אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

על הפיספוס של פיספוסים והקילקול של כלבוטק


לא מכבר המכרז עבר, וכבר דודו חזר. לאחרונה חזרו למרקע שתי תוכניות טלוויזיה וותיקות נוספות המלוות אותנו מזה שנים. האחת, כלבוטק, זכורה לטוב עוד מימיה בערוץ הראשון, והשניה, פיספוסים, היא תוכנית "ערוץ-שתיינימית" מובהקת עטורת רייטינג. שתי התוכניות משתייכות לז'אנרים שתפשו אחיזה איתנה בין התוכניות המובילות- ז'אנר התחקירים, שבו נחשפים מעשים ציבוריים מגונים, הראויים לפרסום והבאה לידיעת הציבור. בסוף כל תוכנית כזו ישנו קתרזיס- הדרמה מסתימת בניצחון של הטובים והסדר הראוי חוזר על כנו. הז'אנר השני הוא הקומו-ריאליטי, שבו הקומדיה אינה נתונה בתוך מסגרת של סיטקום, אלא היא בנויה על מה שאנשים "רגילים" קורה להם והם מוכנים לחשוף את עצמם ברגעים מביכים ביותר, מבוימים שלא בידיעתם, בפומבי. כמו בכל קומדיה, סופה של התוכנית הוא סוף טוב שבו כולם מתחבקים מאושרים.

הדמויות המזוהות עם התוכניות הפכו עם הזמן לסמלים בפני עצמם. באחת ישנו האיש עם הקול המפחיד- המבריח שרלטנים- שהפך כבר למותג המסמל את המלחמה בעוולות הנעשות לאדם התמים. השני, האיש עם הסיגר, הוא סמל לבדיחות הדעת, סמל לזחיחות ולתרבות שמטרתה להצחיק עד מוות את הצופים.

נראה, לכאורה, שההשפעות של שתי תוכניות מנטרלות ומשלימות אחת את השניה. כלבוטק תפקידה לחשוף שחיתויות או יחסים לא הולמים בתוך החברה, ופיספוסים מוציאה את העוקץ הרציני מתוך אותם יחסים, על ידי הדגשת מימד הסחבקיות של החבר'ה, והעמדתם והצגתם כבידור טהור. נראה שגם אם פיספוסים מציגה מקרים של התייחסות לא נאותה בין אדם לאדם כקומדיה המתירה לנו לגחך על "איך עבדו עליו" ולדעת שהכל בצחוק, כלבוטק חושפת מקומות שבהם אלו נעשים שלא תחת יוזמה של ההפקה עצמה או שבהם אנשים בסופו של דבר מרגישים עצמם פגועים מיחסים אלו.

לכן שתי תוכניות אלו דווקא מציגות ערכים דומים ומלמדות את הצופים בהם, ודרכם את כלל החברה, שאין ואסור לבטוח באיש וגם לא בבני משפחתך שלך. כולבוטק ודומיה עושים זאת במסווה של תוכנית תחקירים שתפקידה לחשוף "היכן עובדים עליך". ככל שיותר תוכניות תחקירים כאלו מחפשות וחושפות מקומות שבהם אדם הופך לפרייאר, הולכים ופוחתים המקומות שניתן בהם לבטוח בנותן שירות או אדם אחר ללא חשש. לאיטה הולכת ומתגנבת התחושה שאין עוד מקום בטוח בחברה, ושכלבוטק עצמה היא התרופה- התחושה היא שהחברה כולה מושחתת ועל הטלוויזיה לחשוף זאת. היכן שמעשים לא תקינים נעשים שלא באישור התקשורת, משמע לא באופן מבויים או מבדר, יש לאסור אותם ולעקור אותם מן השורש. אך, כאמור, תחושה זו מולידה תוצאה הפוכה- ככל שמקרים כאלה מתגלים, החברה הופכת לחשדנית יותר ויותר, האנשים נסגרים ולא בוטחים עוד באדם, כי בסופו של דבר "כולם מושחתים ושרלטנים".

פיספוסים, לעומת זאת, נכנסת לנישה אחרת אך מגיעה לאותה תוצאה- היכן תצוץ המצלמה הנסתרת שתחשוף את עלבוני ומבוכתי, היכן הוא הטריק, היכן היא הטלוויזיה שבודקת את התנהגותי במצבי לחץ? שהרי גם אם אראה אדם מתעלף ברחוב, או מצב אחר שבו יהיה אדם זקוק לעזרה, לא אדע אם זה לא חלק מ"פיספוס" בזמן אמת, ובעצם אחשוב שאין זה באמת קורה. ואם זה לא מספיק, העונה הנוכחית של התוכנית מצהירה שהיא נכנסת מן הרחוב, מן הציבוריות הפרוצה לכל עין, ולכן גם למצלמת הטלוויזיה עצמה, אל תוך הבתים- אנו נראה כיצד אדם "עובד" על חמותו, כיצד חבר דופק את חברו. כך, שלא רק שהתוכנית מובילה לחשדנות וחוסר אמון ברחוב, היא גם תביא לחוסר אמינות בתוך הבית פנימה. אדם יכנס אל ביתו ומבצרו, והנה כל בני משפחתו מתאגדים מולו כחלק מ"פיספוס" מבוים שסופו הוא צחוק והלצה. אשה תתפוס את בעלה בוגד בה בסלון, והופ, שילון קופץ מאחורי הווילון. אם עד היום הקשרים של החברה, שהפכה יותר ויותר להמון סתם, היו מוקד התוכנית פיספוסים, מעתה יש לצפות שגם בתוך המשפחה הגרעינית פנימה יתחזקו החשדנות וחוסר האמינות, בשם הרייטינג וההצחקה.

הייתי רוצה להצביע על סמליות נוספת המתבלטת בסמלים של התוכנית "פיספוסים", והיא הסיגר שבפיו של שילון. גם אם נקבל את הטענה המפוקפקת של מערכת התוכנית שאין בסיגר משום עידוד הצריכה והעישון של סיגרים וסיגריות משום שהוא נותר למעשה כבוי, לא צריך לחפש הרבה בכדי להבין את המשמעות הפאלית של הסיגר, דווקא לאור טענה זו. כי גם סיגר כבוי יורה, בעיקר כאשר הוא מופיע כסמל של "עבדתי עליך", שהרי בקלות הביטוי יכול להיות "דפקתי אותך"....

מה משמעות הביטוי "פיספוס"? יתכן שהוא בא מ"פאספוס", כינוי גנאי לאדם או ילד שאפשר להתעלם מנוכחותם או קיומם ולכן ניתן להתייחס אליהם לא ברצינות. זה מתקשר למושג "לשים פס", משמע, להתעלם, להמשיך הלאה. או שמא הביטוי בא מ"ביזבוז", מעשה שנעשה ללא שום תועלת מעשית או כלאחר יד ללא מחשבה תכליתית? או אולי דווקא מקולות של פסס פססס, שעושים לחתול ברחוב או כקולות התגרות באויב? בכל מקרה, אין ספק שכבר הביטוי חושף את המעשה המתגרה, המיותר, המבוזה והמבזה. כבר בביטוי אנו מוצאים את מימד הגיחוך והזילות של המעשים המצולמים.

לא מעט דובר על כך שהחברה שלנו הופכת לפחות ופחות סולידארית, פחות איכפתית, פחות "חברתית", שבה "האחרים" הם זרים רוחשי רעתנו או שמנסים לעבוד עלינו- כבר אין אנו מתייחסים לקבצן ברחוב, אנו כבר חשדנים כלפי המתרימים הדופקים על דלתנו, אנו אוטמים את אוזנינו מזעקות השכנה המוכה. אנו הופכים לעצים ללא יער, פרטים ללא דבק מלכד. מעט מאוד תשומת לב הושמה להשפעה של תוכניות וותיקות אלו על המרקם החברתי. תוכניות אלו במשך שנים החדירו אל תוך היחסים הבינאישיים, אל תוך הדבק המלכד את החברה, תחושות של חשד, בוז וזילות בין אדם לחברו, שכנו ובני משפחתו. הן חרטו על דגלן את מסכת ההפחדה והפרנויה החברתית, בין אם סופה של התוכנית הוא סוף טוב של גילוי ותיקון העוולות או בין אם סופה הוא טוב ומבדח עד דמעות.

לאור החשדנות החברתית שפושה בנו אולי צריך לומר שטוב שיש דודו בטלוויזיה. דודו נכנס בדיוק אל אותה פרצה במרקם היחסים החברתיים ומציג את עצמו כגואל האולטימטיבי המלבה את אש התמיד של מדורת השבט, המחיה את החברה על ידי ניסיונותיו לתקן בדיוק את אשר כולבוטק ופיספוסים הצליחו להחדיר חזק לחברתנו.

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ירון כהן צמח

.