אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הר ברוקבק


התמונה של דן לחמן

הר ברובק. הקולנוע האמריקאי העריץ מאז ומעולם את אחוות הגברים
הר ברובק. הקולנוע האמריקאי העריץ מאז ומעולם את אחוות הגברים

אני אתחיל מהסוף, כשיוצאים מהסרט אנשים מביטים אחד בעיני השני ומחפשים סימני דמעות ולא מוצאים אותן לרוב. זה היה יכול להיות סימן רע, אבל זה ממש לא. הסרט מצוין באמת אלא שהוא איננו מביא להתפרצות רגשות סנטימנטאלית. הוא מרוחק במידה מספקת שאפשר יהיה להזדהות להבין וגם לחשוב. כמו הסיפור עצמו בכתובים.

כמו בהרבה סרטים, קודם היה הסיפור הכתוב. הסיפור הקצר הופיע בספרה של אני פרו "סיפורי ויומינג" שאפילו תורגם לעברית ועבר אצלנו בלי תשומת לב רבה. סיפור על מדינה זנוחה שמלבד סרטי בוקרים שצולמו שם יודעים עליה מעט וכמעט לא מתעניינים בה כלל.

פרו נותנת משמעות לשמות שהיא בוחרת להשתמש בהם בכתיבתה. וכך הר ברוקבק שאיננו קיים כלל במציאות הוא הר הגב השבור, או הר השיברון. אניס דל מאר אחד הגיבורים נולד בעיירה סייג', -מרווה- תבלינים ישמשו בצורה משמעותית בסמלים שבסיפור. ג'ק נולד בלייטיניג פלט, ברק שטוח. אניס דל מאר – אניס-שם צרפתי במקור, ע"ש התבלין. דל מאר, של הים. שם משפחה המעיד על מקור אצילי משהו. שווה מידה כמעט לבלנש די בואה שלטנסי ויליאמס – הלבנה מהיער – במחזה חשמלית ושמה תשוקה. ג'ק טוויסט – טוויסט – מסובך, מפותל.

"לשניהם הליכות גסות ודיבור גס, מורגלים לאורח חיים סטואי" כך מתארת אותם פרו בתחילת הסיפור. שניהם טרם מלאו עשרים כשהם נפגשים לראשונה. ג'ק מתולתל, ממהר לצחוק, נמוך, נושא משקל יתר בעכוזו, וכשחייך גילה שיניים בולטות. אניס, אפו נשרי מראהו מוזנח וחזהו שקוע מעט גוף שרירי נישא על רגלי מחוגה ארוכות. כך הם מתוארים. הם נפגשים לראשונה במשרדו של מנהל עבודה, זה שישלח אותם יחד להרים. את הלילה שלפני היציאה להר הבודד הם מבלים בשתיית בירה. כשהם כבר על ההר, החטיף הראשון שג'ק מנשנש הם עוגיות אניס. על ההר הם נפגשים רק פעמיים ביום, לארוחת בוקר וערב. אין להם הרבה הזדמנויות לדבר אך הם מכבדים זה את דעותיו של זה. אניס הרוכב חזרה למעלה להר

"הרגיש שהוא יכול לחפון ולהוציא את הלבן מהירח" בלילות שתו ועשו שמות בכמה שירים עד שגרמו לזאבי ערבה לילל. עד שלילה אחד הם שתויים מדי מכדי לחזור איש למקומו והם נרדמים אחד ליד השני. אז קורה ביניהם לראשונה מה שישנה את עולמם. הם מקיימים יחסי מין. אניס מזיין את ג'ק. כך בסיפור בתיאור קצת יותר מדויק. מרגע זה ידעו מה יהיה ביניהם עד סוף הקיץ, אם כי לעולם לא דיברו על מין יותר. " אני לא הומו" אומר אניס לג'ק אחרי איזה זמן שהם לא חדלים לקיים יחסי מין. "גם אני לא" עונה ג'ק זה חד פעמי בינינו ורק לקיץ הזה. הם לבדם על ההר, אך מנהל העבודה רואה אותם פעם מרחוק במשקפתו. הם נפרדים בסוף העונה מבלי לדבר על המשכיות אך אניס בדרכו הביתה " בקילומטר הראשון הרגיש כאילו מושכים ומוציאים לו את המעיים חופן אחר חופן" ועדיין אינו יודע במה מדובר. בעיר הוא מתחתן ונולדת לו ילדה. אחרי ארבע שנים הם מתראים שוב. אשתו של אניס מבינה מה קורה והם מתגרשים, ומשם הם הרבה יותר חופשיים להיפגש למרות שג'ק עדיין נשוי. את הסיפור אפסיק כאן, יש להשאיר משהו לסרט עצמו. הספור כתוב בצורה יבשה למדי ואיננו רומנטי. למרות שהרגש הבסיסי הוא אהבה, סגנון הכתיבה מתאר התרחשויות, עולם הרגש נמצא בעיקר בהבנתו של הקורא. מי שלא רגיש לרומנטיקה יקרא סיפור זיונים סתמי בין שני בוקרים.

בסוף שנות השבעים נכתב מחזה שגם הוסרט, והוצג גם בארץ (עם גילה אלמגורויהורם גאון) " באותו מקום בשנה הבאה" שבו זוג, גבר ואשה נפגשים אחת לשנה לסוף שבוע אחד לאשש ביניהם לאורך השנים רומן המתקיים אך ורק באותה פגישה קבועה חד שנתית. באותו מלון בו נפגשו במקרה לראשונה. יש קירבה צורנית נפשית בין שתי היצירות, ואני מניח שאנג לי היה מודע למחזה הרומנטי ההוא. מישהו וודאי אמר לו.

אנג לי הוא במאי קולנוע מדהים. למרות ההנאה שנהנים מסרטיו הצופים המבקרים, אחרי שמשבחים אותו, נוטים לזלזל בו מעט מכיוון שהוא מפזר את סרטיו על נושאים שונים, תקופות שונות ומציאות שונה בכל סרט. אך כל סרט שלו עשוי ומדויק לפרטי פרטים. הוא יותר אנגלי מהאנגלים כשהוא מביים עיבוד לג'ין אוסטין הוויקטוריאנית, או ספור לוחמים סיניים המרחפים על ענפי העצים ב"נמר דרקון", זוג הומואים, ב"מסיבת נישואין" בעל משמעות הומוסקסואלית עמוקה יותר מהר ברוקבק. הוא מצליח לחדור את שכבת ההתנהגות התקופתית או המקומית ולהיכנס לרבדים אנושיים עמוקים ביותר. שלא לדבר על יכולתו להדריך שחקנים באופן מופלא ועל האסטטיקה הנפלאה המייחדת כל סרט שלו בנפרד.

רומן פולנסקי הגדיר את "צ'יינה טאון" כמצב נפשי, מקום שמופיע בהתרחשות ראשונית של הגיבור אך אינה מופיעה בסרט. גם הר ברוקבק הוא מקום התרחשות נפשית ראשונית, שיש לו הטיה מהדרך הקודמת בה הלכו הגיבורים. וגורם להם למצב רגשי לשארית חייהם.

הוליווד איננה אוהבת לעסוק בנושא ההומוסקסואלי, למרות שכה רבים מאנשי התעשייה הם כאלה. לזכרוני זה הסרט המיינסטרימי הראשון שגיבוריו הם הומואים ומעסיק כשחקנים שני שחקנים גבריים מהשורה הראשונה ובמאי רב תהילה. לקח להם עידנים להתייחס לאיידס בסרט מיינסטרימי " פילדלפיה" ונראה לי שהר ברוקבק הוא הסרט הכי קרוב ברצינותו לסרט קווירי הומואי. למרות שיש לי הסתייגות מההגדרה כי ישנן כוונות אחרות בסרט.

הסרט מפרק לעומק, יותר מאשר בסיפור הכתוב את מיתוס המערבון. אנג לי משתמש בכל הקונבנציות הפנימיות של המסורת, אך מפרק אותה בדרכו "המנומסת" הלא אמריקאית. הוא מבין את בדידותם של הגברים הרוכבים לבדם. הוא מבין לעומק את מה שנהוג לכנות "אחוות הגברים" ומראה לנו לאן היא עשויה להגיע אם רק משתחררים מהמוסכמות. אם לא היה עושה את הסרט ברצינות כזאת וברגישות אמיתית אפשר היה בצורה אחרת להתייחס לסרט כפרודיה על סרטים רומנטיים רגילים, אך הסרט אינו פרודיה כלל. הוא משתמש בכל "הקלישאות" שנוצרו במשך השנים במלודרמות רומנטיות ובמערבונים, מאחד אותם יחד ומעמיד אותם על ראשם להגיע למקומות החתרניים במידה שאליה רצה להגיע. מלבד סדרת צילומים בהתחלה בה הם מביטים אחד בשני במבטים מלוכסנים הרומזים על התעניינות, מה שאינו מופיע בסיפור, ולכן כשקורה מה שקורה זה מגיע בהפתעה ובפתאומיות. אין לזה מבשר מקדים בהתנהגות.

אניס שתקן, כמו בסיפור ג'ק הוא המדבר יותר ולכן על פניו נראה שהוא תופס מקום גדול יותר בסרט. הסיפור מעמיד את אניס כגיבור המרכזי בסרט ג'ק מתחלק אתו ואי אפשר להגיד תפקידו של מי גדול יותר או חשוב יותר. המלה אהבה איננה מופיעה בסרט, כמו בסיפור. העלילה מתרחשת על פני עשרים שנה. ולא אקלקל את הסוף אם אגלה שאחד מהם מת. כל מי שראה מספיק סרטים הוליוודיים יודע לאן הסרט מוליך. למזלנו זו איננה מלודרמה של לנה טרנר, בטי דייויס או ג'והן קרופורד. ולא שההן היו רעות. הסרט הזה הולך בדרכים שכבשו המלודרמות אך נעצר רגע לפני ההשתפכויות הרגשיות הסוחפות במרמה.

אם זה היה סרט הומוסקסואלי אמיתי, העוסק בהוויה הומוסקסואלית ככזאת, הייתי כועס ונעלב על זה שלא מצאו פתרון אחר לסוף. שעדיין צריך להרוג את ההומו בסוף הסרט כמו בשנות החמישים והשישים אם כבר הופיעה דמות כזאת על הבד. כאן זה עבר מעלי, לא יכולתי לכעוס. כי לא תפסתי אותם כזוג הומואים כמעט. גברים אוהבים ומקיימים יחסי מין, כן, אך הם ממש לא משמשים כייצוג הומואי לשום כיוון אמיתי. אניס מתכחש לאפשרות שהוא כזה. ג'ק הוא זה המתפתה לעתים רחוקות להתנסות עם גברים אחרים,כשהמרחק מפריד אותם לזמן רב מדי. הוא גם יקבל את עונשו בחלקו בגלל זה.

זה אחד העיבודים הטובים ביותר שאני מכיר שנעשו בהעברה מהכתוב לבד. עיבוד הסיפור לסרט הוא מדהים. כל סצנה בסיפור נמצאת בסרט, כל דימוי כמעט יופיע כך או אחרת בצילום. לדוגמא, המשפט בסיפור על הרצון להוציא את הלבן של הירח מרוב אושר, מופיע בסרט פעמיים בצורת ירח משייט לבן וגדול. וכאלה עוד ועוד דימויים. גם הטקסט ברובו נאמן מאוד למשפטים הנאמרים בסיפור.

מישל ויליאמס

בסרט "בקט" שגם בו חבויה הומוסקסואליות לא מדוברת, ישנה סצנה נפלאה בה המלך ובקט נפגשים אחרי פרידה ארוכה וכעס. הם רוכבים על סוסיהם לאורך החוף, וברגע מסוים, לפני הפרידה המלך אומר שקר לו. "תמיד היה קר בסיפור שלנו" הוא אומר אם אני זוכר את הציטוט בערך. הסצנה הזאת מופיעה כמעט בדיוק גם כאן. תמיד קר על הר ברוקבק. החום הוא סמוי בלבבות.

הסיפור מהודק מאוד וכתוב במידה של "עובדתיות" מי שלא שם לב למשפט מחמיץ משהו. כל משפט שקול. אלא שמה שרק נרמז בסיפור מקבל בסרט תיאור חזותי. וכך אי אפשר להחמיץ את משמעות סופו של הסרט שבסיפור רק נרמז בשלושה משפטים. לטעמי, ואני מוכן להודות שאולי זו הייתה טעות לקרוא את הסיפור לפני הצפייה, הסרט קצת ארוך מדי. שבע שמונה דקות במרכז הסרט, האמורות להסביר את הזמן החולף ומה קורה לגיבורים ארוכות מדי ומורידות מעט את המהודקות שיש בחלק הראשון והשני, אך בסופו של דבר זה לא באמת מפריע.

אני יודע שצריך לדבר על השחקנים והצילום והמוסיקה. כולם נפלאים. אי אפשר אבל שלא לציין את שני הגברים. הית לדג'ר בתפקיד אניס השתקן. המסוגר. שרק מבט עין או תנועת גוף קטנה אומרת את כל מה שיש לאיש הזה לגיד עושה עבודה נפלאה. ג'ייק גילנהאול בתפקיד ג'ק מפיח את הרוח הרגשית הרומנטית ללא מלים גם הוא בעוצמה נדירה. ומישל ויליאמס, הקציצה השמנמנה מדוסון קריק, רזתה, ומראה שלמרות שיש לה בקושי ארבע חמש סצנות היא שחקנית מצוינת.

אינני בטוח כלל שההגדרה סרט הומוסקסואלי מתאימה לסרט הזה. זה סרט על יכולת של התאהבות לעתים באובייקט בלתי צפוי. שני הגברים הללו מתכחשים הרי להיותם הומואים, גם זו לא סיבה מספיק טובה להגיד שהסרט איננו כזה, כי התנדנדות הזאת בין מצבים יכולה להיחשב כחלק מהתפתחות הומואית, כאן ההומוסקסואליות נשארת סמלית למצב אחר. מי שזוכר את הסרט " משחק הדמעות" יכול להשוות את מהות ההתאהבות של גבר סטרייט לחלוטין בגבר שהוא דראג קווין מבלי שיש לו נטיות כלשהן לכיוון. גם כאן, שני הגברים הללו מתאהבים מבלי שהם אומרים אחד לשני, את המלה אוהב ובכל זאת הם אוהבים עד כלות הנשימה. הסרט ההומוסקסואלי ביותר שאני יכול לציין בהקשר של הסרט הזה הוא דווקא הסרט היפני " הנרקוד" שבו גבר בעל משפחה מגלה תשוקה לדבר אסור העומד בניגוד לכל מה שהחברה סביבו חושבת. הוא משתוקק לרקוד ריקודים סלוניים. אין בסרט אהבה לגבר אחר. אך כל המצב, של משיכה אסורה, התמודדות עם האסור, הגילוי למשפחה הקבלה העצמית שלו ושל המשפחה הופכות את הסרט לתיאור מדויק של התפתחות הומוסקסואלית. כך שגם ואלס יכול להיות סמל הומוסקסואלי. לא צריך זיון אנאלי מפורש. וכאן יש שניים כאלה, פעם בין שני גברים ופעם בין אניס ואשתו, כי מסתבר, גם בסיפור, שזו העדפה המינית שלו.

האם אמרתי שהסרט נפלא?

הקולנוע האמריקאי העריץ מאז ומעולם את אחוות הגברים. מאות סרטי מלחמה. סרטי פעולה ובלשים (סדרת נשק קטלני למשל) השוטר המבוגר המדריך באהבה גדולה שוטר צעיר ומתחיל. התגשמות האהבה החד מינית האפלטונית. ועד ועוד. אבל הומואים לא היו בקולנוע האמריקאי. היו רמזים מוזרים במערבון הנשים " ג'וני גיטאר" שהיה סרט לסבי מוסווה, גם הוא מערבון. "עגבניות ירוקות מטוגנות" שהלסביות המפורשת אמנם הוצאה ממנו, אל יודעי סוד הבינו. וכאלה יש בלי סוף במערבונים. ידידויות" אמיצות".

אם לחזור לסיום להר ברוקבק, נדמה לי שהסרט יכול לגרום לכל אחד לרצות שיהיה לו הר כזה משל עצמו. חווית התאהבות כל כך גדולה לאורך כל כך הרבה שנים המחזיקה מעמד על פני מהמורות החיים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן