אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מקוללים עלי אדמות / פרנץ פאנון


התמונה של דן לחמן

מקוללים עלי אדמות / פרנץ פאנון. הוצאת בבל
מקוללים עלי אדמות / פרנץ פאנון. הוצאת בבל

מקוללים עלי אדמות / פרנץ פאנון. הוצאת בבל

פרנץ פאנון נולד ב1925 באי מרטיניק, מושבה צרפתית ותיקה. בנעוריו עדיין לא חשבו שם על עבדות, כיבוש ונושאים אחרים שיעסיקו אותו כשיגדל. הוא השתלם בפסיכיאטריה אך למד גם תאטרון, פילוסופיה ואנתרופולוגיה. הוא איננו מצטרף לתנועה פוליטית אך משתתף בעריכה של כתב עת 'טאם טאם' המיועד לסטודנטים ילידי המושבות. הוא מתעניין וחוקר את ההפרעות הנפשיות בכל הרמות, מקום בו נפגשים הסומאטי והנפשי, הסטרוקטורה וההיסטוריה. לאחר ההשתלמות הוא מוצב בבית חולים באלג'יריה. באלג'יר הוא נפגש בתיאוריה הפסיכיאטרית המדברת על "הפרימיטיביזם של הילידים". הוא מתחיל להבין את משמעות הקולוניאליזם. למרות שהוא שחור ממרטיניק הוא מתגייס למאבק האלג'ירי לעצמאות. ב1960 הוא מגלה שחלה בלוקמיה. בשנת חייו האחרונה כתב את הספר הזה. הוא היה רופא, הוא ידע שסופו קרב.

סארטר כתב הקדמה לספר ב1961. אינני יודע אם הכיר כבר את ספרו של אלבר ממי "כובש ונכבש" אך אין ספק שהוא אומר דברים דומים מאוד. כאילו קרא והפנים את ממי.

סארטר, בהקדמה לספר, מתאר איך החליטו מדינות אירופה ליצור אליטה ילידית. בחרו צעירים הביאו אותם ללמוד תרבות אירופית. הודים ואפריקאים, אינדונזים וסומלים חזרו לארצותיהם והתחילו למלמל מלים כמו "אפרתנון", "אחווה". בני ארצם לא הבינו את המלמול. אירופה הנחילה תרבות הלניסטית לטינית אירופית. הם ספגו את התרבות, הנחילו אותה והפנו אותה כנגד המנחילים. הם שינו את משמעותה. המורים סרבו להבין את השינוי.

פרנץ פאנון לא כותב אליכם, אומר סארטר. הוא כותב עליכם. קראו, נסו להבין ולהפנים. הוא הראשון מאז אנגלס שמפנה את הזרקורים אל "מיילדת ההיסטוריה" - האלימות. האירופאי המתנחל צריך להכחיד את אלה שהוא מנשל, כיצד לא הבינו זאת. עליו גם לנצל אותם. תערובת שאינה עומדת למבחן. אסור לחשוב על זה. תחילה האירופי מולך, הוא כבר הפסיד אך עדיין איננו מבין. הילידים כמו שהוא קורא להם הם כבר מזויפים. הוא ניסה להכחיד את הרע שבקרבם, את יצריהם הקטלניים. אלו יצרים? אלו הדוחפים עבדים להרוג את אדוניהם, כמובן.

פאנון מחלק את הספר לפרקים העוסקים באלימות, בתרבות, בפסיכולוגיה, במעמד אירופה ומלחמתה בעולם הקולוניאלי ובאוטופיה של העולם השלישי.

המתיישבים החדשים אינם יכולים לראות את הילידים כבני אדם בעלי תחושות, רגשות ו"פסיכולוגיה" משלהם. אך כבר בדור השני להתיישבות הלבנה ילדים רואים את אבותיהם מוכים. במונחים פסיכיאטריים הם "אחוזי טראומה". שנאתם המתעוררת היא עדיין עיוורת. אך היא הנכס היחידי שיש להם. הזעם יעבור לשלב אלימות נגדית, לא בדור השני, אך בדור השלישי בלי ספק, הם כבר יניפו סכינים, או כל נשק אחר שיהיה מוכר להם.

העולם המיושב הוא עולם חצוי. קו החלוקה מסומן באמצעות בסיסי צבא. איש שיחו הממסדי של המקומי הוא החייל או השוטר. איזור המגורים של המתיישבים אינו חלקו המשלים של המקומיים. הם מהווים שלילה האחד של השני ולא ניתן לפשר ביניהם. האחד תמיד סותר את האחר. עירו של המתיישב בנויה מודרנית, כולה ברזל ואבן. זו עיר מוארת, סלולה, לא ניתן להבחין בה בכפות הרגליים של המתיישב, מלבד בחוף הים. על רגליו נעליים מעור משובח, רחובות עירו נקיים, ללא מהמורות. עירם של המקומיים, אלו שבנו את ערי המתיישב, הוא כל מה שההיפך מזה. זהו עולם צפוף, אנשים חיים בו זה על זה, עירו של התושב רעבה ללחם לאור, עיר סרוחה, עיר של ערבושים (במקור). התושב הוא "המקום", המתיישב הוא הרחבת זרועה של המדינה האם ולכן הכובשת.

