אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

לחקור את הממלכה של לארס פון טרייר


באדיבות מגזין בלוק. עיר / תיאוריה / מדיה / ארכיטקטורה

הקדמה

הממלכה, סדרת טלוויזיה בת 4 פרקים של הבמאי לארס פון טרייר, מתרחשת במרחב הטרוטופי של בית-חולים. חללים הטרוטופיים לפי פוקו, הם מיקרו-קוסמוס המשקף תבניות תרבותיות וחברתיות גדולות יותר במקרו-קוסמוס. גלן קריבר בוחן מושגים פילוסופיים ופסיכואנליטיים באמצעות החלל הקולנועי הייחודי שיצר פון טרייר – מערכת פירית ופרוזדורית המקשרת בין עולמות ממשיים והכרתיים, ובוחנת את הגבולות בין כאוס, שליטה ומשטור, כאשר החלל ההטרוטופי נמתח לקצה (כך למשל, באחת הסצנות הופך לחלל הבית של אחת הדמויות). הסדרה "הממלכה" נמצאת על רצף של התמוססות החלל הקולנועי ביצירותיו של פון טרייר, עד להפשטה מוחלטת של חלל שאינו תיאטרלי ואינו קולנועי, אלא סימון של חלל לימינלי בין שניהם.

הממלכה

הממלכה של לארס פון טרייר מתוך המאמר לחקור את הממלכה של לארס פון טריירמאת גלן קריבר

הדרמה הממלכה, שביימו לארס פון טרייר ועוזרו מורטן ארנפרד (arnfred) שודרה לראשונה בטלוויזיה הדנית בדצמבר 1.1994 דרמת הטלוויזיה בת ארבעת החלקים (ששודרה בחמישה חלקים בגרמניה, בריטניה וצרפת), ואשר מקורה בסיפור של פון טרייר ונילס וורסל (vorsel) (אם כי את התסריט עצמו כתבו לאחר מכן פון טרייר ותומס גיזאלסון gisalson), זכתה לשבחי הביקורת והקהל, בזירה הביתית ומחוצה לה. לדברי אודרי קול: "כשהסרט הוקרן בפסטיבל ברלין, הקהל עמד על רגליו והריע למרות האורך של ארבע שעות וחצי" 2. העלילה ההזויה והסנסציונית לעתים, שתוארה בעיקר כ"אי.אר פוגשת את טווין פיקס", מתרחשת כמעט אך ורק בין כתליו של בית חולים אמיתי בקופנהאגן (המוכר למקומיים בכינוי "הממלכה"). כפי שאפשר ללמוד מכינויו, המוסד המודרני הזה (שאולי מאזכר את סרטו של לינדזי אנדרסון britannia hospital מ–1982), מכוון בבירור לייצג מיקרוקוסמוס של החברה, מטאפורה למדינה הנמצאת במצב של תהפוכות ותמורות לאומיות. שכן, נדמה אמנם כי העולם המדעי והרציונלי של בית החולים ממשיך לתפקד כרגיל, אך בבניין מתרחשים מאורעות איומים, מפחידים וטראומטיים, המרמזים כי אכן, משהו רקוב בממלכת דנמרק.

הממלכה נעשה לפני שפון טרייר נשבע אמונים למניפסט ה"חזרה ליסודות" של קבוצת דוגמה95’, והוא אכן דוחה הישענות מסיבית מדי על ריאליזם דוקומנטרי. בעוד שהפשטות המחמירה בה דוגל המניפסט של דוגמה אוסרת על שימוש באמצעי תאורה מיוחדים, הוספה מאוחרת של הסאונד, פילטרים אופטיים, איפור או מוסיקת רקע, הסדרה דווקא מנצלת את כל האפקטים והשיטות הטלוויזיוניות, כולל מוסיקה שנכתבה במיוחד בידי יואכים הולבק (holbek) היוצרת את האווירה המיוחדת האופיינית לסרטי האימה הקלאסיים 3. אף שהמצלמה הנישאת של פון טרייר מוסיפה לאותנטיות המטרידה של הסדרה, האלמנטים הפנטסטיים של הסיפור מאיימים בעקביות לערער את הריאליזם הטבוע בו. תחת ניצוחה של המנהלת האומנותית ג'ט להמן (jette lehmann), הבמאים עושים שימוש במגוון של אפקטים מיוחדים ויוצרים תערובת מורכבת של פנטזיה ומציאות המערערת כל תחושה פשוטה, לא בעייתית, של 'האמיתי'. בסצנה הידועה ביותר לשמצה של הסדרה, למשל, האחות יולדת אדם מבוגר, והוא יורק וצווח במרץ כשהוא מגיח לחלל העולם...

