אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

רונה יפמן ומיתוס החבורות


התמונה של אלי אשד

מלחמת שני הדגלים

החל מהשבוע הבא בשני בפברואר 2006 יוקרן בגלריה בתל אביב סרטה של הצלמת והאמנית רונה יפמן "שני הדגלים" סרט שכותב שורות אלו הוא אחד השחקנים שבו. סרט שבודק מחדש את מיתוס החבורות הישראליות בסגנון "חסמבה והבלשים הצעירים.

בעבר הלא כל כך רחוק ,חבורות הילדים היו חלק אינטגראלי ביותר מהעולם של ילדי הארץ הן במציאות והן בספרות. עוד מאז שנות הארבעים כאשר הופיע בעברית סיפור החבורה האמיתי הראשון "שמונה בעקבות אחד" של ימימה טשרנוביץ אבידר ולאחר מכן סיפורי חסמבה של יגאל מוסינזון שהפכו לרבי מכר ופתחו את הסכר למבול עצום של סיפורי וסדרות חבורות מקוריות (וגם מתורגמות) מכל סוג ומין: השלישייה, הרביעייה הנועזת, החמישייה, השישייה, השביעייה הסודית ,חבורת הבלשים הצעירים ,חבורת האמיצים, חבורת הנועזים ,חבורת התאומים ,חבורת בלשי הכיתה, חבורת המרובע הכחול, חבורת כוח המוח,חבורת פופיק ,חבורת צ'ופצי'ק חבורת ספיד, חבורת ג'ינגי' ורבים רבים אחרים, לעיתים בני מין אחד בלבד, לרוב בני שני המינים ולרוב במאבק כנגד אויב או חבורת אויבים שאיך שהוא שיקפו גם את לעיתים קרובות את האויבים של החברה הישראלית כולה - אנשי הפשע או ערבים זוממי מזימות שבהם נלחמו אנשי החבורות באומץ ובהצלחה.

אולם כיום או עד הזמן האחרון סיפורי החבורות, אם כי עדיין קיימים, סבלו מידה גדולה של ירידה בעניין הקוראים הצעירים שכיום קוראים הרבה פחות. ובכלל היום יש הרבה פחות חבורות ילדים וחלק גדול מהילדים מעדיפים לבלות את זמנם בבדידות מזהירה ליד המחשב ודומה שמשחקי החבורות שפעם היו חלק כל כך אינטגראלי מהילדות נעלמו מהרחובות.

אולם בזמן האחרון ממש ייתכן שהמצב משתנה שוב, דווקא בשוק הספרים החרדי מופיע ספרי חבורות רבים, ובטלוויזיה התוכנית הפופולארית ביותר היאה"שמיניה" - גרסה מודרנית עדכנית של ספרי חסמבה שזוכה להערצת המונים וחבורות רבות מוקמות בהשראתה. בעת כתיבת שורות אלו יצא ספר מאת עטרה אופק בהשראתה "השמינייה ותעלומת המסיכה הבורמזית". מה שמראה שאולי יש עוד חיים ועניין בחבורות.

עולם החבורות זוכה לתחייה גם מזווית בלתי צפויה שונה עד כמה שרק אפשר מהשמינייה בסרטה החדש של רונה יפמן " 2 דגלים" ,סרט שמציג זווית מאוד לא שגרתית ומאוד טורדת מחשבה על אותו עולם מיתי של חבורות כפי שעוצב בספרים כה רבים וגם בכמה סרטים ידועים כמו "חסמבה ונערי ההפקר" ורונה הופכת אותו על ראשו ומכריחה אותנו להציץ בכמה דברים שלו שאולי היינו מעדיפים שלא להציץ בהם ולא לחשוב עליהם.

היוצרת

רונה יפמן היא צלמת צעירה ואמנית ומוכשרת ביותר. היא בוגרת בצלאל, בעיקר בצילום תיעודי - סטילס ווידאו. רונה הציגה את תערוכותיה הייחודיות במוזיאון ת"א, בגלריית זומר ותערוכותיה אף הוצגו ביריד אומנויות בבאזל ובניו יורק. היא זכתה בפרס האומן הצעיר ע"ש הנסל וקיפר מקרן וולף ובפרס הצלם הצעיר של ז'ראר לוי בסך 8,000 שקל ממוזיאון ישראל. "יפמן משלבת באופן מקורי בין רצינות לקלילות ובין אחריות גדולה לעליזות", כתבו עליה השופטים ניסן פרץ, שרית שפירא וגלעד אופיר. "יפמן יוצרת חיבור מיוחד במינו בין הצילום הכמו תיעודי ובין הפן התיאטרלי של מדיום הצילום".

אני ורונה יפמן נפגשנו לראשונה ב "כנס הדמויות הבדויות" שניהלה מכללת אורנים על נושא דמויות בדויות ברשת ומחוצה לה .ושנינו היינו בין המרצים ושם היציגה רונה את הפרויקט המרתק והמתמשך שלה של אוסף צילומים של בני משפחתה בתחפושות שונים וכפי שיכלו להיות , דהיינו כאילו כולם חיו במציאות חלופית נושא שתמיד עניין אותי.לאחר מכן היא צילמה מאמר שלי במגזין "פירמה"על המוציא לאור מ.מזרחי שפרסם רבים מסדרות החבורות הקלאסיות. שוב התמזגות של תחומי עניין. לאחרונה רונה יצרה סרט מיוחד במינו שעוסק במאבק בין שתי חבורות "המפוספסים והקפוצינים". אבל כמובן כמו בכל פרויקט של רונה יש כאן הרבה יותר מהנראה לעין במבט ראשון. רונה יצרה בסרטה מעין עולם בדיוני שלם שבו "חבורת המפוספסים" הם בעלי היסטוריה עשירה לפחות כמו זאת של חסמבה בזמננו המגיעה עד לתקופת המנדט הבריטי, היסטוריה שמגולמת פיזית בידי שתי דמויות של "ותיקים" פעילי החבורה המקבילים לחסמבאים מתקופת המנדט. אבל מי שמצפה לעלילה דמוית סיפורי חסמבה צפוי החל משלב מסוים להפתעה. זהו אינו סיפור חבורות "טיפוסי" ובמידה רבה הוא סוריאליסטי אבל בו בזמן הוא אומר לנו הרבה על עולם הרגשות העומד מאחורי הדמויות עצמן, החבורות והסיפורים עליהם.

להלן ראיון עם רונה יפמן על יצירתה :

אלי: איך הגעת להיות צלמת ובמאית?

רונה: למדתי בתיכון צילום, כבר אז התחלתי בהעמדה ובימוי של חברים שלי בכל מיני פוזות וסיטואציות ביזאריות כחלק מניסויי הצילום שלי, וכמובן שזה היה מאוד משעשע בזמנו... בשלב יותר מאוחר למדתי ב"בצלאל". אני מתעניינת בשילוב שבין התיעודי, כלומר עיסוק במציאות (חברתית- אנושית- מקומית- פוליטית) הקיימת סביבנו, לבין עולם פנטסטי יותר, שנוצר יש מאין, שמתחיל כהזיה אבל הוא השלכה ועיבוד של המציאות. אני טוענת להיותו מציאות באותה מידה. בכלל, כל צילום הוא סוג של בימוי, הבחירות שאנו עושים כבר מהשלב הראשון, שוות ערך להחלטות של בימאי מסוג זה או אחר.

אלי: עסקת כבר בבימוי סרטים בעבר?

רונה: העיסוק בווידאו לצד צילום סטילס היווה תמיד עוד ערוץ יצירה מרתק. נראה כי זה כבר אבוד לי... כלומר כבר בלתי נפרד. כאשר הצגתי צילומי סטילס, הם היו מכל מיני סוגים ונתלו על הקירות כמו קטעים מתוך סרט (שלא נעשה כמובן) מעין קאטים בזמן שנראה שנלקחו מתוך אפיזודה ארוכה יותר שהתרחשה שם. הדמות הנראית מוצבת בסביבה ונתפשת באיזה רגע מסוים. לפני הסרט הזה עשיתי כמה סרטים דוקומנטאריים קטנים:

אחד היה סרט דיוקן באורך 20 דקות על ילד קיבוץ בן 12, ליוויתי אותו במשך 8 חודשים עד הבר- מצווה שלו והקלטתי אותו. ילד אמיתי ומיוחד אשר מאוד הזדהיתי איתו, דרך הצילום נכנסתי לעולם שלו ולמציאות הלא פשוטה שהוא גדל בה: כילד לאם חד הורית, עם קשיי למידה שמרגיש לא מקובל בחברה ועוד חי בקיבוץ, שזו חברה צפופה וסגורה אשר בדרך כלל לא מקבלת את השונה בסבר פנים יפות. (ומי שמכיר קיבוצים יודע ומבין את השריטה...)

אלי: את תמיד מזדהה עם מושאי הצילום שלך?

רונה: כן. אני מאוד מושפעת מהאנשים שאני בוחרת לצלם, ולפעמים אני תופסת את עצמי מדברת כמותם בתקופה שבה אני עובדת אתם, וגם אחרי בעצם.... כלומר טון הדיבור, שימוש במלים מסוימות וחוזרת ומשפטי מפתח...

אחר כך עשיתי סרט קצר על בני נוער שמסתובבים בעיר, בתל אביב, במיוחד בלילות. הסתובבתי ביניהם ופגשתי בנערה אחת מיוחדת שהייתה אז בת 16 וקצת, בדיוק בשיאה של תקופה רגשית סוערת, לא מצאה את עצמה במסגרות המקובלות של בית-הספר, שמתלבשת אחרת, בוגרת מאוד לגילה, מתחברת עם אנשים מבוגרים ממנה בהרבה. המון פנטזיות ויצרים, משיכה לאפל הרגשי. מה שעניין אותי בה היה היכולת המילולית, הבגרות והמודעות העצמית שלה. היה גם עולם ויזואלי ומוסיקלי שמאוד חיבר בינינו. עקבתי אחריה כל הקיץ, דיברנו הרבה, אהבתי אותה, היא הייתה הגיבורה שלי באותה תקופה וזה היה מאוד חזק . הסרט באורך של 13 דקות ונקרא "פרילנד" , אבל הוא אסור להקרנה.

אלי: למה הם נבהלים כל כך מהסרטים שלך?

רונה: אני מניחה שהצילום שם היה שקוף מספיק כדי להעביר עולם פנימי, וגם אני התערבבתי עם הדמויות... יש חלקים בסרטים האלו שחושף רגשות מאוד אישיים ועמוקים ועולם פנימי מורכב מאוד ספציפי ומקורי, ונראה לי שהם נבהלו מהחשיפה. רוב האנשים בעולם חוששים לחשוף רגשות ומחשבות בפומבי, חוששים מביקורת ושלא יאהבו אותם... לא לכולם יש אומץ להישאר אותנטיים למרות הכל. הרבה אנשים כשהם מתבגרים, מוותרים בלי לשים לב על הייחוד שיש בהם ושופטים את עצמם דרך עיני החברה המדומיינת שלהם. בזמנו לא הייתי מודעת מספיק לפחדים ולגבולות. חברים ומכרים שלי שראו את הסרטים במסגרות פרטיות, ראו בנערה גיבורה מרגשת וחזקה ולפעמים אפילו בכו בסוף הסרט. וכך גם לגבי הילד, שידע בגיל 12 וחצי לבטא את עולמו הפנימי ולתאר את המציאות החיצונית המורכבת שהוא חי בה, באופן כה כן, מרגש ובוגר לגילו. במהלך הסרט הצופה עובר היפוך ביחס אליו, מילד שתחילה נראה מוזר ולא מקובל, הוא מתגלה בכל יופיו וייחודו הפנימי: אמיתי, מודע לעצמו, יודע לחלום, להרגיש ולהיאבק על מה שהוא רוצה. וזה מה שמנצח.

המשפחה הבדויה

אלי: את יכולה לספר על הפרויקט הקודם שלך של המשפחה הבדויה?

רונה: העבודה נמשכה בתקופה של כמה שנים. התחלתי אותה כסטודנטית, חזרתי למקום ולבית שבו גדלתי, לסביבה שממנה רציתי לברוח, והתחלתי לחוות אותה בעיניים חדשות. העניין המרכזי שלי היה בגיל, אחי הצעיר, שהפך לשותף בלתי נפרד למחשבות ולהתנסויות, מודל צילום מעורר השראה, ובעיקר נפש תאומה לתקופה משמעותית.

במשך שש השנים שעבדתי על הפרוייקט נוצרו ממנו המוני תצלומים והדמויות השתנו עם הזמן. אנשים שינו הופעה, צבע שיער, התבגרו, נוספו דמויות חדשות וכו'. אין ספק שזה תיעד חלק מתקופה בחיינו, שלא תחזור. אחרי שסיימתי את הפרויקט הזה היה לי סוג של משבר והרגשתי שאני לא יודעת מה לעשות. רציתי להוציא ספר תמונות אבל לא מצאתי מימון ואז ראיתי שיש מכרז של הקרן החדשה לעידוד יוצרי קולנוע וטלוויזיה הקורא להגשת תסריטים לסרטים ניסיוניים, פרוייקט שאוצרת האמנית מיכל היימן, שאני מאוד מעריכה, זוהי הייתה הזדמנות מפתיעה ומעניינת. החלטתי להגיש תסריט. את התסריט הזה והוא היה לשמחתי בין הזוכים והנה הסרט.

המפוספסים נגד הקפוצ'ונים

אלי: איך הגעת לנושא החבורות?

רונה: חבורות זה משהו שתמיד מעסיק אותי, תמיד רציתי להיות שייכת לחבורה ואפילו מנהיגה, אבל זה מעולם לא קרה. מילדות יש לי חוויות כאלו של מישהי שהיא תמיד בחוץ ושל שונות. אני אשת שוליים שרוצה להיות במרכז, אבל מצד שני נכון שאני רוצה לשמור גם על הייחודיות שלי ולא להיבלע בתוך הקבוצה. יש בזה משהו מאוד מושך, בתחושת השייכות, שיש מטרה משותפת וסוד שמאחד ומייחד ביחס לשאר החברה.

אלי: ואיך נוצר הרעיון לסרט עצמו?

רונה: התסריט הוא תוצר של כמה דברים שהסתובבו לי בראש במשך הרבה זמן: שלושה סרטונים שצולמו באפקט לילה ((nightshot המתארים שלוש אפיזודות ליליות שונות שמתרחשות בעיר: אישה עם אנטנה שקולטת שדרים וזוהי הדרך היחידה בשבילה לתקשר עם המציאות, נער הזוי המסתובב ברחובות עם סכין, חבוש במסכת קרטון של סמיילי, והשלישית מתארת ארבע בנות הלבושות כמו בתקופת קום המדינה, הן מגיעות במסע בזמן מימי הפלמ"ח לתל אביב המודרנית, נרתעות ממה שהן רואות בתל אביב של היום ומעדיפות לחזור. אולם, נראה כי הדבר המרכזי שהוביל לכתיבת התסריט של "שני הדגלים", היה האפקט של האינתיפאדה של 2001-2003. בכל יום היה פיגוע ובכל יום אנשים מתו, היה פחד נוראי ברחובות, תחושה חזקה של כאוס, סוף העולם, כאילו הכל מתמוטט. פחדתי, וחשבתי על האויבים חסרי הזהות, ואיך שני הצדדים שותפים לפחד. הם לא מכירים אותנו בדיוק כמו שאנחנו לא מכירים אותם, חסרי זהות, ניזונים משמועות שהופכות לדעות קדומות, לסטיגמות ולשנאה, ושבעצם זהו הבסיס ממנו צומחת איבה על זמנית, והתנכרות ל "אחר" באשר הוא. ואז הופיעו: ה"מפוספסים" ו"הקפוצ'ונים", שתי חבורות שונות זו מזו בכל, בעלות היסטוריה ארוכה של סכסוך, ומה שהכי גרוע בהן הוא שהן קנאיות ובטוחות אך ורק בצדקת דרכן. "שני דגלים" הוא משחק אסטרטגיה ששיחקנו בילדות בלילות בוואדי בטבעון. שנאתי אותו מאוד וכתבתי על זה תסריט. חוקי המשחק הם: לכל קבוצה יש דגל והמטרה היא להתגנב לטריטוריה של הקבוצה השנייה ולגנוב את דגלה. מי שנתפס, נלקח בשבי והקבוצה המנצחת היא זו המצליחה לגנוב ראשונה את הדגל של השנייה ולהגן על שלה. המשחק, מתרחש ברחובות תל אביב, בעיקר בלילה, מתחת לאפם של העוברים ושבים, מה שהופך את רחובות העיר המוכרים והיומיומיים למקום מפוקפק, לזירות פשע.

אלי: יש איזה שהוא מסר מיוחד שאת מנסה לבטא בסרט?

רונה: יש מסר, יש כמה. הרעיון העומד בבסיס של קבוצה, התאגדות חברתית והתגייסות למען מטרה משותפת, הוא דבר אשר מושך ודוחה אותי בו זמנית. אני רוצה להצביע על אנשי השוליים בחברה, שמצד אחד נדחים ונדחקים הצידה, ומצד שני, נכנעים להמון עכבות ולא יודעים לתקשר ולפעול כדי להשיג את רצונם, ולהיות שווי זכויות.

בסרט הזה יש גם מחווה של דור "שלישי" להקמת המדינה לדור ה"מייסדים".

כשחושבים על האופן שבו מועברת ומחלחלת אלינו ההיסטוריה והמורשת הציונית במהלך השנים, זה כה דחוס ואינטנסיבי, עד לשיאים של קקפוניה סהרורית אחת גדולה...מניפולטיבית, מטורפת, מכעיסה, מצחיקה, עצובה, אנושית...

ב "עימות" בין החבורות בסרט, אין מנצחים . כולם מפסידים, החברות מתפרקת, כל אחד מתדרדר בדרכו למוות, להשפלה, ולהרס עצמי של ערכים ומוסר. ויש גם את העימות הפנימי, האמביוולנטיות המרכיבה את נפשו של כמעט כל אדם חושב, השואף לחופש...

רונה שיתפה אותי במהלך הסרט בכמה תפקידים. גם בתור מרואיין חוקר על נושאי החבורות וגם הכניסה אותי לצילומים כאחד מחבורת המפוספסים שתפקידו מסתכם בלומר "הם לא משלנו" כשהוא רואה את החבורה האויבת כשהיא חודרת לעיר לראשונה (עם הבעת פחד וסלידה מתאימה).

ובכן אני מודה ומתוודה שהייתי מעדיף שתפקידי הקולנועי הראשון לא יסתכם רק כעוד שונא זרים אבל לא תמיד אתה מקבל את מה שאתה מבקש.

אלי: למה אני אומר בסרט דווקא את המילים האלה? אני נראה לך כזה קסנופוב?

רונה: אל תשכח שבסרט אתה מגלם דמות מפוספסת, שהיא חלק מחברה מסוימת - תפקידך להיות נוכח בהגעתם של האויבים שלכם, הקפוצ'ונים אל תוך "עיר המפוספסים", מה גם שאתה עד לדברים "איומים ונוראים" שהם עושים כך, שבהחלט האמירה והסלידה הזאת נראית לי מוצדקת עבורך.

אלי: ומה יהיה הפרויקט הבא שלך?

רונה :אני שוקלת לעסוק באישה עם זקן שאותה מגלם גבר וגם תהייה תערוכת תמונות ואולי סרט אבל זה בתהליך.

רונה יפמן גיל יפמן

האחיות רונה וגיל יפמן

דמויות בדויות

השמינייה

איפה ההן החבורות ההן.

חבורת פופיק

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלי אשד