אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

קפוטה


התמונה של דן לחמן

אני חייב להתחיל בזה שטרומן קפוטה אף פעם לא היה סופר מאוד חשוב בעיני, אך מצד שני הוא היה אחראי בעקיפין לאחד הסרטים שכנער מאוד אהבתי והכוונה ל "סעודה בטיפאני". לא סרט גדול אך שם התקבעה אהבתי לאודרי הפבורן. קפוטה היה דווקא נגדה, הוא לא אהב את הליהוק, הוא גם לא ממש אהב את העיבוד שנעשה לסיפורו הקצר ובעיקר לסופו.

אני זוכר כשתורגם הספר "בדם קר" ורכב על גל גדול של השמצות ו"שערורייה" ציבורית בזעיר אנפין. ספר שעסק במקרה רצח אמיתי שמשך את תשומת לבו של טרומן קפוטה. משפחה בת ארבע נפשות נרצחת ללא מניע בחווה מבודדת. שני נוודים נתפסים ומואשמים ברצח. ידיעה קטנה על כך מתפרסמת בניו יורק טיימס. קפוטה מגלה עניין ומצליח להישלח כעיתונאי, יחד עם ידידתו המשמשת גם כתחקירנית שלו, הרפר לי, שם הוא נסחף למערכת מורכבת מאוד עם אחד הרוצחים.

סיפרו על הראיונות שערך עם הרוצחים, התיידדותו הקרובה עם אחד מהם, ובעיקר שלא נקף אצבע לעזור להם בשינוי גזר דין המוות שקיבלו במשפטם, להיפך, הוא חיכה עד להוצאה להורג כדי לסיים את הספר ולפרסמו. מה לא אמרו עליו, שהוא מנצל בציניות את גיבוריו האמיתיים, שהוא מצפה בקוצר רוח להוצאתם להורג. שהוא פרובוקאטור דו פרצופי. הדי המהומה הגיעו מאמריקה וכל זה נמצא גם בסרט. לקח לאמריקאים הרבה זמן להכיר בגדולתו של הספר, לקרוא בו לעומק ולשנות את דעתם. טרומן קפוטה יצר סוג חדש של כתיבה. קשה היה לקטלג את הספר, הוא היה סוג של כתבה עיתונאית שהפכה לרומן, כשהעיתונאי התערב מקרוב בחיי האנשים עליהם כתב. רק עם השנים הוכרה רמת הכתיבה העמוקה של הספר והז'אנר שהמציא קפוטה נקרא מאז "רומן לא בדיוני" ((nonfiction.

אחד משני הרוצחים, פרי סמית הצליח לגרום לקפוטה להזדהות אישית עמוקה עד כדי איבוד גבולות כמעט בין המראיין למרואיין בין הסופר לנושא ספרו. אפשר היה לחשוד במשיכה הומוסקסואלית של טרומן קפוטה אך העניין הרבה יותר עמוק מזה. זו הזדהות עם דמותו שלו משתקפת במראה אפלה. רק אחרי ששכך האבק הבינו שהספר הוא כתב אשמה חריף נגד הוצאות להורג בשם החוק. ההבדל בין סעודה בטיפני (או ארוחת בוקר בטיפני בשמו האמיתי) הקליל, הנחמד ושובה הלב לפרוזה הנקייה הקשוחה היורדת לעומק נשמתו של פרי הוא מדהים.

יתכן שלא הייתי ממהר / מתייחס לסרט למרות שהוא עוסק באיש מרתק, הומוסקסואל שהיה יקיר החברה. איש ארסי, שתיין ומרושע. אלא שפיליפ סימור הופמן הוא השחקן הכי מוערך בעיני בעולם הקולנוע הנוכחי ואני ממהר לראות סרטים בהשתתפותו.

/

פיליפ סימור הופמן וקתרין קינר. מתוך "קפוטה"

הוא שחקן מדהים, העושה תפקידים שונים מגוונים ובעלי טווח רגשי רחב. הוא חודר לעומק הדמויות שלו כמו שמזמן לא ראינו בעולם המשחק. הוא הופך להיות נוגע ללב ומרגש בכל דמות. בין אם זה חובב הפורנומהסרט "אושר" או בסרט "לילות בוגי" בו הוא עובד בתעשיית הפורנו ומתאהב במרק וולנברג שחקן הפורנו בעל הכלי האימתני. הוא שיחק טרנסקסואל מול רוברט דה נירו השוביניסט. את התפקיד במגנוליה כתבו במיוחד בשבילו. לא אמנה את כל הסרטים שהשתתף בהם, הוא עשה רבים, אך עד היום רק בתפקידי משנה, זו פעם ראשונה שהשחקן הגדול הזה זוכה לשאת סרט שלם על כתפיו ובשמו. ואני מקווה שזה פתח לקריירה חדשה ענקית. הוא פשוט שחקן מדהים, וכאן בתפקיד גדול הוא יכול להוכיח יותר מבעבר. לפני כמה שנים שיחק על הבמה במחזה "המערב האמיתי" של שפרד מול גארי סיניז. מחזה לשני גברים. שני השחקנים התחלפו בתפקידים ושיחקו לסירוגין כל אחד את שני התפקידים והביקורת בניו יורק לא גמרה לשבח.

הלכתי לסרט בעיקר בגלל סימור הופמן ויצאתי ממנו מוצף קנאה, זה קורה לי לעתים. אין הרבה סרטים שאני יוצא מהם וחושב שהייתי מוכן לעשות כל דבר כדי להיות על הסט שלו בזמן העשיה, אפילו לרחוץ בו רצפות. ישנם כמובן סרטים מצוינים, אך הם אינם גורמים לי קנאה או רצון עמוק להיות חלק מהם.

הסרט הזה הוא אחד היחידים מזה זמן רב. קנאתי בדן פוטרמן שהצליח לכתוב תסריט עמוק מאוד ונפלא כל כך, לפי ספרו של ג'רלד קלארק. כי הדבר הכי בולט בייחודו בסרט הזה הוא התסריט, שאם לא הייתי מפחד להתלהם מדי הייתי אומר שהוא נוגע בסוג של שלמות.

אם אמרנו ש"הר ברובק" חותר תחת מיתוס המערבון, הרי שקפוטה גם אם איננו מוגדר כחתרני עושה דבר שהוליווד לא עשתה אף פעם כשבאה לטפל בביוגרפיה. פוטרמן לקח פרק זמן אחד בחייו של גיבורו. חמש- שש השנים בהן היה עסוק בתחקיר, במפגשים עם הרוצח ובכתיבת הספר. הוא איננו משחזר את עברו, לא מנסה לתת לנו מניעים "פסיכולוגיסטיים" להתנהגות של גיבורו, הוא מתרכז בדבר החשוב ביותר, ואולי אחד הקשים ביותר, תהליך היצירה עצמה. גם אם זה תהליך העוקב אחרי יצירת ספר אחד ואינו דומה ליצירות אחרות. תהליך יצירת הספר הוא לב הסרט, הוא כל כך מרכזי שהוא כמעט ומצליח להפוך את הגיבור האנושי לדמות משנה. אלא שהיצירה כמובן נוצרת בידי הגיבור האנושי, טרומן קפוטה. זה איננו סיפור רכילותי. יש בו אירועים שקרו ויש בו כמה ממשפטי השנינה מרי הלב של קפוטה, אך לא זה העיקר, ממש לא. העיקר הוא המסע הנפשי שעובר ההומו המוחצן הניו יורקי, חביב החברה האינטלקטואלית, לעבר תהומות נפשו של איש אתו הוא מזדהה לחלוטין, תהליך הגורם לו להציץ לתהומות של עצמו לרגע, ומשם לבריחה החוצה, קפוטה בוגד ב"גיבור" שלו בלי להניף עפעף ברגע אחר. "אני מרגיש שנולדנו באותו בית, אלא שאני יצאתי מהדלת הקדמית ופרי מהדלת האחורית" אומר קפוטה אחרי רגע מרגש בו סיפור הביוגרפיות הרגשיות, של השניים מצטלב בדמיון שבו אחרי שפרי מכניס את קפוטה לעולמו לרגע.

לי הרפר, ידידת ילדות שלו שפרסמה באותו זמן את ספרה "אל תיגע בזמיר" והסרט שנעשה על פי ספרה נחשב עד היום לאבן פינה בקולנוע האמריקאי בכל משאל. בסצנה מרטיטה, יושב קפוטה במסיבה לכבוד הסרט, לי הרפר ניגשת אליו וכל מה שיש לו להגיד לה זה כמה קשה לו לגמור את הספר שלו. הוא לא מצליח לגייס איזו גדלות נפש, אפילו מזויפת, ולשבח אותה ואת הסרט. כשהיא מפנה לו גב הוא ממלמל לעצמו, "אני לא מבין את הרעש מסביב לסרט הזה" התסריט רב הרבדים איננו חוסך מאתנו את הפרטים האפלים, הקשים, אך גם את ההתרגשויות האמיתיות של האיש המורכב והמסובך הזה. הוא משקר לפרי בכלא על ימין ועל שמאל. הוא מבטיח לו עזרה אך מאבד את סבלנותו כשהוא מקבל דחיית פסק דין לערעור נוסף, דבר הדוחה את סיומו ופרסומו של ספרו של קפוטה חסר הסבלנות שאיבד את ענינו באיש ההולך להיתלות אך המודע לזה שהוא יוצר סוג חדש של כתיבה ספרותית, והצלחת ספרו כבר חשובה לו יותר מפרי או מפסק הדין. הנורא הוא שקפוטה עצמו יודע ומבין את הממד הנצלני שלו. הוא יכול לזרוק ברגע אחד משפט ציני על חוסר סבלנותו לחכות לסוף הסיפור אך ברגע אחר לדמוע באמת. רגשנות וזדוניות משולבות בתהליך של היהפכות לאלכוהוליסט שלא יגמור יותר שום ספר אחר בחייו. להציג את טרומן קפוטה על כל אישיותו הרבגונית, היותו פרפר חברתי זוהר, נכלולי, מניפולטיבי, רכלן, רודף שמות מפורסמים. הדמות האמביוולנטית הזאת על כל עומקה מצליחה לתת לסימור הופמן כר להראות את רבגוניותו כשחקן אדיר.

נכון שקפוטה הוא גיבור הסרט, אך פרי נושא אתו את המרכז השני ואת לבו האפל המודע של הסרט. ולא שהסרט מנסה לעורר בנו רחמים על פרי, אנו יודעים מעט מאוד על הרצח עצמו, רק מה שמשרת את הסרט הספציפי הזה. אך מול דמותו של קפוטה פרי מקבל מימד אנושי שבדרך כלל איננו נתון לרוצחים "בדם קר". תהליך שאינו נותן לצופה אפשרות לשנוא את הרוצח עד הסוף. כי ישנם רגעים שכצופה אתה מבקש בלבך שקפוטה ייתלה במקומו. פוטרמן איננו מנסה לשחזר את סיפור הרצח, או להסביר מחדש את מה שישנו כבר בספר "בדם קר" עצמו. הוא הופך את שני האנשים הללו קפוטה - פרי הלא כל כך שונים לשניים המתנדנדים על אותה נדנה.

/

פיליפ סימור הופמן

אי אפשר שלא לציין את המוסיקה המינימליסטית בסרט. כמה צלילים בודדים מדגישים רגע רגשי ונעלמים. באופן כללי, הסרט שקט מאוד יחסית לסרט אמריקאי. הסרט מתחלק בין שלושת הגיבורים המרכזיים שלו: לי הרפר ( קתרין קינר המצוינת גם היא) פרי וקפוטה.

קליפטון קולינס ג'וניור ראוי לפרס אוסקר משנה השנה. אני יודע שהר ברובק יקטוף את מירב הפרסים ואם הייתי צריך לבחור הייתי מתקשה, אך הסרט הזה הוא כל כך יותר אנושי ונוגע בקרביים.

האמריקאים אוהבים בדרך כלל שחקנים המחקים דמות אמיתית כשהם משחקים ביוגרפיה ומזכים אותה באוסקר. סיימור הופמן עושה כאן את אחת מעבודות המופת של המשחק הקולנועי, מצד אחד הוא מחקה את נימת קולו והתנהגותו של קפוטה האמיתי כמו שהונצחה באין ספור ראיונות טלוויזיה ומצד שני הוא מצליח לחדור לנבכי הנפש המתייסרת והמיוסרת. זה אחד ממבצעי "טור דה פורס" הגדולים בשנים האחרונות.

בנט מילר שזה סרטו הראשון עשה עבודה מדהימה. בסרט מינורי, חד מאוד, מופנם וכמעט אירופאי במיטבו. הוא מצליח לשמור על איפוק ולא נגרר למקומות "מבדרים" בחיי קפוטה. יש סצנות חברתיות, אך הן תמיד בעלות נפח ומשמעות פנימית לעלילה.

אז אולי אני כן אתלהם ואגיד בסופו של דבר שהסרט הוא מושלם, מדהים ונוגע בגאוניות מכל צדדיו.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר