אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הקהילה הערבית המאוחדת: הסיבות להקמתה ופירוקה - חלק א


הקדמה

מאמר זה עוסק בחלום הפאן-ערביות, חלום ששבה את דמיונם של מיליונים במהלך המאה העשרים. חלום זה התגשם ב - 1 לפברואר 1958, כאשר עבד אל-נאצר, נשיא מצרים, ושכרי אל-קותלי, נשיא סוריה, הכריזו על הקמתה של קהילה ערבית מאוחדת ) קע"ם). התקווה היתה שהקמת האיחוד תהיה שלב ראשון בדרך לאיחוד ערבי כולל ותחילתו של רנסאנס ערבי. חלום הפאן-ערביות התנפץ עם פירוקו של האיחוד ב - 28 לספטמבר 1961. רעיון האחדות הערבית לא התאושש לאחר פירוק קע"ם והתקווה להקמתה של מדינה ערבית גדולה במזרח התיכון התנדפה ברוח.

במאמר זהו אתאר את הרקע האידיאולוגי להקמת קע"ם, והדרך בה תפסה כל מדינה את האיחוד. אסקור את הגורמים הפוליטיים שזירזו את תהליך ההתקרבות בין שתי המדינות ואת המניעים המיידיים שהביאו לאיחוד. אבקש לתאר מה היו הגורמים האידיאולוגיים, הפוליטיים והכלכליים שהביאו לפירוקו של האיחוד בפברואר 1961, זמן קצר יחסית לאחר שהוקם.

הרקע האידיאולוגי להקמת קע"ם

רעיון הפאן-ערביות, אשר הופיע לראשונה במהלך שנות מלחמת העולם השנייה כאידיאולוגיה בקרב השכבות המשכילות והמבוססות, המשיך לשחק תפקיד חשוב במערכת הפוליטית הסורית. תכניות לאיחוד ערבי, המתרכזות סביב דמשק, נשארו רבות עוצמה כתמיד . בשום מדינה ערבית אחרת לא היה הדחף לאיחוד חזק כל כך ושום מדינה ערבית אחרת לא טענה בלהט שהיא היא מולדת הערביות. חלום העצמאות הערבית, שנתגבש עם פרוץ המרד הערבי חזה מלבן ערבי גדול לחוף הים התיכון הכולל את סוריה, לבנון, פלסטין ואת עראק. עם סיומו של המנדט הצרפתי בסוריה באפריל 1946 עדיין לא גובשה זהותה הלאומית של סוריה. התמיכה ברעיון האיחוד הערבי היווה איום על עצם קיום המשטר הסורי החדש ועל זהותו. שתי המפלגות הגדולות בפרלמנט הסורי – מפלגת העם והמפלגה הלאומית – תמכו באיחוד ערבי, תוך כדי שמירה על עצמאותה של סוריה ועל מעמדה המיוחד. הממשלות הסוריות מתוך מגמה לחזק את שלטונם תמכו ברעיון הפאן-ערביות.

הרעיונות לאיחוד ערבי הובילו בשנת 1950 לעריכת טיוטה של חוקה, שהצהירה בפעם הראשונה שהעם הסורי הינו חלק מהאומה הערבית. היא גם קבעה שעל הנשיא וחברי הפרלמנט להישבע, בעת נטילת התפקיד, "לפעול למען איחוד מדינות ערב". זמן קצר לאחר מכן, בתחילת 1951, ראש הממשלה נאט'ם אל-קדסי, חבר מפלגת העם, הציג תוכנית ראשונה וממשית לאיחוד מדינות ערב. במיזם שלו הוא הציג שלוש צורות של התאגדות: קונפדרציה, פדרציה ומדינה מאוחדת. "המדינה הערבית המאוחדת" היתה לדעתו האפשרות המועדפת, הוא הצהיר שתכניתו מהווה "ביטוי אמיתי של דעת הקהל בסוריה הגדולה". [i]

בעקבות בחירות 1954 שלטו בפרלמנט מפלגת העם והמפלגה הלאומית שהיוו את האגף הימני בממשלה. נציגי המפלגות ייצגו בעיקר אינטרסים מקומיים, המפלגה הלאומית ייצגה את הפוליטיקה המקומית של דמשק ומפלגת העם ייצגה בעיקר אינטרסים מסחריים של חלב וצפון סוריה. במדיניות החוץ נטו אנשי המפלגה הלאומית לכיוון מצרים וסעודיה בעוד אנשי מפלגת העם היו בעד הקמת פדרציה ערבית עם עראק. [ii] אולם בתקופה זו הסתמנה מגמה של התחזקות האגף השמאלי. מפלגת הבעת' (מפלגת התחייה הערבית הסוציאליסטית) שהיתה המפלגה השלישית בגודלה בפרלמנט, היתה הקבוצה המובילה שתמכה באיחוד ערבי, איחוד של מדינות ערב מהרי הטאורוס עד הסהרה. גרסת הבעת' לאיחוד ערבי לא היתה זהה לחזונו של קדסי (1951). חוקת המפלגה היתה מעורפלת לגבי אופיו של האיחוד, ומבנה השלטון. היתה רק הצהרה שלמדינה המאוחדת, יהיה "שלטון פרלמנטרי חוקתי", ומערכת אדמיניסטרטיבית המבוססת על ביזור.

אינטלקטואלים ערבים בסוריה הגדולה הגדירו בצורה ברורה יותר את המבנה הפוליטי הרצוי של המדינה הערבית העתידית. הוגי הדעות הערבים סאטע אל-חצרי, עבד אל-רחמן אל-באזזאז מעראק, ונביה אמין פארס מלבנון ,תמכו בצורה מובהקת בהחלת המודל הפדראלי של ארה"ב על העולם הערבי. נביה אמין פארס הביע דעתו, כשנה בלבד לפני הקמת קע"ם, שאיחוד ערבי כולל הינו בלתי מתקבל על הדעת לאור הבעיות במדינות ערב והאינטרסים המנוגדים של האליטות שלהם. עקב כך, הוא המליץ על הקמת איחוד פדראלי של ארבע יחידות: הסהר הפורה (הכולל את עראק, סוריה, ירדן ופלסטין), חצי האי ערב (כולל ערב הסעודית, תימן ושאר הנסיכויות), עמק הנילוס (כולל מצרים, סודן ולוב) והמערב הערבי (כולל מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה). פדרציה זו, תקרא על פי חזונו "מדינות ערב המאוחדות", ותשמש אמצעי להשגת איחוד ערבי מלא. האינטלקטואל הפלסטיני הפאן-ערבי, עזת דרואזה, הציע צורות שונות של פדראציה (כדוגמת המודלים האמריקני, סובייטי וההודי), אבל לא המליץ על מודל ספציפי למדינה הערבית. לדעתו, כינון פדרציה בין מצרים וסוריה תהווה צעד ראשון כבסיס לאיחוד המלא.

פאן-ערביות כרעיון אידיאולוגי ופוליטי הופיע במצרים כבר באמצע שנות השלושים. למרות הפופולאריות הגוברת של רעיון הפאן-ערביות במצרים, עדיין בתחילת שנות החמישים שלט רעיון הלאומיות (וטניה) ה מצרית. רעיון האיחוד הערבי שהועלה על ידי ראש ממשלת סוריה קדסי (1951), התקבל בלעג על ידי העורך רב ההשפעה של העיתון המצרי אח'באר אל-יום, מצטפא אמין, שהשווה את רעיון האיחוד הערבי להקמת מדינה עולמית ולהפיכת המדבר לגן פורח. אמין לא שלל לגמרי את רעיון האיחוד הערבי, אולם הדגיש שרק "אדם גדול" כגנדי יוכל להפוך את הרעיון למציאות ולהקים מדינה ערבית גדולה.

עבד

עבד אל-נאצר

בעקבות נפילת המלוכה, במהלך השנתיים הראשונות של תקופת שלטונם של הקצינים החופשיים (1952-1953) שלט רעיון הזהות המצרית. הכתבים של רוב האינטלקטואלים המצרים באותה עת שיקפו את הגישה המסורתית של "מצרים ראשונה". גישה זו באה לידי ביטוי בשני הפרקים הראשונים של "הפילוסופיה של המהפכה" של עבד אל-נאצר, שנכתבו בקיץ של 1953, אשר דנו בעיקר בענייניה הפנימיים של מצרים. בשנת 1954 עם פינוי הכוחות הבריטים ממצרים, הופעת עבד אל-נאצר כמנהיג היחיד, והמאבק נגד עראק על הגנה אזורית, הפכה את מצרים מעורבת יותר בעניינים הערביים והתחזק במצרים רעיון הזהות הערבית. בפרק השלישי בספרו "הפילוסופיה של המהפכה" (פורסם בתחילת 1954) דיבר עבד אל-נאצר על תפקידה הפעיל של מצרים במעגל הערבי. הוא אמר לסאנדי טיימס ש"רק לאחר החתימה על הסכם סואץ החל העם המצרי לחשוב במונחים אסטרטגים; עד לאותו רגע התרכזנו רק במצרים." [iii]

מנהיגים ואינטלקטואלים מצרים ראו בפאן-ערביות אמצעי לחיזוק מעמדה של מצרים בעולם הערבי והשליטה בעולם הערבי באמצעות מערכת של בריתות, ולא דגלו באיחוד כדבר מעשי או רצוי. עבד אל-רחמן עזאם, המזכ"ל המצרי הקודם של הליגה הערבית ופאן-ערביסט בכיר, חשב במונחים של מקורות כלכליים ושווקים. שמצרים לדעתו, "זקוקה למדינות ערב יותר מאשר הן זקוקות למצרים". [iv] דעתו של עזאם שיקפה גישה תועלתנית כלפי העולם הערבי. דעה זה באה לידי ביטוי גם אצל הוגים פאן-ערביים מצרים ידועים אחרים, כגון מחמד עלי עלובה, זאכי מבראכ ואבראהים עבד אל-קאדר מזיני.

עבד אל-נאצר שאף להגמוניה בעולם הערבי, והסווה את שאיפותיו באמצעות התיאוריה שלו על תפקידה המיוחד של מצרים בעולם הערבי, האפריקאי והאסלאמי. "אנחנו לא יכולים להסתכל בצורה טיפשית על המפה של העולם", הוא כתב בספרו שלו, "בלי לתפוס את מקומנו במפה ואת התפקיד שיועד לנו על ידי מקום זה." [v] מחמוד ריאד, יועצו הקרוב של עבד אל-נאצר וארכיטקט בכיר של האיחוד, הדגיש שהיתה זו תחושה היסטורית של פגיעות שהובילה את עבד אל-נאצר לאמץ את הפאן-ערביות. תפיסה אינסטרומנטאלית זו כוונה שאיחוד ערבי נראה יותר כתרופה לבעיית הביטחון של מצרים, אשר תיפתר כאשר תושג הגמוניה מצרית, ומצרים יועדה לשחק תפקיד ערבי מוביל כתוצאה מהיכולות המדיניות שלה.

מצטפא אמין שלעג לרעיונו של קדסי לאיחוד ערבי וטען שכדי להגשימה צריך שיופיע "אדם גדול" משנה דעתו ב - 1954 וראה בעבד אל-נאצר את "האדם הגדול" שיממש את רעיון "ארצות ערב המאוחדות" תוך עשר שנים. באותה תקופה רדיו קהיר הפך לשופרה של מצרים בעולם הערבי. הפרסום המסיבי של חוברות קלות לקריאה על עניינים מזרח תיכוניים ואפריקניים על ידי המשרד להדרכה לאומית, הרחיבו את אפיקיו של המצרי הממוצע, וחשפו אותו לעולם המיידי מחוץ למצרים, אשר מיושב בעיקר בערבים.

במחצית הראשונה של שנות החמישים מדיניות מצרים כלפי העולם הערבי היתה מכוונת בעיקר למנוע איחוד בין מדינות הסהר הפורה במיוחד בין סוריה לעראק. המשטר המצרי חשש שמדינה ערבית מאוחדת באזור זה תפגע במעמדה המוביל של מצרים בעולם הערבי. היחסים בין מצרים וסוריה אופיינו על ידי שיתוף פעולה זהיר, אשר לעתים הידרדר לאיבה גלויה. בעקבות מהפכת הקצינים החופשיים גינה מישל עפלק, ממייסדי מפלגת הבעת', את שלטונם הדיקטטורי, בתחילה, הבעת' לא ראתה במצרים שותף מתאים לאיחוד. בשנת 1954 הגיעו יחסי מצרים וסוריה לשפל מדרגה. מצרים הביעה מחאה כנגד פעילות האחים המוסלמים בסוריה והעיתונות הסורית, אשר גינתה את המשטר במצרים והאמצעים המדכאים בהם נקט לכאורה. מאמציה של מצרים להבטיח הגמוניה בעולם הערבי התרכזו בסוריה, אשר נחשבה חלק ממרחב המחיה המצרי. רעיון זה בוטא בתמציתיות על ידי עבד אל-רחמן עזאם, המזכ"ל המצרי הקודם של הליגה הערבית ופאן-ערביסט בכיר. באפריל 1953, הוא הצהיר ש"איננו יכולים לאפשר לסוריה לפעול כרצונה בגלל שהאסטרטגיה הטבעית שלנו מכתיבה שסוריה תהיה חלק ממרחב המחיה". [vi]

עבד אל-נאצר ועזאם ראו את אזור סוריה הגדולה כאזור חיץ וקו הגנה ראשון בתוך "מרחב המחיה" הלגיטימי של מצרים. תפיסה הגמונית זו שיקפה תחושה עמוקה של חוסר ביטחון גיאוגרפי, תוצאה של פלישות רציפות מגבולה הצפוני של מצרים.

מבחינה פוליטית, היתה זאת שנת 1955 אשר סימנה קו פרשת מים במעורבות המצרית בעניינים ערביים. המאבק של מצרים עם עראק סביב "ברית בגדאד", שכללה את: בריטניה, איראן, פקיסטאן, תורכיה ועראק, השתתפותה בועידת באנדונג ועסקת הנשק הצ'כית שהעלו ופארו את יוקרתו של עבד אל-נאצר. נאצר הפך בעיניים ערביות למנהיג הבולט של העולם הערבי. בעקבות ברית בגדאד הקימו מצרים סוריה וערב הסעודית ברית הגנתית-כלכלית ערבית, ו-סוריה ו-מצרים חותמות באוקטובר 1955 על הסכם צבאי, שהוביל להקמת מפקדה צבאית משותפת בראשות שר המלחמה המצרי, עבד אל-חאכם עאמר. מפלגת הבעת', שלא ראתה במצרים שותף מתאים לאיחוד עד 1955, שוכנעה בעקבות המאורעות הנ"ל שפאן-ערביות הפכה רכיב חשוב במדיניות החוץ המצרית, ועבד אל-נאצר הופך להיות למנהיג ערבי "מהפכני" ו"מודרני" המתאים ליישם את עקרונות הבעת'. בשלב זה תפס עבד אל-נאצר את האיחוד הערבי כ"איחוד המאבק" – איחוד הצבאות הערביים נגד האויב הישראלי המשותף ותיאום פעילות מדינית נגד תכניות המערב להקמת ברית הגנה מזרח תיכונית. הוא ביקש לשלוט במדיניות החוץ של שכנותיו הערביות, אך לא לספח מדינות אלו או להתמזג עמן. הצהרותיו של עבד אל-נאצר הדגישו את ההבדלים בתפיסת משמעות והתפקיד הפאן-ערביות בין מצרים לסוריה.

התפתחויות אלו הובילו את צלאח אלדין ביטאר, ממייסדי הבעת', לקרוא ב - 1955 להקמתה של פדרציה בין מצרים וסוריה, אשר תהיה "התחלת הדרך לאיחוד ערבי." אותה שנה סימנה שלב חדש בקשרי הבעת' - עבד אל-נאצר, שהוגדרו על ידי מצטפא דנדישלי כ"תקופת התמיכה ללא תנאים". [vii] כאשר הבעת' הגדילה את השפעתה בתוך הממשלה הסורית ב - 1956, השאלה של איחוד סורי-מצרי הפכה יותר אקוטית מתמיד.

באפריל 1956 פורסמה ההצהרה הראשונה בעד האיחוד, כאשר ההנהגה הלאומית של הבעת' הוציאה לאור גילוי דעת מקיף למען הגשמתו של איחוד מצרי-סורי כנקודת פתיחה בדרך לאיחוד ערבי מלא. עם ביסוסה של המפלגה במערכת הפוליטית הסורית, הפכה שאלת האיחוד חשובה בסדר היום הפוליטי. הבעת' הגדילה את השפעתה בקבינט של צברי אל-עסלי, חבר בכיר במפלגה הלאומית, אשר נכנס לתפקיד ביוני 1956. לאחר שהשיגו עמדה מרכזית בקבינט של עסלי, ניסו שרי הבעת' לקדם את רעיונותיהם, והחלו במגעים עם מצרים. למרות שדווח שעבד אל-נאצר קיבל את רעיון האיחוד, הוא התעקש שכל המפלגות הסוריות יסכימו על העקרונות, צורה ותוכן האיחוד לפני שייגשו למצרים.

באמצע יולי 1956, נראה כי רעיון האיחוד צובר תנופה. העיתונות הסורית פרסמה טיוטה, אשר דווח שהוצגה לקבינט על ידי הנשיא קותלי, לאיחוד פדראלי בין "מדינות ערביות עצמאיות", שיוכר בשם "מדינות ערב המאוחדות". לאור העובדה שהתוכנית הופיעה מייד לאחר החלטת הקבינט להקים ועידה מיניסטריאלית, נראה שהרעיון נדון ברצינות בממשלה. מצד שני, שגריר סוריה בקהיר, עבד אל-רחמן אל-עזאם, טען שהדחף לאיחוד היה עניין של פוליטיקה פנימית, כאשר כל מפלגה מנסה להשיג יתרון על האחרות, בעוד רק מפלגת הבעת' וקותלי תמכו באיחוד.

החיבור המצרי לזהות הערבית בא לידי ביטוי בפרסום החוקה המצרית בינואר 1956, בה הצהירה מצרים שהיא מדינה ערבית והעם המצרי הינו חלק מהעולם הערבי. חצרי החשיב את ההצהרה כ"שלב המפואר ביותר בהיסטוריה של התפתחות החשיבה הלאומית הערבית במצרים." לדעתו, ניסוח החוקה היה שלב מהפכני, מפני שמצרים, בניגוד לפאן-ערביות הברורה של סוריה, נטתה ל"הנדנדות קדימה ואחורה בין פרעוניזם, לאומיות מצרית מקומית, אוריינטליזם ופאן-ערביות." [viii]

נאומו של עבד אל-נאצר בעת הלאמת תעלת סואץ ב - 26 ליולי 1956 בו הוא פונה לעם הסורי "היום אני אומר לאחים שלכם בסוריה בשמכם – אנו מקבלים אתכם בברכה ! כמו שאמרתם בחוקה שלכם, אנחנו חלק מהאומה הערבית, ואנחנו אמרנו בחוקה שלנו אנחנו חלק מהאומה הערבית. אנחנו נמשיך ביחד אחים מאוחדים כאדם אחד עם לב אחד במטרה להשיג את העקרונות של יושר אמיתי והישגים משותפים. במטרה להקים בכל רחבי המולדת הערבית והאומה הערבית עצמאות פוליטית אמיתית ועצמאות כלכלית אמיתית." [ix]

עבד

עבד אל-נאצר. רחובות מצרים 1956

בעקבות ההלאמה ונאומו של עבד אל-נאצר הציפו אלפי סורים את הרחובות בקראם "דגל אחד, עם אחד, מדינה אחת". אכן, בטווח הרחוק משבר סואץ ובעקבותיו המלחמה ב"אימפריאליזם" רק חיזקו את מחויבות מצרים לפאן-ערביות, לפחות בעיני הציבור. כך, כאשר ועידה של התאחדות הבוגרים הערביים שנערכה באלכסנדריה ביולי 1956, עלה הרעיון של הקמת "מדינות ערב המאוחדות" לראש סדר היום. הועידה פרסמה גם טיוטה של חוקה שקראה להקמת איחוד ערבי פדראלי.

דרוואזה וחצרי האמינו שיכולותיה של מצרים והמשאבים האנושיים שלה מחייבים אותה למלא את התפקיד של "פרוסיה" הערבית; עבד אל-נאצר, לפי פרשנות זאת, ייהפך ל"ביסמרק" של העולם הערבי. תפיסה זו התחברה לעולם הערבי כ"שיטוט חסר תכלית בחיפוש אחר גיבור" בפילוסופיה של עבד אל-נאצר.

מצרים תרמה לחיזוק התנועה הפאן-ערבית והיתה כוח מניע. אינטלקטואלים ערבים מסוימים היו מודאגים מהגישה האינסטרומנטאלית המצרית, שלא נבעה לדעתם משכנוע אידיאולוגי עמוק, אלא ממניעים אינטרסנטיים למצרים. הם חששו שתפיסה הגמונית כזו של פאן-ערביות תביא את מצרים לחדש את מאמציה לכונן אימפריה ערבית ולא להקמת מדינה פדראלית שוויונית. חששותיהם נתגלו מוצדקים לאור הניסיון של קע"ם.

הקמת הקהילה הערבית המאוחדת (קע"ם)

האידיאולוגיה הפאן-ערבית שחקה תפקיד חשוב בתהליך שהוביל להקמתה של קע"ם, אולם האידיאולוגיה לא היתה סיבה מספקת להקמתו של האיחוד. המנהיגות הסורית השתמשה בפאן-ערביות על מנת לבסס את הלגיטימיות לשלטונה עקב הקושי הפוליטי, החברתי והכלכלי. נאצר לעומת זאת השתמש בפאן-ערביות בנאומיו להאדרת מעמדו בעולם הערבי ובעקבות זאת נעשה מחויב לאידיאולוגיה. נראה שהפן האידיאולוגי שימש כסות למניעים פוליטיים וכלכליים של שתי המדינות. המנהיגות הסורית קיוותה שבעקבות האיחוד עם מצרים, סוריה תרוויח זהות ערבית מכובדת יותר ושלטון יציב יותר.

המנהיגות השלטת בסוריה לאחר קבלת העצמאות היתה המנהיגות שנלחמה לעצמאותה. זו היתה קואליציה רופפת של סיעות ואישים ולא הנהגה בעלת פרוגרמה מדינית ברורה. [x] בעקבות תבוסת הסורים במלחמת 1948 הואשמה המנהיגות האזרחית בכישלון והצבא השתלט על החיים הפוליטיים בסוריה. החיפוש אחר אשמים שימש אמצעי לדחיקת רגליה של האליטה המסורתית, והצבא שבו לא דבק אות הקלון של שחיתות, חוסר יעילות, הפך למנוף פוליטי. לאנשי הצבא חברו האינטלקטואלים הרדיקאלים מחוץ למפלגת הבעת' ובתוכה.

בשנת 1949 התחוללו בסוריה שלוש הפיכות צבאיות. שלטון שתי הממשלות הצבאיות הראשונות של חסני זעים וחינאווי לא האריכו ימים. בדצמבר 1949 חולל אדיב שישכלי את ההפיכה הצבאית השלישית ושלט בסוריה במשך למעשה ארבע שנים עד פברואר 1954. [xi]

הפיכתו הצבאית של זעים היתה הפעם הראשונה בה התערב הצבא בפוליטיקה במדינות הזרח התיכון. זעים ראה עצמו איש צבא, מתקן עולם, הבונה חברה חדשה על חשבון המשטר הישן. אולם בשלב זה הצבא "עדיין לא רכש ביטחון עצמי וכישרון פוליטי שיכשירוהו ליטול את מקומו בזירה הפוליטית ככוח עצמאי". [xii] הצבא "שאב כוחו מעלייתם של קבוצות לחץ קיצוניות ושל תעמלנים פוליטיים שמאלניים שנטלו על עצמם את חינוך הצעירים, בצבא כמחוצה לו והחדירו בהם השקפות פוליטיות חדשות ושאיפות גדולות יותר למען הערבים בכלל." [xiii]

בהפיכה השנייה שבראשה עמד חינאווי השתלבו גורמים שהיו קשורים במדיניותה הבין-ערבית של סוריה וביחסה ללבנון. מדיניותו היתה פרו-עראקית ועוררה עליו קבוצת קצינים בעלי נטיות אנטי-עראקיות שבראשה עמד אדיב שישכלי. בתחילת דרכו פעל שישכלי מאחורי הקלעים. על פי השקפתו, תפקיד הצבא להיות בורר, שאליו אפשר לפנות כדי לקרוא את הפוליטיקאים לסדר בעת משבר לאומי. צעדו הראשון היה להניח את "הנהגת המדינה לשליטיה החוקיים", ולהרשות להם להמשיך בעיסוק המסורתי של הרכבת ממשלות. [xiv]

למראית עין הסתפק שישכלי בתפקיד צבאי, אולם למעשה נמצא השלטון בידיו ובידי חבורת הקצינים המקורבים לו. מפלגת הרוב, היא "מפלגת העם", נמצאה בסכסוך קבע עם שישכלי על סמכויות השלטון האזרחי ונגד התערבותה של חבורת הקצינים. הצבא קבע מי יהיה מועמד לראשות הממשלה, לאחר שניתנה הסכמתו של הצבא יכול היה קדסי, מזכיר מפלגת העם, להרכיב ממשלה אולם בתמורה אולץ למנות קצין צבא כשר ההגנה ואחראי על הז'נדרמיה. [xv] הצבא התערב בהליכי השלטון וצמצם את סמכותה של מפלגת העם, התיש את מנהיגיה עד שהיו עקרים מבחינה פוליטית.

בדצמבר 1951 שם שישכלי קץ למשטר ה"פרלמנטרי". בהפיכה הרביעית פיטר את נשיא הרפובליקה ואת הממשלה, פיזר את הפרלמנט, שם במאסר את מנהיגי מפלגת העם, והקים דיקטטורה צבאית. וכל זאת בתפקיד הרמטכ"ל. הוא השתלב בשלטון האזרחי רק בקיץ 1952 ושנה לאחר מכן עמד בראש מיניסטריון הפנים. כדי להגדיל את הבסיס החברתי עליו נשען שלטונו, הקים שישכלי תנועה פוליטית שנקראה תנועת השחרור הערבי ופיזר את כל שאר המפלגות. [xvi] המהלך קומם עליו את חברי המפלגות האחרות וגבר הניכור בין שישכלי לבין תומכיו המסורתיים, חסידי אכרם חוראני ואנשי הבעת', אשר הצטרפו לאופוזיציה לשלטונו.

כששישכלי רצה לשוות אופי חוקי למשטרו, חדל לראות בצבא קבוצת עלית במדינה, וניסה להשיבו למעמד תקין וצנוע יותר בחיי האומה, על ידי קיצוץ זכויות היתר שלו. למגמה זו התנגדו בחריפות מרבית הקצינים שמחוץ לחבורתו הקרובה של הנשיא, שנוכחו כי הקריירות שלהם וקידומם תלויים בקפריזות של הדיקטטור ובחסדיו. הצבא שבימיו של שישכלי הפך להיות מעורב בחיים הפוליטיים האזרחיים הוא אשר הדיח את הנשיא מתפקידו.

הקצונה שהפילה את שישכלי בכוח לא היתה מלוכדת וניכרו בה שלוש סיעות מרכזיות: תומכי הבעת' (בעיקר קצינים צעירים מבין המיעוטים), תומכי המפלגות שייצגו את האליטות המסורתיות, ושכוחן בצבא היה בירידה וסיעה קטנה של קצינים פרו-קומוניסטים וקצינים לאומנים מתומכי אנטון סעדה. הקצינים משלוש קבוצות הללו התגוששו בינם לבין עצמם בקרבות של ממש בין יחידות שונות של הצבא הסורי.

יחסה של מפלגת הבעת' כלפי הצבא היה הססני היא לא ראתה בעין יפה משטרים צבאיים, לפיכך לא עודדה את הצבא להמשיך בתפקיד שנטל לעצמו כמגן ייעודיה הנשגבים של האומה. ואכן, לא היתה למנהיגי הבעת' כל כוונה לקבל פקודות מהצבא או לאפשר לסגל הקצינים להיות כוח פוליטי המנהיג את המדינה. עם זאת לא יכלו אנשי הבעת' להניח לצבא שייפול בידי יריביהם הריאקציונרים. הם רצו לכבוש את לב הצבא לרעיונותיהם, כדי שיוכלו להשתמש בו כבמכשיר לרפורמה חברתית ופוליטית, ולהבטיח כי לא ינוצל נגדם. מנהיגי מפלגת הבעת' וחוראני, אשר ברחו ללבנון בימי שלטונו הדיקטטורי של שישכלי, אחדו את כוחותיהם והקימו מפלגה אחת (דצמבר 1952). חוראני הביא לבעת' את כישרונו הפוליטי ואת חסידיו מקרב הצבא. באותם הימים יצרה המפלגה קשר עם תאים של קצינים צעירים, קבוצה שהקימה והפילה ממשלות והתוותה את גורלה של המדינה. היה זה הקשר עם הקצינים הצעירים, ולאו דווקא הדוקטרינה האידיאולוגית, או היכולת האינטלקטואלית של מנהיגי המפלגה, שהיה עתיד לעלותם אל מרכז הבמה הסורית והערבית ככוח וכקובעי מדיניות. [xvii]

לאחר הדחתו של שישכלי על ידי הצבא זקוק היה הצבא למנהיג חזק שיאחד אותו. עדנאן אל-מאלכי, קצין תומך מפלגת הבעת' ששירת כסגן ראש המטה הכללי, נראה האדם המתאים. אולם הוא נרצח באפריל 1955 על ידי חבר מפלגת ה-פ.פ.ס., מפלגה ימנית קיצונית שנקטה באידיאולוגיה פאן-סורית. מאז לא הצליח אף קצין להיהפך לדמות דומיננטית בצבא. הצבא פוצל למספר סיעות מפלגתיות, ששיקפו את הפיצול במערכת הפוליטית הסורית. [xviii]

הסיעה החזקה ביותר בצבא היתה של קצינים שתמכו במפלגת הבעת', בראשות עבד אל-ע'אני קנות ומצטפא חמדון, קרוב של חורני בחמה. קבוצה זו היתה קשורה גם בעבד אל-חאמד סראג', ראש המודיעין הצבאי מאז מארס 1955. הן חמדון והן סראג' שיחקו מאוחר יותר תפקיד חשוב בקע"ם. סיעה נוספת, בראשות אמין אל-נפורי, שכללה את ג'אדו עיז אל-דין, אחמד עבד אל-כרים, טועמה אל-עודתאללה ואת אחמד אל-הוניידי. היתה זו קבוצה ניטרלית בלי שום זיקה סיעתית שהעבירה את תמיכתה בהתאם לנסיבות. גם קצינים אלו ישחקו מאוחר יותר תפקיד חשוב בקע"ם. עוד סיעה שהורכבה מקצינים ימניים באזור דמשק, הונהגו על ידי עמר קבאני והשאם אל-עזם. ולבסוף עפיף אל-ביזרי, הרמטכ"ל החל מאוגוסט 1957, נחשב אוהד הקומוניסטים למרות שלא היה חבר מפלגה. [xix]

בארבע השנים שבין סילוקו של שישכלי ב - 1954 לבין איחודה של סוריה ומצרים ב - 1958 אנו עדים להתפוררות החברה הצבאית והאזרחית הסורית ולהתפרקות המערכת הפוליטית. שלטונו הממושך של שישכלי לימד שאפשר לשלוט בסוריה באמצעות הצבא ולפיכך ניסה כל פוליטיקאי לשלול מיריביו את השליטה בצבא. [xx] ניגודי הכוח בין הצבא לבין הפוליטיקאים המסוכסכים בינם לבין עצמם, אשר תוך כדי חיפוש ידידים בצבא לצורך ניצולם כנגד יריביהם האזרחיים, רק החישו את תהליך כניעתם שלהם בהכרעות היומיומיות לקצינים השאפתנים והשתלטנים יותר. [xxi] כאשר היה הצבא מאוחד בפיקוד מפקד עליון אחד, העניקה התערבותו לפחות, לכידות מסוימת למדיניות החוץ של סוריה "אך כאשר לא יכול היה שום קצין בצבא סוריה לשלוט היטב על המטה הכללי, כפי שאכן אירע בשנה ובשנתיים שלפי האיחוד הסורי מצרי הוסיפו המחלוקות הפנימיות בצבא גורם של אלימות לזירה הפוליטית." [xxii]

האחוד התאפשר מנקודת מבט סורית כאשר ארבע סיבות מיידיות התמזגו יחד. מעצמות המערב היו תחת הרושם, שסוריה (בקיץ סתיו 1957) בדרך להפוך למדינת לווין סובייטית, זאת לאור התחממות היחסים בין סוריה לברית המועצות והפעילות הגוברת של המפלגה הקומוניסטית תחת הנהגתו של חאלד אל-בכדאש. בנוסף לכך, ב - 12 לאוגוסט סוריה גירשה שלושה דיפלומטים אמריקאים בטענת קשירת קשר כנגד השלטון. עקב כך, ארצות הברית בשיתוף תורכיה ועראק נקטה במספר צעדים חשאיים במטרה למנוע את הפיכת סוריה ל"קורבן של הקומוניזם הבינלאומי". המשבר כמעט והוביל להתנגשות גלויה בין תורכיה וסוריה. בתחילת אוקטובר, בכל אופן, נרגע המצב כתוצאה מניסיונות תיווך שנערכו על ידי מלך ערב הסעודית. נצחונו הפוליטי של עבד אל-נאצר על ה"אימפריאליזם המערבי" ב - 1956 צייר אותו כמנהיג הערבי היחידי המסוגל להתגבר על איומים חיצוניים, ומצרים הסתמנה ככוח היחידי המסוגל בקיץ 1957 לסלק את האיום הסובייטי מסוריה. בנוסף לכך מסתמנת בסוריה אליטה חדשה שהיתה מורכבת מחברי מפלגת הבעת' ומקציני צבא. אנשי הבעת' ראו באיחוד דרך אלטרנטיבית להשיג עוצמה פוליטית שלא יכלו להגיע אליה דרך המערכת הפוליטית הסורית. קציני הצבא שהיו מפולגים לסיעות שונות הבינו ששום קבוצה בודדת לא תוכל לשלוט במערכה הפוליטית, ושוכנעו שהאיחוד עם מצרים, מדינה בה ניצח הצבא את כל יריביו, יאפשר להם להקים "מועצת מהפכה" על פי הדגם המצרי ולשלוט בסוריה. האליטה הוותיקה, המורכבת מבעלי קרקעות וסוחרים עשירים לא שותפה במהלכים שנוהלו על ידי הבעת' והצבא, קיבלה את האיחוד כרע במיעוטו, לאור הנסיבות שהיו בסוריה. מעורבות סובייטית, שליטת הבעת', או הפיכה צבאית, היו התסריטים האפשריים שאיימו לערער את בסיס הכוח של האליטות הישנות. יותר מכך, הם לא יכלו להתנגד באופן גלוי לאיחוד מאחר והם נחשפו מזמן לאידיאולוגיה הפאן-ערבית. הם לא יכלו להתנגד לרעיון אותו הם קידמו יותר משלושה עשורים. בנוסף לכך, האיחוד יכול היה לספק יתרונות כלכליים לאליטה הוותיקה, אשר תרוויח מהאיחוד עם השוק המצרי הגדול יותר. נראה שכל הגורמים באליטה הסורית תמכו בהקמתה של התאגדות כלשהי עם מצרים, על אף המניעים השונים, ואפילו הסותרים, התפתחות שהועצמה במשיכה החזקה לפאן-ערביות.

המניעים של מצרים היו שונים מסוריה. למלחמת סואץ היו מספר השלכות במונחים של איחוד ערבי. המלחמה אימתה את תפיסתם של הערבים לכך שישראל הינה שלוחה של המעצמות בכדי לכבוש מדינות ערביות. איחוד בין שתי מדינות ערביות ויותר יהיה בעל יכולת לסכל את שאיפותיה של ישראל. מצרים תפסה את האחדות הערבית כליכוד המאבק הערבי נגד ישראל. היה הכרח להבטיח את הזדהותה של סוריה עם מצרים לצרכי מאבק נגד ישראל והשליטה הבין-ערבית. רק על ידי שליטה בסוריה עשויה מצרים להבטיח לעצמה את השליטה באזור. נוסף על כך, שליטה על מדינה ערבית שכנה חשובה לביטחונה של מצרים. מצרים חיפשה דרכים שונות להשיג עמדת השפעה בענייני סוריה. עבד אל-נאצר הבין ששלטון בלתי יציב בסוריה תחת השפעה סובייטית או קומוניסטית יהווה אתגר ואפילו איום להגמוניה שלו בעולם הערבי. בנוסף לכך חוסר יציבות סורית יקרין על מדינות ערביות שכנות, ומכאן יביא לחוסר יציבות של האזור כולו.

מצרים חיפשה דרכים שונות להשיג עמדת השפעה בענייני סוריה. אחד מהלקחים שהפיק עבד אל-נאצר ממשבר סואץ היה שכל שינוי בסטאטוס קוו באזור צריך לקבל תמיכה מאחת המעצמות. המעורבות האמריקנית הנחרצת במשבר סואץ ובמשבר הסורי של קיץ-סתיו 1957 שכנעה את עבד אל-נאצר שכל תנועה מצרית דרסטית בסוריה חייבת להיות מתואמת עם ארצות הברית. היחסים בין שתי המדינות הידרדרו אחרי ההכרזה על דוקטרינת איזנהאור בינואר 1957, שבה הכריזה ארה"ב על תמיכתה ב"קיום עצמאותן ושלמותן של מדינות המזרח התיכון" ונכונותה להגיש מלבד סיוע כלכלי , סיוע צבאי לכל מדינה או קבוצת מדינות שתבקש "סיוע נגד תוקפנות מזוינת מצד ארץ שבשליטת הקומוניזם הבינלאומי. [xxiii] הדוקטרינה גובשה כנגד מה שנחשב כאיום סובייטי קרוב על המזרח התיכון, במערבולת שלהי פרשת סואץ. מזכיר המדינה האמריקני דאלס סבר כי הרוסים עלולים לנצל את ההזדמנות שנוצרה עקב המבוכה שבה היו שרויות בריטניה וצרפת, כדי לערוך ניסיון גלוי להשתלטות על האזור, אם בהתקפה מזוינת ואם בחתירה מבפנים. [xxiv] דוקטרינת איזנהאור פילגה את העולם הערבי לשני מחנות ועוררה מלחמת תעמולה קשה. מחנה אחד כלל את המדינות ה"שמרניות", ערב הסעודית, לבנון, סודאן, לוב, מרוקו, תוניסיה, עראק וירדן, שתמכו במדיניות האמריקנית החדשה. ומנגד מצרים וסוריה, שהתנגדו לדוקטרינה, וראו בה המשך ישיר לברית בגדאד ו"אימפריאליזם במסווה חדש". [xxv] למצרים ולבעלת בריתה סוריה היה ברור כי התערבותם של האמריקנים בעניינים הערביים בשם המאבק נגד הקומוניזם, איימה לשלול מהן את היוזמה בפוליטיקה המקומית, אשר להשגתה לחמו מאז 1955. [xxvi] למרות זאת, המשבר הסורי עודד אטמוספרה ידידותית לשיפור יחסי מצרים ארצות הברית: לכל אחת מהן היה אינטרס בהבאת יציבות לסוריה, כל אחת וסיבותיה שלה. עבד אל-נאצר ניסה תחילה לשכנע את ארצות הברית כי הסכנה הקומוניסטית בסוריה מוגזמת, ועל ארצות הברית להימנע מלשלוח את הצי השישי, לספק נשק לבדלנים או לעודד את איומי תורכיה. צעד כזה, הוא טען, רק "ידחוף את סוריה לזרועות הרוסים". מאחר ועצתו לא זכתה לתשומת לב, שקל עבד אל-נאצר לשלוח חיילים לסוריה בהתאם להסכם הצבאי הסורי-מצרי של אוקטובר 1955. ב - 11 בספטמבר, ראש המטה הכללי הסורי, גנרל עפיף אל-ביזרי, וראש המודיעין הצבאי, קולונל עבד אל-חאמד סראג', באו לקהיר לשיחות עם שר המלחמה עאמר, ועם חאפט' אסמאעיל, ראש המטה הכללי של המפקדה הסורית מצרית המשותפת.

בעקבות ההתייעצות, חיילים מצריים נחתו בלאד'קיה ב - 13 באוקטובר. מאחר והמשבר חוסל קודם לנחיתת הכוחות המצרים, יש לראות בצעד זה בעיקר כמהלך פוליטי שמטרתו לבסס את מעמדו של עבד אל-נאצר כמנהיג הערבי העיקרי, ולהבטיח שסוריה תישאר תחת השפעתה של מצרים. שר החוץ המצרי מחמוד פוזי אמר לנציג הקנדי באומות המאוחדות שהכוח המצרי נשלח על מנת להפגין את יעילות ההסכם הסורי-מצרי, לקבוע מחדש מנהיגות מצרית בעולם הערבי ולשכנע את הסורים לעמוד בלחץ הקומוניסטי. ההוכחה לכך שהתמרון לא היה למטרות צבאיות היא שהחיילים המצרים לא תפקדו כיחידה רגילה, אלא פוזרו בצבא הסורי. המהלך המצרי בלא ספק חיזק את עמדת מפלגת הבעת' והקצינים הפרו-מצרים בצבא הסורי.

בעקבות נחיתת כוחות מצריים בלאד'קיה באוקטובר 1957, ביסס עצמו עבד אל-נאצר כבורר בענייני סוריה. פעולה מצרית זו נבעה מרצונו של עבד אל-נאצר לחזק את מעמדו בעולם הערבי. חוסר יציבות פוליטית מתמשך בסוריה עשוי היה לסכן את מעמדו בעולם הערבי. עבד אל-נאצר נזקק לאישור אמריקני למהלכיו בסוריה לכן הוא השתמש ב"איום" הקומוניסטי כאמצעי להשגת הבנה מוקדמת עם ארצות הברית לגבי סוריה.

יחסי סוריה ומצרים התחזקו במהלך המשבר הסורי של קיץ-סתיו 1957. הקשרים הסורים-מצריים השתפרו גם בתחום הכלכלי. תוך כדי המשבר הסורי נחתם הסכם כלכלי אשר הבטיח, חופש תנועה לאנשים והון, חופש בסחר הלאומי וסחר חוץ, חופש לחיפוש עבודה ופעילות כלכלית, וחופש בשימוש באמצעי תחבורה. בנוסף לכך, הסכם סחר ותשלומים נחתם באמצע נובמבר, אשר סיפק הכפלת הסחר השנתי. למרות שהתנאים בהסכם היו מרשימים, הם שימשו בעיקר למטרות תעמולה. דווח שבפגישה בין חבר הפרלמנט הלבנוני, אמיל בסתאני, לבין עבד אל-נאצר נאמר לראשון שההסכם לעולם לא יהפוך לריאלי, ושההסכם הכלכלי הינו חסר משמעות.

בנובמבר 1957 במושב הפרלמנט הסורי בו נכחה משלחת של הפרלמנט המצרי יצאה קריאה לפדרציה מצרית סורית כנקודת פתיחה לקראת "איחוד ערבי כולל". עבד אל-נאצר, בשני נאומים חשובים שנשא באותו זמן, שלל את רעיון האיחוד. עבד אל-נאצר היה מודאג מחוסר היציבות הסורית הפנימית, שעלולה לעורר הדים ברחבי העולם הערבי, וראה באיחוד כנטל ולא כיתרון.

אנשי הבעת' הטילו ספק בכנותם של פוליטיקאים סורים רבים אשר טענו כי הם תומכים בתוכנית האיחוד בשעה שלמעשה התנגדו לה. לפיכך חשה הבעת' הכרח לעורר את הקצינים לנסוע לקהיר בכדי למנוע את התמוטטות תוכנית האיחוד. הבעת' אף ידעה כי עבד אל-נאצר לא ייטול על עצמו את האחריות לשלטון בסוריה כל עוד הצבא יהיה מפולג לסיעות יריבות. אנשי הבעת' השתכנעו, כי אין דבר אשר ירגיע את חששותיו של עבד אל-נאצר כמשלחת נרחבת של ראשי הצבא הסורי, אשר יצהירו על נאמנותם לו ויפקידו עצמם בידיו. ב - 12 בינואר 1958 המריאו לקהיר ארבעה עשר קצינים, בראשותו של ראש המטה הכללי עפיף אל-ביזרי. בדמשק נותרו סגן הרמטכ"ל, אמין אל-נפורי, וראש המודיעין עבד אל-חמיד סראג'. על זה האחרון הוטל למסור לממשלה איגרת, שבה הוסברה נסיעתם הפתאומית של הקצינים. איגרת זו היתה למעשה אולטימטום; היא הזכירה לממשלה את התחייבותה בעת עלייתה לשלטון, כי תנקוט צעדים ממשיים לכינון איחוד עם מצרים. בנוסך לכך הצהירה האיגרת כי המדינה נמצאת על סף התמוטטות, כי הקומוניזם מתחזק, וכי הקצינים נסעו למצרים על מנת למצוא תרופה למצב.

עבד אל-נאצר התנגד לתוכניות האיחוד הפדראלי שהועלו על ידי הסורים. הוא דרש איחוד מלא, פרישת הצבא מהעיסוק בפוליטיקה ופיזור המפלגות. חברי הפרלמנט הסורי בלחץ אנשי הצבא נכנעו לדרישותיו של עבד אל-נאצר וב - 1 לפברואר 1958 הוכרז בישיבה משותפות של ממשלות סוריה ומצרים על כינון איחוד בין שתי המדינות.

[i] elie podeh, the decline of arab unity (brighton, 1999), p. 25

[ii] פטריק סיל, המאבק אל הצמרת (תל אביב 1968) עמ' 41 - 43

[iii] elie podeh, the decline of arab unity (brighton, 1999), p. 28

[iv] ibid, p.28

[v] ibid, p.28

[vi] ibid, p. 28

[vii] ibid, p. 27

[viii] ibid, p.29

[ix] ibid, p.33

[x] יעקב שמעוני, מדינות ערב (תל אביב 1990) עמ' 452

[xi] סיל, עמ' 60

[xii] שם עמ' 94

[xiii] שם ע' 60

[xiv] שם ע' 107 - 108

[xv] שם ע' 114 - 118

[xvi] שמעוני ע' 453 - 454

[xvii] שמעוני,ע' 456

[xviii] podeh, p. 38

[xix] podeh, p. 38

[xx] סיל, ע' 291

[xxi] שם ע' 95

[xxii] שם ע' 341

[xxiii] שמעוני, ע' 261

[xxiv] סיל, ע' 317

[xxv] podeh, p 219 - 220

[xxvi] סיל, ע' 322

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רון יובל