מתוך

מתוך הממלכה

אולי במפתיע, תגובות המבקרים להממלכה היו צורמות הרבה פחות מאשר התגובות לסרטיו הקונטרוברסליים יותר כמו נראה שהממלכה חבה חוב מיוחד למורשתה של סדרת הטלוויזיה בלוז לכחולי המדים ובכלל לתת–הז'אנר של דרמות טלוויזיה (פון טרייר מתייחס לרצח מאדום לשחור של בארי לוינסון כמקור השפעה) המתפארות במספר מורכב של קווי עלילה ועלילות משנה הסוטות מן הציר המרכזי. במובן זה, היא בבירור בונה מה שרובין נלסון הגדיר כ"מבנה עלילתי גמיש". לפי נלסון, סדרות "גמישות עלילה" שכאלה, כמו לו גרנט ובלוז לכחולי המדים, אימצו במקורן את האופי הסדרתי של אופרות הסבון ופיתחו אותו, על ידי טווייתם של קווי עלילה מרובים יחדיו (שלא כולם יגיעו להתרה בסופו של דבר), במקביל להצגת גלריה מגוונת ומורכבת של דמויות ונושאים. זה הדבר, טוען נלסון, שפעמים רבות מעניק לסוג זה של נראטיב את התחושה המוגברת של "אקשן" דרמטי:

"הצגתם של מספר סיפורים במבנה עלילתי גמיש שכזה יוצרת עוצמה גבוהה, מכיוון שברגע שקווי הסיפור שורטטו, אפשר להישאר רק עם רגעי השיא בכל אחד מהם, וכך לשמור על הלהט הדרמטי - גם אם לא תמיד על שיאי האקסטזה. כאשר מרחיבים את היכולת המשתפרת של הצופים למלא בעצמם את הפערים בעלילה... ניתן להשמיט הכול מלבד הרגעים הדינמיים ביותר או בעלי העוצמה הדרמטית הגבוהה ביותר בסיפור" (nelson, 1997: 38).

השימוש במבנה כזה מעצים ללא ספק את ה'להט' הדרמטי של הממלכה. בערבוב יסודות של פנטזיה ומציאות, ובשילוב מליצות ז'אנריות מאופרות סבון, סדרות בלשים וסרטי אימה / רוחות רפאים, הסדרה מייצרת נתיב עלילתי מורכב ומטריד במיוחד. מבחינה זו, היא מזכירה במובהק את הבלש המזמר של דניס פוטר (1986), שגם הוא מתרחש בבית חולים ומכיל תערובת מעורפלת דומה של פנטזיה, זיכרון והזיה. כמו יצירת הנראטיב של פוטר, לעתים קרובות קשה לזהות מתי מסתיים 'ז'אנר' או גבול נראטיבי אחד ומתי מתחיל אחר. הממלכה בונה במכוון רמות נראטיביות שונות וסותרות, המתנגשות ומתנגחות זו בזו, עד שהן מאיימות למוטט את המבנה כולו. ברם, בעוד שהמסע המורכב של פוטר אל תוך הלא מודע עסוק בעיקר בצד האישי והרגשי של הגיבור הראשי, הממלכה מתמקדת בשאלות חברתיות ותרבותיות רחבות הרבה יותר, ויתכן שהיא מבקשת לבנות עולם שבו כל המחלות הנראות לעין ניתנות לייחוס למוקד 'לאומי' ולא פסיכולוגי....

הממלכה מבקשת לחקור (באמצעות המטאפורה של בית החולים) היבטים שונים ומגוונים של חיי האומה הדנית, ובמיוחד היחסים המורכבים ואולי ההרוסים בין עברה האפל והנסתר לבין ההווה הממורק והמסודר שלה.....

הניגוד בין עברו העתיק והקבור של בית החולים ובין ההווה הרציונלי במוצהר שלו מובלט מיד על ידי הסיקוונס המהמם ויוצא הדופן הפותח את הסדרה. החלק הראשון שלו, המחולק לשני חצאים נפרדים ומתפקד כמעט כפרולוג, מתאר את ההיסטוריה של הקרקע עליה נבנה בית החולים האולטרה–מודרני הזה. על רקע דמויות אנושיות מטושטשות צבועות חום, אנו רואים נוף שומם, אפל וטחוב. "הקרקע מתחת לבית החולים הייתה אדמת ביצות עתיקה", מסביר המספר. "כאן עבדו כובסים כדי להשרות ולכבס מטרים על גבי מטרים של אריגים. המקום היה שרוי בערפל נצחי". אז נקטע הסיקוונס ועובר להווה, המיוצג באמצעות מונטז' של דימויים טלוויזואליים קונבציונליים יותר (דמויות מרכזיות, צילומים מגבוה של בית החולים המודרני, אמבולנסים מאיצים וכן הלאה), בליווי מוסיקה הולמת - הכול מזכיר את סדרות הרופאים האמריקאיות דוגמת מקום אחר (ששודרה ב–nbc בשנים 1982-8), ואי. אר. (המשודרת ב–nbc מאז 1994). התוצאה היא שהצופה זוכה מיד בשתי נקודות מבט ז'אנריות; העבר הפגאני של המקום (המתואר באמצעות דמויותיהם המסתוריות של האנשים והנשים) מונגד מיד לעולם הרציונלי והמדעי של המוסד הרפואי המואר והמבהיק....

בית החולים עצמו, המשקף את מבנה הפתיח, מחולק לשני חצאים נפרדים - המפלסים העליונים הרציונליים והמדעיים מהווים ניגוד בוטה ומובחן לעולם האפל וה'אי–רציונלי' במקצת, השוכן במעמקי המפלסים התחתונים. כפי שנראה, ד"ר הלמר היהיר 'מושל' על גג הבניין, שם הוא מטיח עלבונות בדנים ומשקיף בגעגועים לעבר שוודיה מולדתו. הקומות העליונות מאכלסות אף הן את האגפים המרכזיים של בית החולים; הפרוזדורים המצוחצחים, הרופאים והאחיות העטויים לבן שנראים כהתגלמות ממלכת ההיגיון המוגזם והרציונליות המדעית.

בניגוד לכך, הקומות התחתונות של בית החולים חושפות מבוך קפקאי של חדרים מוארים באור מעומעם ורשת מסובכת של פרוזדורים. בני זוג הלוקים בתסמונת דאון (המגולמים בידי השחקנים ויטה ג'נסן [vita jensen] ומורטן רוטנאו לפרס [morten rotnue leffers] (הלוקים בעצמם בתסמונת דאון) ממוקמים במטבחי בית החולים, שם הם מנקים ללא הרף בעודם מחווים דעתם (כמו מקהלה יוונית), באופן מעורר צמרמורת, על הסיפור הנפרש אט אט מעל לראשיהם. בה בעת, ד"ר קרוגשי הפך אזור שכוח במרתף לחדר המגורים שלו, ומשלים את הכנסתו על ידי מחזור האספקה הבלתי נדלית של פסולת בית החולים (ובכלל זה קוקאין עבור חברים אחרים בצוות הרפואי). לשכת הבונים של בית החולים, מקום התכנסות לגברים בלבד ('בני הממלכה') נראה כשייך לאחד המפלסים התחתונים, שכן הטקסים הביזאריים שלהם מרמזים על כת או על פולחן עתיקים ומגוחכים מעט. למעשה, לאחר אחת הפגישות, הלמר הולך לאיבוד במעיו של הבניין, ומבקש את דרכו אל הגג אחוז טירוף, ממש כאילו עליו להגיח כדי לשאוף אוויר. לבסוף, פיר המעלית, החוצה את הבניין כולו כמו חוליה סמויה, הוא ביתה של מרי, רוח הרפאים הקטנה והקורבן החף מפשע של הרצח .

הפיצול בין האלמנטים העליונים ('המודע') והתחתונים ('הלא מודע') של הבניין נראה פרוידיאני במיוחד, ומודגש אף יותר על ידי מעבדת השינה שזכתה למיקום אסטרטגי בין המפלסים העליונים והתחתונים. כאילו על מנת להדגיש עוד יותר את הקישור הזה, אחד מבני הזוג הלוקים בתסמונת דאון אכן מעיר שהאירועים המתרחשים סביבם הם 'לא טבעיים', 'מאוימים' (uncanny)*. אליבא דפרויד, הרצון המודחק שב ועולה פעמים רבות בצורות אי–רציונליות ומבלבלות, בעלות קווי דמיון להתגלות של רוח או להתגלות 'ספיריטואלית':

אם כן, כפי שראינו, הדינמיקה העלילתית מתבטאת ומהדהדת הן באופי האסתטי של הסרט, הן במבנהו של הבניין עצמו. שכן המתח הקיים בלבו של הסיפור משתקף בבית חולים המחולק בעצמו לפי חתך הרוחב של ההיסטוריה התרבותית והמיתולוגית של האומה. כאשר גברת דרוז מתחילה לחשוף את הסודות הקבורים בעברו הטרגי של בית החולים, או אז מתחיל להופיע השבר הלאומי, המרמז כי ההתעלמות הנוכחית של דנמרק מהמורשת ההיסטורית שלה עלולה לערער את יסודותיה עצמם (מילולית, במקרה של בית החולים). "אף נפש חיה אינה יודעת זאת", מסביר הפתיח, "אולם שערי 'הממלכה' נפתחים מחדש".

מגזין בלוק. עיר / תיאוריה / מדיה / ארכיטקטורה

בלוק כתב עת לארכיטקטורה מדיה עיר תיאוריה

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת