אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ראית את הספר של סטרינדברג? - על הפשרות של וודי אלן


נקודת מפגש / וודי אלן

לאורך כל הסרט 'נקודת מפגש', ניכר היה שוודי אלן נאבק על הקהלים שלו. הסרט על-פי-רוב אלגנטי, אבל לא לעיתים רחוקות טורח להסביר את עצמו קצת יותר מדי. ה-fine tunning הזה, שהבמאי ניסה לעשות בין קו נקי, "אלגנטי", ובין הפיתוי להיפתח אל הקהל הרחב, מתברר שוב ושוב כלא-קפדני. ברובו הגדול של הסרט הוא הולך על חבל דק מאוד, וגם כשהוא אינו נופל, הוא מלווה בתחושת חוסר-יציבות עקשנית. עקרונית אפשר היה לעבור על זה בשתיקה אלמלא המעידה בסוף הסרט; הסצנה שבה נולה והשכנה חוזרות מעולם המתים כדי לצטט את סופוקלס, דוסטוייבסקי ושות', הורסת המון, כמעט הורסת הכל.

מצד אחד הסרט מלא באלוזיות שנאבקות על קהל יעד מאוד מסוים, מלומד; למשל פס-הקול הנפלא – מבחר אריות מ'ריגולטו' ו'לה טרוויאטה'. אין ספק שאדם שמכיר את עלילותיהן של שתי האופרות – רק הוא יוכל לצפות בסרט צפייה ממצה, כמובן בתנאי שראה את 'מקום תחת השמש', קרא את 'החטא ועונשו', 'האדום והשחור' ונחשף לכיוב' יצירות מופת. במערכת היחסים של נולה וכריס מהדהדת האהבה של רסקולניקוב וסוניה, מהדהדת ההקרבה העצמית של ג'ילדה מ'ריגולטו', מהדהדת הפילגש מ'לה טרוויאטה', מהדהדים ז'אן וז'ולי של סטרינדברג ומהדהדים בוודאי גיבורים נוספים שוודי אלן רמז לגביהם ושלא עלו על דעתי, חלק מהם מסרטים שהוא עצמו יצר. כל אלו מציעים עוד מבט, עוד פרשנות, למהלכים שבסרט. (כדוגמא אציע מספר פרשנויות הנובעות מההשוואה ל'ריגולטו': הנכונות של ג'ילדה, בתו של ריגולטו, למות למען הדוכס, מעלה את האפשרות המעניינת אשר לפיה בדמות של נולה הייתה נטייה אינהרנטית אל המוות, אולי כמו בכל דמות, כך רומזת על מידה של נכונות מובנית, ספק רצונית ספק בלתי-רצונית, מצד רובד חברתי אחד כלפי רובד אחר, גבוה יותר. הנכונות הזו עשויה לבוא לידי ביטוי הן בהקרבה ישירה, כפי שהיא באה לידי ביטוי ב'ריגולטו', והן בהקרבה מתוּוכת, פאסיבית אמנם, אבל לא בהכרח חפה מאחריות, כפי שהיא מוצגת בסרט של אלן. מעניין אגב להיזכר שבתחילת האופרה ג'ילדה מתאהבת למעשה בסטודנט עני, לא יודעת עדיין שהוא בעצם הדוכס שלמענו תמות בהמשך. אני סבורה שזו לא תהיה טעות לומר שהמהלך הזה מפוצל בסרטו של אלן לשני רומנים; אחד – זה שמנהלת נולה עם בן המעמד הגבוה, והשני – זה שהיא מנהלת עם בן המעמד הנמוך, שני רומנים שנכשלים, וזה בלשון המעטה) הרצח, כמובן, מזכיר גם הוא פרשיות אינספור מהספרות העולמית. הבעיה היא שבד בבד עם ההתכוונות הזאת, שהיא השתדלות מובהקת כלפי קהל משכיל, מתעקש וודי אלן על פרזנטציה נוחה להדיוטות, מה שגורם לו לצלם סצנות שהן בבחינת 'ראיון עם הבמאי והתסריטאי שהיה אמור להיות בדי-וי-די השני ולא בסרט גופו'. זו, לדעתי, מהותה של השיחה האחרונה בין הרוצח והקורבנות, ולתפיסתי היא מיותרת. מאותה בחינה, ההדגשה האובססיבית של דוסטוייבסקי וסטרינדברג בתחילת הסרט היא כמעט פתאטית. דיאלוג שכולו "ראית את הספר של סטרינדברג", "– לא", הוא בבחינת 'מראה מקום', כזה שמקומו במאמר על הסרט, לא בסרט גופו, וכל עוד התסריטאי אינו מצליח לארוג אותו בטקסט בצורה מעודנת יותר, אין לו שום הצדקה. לא יקרה כלום אם נצא מהקולנוע בלי לחשוב על ז'אן או על ז'וליאן סורל או על מי יודע כמה גיבורים אחרים שהיו אמורים להיכנס לפריים, או לפחות אלינו לתודעה. אם אתה פונה אל קהל אינטלקטואלים משכיל, תניח שהוא מבין, ושהוא מבין שהוא מבין, או לפחות תניח שליצירות האלו יש נוכחות תרבותית שפועלת מתחת לסף ההכרה שלו, כי זה מספיק. אם אתה פונה אל קהל אינטליגנטי אבל לא בהכרח בקיא, אל תדבר מעל הראש שלו סרט שלם ואז תסביר לו, כאילו על מנת לצאת לידי חובה; אני מרפרר עכשיו לסטרינדברג אבל אתה לא תבין, אז רק תדע שאני מרפרר ולא הבנת. ואם הקהל מטומטם? אליו אתה הרי לא רוצה לפנות, אז למה טובה סצנת ה'סופוקלס אמר'?

ואף על פי כן:

זה לא משנה את העובדה שהסרט אינטליגנטי, "על-פי-רוב אלגנטי", ומבחינה ויזואלית (עכשיו כשכולם מדברים על הבוקרים הנאהבים) עשוי בטבעיות ששום צילום טבע לא הדגים בהר ברוקבק, בעיניי כמובן. לצערי הידיעות שלי בתחום האמנות המודרנית אינן מקיפות דיין, אבל אני משוכנעת שאדם שעיניו מיומנות יותר משלי, יוכל לחלץ מגלריית הציורים והצילומים שכל הזמן נמצאת איפשהו על המסך, לא פחות משמעויות, תבונות, הערות והארות, מאשר אלו שמספקים המוסיקה, התיאטרון והסיפורת, אם לא יותר, כך לחפור דרך עוד כמה רבדים בסרט המרתק הזה. ובכל זאת, כשיצאתי מהסרט, אחרי צפייה שניה, והתעקשתי שצריך להצדיע לוודי אלן על היכולת שלו להתנתק מהרגליו הפטפטניים, אחד מחברי טען שאת הפטפטנות הזאת וודי אלן פשוט העתיק למימד אחר, שהוא ויזואלי, כך שמהבחינה הזאת הסרט גדוש מדי, כרגיל. אינני מסוגלת להכריע לגבי הטענה הזו, כי עבורי היא דורשות צפייה שלישית, ובכל זאת, בנסיון להציף תמונות מהזיכרון, עולה על דעתי הדירה של נולה, שמיד אחרי חזרתה ללונדון עמוסה בתמונות, רישומים, מראות וכו'. אולי וודי אלן לא התאפק אחרי הכל. בעצם, זה עלול להתיישב גם עם ההערות הקודמות. ייתכן שהסרט, שאופיין שוב ושוב כ'לא אופייני' לוודי אלן, הוא בעצם סרט וודי אלני טיפוסי? עמוס מאוד, הרבה פחות אלגנטי ממה שהוא עצמו מתכוון אליו, ופטפטני - לטוב ולרע.

סקרלט ג'והנסון / נקודת מפגש

"ואף על פי כן:"

אחרי הכל, אני מאוד מסכימה, למרות כל מה שאמרתי, עם אלו הטוענים שזו ההצגה הכי טובה בעיר. באחת הסצנות היפות שבהן כריס טוען שהחיים הם טרגדיה וקלו טוענת שהחיים זה כיף, נפתחות כל השאלות כולן, ובחלק אדיר מהן וודי אלן נכנס ראש בראש.

שווה צפייה, וגם שניה, וגם שלישית.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יעל גלר