אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הנשק אזמל / חסן באייב


התמונה של דן לחמן

הנשק אזמל: סיפורו של רופא צ'צ'ני תחת אש / חסן באייב. הוצאת כרמל
הנשק אזמל: סיפורו של רופא צ'צ'ני תחת אש / חסן באייב. הוצאת כרמל

התגלגלה לידי אוטוביוגרפיה זו, של רופא צ'צ'ני. אחד כזה שהיה נאמן לשבועת הרופאים שלו וטיפל הן בפצועים צ'צ'נים והם בחיילים רוסים. ארץ הנתונה במלחמה מצמיחה גיבורים מסוגים שונים ולא כולם אוחזים בנשק.

לפני שהתחלתי לקרוא חשבתי, צ'צ'ניה, מה אני יודע על הארץ הזו שאני הולך לקרוא עליה. יש איזו מלחמה לעצמאות. הם טרוריסטים המצליחים לבצע פעולות מרשימות כמו תפיסת התיאטרון בלב מוסקבה. בית ספר בעיר שדה. פעולות ספקטקולריות של מדינת טרור.

מה בכלל אני יודע על חבל הארץ ההוא. טדג'יקיסטן, אז'רביז'אן, אוזבקיסטאן, טורקמניסטן, קירגיזסטן. שמות שאפשר לייחס להם משמעות אקזוטית, או במבט מכוער יותר, מכאן, קצת גזעני. כל הרוסים הכהים. אלו שנכללים אצלנו כולם בשם גרוזינים.

צ'צ'ניה נמצאת בחדשות כבר יותר מעשור. מה אני יודע עליה. למה בכל מתחוללת בה מלחמה. גם אם היה ניסיון להסביר אותם בעיתונות כנראה זה נעלם מעיני. אולי לא התעניינתי. זה רחוק ולא ממש מעניין. לא היה מעניין לפחות עד לספר הזה. חסן באייב, הרופא שכתב את הספר הצליח לברוח לאמריקה. כרופא הצליח להתאקלם בעולם הרפואה האמריקאי כתב אנגלית ומצא גם אנשים שיכתבו הקדמה לספר, והנה זה הפך למעניין. לביוגרפיה עדיין לא הגעתי אך מאמר הפתיחה מסביר לקורא האמריקאי מי הם הצ'צ'נים וטוב עשו שתרגמו אותו גם לעברית.

עד למלחמות האחרונות מעט אנשים שמעו על צ'צ'ניה. מעטים יותר אפילו יכלו למקם אותה על המפה. והנה מדינה עלומה כזאת הופכת להיות לשם נרדף לטרור בינלאומי.

אם נגיד שהצ'צ'נים קוראים לארצם איצ'קריה, האם זה יתחיל לרמז שיש הבדלי גישות למקום. שתעמולת המלחמה הרוסית הייתה חזקה יותר מהתעמולה הצ'צ'נית? אם נוסיף שהרפובליקה הזאת המפרידה את רוסיה מן העולם הנוצרי לאיסלאמי והיא גובלת בעוד מדינונת בשם אינגושטיה או גם דגסטן. כמה פרטים ראשוניים חסרים לנו כדי לנסות להתייחס.

המלחמה לעצמאות לא התחילה בשנות התשעים. היא מתנהלת כבר מאות שנים. איוון האיום ניסה במאה השש עשרה לכבוש ולהשתלט על הטריטוריה הזאת. והצ'צ'נים נלחמו להגן על ארצם ותרבותם הלא רוסית.

פטר הגדול רצה למצוא נתיב עוקף את הים הכספי לפרס והודו. ב1732 התקיימה שם מלחמה שבה נהדפו הרוסים. ב1816 הכריז גנרל ירמולוב כשיצא לכבוש שוב את האזור :

"מבוקשי הוא כי אימת שמי תגן על החזיתות שלנו בעצמה רבה יותר משלשלאות או מבצרים, שמילתי תהה לילידים חוק מחייב יותר מאשר המוות. מתינות בעיני האסייתים היא סימן לחולשה, ומתוך הומאניות גרידא אני מחמיר ללא רחם"

אמר ופתח במדיניות של השמדה. בשנות השלושים של המאה התשע עשרה צבאו של ניקולאי הראשון עשה ניסיון כיבוש נוסף. שלושים שנה נמשכה שם המלחמה על חבל הארץ ההוא. למרות שמסנט פטרבורג יצאו הוראות לכבד את חופש הדת והמנהגים קציני הצבא הרוסי התעלמו מצווים אלו וניסו לדכא כל פעילות אזרחית.

מ1860 ניסו הצארים הרוסיים לגרש את הצ'צ'נים ל-טורקיה האסלאמית, אך הטורקים גירשו אותם חזרה. כשהמערב התחיל לגלות עניין באזור, לחפש נפט, ולבנות מסילות ברזל התחיל זמן מה של שקט באזור. גם לרוסים היה עניין בהגברה הכלכלית.

אך ב 1918, בעקבות המהפכה הרוסית כך חבל הארץ ההוא הכריז על עצמאותו. הצבא האדום נע פנימה והטיל משטר סובייטי. ב1929 סטאלין התווה מחדש את גבולותיהן של המדינות הקטנות וסכסך אותן אחת בשנייה. באמצע מלחמת העולם האשים סטאלין את הצ'צ'נים בשיתוף פעולה עם הנאצים, בתקווה שיקבלו מידיהם עצמאות. הוא הגלה ופיזר אותם בין המדינות השכנות, בקזחסטן קירגיסטן וחלקם נשלחו לסיביר. ב 23.2.44 הייתה פעולה רחבת היקף בה הרגו הרוסים את החולים והמוגבלים. מליון צ'צ'נים נשלחו בקרונות בקר לאזורים אחרים. במשך שישה שבועות המסע חצי מן האנשים מתו. הרוסים לא התכחשו למאורע עצמו, הם ניסו לדלל את הרושם כשטענו שהגלו "רק" 600 אלף ולא מליון ורק 200 אלף מתו. סולז'ניצין כותב עליהם בספרו "ארכיפלג גולג" המתעד את החיים במחנות הרוסיים:

"הצ'צ'נים מעולם לא ביקשו לשאת חן בעיני האדונים..... והנה דבר מופלא – הכול התייראו מפניהם. איש לא יכול היה למנוע מהם לחיות כפי הרגלם. לא היה בכוחו של המשטר אשר שלט בארץ שלהם שלושים שנה לאלצם לכבד את חוקיו"

ב 1957 חנן ניקיטה חרושצ'וב את הצ'צ'נים אך סירב לסייע בשיקומם. כשחזרו מהמחנות גילו שעל רכושם ובתיהם השתלטו רוסים, ארמנים, אוקראינים. הם היו צריכים לבנות לעצמם את הכול מחדש. מאז דרך שנות שלטונו של ברז'נייב חיו תחת עול המשטר הסובייטי. המשטרה הרוסית והמפלגה הקומוניסטית. ב1985 גורבצ'וב התחיל לנוע בכיוון שינויים פנימיים ברוסיה. ומהרגע שפתח פתח לחופש הדיבור הביא מיד לדרישות עצמאות של המדינות השלטות. המדינות הבלטיות התחילו בתהליך. ב1991 ברית המועצות החלה להתפרק. היה ניסיון הפיכה של השמרנים, מהפכה שנייה שנכשלה ולאחריה החלו המדינות הקטנות בתהליך קבלת עצמאות. ב 6 בספטמבר 1991 הכריזה גם צ'צ'ניה על ריבונותה. ב1.לנובמבר הכריז הנשיא הנבחר כי צ'צ'ניה פרשה ויש להחשיבה כעצמאית.

בסוף דצמבר גורבצ'וב מתפטר וילצין עולה לשלטון. נשיא צ'צ'ניה היא בין הראשונים להכריז על תמיכתו בנשיר רוסיה החדש. המצב בתוך צ'צ'ניה השתנה בעקבות השתלטות פנימית של הרפתקנים כלכליים והמאפיה המקומית. מנהיגי הקרמלין שמו לב למתרחש והשינוי לא מצא חן בעיניהם. הם פחדו שגם הרפובליקות הקטנות האחרות ידרשו עצמאות. נוסף לזה הפחד התערבות כלכלית של המערב בצ'צ'ניה גרמה להם לדאגה נוספת. היו ניסיונות להגיע להסכמים שקטים בין ילצין לדודייב נשיא צ'צ'ניה אך הם לא החזיקו מעמד.

בדצמבר 1994 נתן בוריס ילצין הוראה לפלוש לצ'צ'ניה. כך התחילה מלחמת רוסיה - צ'צ'ניה הראשונה, בתקופה זו. כוחות רוסיים ערכו טבח בתושבי הכפרים סמשקי ו- במוט, כנקמה עשו הכוחות הצ'צ'נים פעולה ראוותנית ראשונה בתוך רוסיה ותפסו בית חולים בעיר בודיונובסק. משנכשלו ניסיונות הרוסים לשחרר את בית החולים, הגיעו להסכם בו צ'רנומידין, ראש ממשלת רוסיה, ובסאייב, מנהיג צ'צ'ני, לנהל דיון פומבי שישודר בתחנות הרדיו. כתוצאה מהשידור הגיעו להסכם החלפת שבויים והמשך הדיונים על מעמדה המדיני של צ'צ'ניה. כשהמשא ומנתן התנהל לאט מדי לטעמו של ילצין הוא התחיל להאשים פומבית ובעולם את הצ'צ'נים בקנוניה להפיכת הקווקז למדינה מוסלמית.

בלילה 21.4.96 אירע אירוע פנימי בצ'צ'ניה. הנשיא דודייב נפצע מפיצוץ ונשיא ניצי יותר תפס את מקומו. שיחות ומלחמה נמשכו עד ללב הקיץ. בסופו של התהליך הסכים גנרל לבד להגיע להסכם עד ל 31.12.2001

צ'צ'ניה נכנסה לתקופת שיקום אך ב 16.12.96 נרצחו שישה עובדים של הוועד הבינלאומי של הצלב האדום. איש לא ידע בידי מי. הצ'צ'נים חשדו שמשתפי פעולה צ'צ'נים עם הרוסים עשו זאת בהשפעת רוסיה. ארגוני המערב נסוגו מפחד.

מוסקבה ניסתה להקשות על צ'צ'ניה בכך שחסמה את גבולותיה ולבודד אותה. באוגוסט בסאייב ערך פלישה לדגסטן בניסיון לכבוש ולשכנע אות המדינה הזעירה תצטרף לדרישות צ'צ'ניה. הוא נאלץ לסגת. הניסיון לא הצליח.

ב26 במארס 2000 נבחר פוטין לנשיא רוסיה. הוא התחיל בניסיון נוסף להכניע את צ'צ'ניה והורה על שימוש בעוצמה מוחצת. על החרבת הבירה גרוזני, על הקמת מחסומים בכל רחבי צ'צ'ניה ועל הקמתם של מחנות כדי לגלות בהם את הלוחמים.

ב11.9.2001 אירע אסון התאומים בניו יורק. פוטין קפץ על האפשרות והכריז שהטרור העולמי הגיע גם לארצו. הוא טען שבן לאדן שלח זרועות לצ'צ'ניה. ההקדמה ההיסטורית נגמרת במקום זה. אנחנו יודעים כמובן על המשך המלחמה.

אם כך, ההתנגשויות המרות ומעש הטרור אינם תולדה של סכסוך חדש. זוהי מלחמה בת מאות שנים בין מדינה גדולה למדינה קטנה. מדינה נכבשת בכובש מתוחכם וענק. אני יכול רק לקוות שהסקירה הקצרה מדויקת. מיד נשאלת השאלה, למה צ'צ'ניה. למה הארצות האחרות קיבלו עצמאות והם לא. מה מחזיק שם את הרוסים, מלבד שאלת הכבוד, למה אינם מוותרים. על מה הם נלחמים באמת. יש לכך תשובה ברורה מאוד. צ'צ'ניה עשירה בנפט. הרוסים אינם יכולים לוותר על העתודות הללו.

את צ'צ'ניה אנחנו מכירים רק מפרשנויות בעיתונות. חלק גדול מהנכתב הוא בהשראת השלטון הרוסי. לצ'צ'נים יש השפעה קטנה במערב. קל יותר להציג אותם כרצחניים אחרי כל הפעולות שערכו בערי רוסיה. נדמה לי שבזמן האמת לא שאלתי את עצמי למה. מה הם רוצים, למה הם מתנהגים כך. הספר הזה מנסה להביא זווית ראיה פנימית מתוך ההתרחשות ובקול צ'צ'ני שהיה חשוד על שני הצדדים.

מכאן מתחילה הביוגרפיה של הרופא. הוא מתחיל בימי ילדותו כמובן והילדות נראית, בעולם שלנו המערביים, אקזוטית ושונה. כמו ב"רודף העפיפונים", כמו בכל ספרים אחרים מהצד ההוא של העולם. בעיני הילדים אין שום דבר אקזוטי. זה העולם שאליו הם צומחים והוא הכי טבעי להם.

כשהוא מתבגר הוא שומע את הסיפורים על רכבות המוות של הצ'צ'נים שנשלחו למות מרעב בקזחסטן. בכלל, הוא מכניס פרקים מההיסטוריה הצ'צ'נית לתוך הביוגרפיה הפרטית שלו. על פני ילדותו הוא חולף די מהר, וכך על פני ימי לימודי הרפואה שלו ברוסיה. לימודים שעמדו בצל השגחת הק.ג.ב. הוא ספורטאי מצטיין שלא נותנים לו לצאת לתחרויות מחוץ לרוסיה.

ואז מתחילה המלחמה. הרוסים תוקפים מפציצים ופולשים. והוא כרופא מתחיל לטפל הן בפצועים הצ'צ'נים והן ברוסים, בהתאם לשבועת הרופאים שלו.

לא אמשיך להכנס לתוך הביוגרפיה. כמו כמה ספרים מסוג זה, הסיפור הוא סיפור. במקרה הזה יש לו רצון לשנות את דעת הקורא על צ'צ'ניה. על האינפורמציה והדיסאינפורמציה שרוסיה טרחה להפיץ בעולם נגד הצ'צ'נים. מי שהנושא קרוב ללבו ימצא עניין.

אינני יודע למה ספר זה אינו זוכה לאותה הצלחה של "רודף העפיפונים". הוא אינו כתוב פחות טוב. נכון שאיננו מתאר איזה עולם ילדות אקזוטית, אך התוך של הסיפור אינו שונה. גיבור 'רודף העפיפונים' העביר לנו בסיפוריו את ההיסטוריה של אפגניסטן. חסן באייב אינו מתעכב על עולם הילדות אלא ניגש די במהירות למלחמה. אך מבחינה בפנימית יש דמיון בכתיבה ובכוונה. הוא מתאר עולם לא מוכר. אני מנסה לחשוב שאולי בגלל שהיחס הלא מודע שלנו לצ'צ'נים הוא שונה מזה שיש לנו אל האפגנים. האפגנים נתפסים כקרבנות. הצ'צ'נים כטרוריסטים ומחרחרי אלימות. צריך להבין שאלימות אינה נולדת יש מאין. מלחמה וניסיון להכחדה עשויים בהחלט לגרום לאלימות גדולה. בעיקר בעם שיש לו מסורת של גבורה, כוח ומלחמה לאורך שנים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן