוקים של צה"ל. צריך להניח שבעימות הבא יהיו לארגון גם אמצעי נ"מ חדישים והם יפילו לנו מטוסים.

לבד מהתעלמות הטריאומווירט מאילוצי העל, התגלו במלחמת לבנון השנייה ליקויים נוספים בתפקוד צה"ל, ליקויים האופייניים למערכת מורכבת הנמצאת בתהליכי קריסה, כפי שהיה הצבא הסלווקי של גורגיאס: נפוליון קבע לפני מאתיים שנה שהצבא הולך על קיבתו, לאמור, בעזרת המערכת הלוגיסטית שלו. גם במלחמת יום הכיפורים וגם במלחמת לבנון הראשונה המערכת הלוגיסטית של צה"ל לא תפקדה. במלחמת יום הכיפורים חוסר תפקוד זה אחראי לתבוסה בשלב הראשון של המלחמה, במלחמת לבנון השנייה – לתפקוד הלקוי בגזרה המזרחית, הסורית. תפקודה הלקוי של המערכת הלוגיסטית במלחמת לבנון השנייה מלמד שצה"ל לא הפיק את לקחי שתי מלחמותיו הקודמות בתחום פחות רגיש יחסית. אם הוא לא מסוגל להפיק את לקחי כישלונותיו הלוגיסטיים, קל וחומר שאין הוא מסוגל להפיק את לקחי כישלונותיו התכנוניים, הפיקודיים והמבצעיים. צבא שאינו מסוגל להפיק לקחים, לא רק שאינו מגַבּה מטרות לאומיות, אלא הוא עצמו מהווה סיכון ביטחוני עיקרי למדינה.

בשתי המלחמות הגדולות הקודמות, היה בין הדרג המדיני לבין הדרג הצבאי שיח חרשים. חוסר תקשורת זה חזר על עצמו במלחמה האחרונה. הטעם לכך היה שגולדה מאיר, מנחם בגין ואהוד אולמרט, לא למדו ביסודיות את שפת הצבא, ודוד אלעזר, רפאל איתן ודן חלוץ, לא למדו את שפת המדינה. לפני העידן הדמוקרטי, המלך היה גם ראש המדינה וגם ראש הצבא. זה היה אחד התנאים ההכרחיים להצלחותיהם המדהימות של אלכסנדר הגדול ושל פרידריך הגדול. במאה העשרים, רק וינסטון צ'רצ'יל הכיר את שתי השפות ושלט בהן היטב, אולי משום שהוא נכח מקרוב במלחמה המודרנית הראשונה – מלחמת הבורים בדרום אפריקה. מנהיגים של ארגוני טרור כבן לאדן וערפאת, שולטים בשתי השפות. לא כן מנהיגים של מדינות דמוקרטיות. זה אחד ההסברים לכישלונה של ארה"ב בוייטנאם ובעיראק, ולכישלונה של ישראל בכל מערכותיה אחרי מלחמת חששת הימים.

אותם דברים אמורים על תקשורת בין מפקדים. במערכת החווה הסינית ב-1973 לא היתה תקשורת בין מפקד החזית חיים בר לב, המפקד לשעבר שמואל גונן (גרודיש), ומפקדי האוגדות, אריאל שרון ואבדם אדן (ברן). התוצאה: למעלה מ-200 הרוגים על קרב שווא, רבים מהם מאש כוחותינו. אותם דברים אמורים בקרבות עין זחלתא וסולטן יעקוב במלחמת לבנון הראשונה. במלחמת לבנון השנייה, העמיק חוסר התקשורת בין המפקדים הזוטרים למפקדי חטיבות ולמפקדי גדודים. מסתבר שמפקדי צה"ל לא רק שאינם מבינים את שפת הפוליטיקאים, אלא אינם מבינים זה את זה.

ניתוח השוואתי בין קרב אמאוס למלחמת לבנון השנייה מפריך את הטיעון של נפוליון ש"אלוהים אוהב את הגדודים הגדולים". ברב שיח שהתקיים במרכז הכוחות המשולבים של חיל האוויר, עשר שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים, טען תת אלוף דב תמרי את אותה טענה. תמרי ותת אלוף במילואים, שמעון נאווה, הכשירו בשנים האחרונות את המפקדים הבכירים של צה"ל במכון לחקר המערכה שהקים בשעתו הרמטכ"ל, אמנון ליפקין שחק. במלחמת לבנון השנייה היה שחק יועצו של שר הביטחון הכושל, אמיר פרץ. לקראת קרב אמאוס, לא רק שיהודה לא גייס מילואים, אלא שחרר רבים מפקודיו, כ די לצבע את מהלך ההכרעה באופן מיטבי. כפי שהראתה ברברה טוכמן "במצעד האיוולת", רוב המפקדים בהיסטוריה אינם מבינים את הוויית הצבא והמלחמה וחושפים את איוולתם במלחמות. הם מקווים שגייסות גדולים יחפו על אווילותם הגדולה. הם טעו וטועים. את מהלך ההכרעה באמאוס עשה יהודה המקבי בכוח קטן שפעל בהתאם לתוכנית עילאית שהגה. יכולתו הצבאית של יהודה העניקה ליהודים מאה שנות ריבונות בימי בית שני, והוכיחה שאין להשיג מטרות לאומית בלי גיבויה של מערכת הביטחון.

לעומת קרב אמאוס, צה"ל הגדול הגיע במלחמת לבנון השנייה לשפל, שאחריו עלולה מערכת הביטחון להתפורר ומדינת ישראל להיקלע לסכנה שרידותית חמורה.

לפיכך, שומה עלינו לבנות צבא חדש שיצמחו בו מפקדים כיהודה המכבי – גם מאמינים וגם מבינים. יש לשנות באופן קיצוני את מערכת הכשרת המפקדים לכל אורך שרשרת הפיקוד, יש לשנות באופן קיצוני את תהליך איתור הליקויים והפקת הלקחים, ויש לשנות באופן קיצוני את פיתוח תורות הלחימה והתאמתן לאיומים הדינאמיים.

[1] התיאור, הרקע, והמלכים של קרב זה – בספר מקבים א', ג' 38 – ד' 25, ובמקבים ב' ח' 8-29.

[2] אל קוביבה היא בית חורון תחתון של ימי קדם ובידו היא בית חורון עליון. מכאן מסקנה מנוגדת לדעת החוקרים שבית עור פוקה ובית עור תחתא אינן בית חורון תחתון ועליון.