אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

היצקוק / טריפו


התמונה של דן לחמן

באיחור קטן של ארבעים שנה נותנת לנו הוצאת בבל מתנה יפה לסוף התחלת שנה. ספרו המצוין של טריפו על היצ'קוק. ספר חובה לכל חובב קולנוע וכל מי שרוצה לדעת קולנוע מה הוא באמת. בראיון בן 50 שעות יושבים השניים וטריפו מראיין ומדבר עם היצ'קוק, לכאורה על שאלות טכניות, על ניתוח מקצועי של הסרטים אך באמת על המרכיבים העושים סרט לסרט טוב.

בסוף שנות החמישים של המאה שעברה התחילו ז'אן לוק גודאר, פרנסואה טריפו, קלוד שברול, אלן רנה ואחרים לפרסם בכתב העת "מחברות לקולנוע" בפריז ביקורות על הקולנוע. הם היו קבוצה שהייתה להם תיאוריה ומחשבה דומה על הקולנוע הישן, הצרפתי, נגדו כתבו. בהמשך כתבו על הסרטים המוצגים כולל הסרטים האמריקאיים ושינו הן את צורת הכתיבה על קולנוע והן את ההתייחסות אל כמה מהבמאים שנחשבו "למקצוענים" בלבד והכתירו אותם לבמאים גדולים במיוחד. בזכותם הוכרו במאים כג'ון פורד, הווארד הוקס ועוד כמה לבמאים מצוינים שהתעלו מעל לאחרים, אותם מכנה טריפו אספני אוסקרים מקצועיים. הם ניתחו את כל עבודתם והראו שהם עושים קולנוע אמיתי, צרוף, ולא סתם סרטי בוקרים או דרמות. את ג'רי לואיס (בסרטים שביים) הפכו מקומיקאי סתמי לאסתטיקן בעל הטעם הטוב ביותר לזמנו בהוליווד. אך מעל כולם היצ'קוק שעד שהם הכתירו כאותו כגאון קולנוע נחשב לבמאי סרטי מתח מצליח ומסחרי ולא יותר. הוא היה בעיניהם המייסטר הגדול של זמנו. והם הוכיחו זאת בסדרת מאמרי ניתוח סרטיו ובכמה ספרים שכמה מהם כתבו עליו. הם הוכיחו שהוא לא סתם במאי " סרטי מתח" אלא עוסק במהות הפנימית של חטא ועונש, טוב ורע. מוסר ודת, סטיות ומבנים נפשיים קיצוניים. ורגש אשמה כמעט קפקאי. אלפרד היצ'קוק נפל קורבן לבושתו הגדולה, לחוש ההומור העצמי שלו ולראיונות המבודחים שנתן לאין ספור עיתונאים והפך את יצירתו למשהו שבלי עזרתו ראו בו במאי מותחנים יעיל וזהו.

כשהתפרסמו התחיל כתב העת להיות מתורגם לאנגלית וצורת מחשבתם הגיעה לאמריקה ואנגליה ומאז השתנתה צורת כתיבת הביקורת. (ואם יאיר רווה, או יקיר אלקריב יכולים לכתוב כמו שהם כותבים זו השפעתם וזכותם.)

הספר מתחיל בסיפור פגישתם הראשונה. בשנת 1955 קלוד שברול וטריפו, אז עדיין מבקרים בלבד באים לראיין יחד את היצ'קוק בסנט מוריץ, שם הוא עורך את סרטו "לתפוס גנב". הם מגיעים ביום קר, ומבלי משים מתחלקים לבריכת מים קפואה, שוברים את הקרח וצוללים במים. הראיון מתבטל כי לא היו להם בגדים להחלפה. עם הימים יספר היצ'קוק שבכל פעם שהוא רואה זוג קוביות קרח מתנגשות זו בזו בכוס וויסקי הוא נזכר בהם.

אם עשר שנים לאחר אותו קשר ראשוני מימי נתקפתי דחף מוחץ לתשאל את היצ'קוק באותו אופן שבו היה אדיפוס נועץ באורקל, הרי זה משום שבינתיים הביא אותי ניסיוני שלי בהפקת סרטים להעריך יותר ויותר את חשיבות עבודת הבימוי. כשבוחנים בתשומת לב את הקריירה של היצ'קוק, החל בסרטיו האילמים האנגליים ועד לסרטי הצבע ההוליוודיים שלו, מגלים את התשובה לכמה מן השאלות שכל קולנוען חייב לשאול את עצמו. אחת החשובות בהן היא: כיצד ניתן להתבטא באופן שכולו חזותי.

אם נבחן את סרטיו במקצועיות נבחין כי לכל אורך הקרירה שלו ניסה לבנות סרטים שבהם כל רגע הוא הרגע הטוב ביותר. סרטים שבהם אין חורים וכתמים. אמנות יצירת המתח היא אמנות שאיבת הקהל פנימה, בכך שדוחפים אותו להשתתף בסרט.

היצ'קוק נולד ב1899 אחד מסיפורי ילדותו הוא הסיפור בו אביו שולח אותו למשטרה עם פתק, בתחנה סגרו אותו בתא לעשר דקות ואמרו לו "זה מה שעושים לילדים קטנים ושקרנים". בנעוריו למד הנדסה והייתה לו יד טובה ברישום. הרישום הוא שהוביל אותו לקולנוע, במקרה, כי הוצע לו לצייר עיטורים לכותרות שבין הסצינות. משם כבר התקדם בכוחות עצמו. הוא לא למד קולנוע מעולם. את סרטו הראשון ביים בשנת 1922 בלונדון. שנות הסרט האילם. הוא בוחן את הבדלי טכניקת הצילום בסרטים הגרמניים האנגליים והאמריקאים מהם הוא למוד בעצמו מה סוג הצילום והתאורה ההופכים לצילום " נכון" ומשנה את טכניקת הצילום הבריטי. בסרט "הדייר" (עדיין אילם) היצ'קוק מראה את עצמו לראשונה בסרט.

"בהתחלה זה היה תועלתני. היה צורך לרפד את המסך וחסר ניצב. מאוחר יותר זה הפך לאמונה תפלה, ולבסוף להלצה. אך כיום זו הלצה מכבידה ועל מנת לאפשר לקהל להתרכז אני מקפיד להראות את פרצופי בחמש הדקות הראשונות של הסרט"

כך נפתרת באחת השאלה שהעסיקה כה הרבה צופים, מה התעלול הזה להיראות בכל סרט. מסרט לסרט היצ'קוק משכלל את יכולתו ומפתח אמצעים חזותיים חדשים המתוארים בעניין רב בספר. הספר מגיע להולדת הקול. היצ'קוק מסכם את עבודת הסרט האילם:

"הסרטים האילמים הם סוג הקולנוע הטהור ביותר. כל מה שהיה חסר היו כמובן הרעשים והקול היוצא משפתי האנשים. אלא שמגרעת זו אינה מצדיקה את השינוי הגדול שהביא עמו הקול. לא היה צורך לנטוש את טכניקת הקולנוע הטהור עם המעבר לקולנוע המדבר.... היום יש מעט מאוד קולנוע. למה שקורא היום אני קורא "צילום של אנשים מדברים עם עלייתו של הקולנוע המדבר התקבע הקולנוע לפתע כצורה של תאטרון. לניידות של המצלמה אין כל השפעה על כך. חיוני להפריד בין היסודות הדיאלוגיים לבין החזותיים. וכל אימת שניתן יש להעניק עדיפות לחזותי. אפשר לאמר שריבוע המסך חייב תמיד להיות עמוס ברגש."

בניסיון להבדיל בין מתח להפתעה מסביר היצ'קוק, אם נצלם את השולחן בנינו ופתאום תפוצץ פצצה שהייתה מונחת מתחת לשולחן זו הפתעה. השיחה הייתה בנאלית לצופה וההפתעה הייתה כמו לעשות למישהו בווו בחושך. אך אם לפני זה הקהל היה יודע שמישהו שם פצצה והיא אמורה להתפוצץ בשעה אחת ובתפאורה יש שעון המראה שהשעה קרובה לאחת, לא חשוב כמה בנלית תהייה השיחה. הקהל יהיה במתח רגשי כי הוא יודע מה שלא יודע המצולם. אינני אוהב את סרטי המתח מסוג "מי עשה זאת" כל מה שמעניין את הקהל זה סוף הסרט. אין שום רגש אמיתי בסרטים אלו וניסיתי לא לעשות כאלה.

כמה פעמים עשה היצ'קוק סרטים עם רמזים הומוסקסואליים. הראשון "רצח" משנת 1929 (שאותו אינני מכיר) אחר כך "החבל" ו"זרים ברכבת". בחבל השתמש ביסודות של סיפור אמיתי על שני צעירים יהודיים הרוצים לבצע את הרצח המושלם. הוא שינה את כל הסיפור האמיתי, השאיר רק את רעיון הרצח ומערכת היחסים בין שני הרוצחים. ב"זרים ברכבת" הסיפור מורכב יותר. לטניסאי (יפה תואר) החוזר מתחרות פונה שכנו לתא הרכבת צעיר אחר המציע לו שירצחו זה את אביו הקמצן של האחד וזה את אשתו הרודנית של השני, ובגלל שלא ימצאו קשר הרצח לא יפוענח. אלא שהספורטאי נמנע והשני מפתח יחסים אובססיביים (הומוסקסואליים לטנטיים) אל הספורטאי שנראים לחלוטין כהתאהבות.

ב1933 הקרירה של היצ'קוק בנסיגה. הוא עשה כמה סרטים שהביקורת והקהל (וכעת גם היצ'קוק עצמו) לא אהבו. אבל אז נופל לידיו התסריט של "האיש שידע יותר מדי " אותו צילם ב1934 ואליו יחזור בסוף שנות החמישים ויצלם אותו שוב באמריקה. ומכאן מתחילה עלייתו המטאורית וגיבוש סגנונו האישי והמיוחד.

משנת 1944 מתחיל תור הזהב של סרטיו המופלאים. אין טעם לציין אותם אחד אחד כי רובם לא נראו בארץ עידנים ומעט מדי זוכרים אותם. אבל כאן מסביר היצ'קוק לטריפו את אחד מסודותיו. סוד המק'גאפין. היצ'קוק המציא את השם לסוג של סוד המניע את גלגלי המתח של העלילה. אלא שהסוד עצמו איננו חשוב כלל ואין לו משמעות לסרט. בין אם זה מכתב האמור להגיע בסתר לתעודתו או בקבוק יין המכיל אורניום ( 1944. שנה לפני השימוש האמיתי בפצצה האטומית כשאיש בקהל לא ידע מה זה אורניום.) המקגאפין הוא הדבר שגיבור הסרט חייב להכיר בחשיבותו ולשכנע את הקהל שיש חשיבות לשליחות להביא את הסוד למקומו. הפתרון אף פעם איננו בסוד אלא במערכת היחסים הנרקמת בין הגיבור הנרדף לסביבה ולרודפים. אלפרד היצ'קוק מרבה לדבר על התסריט המושלם. הסרט העשוי עוד לפני הצילום הראשון שלו, ומסביר בחינניות היצ'קוקית כיצד פתר כמה תעלומות צילום. והכלל החשוב ביותר, ככל שדמות הרשע תהיה מוצלחת יותר כך יהיה הסרט מוצלח יותר.

ב1948 הוא מגיע לעשות את אחד הניסיונות המרתקים בתולדות הקולנוע, ניסיון העומד לכאורה נגד כל התיאוריות העצמיות שפיתח. סרט המצולם כולו בשוט אחד בן שעה וחצי. כמעט כמו הצגה מצולמת על במה. אלא שהמצלמה איננה סטטית בסרט, היא נעה והעריכה נעשית לכאורה תוך כדי צילום. הסרט "החבל" אותו סרט העוסק בזוג סטודנטים המנסה לבצע את הרצח המושלם מתרחש כולו בתוך דירה. זהו גם ניסיונו הראשון של אלפרד היצ'קוק לעבוד בצבע.

מכאן קפיצה לסדרת סרטים מפוארת, המוצגים עדיין לעתים בכבלים או שאפשר להשיג בספריות. זה מתחיל עם חלון אחורי, הסרט על העיתונאי עם הרגל השבורה שהוא למעשה מציצן העסוק בהצצה לשכניו. ומה המשמעות של כל מה שהוא ראה. גרייס קלי כנציגה המובהקת של הנמרות הבלונדיות הקרירות (לא מרלין מונרו שהמיניות כתובה לה על הפנים). היצ'קוק גורם דרך עשיית הסרט שלא רק הגיבור הנכה אלא כל צופה באולם הופך להיות מציצן לבניין ממול ששם נפרשים לעיניו סיפורי אהבה שונים, שאחד מהם מובל לרצח משוער.

פסיכו

פסיכו. סצנת הרצח המפורסמת במקלחת, לכאורה הכי אלימה עד אז בקולנוע.

משם סרטים על נושא שהיצ'קוק כל כך אוהב. אדם המזוהה בטעות כמישהו אחר וצריך להלחם ברודפים אותו. פעם על ידי המשטרה (טעות בזיהוי) פעם על ידי מרגלים (מזימות בין לאומית) אדם מן השורה שצריך ללמוד להתמודד עם כוחות מנוסים וגדולים ממנו, ולנצח את הרע. ב-ורטיגו, בו הגיבור פוגש אישה הדומה לאישה שמתה והוא מנסה לגרום לחדשה להראות בדיוק עד לפרטי פרטים לאישה הראשונה. היצ'קוק אומר, זו נקרופיליה לשמה. ב"מזימות בין לאומיות" היצ'קוק מקיים כמה מהתיאוריות שלו, מתח מול הפתעה, התרחשות בלתי צפויה במקום בלתי צפוי (אמצע המדבר, מקום שקרי גרנט מובל אליו במרמה, מרחוק מטוס ריסוס ההופך לרודף רצחני) בסצנת המרדף לקראת סוף הסרט המתרחשת בהר רשמור, בו חצובים 5 ראשי נשיאים, היצ'קוק רצה להכניס סצנה בה הגיבור (קרי גרנט) יעמוד בתוך הנחיר של לינקולן ויתעטש, אך הוא החליט שהבדיחה לא תתקבל באמריקה וויתר. ואז מגיע פסיכו. שיא השיאים? כמעט. שיא בין כמה. סרט שבו ההתחלה רומזת לסוג אחד של מתח בשל גניבת כסף על ידי הגיבורה ומשתנה באמצע הסרט לכיוון אחר לחלוטין. הגיבורה מתה בחלק הראשון של הסרט. סרט שבו אין אף דמות שהקהל יכול או צריך להזדהות אתה. וסצנת הרצח המפורסמת במקלחת, לכאורה הכי אלימה עד אז בקולנוע. אך כשבודקים בזהירות מסתבר שבעצם לא רואים כלום. הסצנה מורכבת מ 39 צילומים שונים. של פרטים בודדים. ווילון מוסט, יד מונפת, וילון נתלש, סכין במרכז הפריים עין פקוחה, פה זועק. מי המקלחת מתכהים והולכים. שום מגע אמיתי בין הסכין לגוף. הכל ערוך בצורה סוגסטיבית לחלוטין וגורמת לתחושה ריאליסטית של צפייה ברצח אצל הצופה.

ב"פרנזי" אחד מסרטיו האחרונים ישנה סצנת רצח מצמררת. הרוצח, המוכר לקהל ככזה, נכנס לדירתה של אישה בלונדינית, והקהל יודע שהוא רוצח בלונדיניות. הם מדברים רגע והגבר קם ומתקרב לאישה, ואז המצלמה מתחילה ללכת אחורנית, רואים את ההתקרבות, המצלמה יוצאת מהדירה, בהילוך אחורה, יורדת את שתי הקומות ומגיעה לדלת הכניסה של הבניין, יוצאת לרחוב ואז מצטרף רעם רעשי הרחוב, וכאן אנחנו יודעים שהיא נרצחה ואולי גם צעקה, אחרי שניה הגבר יוצא ונעלם, אף אחד לא ראה אף אחד ברחוב לא שמע בגלל הרעש. וכולנו חווינו חווית רצח אלים בחניקה.

לקראת הסיכום טריפו שואל כמה שאלות בכיוון המשמעות הכללית של סרטיו של היצ'קוק, והוא מצדו מתכחש לפרשנות הקתולית של סרטיו אך, כן, הוא מסכים, כבר ארבעים וחמש שנה אני מספר על אנשים הנמצאים בדילמות מוסריות. אין בסרטים אבטלה, גזענות, עוני אך יש בהם חרדה מין ומות. כלומר מה שבחושך ומה שמטפיזי למעשה.

טריפו איננו שואל את היצ'קוק שאלות בנליות. אין סיפורי אנקדוטות משעשעות מתקופות הסרטה. טריפו מתנהג בג'נטלמניות ולא שואל את היצ'קוק על ההתאהבויות שלו (הידועות מעיתוני רכילות) בשחקניותיו הבלונדיות. הם מדברים רק על טכניקה, רגשות אמיתיים. איך בונים ואיך מצלמים סצנה לסצנה ומזה סרט. ולפי היצ'קוק הצורה היא הסרט. היכולת להפעיל את רגשות הקהל באופן מוסווה, כמו מנצח מקהלה.

ואם לסכם בקיצור, שהחיינו והגיענו לספר הקולנוע הזה בעברית. אחד החשובים בתולדות ספרות = קולנוע.

לקריאה נוספת אימגו:

פסיכו לא מת

הי'צקוק: הציפורים

הקולנוע העולמי 1959 - 1979 חלק א'

סלבוי ז'יזק / הוליווד על ספת הפסיכולוג

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן