אישה עם שלושה שדיים - נשים בקולנוע של פליני / גבריאל בן שמחון


התמונה של דן לחמן
614 צפיות

נשים בקולנוע של פליני

אישה

"אישה עם שלושה שדיים" / נשים בקולנוע של פליני / גבריאל בן שמחון. הוצאת הקיבוץ המאוחד

לפני כשנתיים פורסם ספרו של גבריאל בן שמחון "אישה עם שלושה שדיים" נשים בקולנוע של פליני. בן שמחון הוא משורר ומחזאי אך גם פרופסור לקולנוע באוניברסיטת תל אביב וממש לא פלא שמשורר אוהב וכותב על פדריקו פליני.

פליני הוא יוצר ענק ורב רובדי. סרטיו ניתנים לפירושים שונים, כל סרט בפני עצמו וכמובן בהתייחסות לכלל יצירתו. כל פירוש מרחיב את היריעה ונותן עומק נוסף לסרטים. כך שכל מה שבן שמחון כותב הוא מעניין ומוסיף עוד נדבך להבנת סרטיו של הגאון האיטלקי.

בן שמחון טוען פחות או יותר ש-פליני עשה קולנוע על נשים. זו רק דרך אחת לנתח את פליני, המזמין פרשנויות אחרות גם. הוא לא נתפס ככזה בזמנו אך כשבודקים את הטענה ואת הזיכרון מהסרטים מגלים שמה שנשאר חרוט הוא אכן לעתים קרובות דמויות הנשים הענקיות, מעט נשים קטנות, בעיקר כשג'ולייטה מסינה משחקת אותן. בסרטו הלפני אחרון "עיר הנשים" הוא מביע את דעתו שהרגיזה את הפמיניסטיות בעולם. הוא תיאר בו עולם בו נשים פחות או יותר סרסו את הגברים ומנהלות להן את חייהן והתוצאה ממש לא טובה, למרות קבוצות התמיכה שלהן לעצמן, למרות חיי הקומונה וכל שאר תופעות שהפמיניזם העלה בתחילת דרכו. הנשים הגדולות:

"בסרטיו הן אמנם בשר ודם, לא הזויות, אבל, למעשה, הן לא ממשיות, כי הן לא מציאותיות. הן "כמות של בשר", שופעות בשר ולפעמים שופעות אש נשים גדולות מדי, שוקלות מדי, חסרות צורה, כאילו החליט פליני לבטל להן את הצורה, כדי שלא תסתיר את התוכן. נשים בלתי אפשריות, כי המציאות לא מכירה בהן מפאת ממדיהן הלא אנושיים... למעשה אלו נשים שהן יותר פרי המצאתו הדמיונית של פליני, שהוא מצייר וממציא יותר מאשר מוצא ומגלה... אישה ללא שם, ללא תעודת זהות אזרחית או פסיכולוגית, ציור קומיקס שלא פוגשים לא ברחוב ולא בקולנוע ואולי מישהי שפורצת ממעמקי התת מודע כארכיטיפ של איזו מהות נשית חדשה..."

זה היה יכול להיות נכון אלמלא התעלם בן שמחון מהמון נשים יפות ודקיקות בסרטים. נכון שחלק מהן מופיע רק ברקע אך הן ישנן. בין אם זו האישה היפה במלון בשמונה וחצי, ובין אם זו המכשפה השחורה היפהפייה וכל הנשים היפות האחרות בסטיריקון ובסרטים אחרים.

והגברים, גם כשהם מרצ'לו מאסטרויאני הם רזים, דקים, קצת חדלי אישים. נבובים ואומללים. הנשים אינן אומללות גם כשחייהן קשים. אני משוכנע, אומר פליני:

"שבמשך הדורות מאז תחילת הזמן הגבר כיסה את האישה בהרבה מסיכות, אלה הן מסיכות שלו ולא שלה, של הצופה ולא של האישה. הן מסתירות משהו אחר לגמרי ממה שחושבים בתחילה, כי המסכות האלה מגיעות מהתת מודע הזכרי ומייצגות את החלק הבלתי מודע של הגבר"

פליני רוצה לשחרר את האישה לחלוטין. מכל מסיכה חדשה, מכל משטר מגביל. גם כזה שנשים מנסות להלביש על נשים אחרות כמו בעיר הנשים. הוא חש צורך עז לשחרר את הנשים מן השחרור המדומה שהלך לכיוון לא נכון לדעתו של פליני. הוא איננו אנטי נשים, ההיפך. האישה יכולה לגאול את כולנו, מנסה פליני לאמור, אך הכנסייה שולחת את הנזירה הגמדה (אמרקורד) להוריד אותנו מהעץ ולהלביש אותנו בכתונת כפיה.

במשך שנים נחשבו סרטיו של פליני כאנטי דתיים, בעיקר אנטי קתוליים. בא בן שמחון ומציג אותו כדתי מזן אחר. במקום בישו חוזר פליני להאמין במריה, כך בערך טוען בן שמחון. לדוגמה הוא מביא את דמותה הנפלאה של אניטה אקברג ששיחקה את הכוכבת האמריקאית הגדולה שבאה לרומא לעשות סרט ופוגשת שם את מרצ'לו, גיבור הסרט. בן שמחון מפרק את דמותה ומחבר אותה מחדש כהשתקפות של מריה מודרנית העורכת אפילו טקס הטבלה למרצ'לו במזרקה בלב רומא. באחת הסצנות היא לובשת שמלה דוגמת בגד כמורה. ונכון, הסרט המתחיל במעופו של ישו מאבן, פסל המוטס במסוק וצלו מרחף מעל העיר, ועובר באחת לירידתה מהשמיים (מטוס) של האלה הגדולה הסוחפת את מרצ'לו ללילה סוער בעל מוטיבים דתיים.כל הפירוש לדמותה של אקברג הוא מרתק, אלא שהאלה אינה יכולה להביא מזור לניתוק הפנימי שלו. בן שמחון מתעלם קצת מסיום הסצנה בה מרצ'לו מקבל סטירת לחי מבעלה. ומאז שוב אקברג איננה חוזרת לסרט. ובכל זאת אחד הזיכרונות החריפים ביותר מהסרט היא האפיזודה של המפגש הזה בן מאסטרויאני לאקברג. מפגש שפליני חוזר אליו שלושים שנה אחרי בסרט "אינטרוויסטה", כשהאלה כבר זקנה, היופי דהה אך עדיין ניכר. והיא סתם אישה מבוגרת, גדולה מאוד, כמו שפליני אוהב. בסוף הסרט החים המתוקים, אחרי שורת אפיזודות בה מרצ'לו הולך ומתדרדר נפשית מוצעת לו גאולה מידה של נערה מלאכית בעלת פני מדונה, אך הוא כבר מסואב מדי ואינו יכול לקבל את היד המושטת, אותה חיפש לאורך הסרט.

מסרט זה אפשר לגשת לבדיקת עולם הנשים שפליני מציג לאורך כל הקרירה שלו. הנשים הגדולות, הענקיות, מייצגות המיניות, הרוע, השטניות הדתית והנשים הקטנות רבות החסד. ונכון אומר בן שמחון. הסרט הזה נשאר סרטה של אקברג שהייתה כוכבנית בעלת חזה ענק ולרגע אחד מצאה את האשף שהכניס אותה לפנתאון הנצח של הקולנוע והתודעה האנושית.

"הנשים הן אריסטוקרטיות, עשירות, כוכבות, משוררות, ציירות, שחקניות, זמרות ורקדניות, אבל כולן בעיקר זונות, נתונות בבולמוס של מין אין סופי, רואות במין את תוכן החיים והגשמתם ומנסחות את הדיברות של הדת החדשה: אהבה, אהבה, אהבה. זה השילוש הקדוש של כוכבת העל סילויה ( שמה של אקברג בסרט שמעטים זוכרים אותו)"

פליני

בסרט שמונה וחצי חלקן של הנשים גדול עוד יותר. אותו שחקן, מאסטרויאני, הפעם כבמאי סרטים. נמצא בעיר מרפא למנוחה לקראת עשיית סרט חדש. במהלך הסרט הוא נתקף זיכרונות מימי ילדותו על הנשים שטיפלו בו כילד, אך גם בסרגינה, אותה זונה, ענקית שחורה וצבועה בהגזמה הרוקדת לפני הילדים בירכיה החשופות ומגרה את הילדים הקטנים המגלים אצלה את ההתרגשות המינית הראשונית. מולה עומדות הנשים האחרות, הלבנות. אשתו, המאהבת, כל הכוכבות האמורות אולי להשתתף בסרט שאולי יעשה ואולי לא. ומעל כולן החזון הבוהק הלבן הבתולי של קלאודיה קארדינלה, אחת הנשים היפות ביותר ב-קולנוע האיטלקי שזכתה כאן לחסד ענק כמו אקברג בחיים המתוקים. היא מעולם לא נראתה טוב יותר יפה יותר ומלאכית כל כך. בסצנה המתרחשת בדמיונו של הגיבור מתאחדות כל הנשים בחייו, אמו הסרגינה, זונות, שחקניות, אפילו דיילת מקרית שמצאה חן בעיניו והן כולם מטפלות בו, בגבר המפונק.

בסופו של הסרט, אחרי אקט של התאבדות סמלית, הבמאי מגיע להשלמה, ואז כל הנשים חוזרות, כולן לבושות לבן בריקוד על מעקה זירת קרקס, מעגל החיים הושלם. הגבר לומד לקבל ולהטמיע את כוחה של האהבה ושל הנשים בחייו. גם בסרט זה מתמיד המתח בין הקצוות של הדימויים הנשיים אצל פליני.

הנשים הגדולות והקטנות, השחורות והלבנות. וכמו כמה מסצנות הסיום בסרטיו של פליני, הסרט נגמר באופטימיות ובתקווה שאנשים יכולים לאהוב ולהתחבר ואם הסרט הנעשה בתוך הסרט הוא על אנשים הבורחים לחלל הרי שבסיומו כולם יורדים מהחללית לכדור הארץ הנקי מחדש. הניתוח ממש יפה, אך לדעתי לא ממש מדויק. אין נשים לבנות בסרט. נכון שסרגינה הגדולה היא הכי גדולה והכי שחורה, אך הצבע הלבן המופיע בסרט הוא ברגעים בהם הסרט עובר לפנטזיה של דמיון, למקום בו בדמיונו של מאסטרויאני עולות סצנות שאולי יעשה ואולי לא בסרט שהוא מתכנן. בסצנות ה"ריאליסטיות" הנשים אינן לבנות במיוחד. אלא אם כן הלבן בכתיבתו של בן שמחון הוא תכונת אופי. ואם הוא טעה בפרט אחד האם אפשר לקבל את כל התזה היפה שלו? אפשר גם אפשר כי לפליני פנים רבות והוא נתון לפירושים אין סופיים. לא לחינם הוא אחד הבמאים שכל כך הרבה ספרים הוקדשו לו.

אלו הנשים הגדולות הראשונות בעלות החשיבות בעולמו, אך לפני זה היו הנשים הקטנות. שגולמו תמיד על ידי אשתו ג'ולייטה מסינה. הן בסרטים המוקדמים שם הייתה ברקע, ועד לה סטראדה שם התגלתה כשחקנית מדהימה ולא לחינם זכתה בתואר צ'רלי צ'אפלין ממין נקבה.

"קצוצת שיער, סגופה, ללא חזה וללא תחת, לא יודעת כלום לעשות, לא לבשל, לא לשיר, לא לרקוד, גם לא לעשות אהבה, פרצוף שדומה לארטישוק, יצור שאין בו תועלת..." וכמה נוגעת ללב היא יכולה להיות בסרט... אין ספק שהיא דמות חריגה בקולנוע האיטלקי שהיה מלא בנשים שופעות כמו ג'ינה לולובריג'ידה, סופיה לורן או סילוונה מנגנו. כולם כוכבות ענק בתקופה בה נעשה לה סטראדה. ג'ילוסומינה- מסינה- היא אישה ילדה, אין לה חזה לחשוף ולא שיער לסתור, חלשה ושבירה בגופה ורוחה, מפגרת ולא נאה רזה ונעדרת קומה וחכמה.."

כך מתאר אותה בתחילת המאמר עליה בן שמחון. היא רחוקה לחלוטין מכל דימויי האישה שממלאים את האיקונוגרפיה של תרבות המערב ב-ספרות, ב-שירה, בתיאטרון בציור, בפיסול וב-קולנוע. עכברה ולא אישה. מצד שני יש בג'לוסומינה משהו רוחני, לא ארצי, שביר,עדין, צוחק ועצוב בעת ובעונה אחת, משהו לא שייך, זמני תוהה ומתפלא. ויאמר מיד רק גאוניות משחקה של ג'ולייטה מסינה (אשתו של פליני) מעניק את העומק וקושר את כל הקצוות הבלתי אפשריים הללו. בהתאם לתזה המרכזית שלו בן שמחון מנתח את ההתרחשויות על רקע הסימבוליקה הדתית, וכשקוראים משתכנעים שאכן כן, גם רובד זה מתקיים בסרט הנפלא הזה.

רק עוד שלוש פעמיים תופיע מסינה בתפקיד האישה הקטנה לפני שתיעלם להרבה שנים מהמסך ותהיה אשתו בחיים בלבד. בסרט "ג'ולייטה של הרוחות", בו הוא מחזיר חוב של כבוד לאשתו בחיים ולנשים הקולנועיות שלו ומנסה לעשות את "שמונה וחצי" של הנשים ושנים אחרי זה יהיה בסרט ג'ינג'ר ופרד בו הוא מחזיר לרגע זוג רקדני עבר בוודוויל למפגש שובר לב עם אולפן טלוויזיה מאוס.

הסרט הבא שלה הוא "לילות כביריה" אותה אישה קטנה, הפעם זונה לא מתוחכמת כשכל הגברים מנצלים את תומתה וטוב ללבה. בסרט זה מופיעה לראשונה דמות משנית שמשם והלאה תישאר בלב כל הסרטים שיבואו. זונה גדולה ואימתנית. אישה ענקית שחורת שיער, חברתה הטובה של הזונה הקטנה והרדופה.

"רומא היא עיר נשית, זאת אישה מתוקה, הרבה נשים בפעם אחת. היא לפעמים טרייה כמו מתבגרת, לפעמים אפלה, דוחה קודרת זועפת. עיר כמו רומא יש לה כל הגילים, כל האספקטים בעת ובעונה אחת כך מציג את המשוואה פליני רומא- אישה. בהמשך יקדיש לעיר סרט מיוחד משלה. בינתיים בלילות כביריה הזונה הצחה, היא הדמות הנשית הראשונה המייצגת את רומא, בהיותה זונה רומאית קטנה.

מסינה של לילות כביריה היא זונה למראית עין. למעשה היא קדושה, חפה מפשע ובעיניים גדולות ותמימות של פינוקיו היא מתפלאת ושואלת, אם ברומא שלה יש אלוהים ויכול להתרחש נס.

בסרט הראשון שיעשה בלי מסינה תופסת את מקומה האישה הגדולה מן החלומות, אניטה אקברג, היא תהיה לאם טיפוס חדשה של רומא ושל קדושה ממין אחר. נשית מאוד. אם מסינה נראתה חסרת מין לחלוטין אקברג היא התגלמות הסקסואליות. היא תופיע בעוד סרט קצר של פליני הו היא יורדת מכרזת פרסומת לחלב כדי להניק את הפרופסור השמרני שמחלונו נשקפת הכרזה הענקית, ולרגליה כל רומא מתגמדת. ( לתערובת של החינוך הקתולי בשמונה וחצי עם האישה הענקית הייתה השפעה ענקית על הבמאי הספרדי אלמודובר שעשה סצנות מחווה לפיני בסרטיו האחרונים) אקברג תהיה הבלונדינית האחרונה בסרטיו של פליני. הילת הקדושה נעלמה. מעכשיו רק נשים שחורות שיער. בפעם הבאה שיופיע שיער בלונדי הוא יעטר את פניו של המשורר הצעיר בסטיריקון, צעיר שהוא לא גבר ולא אישה. צריך לזכור שהסמל של רומא הוא זאבה המיניקה את התאומים שבנו את העיר. כל הנשים הגדולות להבא הן זאבות מיניקות מסוג זה או אחר. האישה השחורה היא מין אלמנט אקזוטי ממעגלים אחרים של מותר ואסור. זוהי אישה נטולת איסורים, פגנית, ללא אלוהים, ללא מדונה, ולכן ללא עין מפקחת של האב, הבן ורוח הקודש. אישה ללא חטא, שיודעת לתת לה ולגבר את גן העדן עלי אדמות בין האישה הלבנה והגבר שוכב במיטה גם צלוב מיוסר וגם מדונה שאינה זקוקה לגבר, שקוראת לפרוש מהחיים ולהסתגר במנזר.

פליני שמעולם לא צילם במקומות התרחשות אלא בנה תמיד תפאורות וסלל אוטוסטרדות בנה לו רומא משלו " זאת רומא שנולדה בצ'ינצ'יטה ( האולפנים הענקיים לקולנוע ברומא) מזויפת ומתגרה ברומא הממשית והאפיפיורית, היצירה הזאת יש לה אופי אבסורדי ודיאבולי, רומא של פליני מוארת בצבעים אינפרנליים, משתקפת בראי של מכשף כמו בשאול של דנטה"

הנשים ענקיות בגובה אך בעיקר בחזה הענק שלהן. חזה כזה עד שיש חשד שהן תוצרת האולפן ולא משהו ממשי. לא תישכח דמותה של מוכרת הטבק בסרט זיכרונות המטביעה בן שדיה הענקיים את הצעיר הבא לקנות אצלה סיגריה ובעיקר להביט באותו מגדל מפואר המתנשא מולו.

אניטה

אניטה אקברג

האישה הנפלאה ביותר של פליני היא דווקא אישה בעלת ממדים אנושיים מאוד, סקסית במידה ומראה תמים במידה. המדובר הוא בגרדיסקה, זו מהסרט אמרקוד, זיכרונות. וצריך להגיש שמשחקת אותה מאגלי נואל אחת השחקניות היחידות להן שמר פליני אמונים קולנועיים. היא שיחקה בתפקיד זונה בחיים המתוקים וגם בסטיריקון. שלוש נשים בלבד זכו ללוות את פליני לאורך הסרטים. ג'ולייטה מסינה, אניטה אקברג, ומאגלי נואל. באמרקורד היא האישה שכל העיר חולמת עליה. זו המטיילת בחליפה אדומה, ברט אדום ושפתיים מואדמות, אך עדיין נראית כמעט קדושה. וכשהעיר חולמת עליה היא חולמת על גרי קופר. היא איננה בלונדינית, והיא איננה שחורה. יש לה שיער אדום וגם הוא עוטף אותה כהילה. היא האש של כל הנשים, יש לה ישבן מפתה והיא יודעת לנענע אותו בחן ברחובות ומדליקה את הדמיון של כולם, והרגע בו היא זוכה בשמה, גרדיסקה, אותו רגע בו היא מציעה את עצמה כמתנה לנסיך בשם העיר הוא רגע זך וטהור ואין בו צל של פריצות.

נציין לרגע רישום מקסים של פליני המובא בספר, אישה ענקית יושבת על כיסא עם הגב לצופה, יש לה תחת ענק. לידה עומד גבר קטן מידות מנפנף מגבעת לישבן הענק והכיתוב הוא "אדם מנומס כשרואה ישבן אומר לו שלום" ממש חנוך לוויני. האם גם הוא במושפעים?

נשים רבות ישנן בסרטים של פליני,אין טעם למנות עוד ועוד שמות, לצטט עוד ועוד למי שלא מכיר את הסרטים ולא יודע במה מדובר. עוד שמות לא יתנו מושג למי שלא ראה את הסרטים. ואני יכול רק לקוות שבעזרת בן שמחון התעוררה סקרנות לראות. כל מי שיכול להשיג ולו סרט אחר של פליני ראוי לו לראות ואז לקרוא בספר את הפרק המוקדש לו.

כל שחקנית, למעשה כל אחד, שהופיע בסרט של פדריקו פליני יכנס לזיכרון הנצח האנושי, כי סרטיו של פליני לא ייעלמו. הוא גדול מדי וחשוב מדי בתולדות התרבות ולא רק הקולנועית מכדי שסרטיו ייעלמו מעל המסך. לפני שנים היה ברשותי ספר הפנים של פליני, ובו אוסף תמונות של כל הפרצופים שהופיעו בסרטיו כולל כל התפקידים האזוטריים. הרבה ספרים נכתבו על פליני ניתחו אותו וניסו לעמוד על סוד קסמו המיוחד, הפואטי והפרוע.

בן שמחון מוסיף הרבה אנקדוטות וסיפורים קטנים שמסביב לעשיית הסרטים. הוא מכיר ויודע לעומק כל צילום וכל תנועת מצלמה. הוא מכיר את כל הראיונות והסיפורים שפליני עצמו סיפר אי פעם, בהם המשיך לעתים לטוות את פנטזיית הקולנוע יותר מאשר את המציאות, אך גם הם מגלים טפח על האיש הענק.

הספר נפלא, כתוב בלשון שרק משורר שהוא גם אקדמאי יכול היה לכתוב בה. עמוק אך לא מכביד, מרתק מרחיב נפש. הספר מעוטר בכמה מרישומיו של פליני עצמו, חבל רק שאם כבר טרחו לא הדפיסו בצבע. מי שישתכנע ביפי הרישומים יוכל להזמין (אמזון) את ספר הרישומים שפורסם לפני כמה שנים.

תענוג גדול היה לי לקרוא את הספר, כי בעיני פליני הוא הגדול מכולם. ואם מדברים על אלילות. בעיני פליני הוא האל הגדול של הקולנוע. ובן שמחון עובד אותו בהערצה גדולה. ספר אדיר לאוהבי קולנוע. לשמור ולעיין בכל פעם שסרט של פליני יוצג בהקרנה חוזרת.

קטגוריה: 

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA
משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים
ענה לשאלה / השלם את החסר