פרנץ פאנון מתייחס לתיאוריה מרקסיסטית במקומות רבים, אך אפשר בהחלט להוריד כמה סממנים דיאלקטיים ולהתייחס למהות המציאותית. הוא אומר:

"האיכר המקומי הוא בן המעמד המהפכני האמיתי. אין לו מה להפסיד ויש לו רק מה להרוויח. האיכר חסר המעמד, המורעב, המנוצל מגלה שהאלימות, ורק היא, משתלמת. עבורו אין פשרות. הקולוניאליסט מנסה בהתחלה להכניס מושג חדש למערכת היחסים הלא שווה " אי אלימות" לכאורה ניסיון להגיע להבנה מסביב לשולחן לפני שישפך דם, אך איזו הבנה? על חשבון מי, מי ישלם את מחיר ההבנה."

כשיקום מנהיג מקומי, הוא יצהיר "ביכולתנו עדיין לעצור את הטבח, ההמון עדיין בוטח בנו" הוא יתבקש ויבצע גם התנערות פומבית מהטרור. הוא יצהיר שאין לו קשר עם חבורות המאו מאו, עם משספי הגרונות. את המהפכנות העממית היא איננה מייצגת יותר באמת. המנהיגים שקמו מתוך הבורגנות המקומית אינם מעמידים בהכרח פנים כשהם מגנים את הפעולות העממיות. הם פוחדים שפעולות אלו מזיקות גם להם עצמם ובאופן אישי. הם פוחדים באמת גם מהטנקים והמטוסים של המדינה המיישבת.

לכלים, כלי הנשק, חשיבות רבה בתחום האלימות. במדינת האם הנשק הוא תעשיה המעוררת את העצמה הכלכלית הפנימית. המנהיגים המקומיים עשויים לשאול ושואלים את המורדים, במה תלחמו נגד הטנקים והמטוסים, בסכינים?

מכיוון שלמדינת האם יש גם אינטרסים כלכליים בשטחי היישוב ובשל שינויים בתרבות ההתנגדות והמלחמה בהתנגדות לא מנהלים יותר מלחמה נגד סולטאן מתמרד. הכל נעשה אלגנטי יותר לכאורה. מחליטים לחסל בדרכים חשאיות ראשי משטר. את קסטרו עוד לא הצליחו אך באפריקה כבר הוחלפו כמה וכמה מנהיגים.

כשקמות מפלגות לאומיות מקומיות, הן מנסות לשתף פעולה לפתרון מקובל גם על הקולוניאליסטים. אך בסופו של דבר אינם יכולים ליצור אלא תחליפי מאבק. אך בכל זאת יש משמעות לעשייה שלהם. הם נותנים לאומה "שם", הם מקיימים עיתונות מקומית, והעיתונות נותנת לעם חלום.

המנהיג המקומי צריך תמיד "להראות" את כוחו. לא להשתמש בו. "תחשבו היטב בטרם תפנו להמון, שכן הוא מתלהט בקלות" יגידו ויזהירו.

פרנץ פאנון

אחת הדוגמאות לשינוי ערכים המתחולל בעם היא יצירת מיני גיבורים שלא היו מקובלים קודם. פושע פלילי המצליח להתחמק מהשלטון ומתקיים אחריו מרדף, כשהוא מצליח לתעתע בצבא או המשטרה הופך כל זמן שכותבים עליו לגיבור בעיני העם. הוא הופך לסוג של ייצוג אחר, שהמוסר שכן קיים בהם משתנה.

העם שומע את החדשות. כשבמקום אחד פעולה אלימה מצליחה היא מעוררת מחשבות והתארגנויות. כשצרפת נכנעה 1954 בדיין ביין פו במלחמת הודו סין (וייטנאם של היום), הניצחון עורר תנועות בכל שטחי הקולוניות הצרפתיות. מיד מתעוררת השאלה כיצד לאמץ את ההצלחה הזאת ולהעבירה למקום אחר. "אלינו" לצורך העניין האפריקאי.

אווירת האלימות מאיימת לפרוץ, האלימות מבשילה מיום ליום, כוח ההתנגדות לובש פנים שונות. אך יש פחות ופחות "ילידים טובים". התוקפנות, גם היא מצטיירת כבר אחרת. כעת שתיקה מול חקירות היא כבר פעילה. הדיכוי כבר איחר למלא את תפקידו, מכאן הוא ילך ויסלים אמנם, אך הוא יביא לסופו. פעולת הדיכוי ככל שתלכנה ותתעצמנה לא יצליחו לדכא את ההתעוררות. הפחד משתלט, היד נעשית קלה על ההדק, תקרית שגרתית מפעילה עצמת אש גדולה מהצריך. יחסי המדכא והמדוכא מסתכמים ביחסי כוח.

מרגע מסוים, כולם יהיו מודעים לכוחה של האלימות. והשאלה לא תהיה יותר איך לענות על האלימות, איך להגביר אותה, אלא איך למצוא פתרון אחר.

האלימות היא האינטואיציה של ההמון הנשלט שקודם לכן לא היה מאורגן, שלא היו לו מטרות, שחיי ניצול ורעב. הביאו אותם להתנסות בשיטות ארגון חדשות שלא הכירו קודם. הם מגיעים להבנה שרק האלימות תשחרר אותם מהכובש. הכובש הופך סמל לכל רוע אפשרי. צריך לזכור שפרנץ פאנון מדבר על אלג'יר, על ארצות אפריקה הנשלטות והוא עושה השוואה מעניינת. הוא אומר:

"העובדה שהצבא הגרמני מחליט לפתור את בעיית הגבולות שלו באמצעות כוח אינה מפתיעה אותנו, אך העובדה שהעם באנגולה, מחליט לאחוז נשק, שהעם האלג'יראי דוחה כל פעולה שאינה אלימה, מוכיחה שמשהו קרה וקורה"

צריך לזכור כמובן את הפוליטיקה במדינה האם, שהמקומיים שומעים ומבינים אותה ולא פחות מזה את כוחות הפוליטיקה הבינלאומיים העשויים לבחוש בסתר ולעורר את האלימות לשיא גבוה יותר, אך כל זה אינו מפחית כהוא זה את הצרכים וההבנות של המקומיים המתפתחים והמפתחים תודעה חדשה בשל הכיבוש והניצול וההשפלה.

מכיוון שפעילות ההתעוררות פושטת ומדליקה אש בארצות שונות, בכל פעם שישנה איזו פעילות נגד האפרטהייד, התקוממות ברודזיה, מלחמה בלאוס, מהפכה בקובה, מיד עולה האש גם במקומות האחרים. החלום עולה על גדותיו, ומדינות האם החשות בעניין מבקשות בעלות ברית בינלאומית עם המדינות האחרות " הסובלות" מהתקוממויות כאלה. מול ההבנות הבינלאומיות הללו, מנהיגי המקומיים הופכים להיות גסי נפש יותר, תקיפים יותר. והפער גדל. המדינות התת מפותחות, עוד לא היה אז עולם שלישי, לא נבהלו מאקטים סמליים כמו אלו של כרושצ'וב שנופף והכה בנעלו על שולחן האו"ם כמו קאסטרו שנכנס לישיבת האו"ם לבוש מדים. ההיפך, זה נתן להם רגע של התעלות והרגשה שהמאבק אפשרי.

"ב1945 ניתן היה לעבור בשתיקה על 45,000 הרוגים בסטיף. ב1947 אפשר היה לסכם בשתי שורות את 90.000 ההרוגים במדגסקר. ב1952 אפשר היה עדיין להתייחס באדישות ל 200.00 הרוגי הדיכוי בקניה. מלחמת הודו סין ומלחמת קוריאה חנכו שלב חדש. אך בודפסט וסואץ מהוות את הרגעים המכריעים של עימות זה"

ובכן לא רק השינוי המודעות היא מה שפרנץ פאנון מצביע עליו. ממהומה אחת לשנייה, מארץ לארץ מספר הנספים הולך וגדל. השינוי המרכזי חל אצל האמריקאים כמובילי הקפיטליזם הבינלאומי. בהתחלה הם מייעצים למדינות האירופאיות לבטל את הקולוניות מתוך הסכמה משותפת. בשלב הבא כבר הכריזו בראש חוצות, "אפריקה לאפריקאים". אמריקה מעמידה את עצמה כמגינה על זכות העמים להגדרה עצמית.

אני אדלג כאן על כמה פרקים חשובים מאוד העוסקים בפער שבין הבורגנות המקומית, האינטלקטואלים המקומיים שלמדו בארץ האם או בארצות המערב האחרות ובין פעילי השטח. אלו שהאלימות שלהם הפכה להיות "דם בעיניים". אני לא אכנס לפרק העוסק בהתעוררות התודעה הלאומית או בפרק המדבר על התרבות הלאומית המתהווה. אני רוצה לעבור ברפרוף לפרק שנראה לי מעניין ביותר בשל מקצועו של פאנון הפסיכיאטר. פרק שהוא קורא לו "מלחמה קולוניאלית והפרעות נפשיות":

"לא בי תלויה העובדה שבמלחמה זו ( אלג'יר) התרבו תופעות פסיכיאטריות, הפרעות התנהגות והפרעות חשיבה כבדות משקל בקרב כוחות "ההרגעה" ובקרב האוכלוסייה "המורגעת". האמת היא שהקולוניזציה מעצם מהותה, הייתה מלכתחילה ספקית גדולה של בתי חולים פסיכיאטרים".

ועוד אומר פאנון:

"צריך לזכור שתחת הכיבוש הגרמני הצרפתים נשארו בני אדם. תחת הכיבוש הצרפתי הגרמנים נשארו בני אדם. באלג'יריה לא מדובר רק בשליטה, אלא בהחלטה להחזיק את ה"השטח" האנשים הם רק חלק מהפנורמה המקומית, גם הגמלים"

"הירושה האנושית שמותירה אחריה צרפת באלג'יריה היא דור שלם של אלג'ירים שטבלו במעשי רצח קולקטיביים ונטולי סיבה, על כל ההשלכות הפסיכולוגיות והרגשיות שהדבר גורר. הצרפתים שמגנים את ההתעללויות באלג'יריה מאמצים בקביעות נקודת מבט צרפתית. זו אינה ביקורת, אלא הבחנה. הם מבקשים להגן על המודעות של המענים בהווה ובעתיד ומנסים למנוע את השחתתו המוסרית של הנוער הצרפתי. אין אני יכול אלא להסכים לפעולה זו"

מכאן והלאה הוא מביא שורה של דוגמאות. למשל גבר הסובל מאין אונות. סיפורו הוא שהיה נאלץ להתחבא כשנתיים בשל פעולה מחתרתית שביצע. אשתו נחקרה על ידי הצרפתים. בחקירה היא נאנסת פעמיים, פעם על ידי קצין, פעם על ידי חייל בנוכחות חוקרים אחרים.

חיילים צרפתים באלג'יר

הגבר מבין את הקרבתה הגדולה של באישה. היא לא נאנסה מתוך ברוטאליות לשמה, היא נאנסה בגללו ולא הסגירה אותו. הוא מכבד אותה אך איננו יכול לגעת בה יותר, בהתאם לקוד החברתי שלו. למשל גבר הסובל מהזיות רצחניות אחרי שניצל בפציעה בלבד מטבח המוני של גברים בכפר שלו.

והדוגמאות רבות, צריך לקרוא ולהשתכנע. הוא מספר על תופעות אנורקסיה נפשית אצל גברים פגועים, חוסר יציבות מוטורי, דיכאונות. הוא מספר על מטופלים שהגיעו אליו אחרי עינוי במכות חשמל ועוד ועוד. הוא איננו מרחיב על השפעת המלחמה על חיילים ממדינת האם. הוא טיפל במקומיים בלבד.

שני מאמרי אחרית דבר מופיעים בסוף הספר. האחד של מוחמד חרבי. בן פלוגתה לחלק ממחשבתו של פרנץ פנון. בעיקר זו המרכסיסטי. אך גם הוא איננו יכול שלא להתפעל מדבריו של פאנון והוא אומר עליו:

"דבר אינו מפחית מחשיבותו של הספר. לא חלקיו הבעייתיים ולא חלקיו הנבואיים. ספר זה מאפר ליזום דיון מעמיק על קורותיו של האידיאל המהפכני והשלכותיו העכשוויות"

אלה שוחט כותבת במאמר יפה מאוד הן על חולשותיו של פאנון אך היא מרחיבה גם למקומות בהם הוא הפך להיות מקדים את זמנו. הספר מעניין מאוד. בעולם הדובר צרפתית חוזרים לדון בפרנץ פאנון. תרגומו לאנגלית הביא אותו גם לעולם האנגלוסקסי והוא הולך ותופס מקום חשוב בניתוח תורות שונות. פסיכולוגיות, פילוסופיות וחברתיות. ספרו של פאנון תורגם לערבית סמוך לפרסומו והפך להיות אחד הטקסטים המכוננים של תנועות השחרור הערביות. למרות שהספר נכתב על ובזמן מלחמת אלג'יר-צרפת הוא עשוי להיקרא לעתים כמתאר את אזורנו. אלה שוחט במאמרה נותנת מפתחות למיקומה של המציאות הישראלית בתוך התיאוריה הפנונית. ספר חובה לכל מי שרוצה להבין את העולם מנקודת מבט של "האחר" מבט מהצד

לקריאה נוספת אימגו:

פרנץ פאנון / עור שחור מסיכות לבנות - פרק מתוך הספר

אלבר ממי / דיוקן הנכבש ולפני כן דיוקן הכובש

בסרט הזה כבר היינו (כיבוש אלג'יר צרפת)

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן