אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

c.s.i : הבלש החדש מהעולם הישן


התמונה של מתן אהרוני

c.s.i וה"אמת" המוחלטת.[i]

אנו נמצאים בתקופה שבה לא ברור מהי ההגדרה הממצה את הווית החיים. ישנם הוגים ופילוסופים שטוענים כי בדיוק בגלל חוסר ההבנה הזה היכן אנו נמצאים, מה אנו צורכים ולמה אנו שואפים אנו כעת נמצאים בתקופה הפוסט-מודרנית, תקופה שבה אין אמיתות קבועות ואחידות, תקופה של שיחים שונים, תקופה המבטלת את ההיררכיות בין תרבות "גבוהה" ו"נמוכה" ובעלת תפיסות חיים שונות ומנוגדות שלכולן יש לגיטימיות אך גם כולן שואפות ונאבקות להיכנס למרכז ההוויה והתודעה של האדם בחברה. בתוך עולם מבולבל זה נראה כי ישנם עוד קולות שקוראים לחזור לתקופה המודרנית, תקופה שטוענת כי בעזרת המדע והחשיבה הרציונאלית נגיע לבסוף לאמת המוחלטת על המתרחש בחיים האנושיים ובטבע, תקופה שבה קיימות היררכיות תרבותיות הרואות בתרבות "הגבוהה" עדיפה, תקופה שמבקשת לשלוט בטבע ולהכפיפו לטובת האדם בעזרת המדע.

קול אחד כזה מוצג כעת בטלוויזיה בדמותה של הסדרה c.s.i זירת הפשע (מיאמי, לאס-וגאס, ניו-יורק),[ii] המבקשת להחזיר את המדע, הרציונאליות, המודרניות ואת התרבות "הגבוהה" שוב לקידמת הבמה, לאשר את תקפותם ולהציג את כוחם הרב, ובעשייתה כן הסדרה c.s.i יצרה למעשה דמות חדשה בעולם הבלשים הבדיוני: בלש מסוג חדש המהווה המשכו וחידושו של בלש ישן - הבלש בשירות המדע.

היכן אנו חיים ומה אנו צורכים? בין מודרניות לפוסט-מודרניות

לאחר שהכריזו כבר לא מעט הוגים ופילוסופים כי התקופה המודרנית הסתיימה וכי הגענו לשלב חדש, לתקופה הפוסט-מודרנית, נראה כי ישנם אלו המבקשים להציג כתב הגנה למודרניות, לנסות להחזירה לתודעה, לטעון להמשך קיומה ולאשר את אמיתותה והרלוונטיות שלה.

אלו הטוענים כי אנו נמצאים בתקופה פוסט-מודרנית טוענים כי הגענו לשלב בעולמנו שבו הבנו כי אין באמת דרך ואפשרות להגיע לאמת אחת מוחלטת, כי לא קיימת אמת אחת ויחידה אלא הכל הוא הבנייה חברתית, כוחנית, אינטרסנטית, כי מדובר על עולם של שיח המשתנה תדיר בהתאם לתנאים החברתיים, לאידיאולוגיות ולתפיסות עולם שונות, כשבתוך עמדה זו עולה הדרישה לחשוב מחדש על כל המושגים הקיימים, לבדוק אותם, לתקנם ולהחליפם. לפיכך, במצב פוסט-מודרני זה אין עוד ערך ורלוונטיות למה שמכונה תרבות "גבוהה" ו"נמוכה" וההקשר שלהם שנעשה לטוב ולרע בהתאם, אלא הכל הוא רלוונטי ולגיטימי, כולל הערבוב וההכלאה בין הערכים השונים לשם צריכתם ע"י הקהל הרחב וההטרוגני.

תקופה זו נוצרה, כפי שמשתמע משמה, לאחר התקופה המודרנית, אשר ביקשה לשאוף ולהגיע בקו ליניארי ישר ועולה לשיא חדש של חידושים והמצאות, לפיתוחים מדעיים ולהתפתחויות חברתיות מתוך אמונה בתבונה וברציונאליות שלבסוף יובילו אותנו לאמת המוחלטת על החיים בעולמנו זה.

"אמנות ההמונים" החלה נצרכת על ידי קהל פרולטארי, אך במהותה היא נועדה למשוך כמה שיותר מעמדות חברתיים, לשם רווח כלכלי. ציור מאת סלבדור דאלי 1970.

תפיסה זו האמינה בכוחו של האדם להגיע בעזרת המדע להגדרה ממצה של מהו טוב, מהו רע ומהי המציאות הראויה והנכונה, תוך התקדמות מתמדת והתפתחות בסולם בצורה מסודרת ומובנית מאוד ומתוך אמונה כי בני האנוש הולכים ומשתפרים, הולכים ומחכימים, הולכים ומיטיבים.

באותו אופן בתחום התרבות והאומנות הגישה המודרנית ביקשה ליצור ולקדש היררכיות, כשחילקה את התרבות לשתי דיכוטומיות עיקריות: התרבות "הגבוהה" והתרבות "הנמוכה", "ההמונית", כאשר לכל צד במשוואה צורף משתנה נוסף שהתחבר: לתרבות "הגבוהה" נתווסף הערך של טוב ולתרבות ה"עממית", "הנמוכה", "ההמונית", התווסף הערך רע.

על פי צוקרמן (1996) המושג "תרבות גבוהה" התכוון לתרבות שהיא בבחינת נחלתן הבלעדית של השכבות העליונות בסדר החברתי הקיים, סדר שההיררכיה שלו מושתתת על קניין ונכסים כלכליים ועל עקרון זכויות היתר של האליטות. צרכני התרבות הגבוהה נדרשו לטפח בעזרת הטקסטים המחברתים הללו סגולות של התאפקות ושליטה רציונאלית, כישורים של צפייה לטווח הרחוק ולראיית הנולד. לעומתה, לאחר המהפכה הצרפתית עם הדרישה לדמוקרטיזציה של התרבות, החלה מתפתחת בהדרגה תרבות אלטרנטיבית "לכל", "להמון"- תרבות ההמונים המודרנית. "אמנות ההמונים" (בשונה מ"אמנות העממית- הפולקלור והפופולארית שקשורה בעיקר לספורט, קרקס ולונה פארק) החלה נצרכת על ידי קהל פרולטארי, אך במהותה היא נועדה למשוך כמה שיותר מעמדות חברתיים, לשם רווח כלכלי, כשכונתה "חרושת התרבות" שהתפשטה וגדלה למימדי ענק (שם, 159-144).

השבר הגדול בתפיסה מודרנית זו התרחש לאחר השואה, לאחר מלחמת העולם השנייה והחשיפה של המעשים הרצחניים, הברברים והלא אנושיים שהנאצים עשו בזמן המלחמה עם רצח אחד עשר מיליוני בני אדם, ביניהם שישה מיליון יהודים, בצורה מדעית ובחשיבה ועשייה רציונאלית ובירוקרטית במדינה הכי מודרנית והכי מתקדמת מבחינה מדעית באותה תקופה, בגרמניה (ר' באומן, 1996).

בנוסף, פצצת האטום שהוטלה על הירושימה ונגסאקי הוסיפה והביאה לחוסר אמונה שהאנושות מתקדמת לטובה, כשנראה כי מקרי ההשמדה ההמוניים שנעשו בשם הרציונאליות והמדעיות לא נעשו בידי ברברים מהרי החושך, אלא בידי אנשים כמוני וכמוך, אנשים משכילים ותרבותיים, אנשים מודרניים (קרמפף, 1998).

לפיכך, הובן לאחר השואה וזוועות המלחמה הנוספות כי המודרניות, הרציונאליות והמדע הם שהביאו לאסונות הללו: במקום להביא להתפתחות ולטוב הם גרמו לרוע המוחלט להתגלות ולכן יש להיזהר מהם ולא לקדשם כשיטה היעילה והיחידה להגיע לשלמות ול"אמת" אחת שקיימת. לכך התווספו נימוקים ורעיונות נוספים שהציגו את חוסר היכולת להגיע לאותה אמת אחת ויחידה ולחשדנות כלפי המדעיות והרציונאליות. כך נוצר מצב של התפוררות האמונה במקורות ובמוסדות הסמכות המסורתיים כמו חוסר אמונה באנשי ממשל ובמנהיגים פוליטיים שהפכו בעיני הציבור לשם נרדף לשחיתות, כוחניות ואינטרסנטיות וחוסר אמון במדע ובמדענים שנתפשו כדואגים יותר לקריירה שלהם ולמשרותיהם ופחות כמי שפועלים מתוך רצון לתרום לחברה. ובאותו אופן נוצר חוסר האמון באנשי הספרות והרוח שמחפשים אחר העשרתם וטובתם האישית (שם).

הדרישה הייתה לשים את הכל בסימן שאלה ולתהות על נכונות הדברים שנראים טבעיים, לשלול את קיומה של אמת אחת ולאתגר את מה שנתפש טבעי ואמיתי כל הזמן מחדש, כפי שעשה פוקו בעבודותיו השונות (ר' פוקו, 2005א', 2005 ב'). הטענה הייתה כי ישנו משבר של השפה: כי מיטשטש ההבדל הסמיוטי בין מסומן ומסמן ומיטשטש הפער בין ייצוג ומציאות, כפי שהציג זאת היטב בודריאר במושג המאפיין את החברה הפוסט-מודרנית, הסימולקרה, כלומר קיומם של העתקים ללא מקור (baudrillard, 1998). בנוסף, נוצר משבר של היררכיות, כשהתפישה והחשיבה הפוסט-מודרנית ביקשה למוסס הבחנות מסוגים שונים שאפינו את המודרניזם ובעיקר את ההבחנה בין תרבות "גבוהה" ל"המונית", בין חיי יומיום לאמנות וכד'.

בחברה הפוסט-מודרנית הזו נטען כי לאדם הסובייקט אין תפקיד מלבד להוות סוכן שעתוק של השיח ושל המערכת החברתית-תרבותית שבו הוא מתפקד. הקיום שלו, כפי שטוען גור-זאב (2004), הוא שטוח. אין לו עומק הרמנויטי ואין בו מקום לגאולה או תשוקה בלתי נאיבית לשחרור, אלא הוא תוצר ואיבר מאיבריה של רשת חינוכית מורכבת רבת מערכות שיוצרת סובייקט כלא-אני וכתוצר של יחסי כוח אקראיים השסוי במראית עין של ה"אני".

אך יש לזכור כל העת כי המצב החברתי הפוסט-מודרני, הממשיך היסטורית את המודרניות ומכיל את שינויה בתוכו, כולל גם את המשך נוכחותם של מצבים מודרניים ואף פרה מודרניים (שם, 27) וכי עמדה פוסט-מודרנית זו איננה שוללת את רעיון הקידמה כשלעצמו, אלא היא מבקרת את מושג הקידמה המודרני ומציעה פרשנות חדשה לשאלה מהי קידמה, כשמעמידה בספק את האמונה העיוורת במדע.[iii] לעומת זאת, הסדרה c.s.i זירת פשע דווקא מבקשת להציג את המודרניות והמדע בקידמת הבמה ולקדשה.

מודרניות חדשה בזירת הפשע

לאחר הכרזה זו של הפוסט-מודרניות כי המודרניות כבר לא רלוונטית וכי המדע, שחותר לאמת, יכול להיות מסוכן בשימושים שונים בו ואינו באמת מסוגל להגיע לאמת המוחלטת, כשישנו ספק רב בקיומה של אחת כזו, נראה כי הסדרה c.s.i זירת פשע מבקשת לעשות ההיפך ולהחזיר את המדע ואת החתירה לאמת אחת ויחידה לקידמת הבמה. הסדרה מבקשת להציג את היכולת להגיע לאמת המוחלטת בזכות המדע- לפענוח הפשעים שהאדם, הרע מטבעו, זה שלא הפנים את כוח התרבות והחברה שמונעים ממנו לפעול לפי דחפיו הכמוסים, האדם בעל יצר המוות והאלימות, ביצע את הפשע ברגע של עונג, אגואיזם או טעות.

הסדרה מטפלת בכל פרק בשתי פרשיות רצח שנפתרות לבסוף בצורה מושלמת. הפרק נפתח בדרך כלל בכדקה שמציגה את הרצח ומיד אחריו מוצגת מציאת הגופה, אחריה הבלשים מתייצבים כדי לפענח את זירת הפשע, כדי להגיע לאמת- למה שהתרחש, כדי להרכיב את הסיפור המפוזר והבנוי מחלקים לא קוהרנטיים לסיפור אחד ברור וקוהרנטי המורכב בצורה ליניארית ומדויקת.

עיקר הפענוח של הבלשים בסדרות השונות הוא בזכות מדעי הביולוגיה, הגנטיקה, הכימיה והכלים המדעים השונים שפיתח האדם כדי לגלות את הפשע והפושע. הבלשים מצליחים בזכות שיערה, פיסת בד, טיפת דם, טביעותd.n.a, בדיקות בליסטיות וחומרים כימיים שונים שהושארו בזירת הרצח ועל הגופות השונות להגיע לאותה אמת ולפענח באופן מושלם את הרצח שהתרחש, כפי שמוצג בצורה ממצה ומכלילה בכל פתיחת פרק עם כתוביות שמות השחקנים והמפיקים ועם הצגת דמויות הבלשים השונות שמוצגות במעבדות השונות עורכים ניסויים ובדיקות וכפי שמוצג לאורך כל הפרקים בסדרות השונות, בהם עיקר העשייה של הבלשים היא עריכת ניסויים ובחינות מעבדתיות כדי להגיע לפתרון הפרשות.

כלומר הסדרה מציגה בתצוגת תכלית מרשימה כיצד המדע מסוגל להגיע לאמת אם רק נאמין בו ונסמוך עליו בעיניים עצומות. את החקירה מנהלים החוקרים בעזרת הכלים המדעיים השונים הנ"ל ללא צורך בשיחה ובאינטראקציה עם בני האדם השונים, עם החשודים, העדים, הקורבנות, בני משפחתם וכל בן אנוש אחר שיכול לעזור בחקירה. אין הם דורשים לדבר עם איש לשם הבנת המניעים, לשם קבלת אינפורמציה שתעזור בהסקת המסקנות מתוך תובנות פסיכולוגיות ובוודאי שאין הם מאמינים ומשתמשים באינטואיציה שלהם, אלא מטרתם במפגש בינם לבין הקורבנות והעדים היא להשיג ראיות פיזיות דרכם שידברו בשם עצמם, כשהשיחות והמפגשים בין בני האנוש בסדרה מתקיימים כדי להעביר את המידע שהצטבר ונמצא בזירות השונות בין הבלשים (שהמדע השיג והוכיח), כדי לתאם ביניהם את החיפוש ומציאת החומרים הנוספים, הביולוגים והכימיים לשם השגת הפתרון, האמת, כדי להשיג ראיות נוספות מהחשודים וכדי להציג לחשודים את ממצאיהם המדעיים ולבסוף לכפות עליהם את ההודאה בעל פה מפיהם, דבר שכבר הוכח לפנינו ולפניהם בזכות כוחות המדע אך לה הם זקוקים רק בגלל השדה המשפטי "הפרימיטיבי" שעדיין זקוק להן, לפנים האנושיות ולהודאה האישית, האנושית, של הפושע.

כלומר נראה כי הסדרה c.s.i בעצם מציגה נרטיב מטהר, אם נשתמש במונחיו של ברונו לאטור (2005),[iv] כחלק מהפרקטיקה המודרנית, פרקטיקה של טיהור והכלאה, הכלאה הקיימת כבר בסרטי, סדרות ודמויות הבלש השונות בין מדע ואינטואיציה, בין תחושות לא רציונאליות ולא אובייקטיביות שהבלש פועל על פיהן לעומת המדע והראיות האובייקטיביות המייצגות אמת מוחלטת, בהם משתמשים הבלשים השונים הקיימים בסרטי ובסדרות הבלש השונות.

בנוסף, נראה כי בכדי להציג את התפישות המודרניות כרלוונטית לחיינו הסדרה ביקשה להשתמש דווקא בז'אנר הסיפור הבלשי, הנחשב כהתפתחות ופרי היצירה של העידן המודרני, כפי שטוען haycraft כי לא ניתן לכתוב על שוטר לפני שהשוטרים היו קיימים (אצל: christianson, 2000: 186). לכן הסדרה בחרה לפאר ולהאדיר את כוחו של המדע בעזרת דמותו של הבלש, בלש המייצג את העידן המודרני, עוסק בעשייה מודרנית ומציג תפישה מודרנית לחיים, תפישה שמאדירה את המדע הכובש את הטבע ובעזרתו יגיע הבלש לאמת על העולם ועל הפשעים שהתרחשו ותפישה שמקדשת ומשמרת היררכיות כמו אלו המוצגות גם בסדרה עצמה, היררכיות בין הבלשים השונים (מבחינה מקצועית) וביניהם לבין הפושעים השונים (מבחינה תרבותית ומוסרית).

כך נראה כי בפרק מתוך הסדרה c.s.i. ניו-יורק ("אדם לכל מייל") הבלש הבכיר (המפקד של היחידה המקומית) דורש בתקיפות מזה שמתחתיו (בהיררכיה הבלשית הקיימת בסדרה), לאחר שהעיז להציע כיוון לחקירה על פי האינטואיציה שלו: "אני רוצה שתביא לי ראיות. לא אינטואיציה".

בנוסף, נראה כי בפרקים השונים חוזרים ועולים משפטים כמו "הראיות מתחילות לדבר", "אם היא [הגופה] לא תוכל לדבר, האצות ידברו בשבילה" (c.s.i ניו-יורק: "אדם לכל מייל"), "אז מה עושים? חוזרים למדע" (c.s.i. ניו-יורק: "גראנד מאסטר") ו"החיה הזאת השאיר לנו הר של ראיות. לא נישן עד שנבדוק את כולן ומהראיות האלו הוא יגיע לקבר שלו" (c.s.i. מיאמי: "שבורה") שמעידים על התימה העיקרית, על הטיהור (במובנו של לאטור) שנעשה בסדרה, טיהור שמפריד בין המדע לפנים האנושיות (שמהווה בעצם טיהור אנושי) שבו הבלשים דורשים לראות ולמצוא את הראיות ולא להסתמך על האינטואיציה והאינטראקציה בין האנשים.

בחינה הלכה למעשה

c.s.i. ניו-יורק, הפרק "חולמים אמריקאים"

תימה זו של קידוש המדע וזניחת הפנים האנושיות נראית בכל פרק מחדש כמו בפרק אקראי שבחרתי לנתח מתוך c.s.i. ניו-יורק, הפרק "חולמים אמריקאים", שבו ניתן לראות את היעדר האינטראקציה האנושית והיעדר הפנים האנושיות בחקירה.

הפרק עוסק בפרשת רצח אחת עיקרית (בניגוד למקובל בסדרות בהן ישנן שתי פרשיות בכל פרק) שהתגלתה במקרה, לאחר ששלד אדם לבוש בגדים ומחובר בחוטי תיל נמצא באוטובוס תיירים המסתובב ברחבי העיר ניו-יורק בספסל האחורי. כעת הגיע תורם של הבלשים להסביר כיצד הגיע השלד לאוטובוס, מהו אותו שלד, מי הלבישו ויותר חשוב: כיצד מת, מדוע, מתי, למה ומי האשם במותו. לשם כך הבלשים יתכנסו במעבדתם הלבנה והבוהקת, מלווים במוסיקה קצבית, כפי שמוצגת ויזואלית ווקאלית בפרק לעומת העיר האפרורית, ניו-יורק.

לאחר שנמצאו מרכיבי פיח ממפלטי מנועים על השלד, מכה קטלנית בראש וטביעות אצבע על השלד מגיעים הבלשים למוצא ומרכיב השלד, זה שביקש למתוח את התיירים, במקום עבודתו- בתחנת אוטובוסים מרכזית. החשוד שנמצא במקום אמור היה לספק את המידע אך הוא סירב לדבר בטוענה: "אני לא אומר מילה נוספת" לאחר ששמע שהשלד הוא של גופת אדם שנרצח.

בלי להניד עפעף ובלי הצורך בקיום דיאלוג ותחקיר (כמו היכן נמצאו העצמות) פונה הבלש הבכיר ביחידה, מאק, לחניוני האוטובוסים, שם הוא עוקב אחר תנועת הפיח הנפלט ממפלטי האוטובוסים ולבסוף הוא מוצא בפינה נסתרת את שאר חלקי העצמות והבגדים שלבש הנרצח, שהם אלו שיוכלו לספר את הסיפור טוב מכולם, כפי שטוען הבלש במעבדה לאחר ששחזר והרכיב את העצמות כולן יחדיו: "עכשיו יש לנו שלד מלא. כעת אין יותר השערות, רק עובדות".

מגולגולת השלד מבקשת בלשית נוספת לשחזר את פניה, כלומר ליצוק פנים לעצמות כדי שאלו יוכלו לעזור בחקירה, אך פנים אלו שתרכיב הן פנים סטטיות שנוצרות באופן מלאכותי ולשם מטרה אחת: הפנים מהוות ראיה נוספת, כלי נוסף בחקירה במקום הפנים האנושיות שאותן זונחים הבלשים כל פעם מחדש, בהם לא משתמשים כדי ליצור דיאלוג ושיח לחקירה, כדי לגבות עדויות וכדי להבין המניעים האנושיים שעומדים מאחורי הפשעים.

הבלשית ממפה את הגולגולת ולבסוף מפסלת פנים שנראות אנושיות לגולגולת. במקביל, בלש נוסף מעלה רעיון לחיפוש טביעות אצבעות בתיקי משטרה שנסגרו בניו-יורק בעשר השנים האחרונות, הגיל המשוער של העצמות, אך הבלשית שמעליו בהיררכיה מסרבת ומבקשת "תיצמד לראיות החמות", כלומר לבגדי הנרצח.

בהמשך הבלשים פונים לבתי תמחוי ותמיכה לנוער במצוקה בעיר ניו-יורק. שם הם פונים לאחראי על המקום ומציגים לו את הממצאים שברשותם: את הפנים המשוחזרות של הנרצח הצעיר, אך הוא לא מועיל כשטוען: "אני פה כבר 35 שנים, פעם עוד ניסיתי להכיר אותם אבל..." והבלש הבכיר, מאק, ממשיך אותו וטוען "עם הזמן הפנים נראות זהות".

כלומר הבלש טוען כי הפנים האנושיות כבר לא מסוגלות לדבר, כי אין להם ייחודיות, כי אין הוא מאמין בהן, אלא הוא מייצג את האמונה העיוורת במדע, שהיא זו שתביא לפענוח הפרשה בצורה מושלמת.

פתק דהוי שנמצא במכנסי הקורבן מוביל לבסוף, לאחר מניפולציות מעבדתיות-מדעיות שונות, לבית משכון, אך מתברר כי השעון שהפתק מזכה בו נלקח כמה שעות לפני כן. במקום להיעזר במוכר בחנות המשכון (שירכיב קלסתרון לפניו ויספק מידע אודותיו) הבלשים דווקא בוחרים בדרך המדעית והלכאורה אובייקטיבית ללא העיסוק עם בני האדם: הם מתבוננים בצילומי מצלמת האבטחה שמותקנת בבית המישכון ומתעדת את תנועת האנשים. שם מתגלה לו אדם שהעדיף להסתיר את פניו מפני המצלמה (אך לא מפני המוכר שיכל להעיד) עם כובעו. כמעט נואשים הבלשים לבסוף מצליחים להרחיב את הפריים המצולם ולהבחין בטביעת d.n.a. שהושארה על מיתר של גיטרה בו פרט החשוד. d.n.a זה מביא לגילוי האדם שלקח את שעונו מבית המשכון, לאחר שנמצאה טביעה זהה לטביעת הדי.אן איי שלו בתיק של אנשים נעדרים בעיר ניו-יורק. בתוך התיק ישנה תמונה של נער ובעזרת פלאי הטכנולוגיה העומדת לרשותם של הבלשים מצליחים הם להגיע לתוצאה של כיצד פניו ייראו כיום, 17 שנים מאוחר יותר.

החשוד שנתפס מספר את סיפורו כיצד ומדוע רצח את הנער רק לאחר שהוצגו לפניו כל הראיות כנגדו, כך שלא נותר לו לעשות דבר מלבד לספר על מניעיו, מהם עולה כי העיר היא האשמה העיקרית, כפי שטוען: "לא הייתי מוכן לעיר, תוך שבוע הייתי מרושש ומכור", אך גם בסיום הפרשה הזו לפני הנער הנרצח (המשוחזרות) לא נמצא שם.

לכן נראה בפרק זה כי האינטראקציה האנושית בין הבלשים לאנשים שסביבם היא מינימלית, כשעיקר עבודתם היא במעבדה, במקום בעל ההילה (גם מבחינה ויזואלית) לעומת העיר הסואנת בה נרמז כי האינטראקציה בין האנשים היא שגורמת לפשעים להתבצע. לכן נראה בסיומו של הפרק כי סטלה הבלשית מציעה למאק עם סיום ופתרון התעלומה להצטרף אליה ולשאר הבלשים לקפה, אך מאק תחילה מסרב בטוענה כי יש לו המון תיקים שצריך לטפל בהם. כלומר נראה כי הוא חושש לצאת מהמעבדה, ממקום מבטחו לעיר ההומה ולהתרועע עם אנשים אחרים ולקיים יחסים בין-אישיים, אך לבסוף סטלה משכנעת אותו.

סיום זה שמציג התעסקות (מינימאלית) בנושאים בין-אישיים קיים גם בסיומם של פרקים נוספים אחרים בסדרה כדי לשמור על מינימאליות סמלית של אינטראקציה אנושית כדי לא להציג את הבלשים כרובוטים אנושיים וכדי להציג ולהדגיש את ההבדלים וההפרדה המוחלטת הקיימת בין העשייה הבלשית-מדעית לבין היחסים האנושיים שנמצאים אחרונים בסקאלה ההיררכית, הרבה אחרי העשייה המדעית הפרודוקטיבית שתורמת לאנושות.

c.s.i. מיאמי ("חילופי יריות")

כך נראה כי בסוף פרק נוסף מהסדרהc.s.i. מיאמי ("חילופי יריות") בסיומו של מקרה שבו נחשדה צעירה בניסיון לרצוח תינוקת עליה שמרה (ומתברר לבסוף שהיא דאגה לילדה לעומת אימה שמעסיקה מטפלות כל שעות היממה ולא מתעסקת ומתעניינת כלל בבתה הקטנה) טוען הבלש הצעיר וולף כי הוא מרחם על הילדה: "משפחה כל כך לא אכפתית" והורשיו, הבלש הבכיר ביחידה מקומית זו, טוען בתגובה: "זה נפוץ מכפי שהיינו רוצים להודות בכך" וממשיך "והחיים ממשיכים" ומתבונן ישירות למצלמה, מרכיב את משקפי השמש מול פנינו (הצופים) בעשייה קולנועית רפלקסיבית ולא מקובלת בסדרות הטלוויזיה הבדיוניות שגורמת לתחושת חוסר מנוחה בקרב הצופים, ושוב חוזר: "והחיים ממשיכים".

למרות סיום הומני זה, שדורש מהצופים להיות קשובים יותר לפנים האנושיות, לילדנו ולסביבתנו, גם פרק זה מאשש את טענתי כי האינטראקציה האנושית היא מינימאלית בין הבלשים וסביבתם האנושית, כי הרחובות מוצגים כמסוכנים וכי רק בזכות האמונה והשימוש במדע נגיע לאמת המוחלטת.

העיוורון של הבלשים המדעיים מבני האדם מוצג היטב בתחילת פרק זה בקטע שבו נראה כי הבלש וולף רואה לנגד עיניו ראיות ולא פנים אנושיות, כשהוא נתקל לראשונה בבחורה עם התינוקת הבוכה: הוא פונה אליה בטענה: "שמתי לב שיש עלייך דם...אכפת לך אם אקח את הסוודר שלך, ייתכן שיש עליו ראיות".

בנוסף, נראה כי הפרק מאדיר את המדע כמגלה האמת המוחלטת והמורכבת בפרק שבו לכאורה פרשת הרצח היא דיי ברורה: בחור כנופיה בא לרצוח את יריבו מכנופיה אחרת ונוצר קרב יריות שמתנהל בבית חולים הומה אדם (כלומר המקומות הציבוריים הפכו מסוכנים). האמת מתגלה כיותר מסובכת ממה שנראתה תחילה, גילוי שמוצג כמתקיים רק בזכות האמונה והשימוש במדע ולא באינטראקציה האנושית: בזכות בדיקות מעבדה שונות מגלים הבלשים כי הרצח בוצע לא על ידי חבר הכנופיה שנכנס במפגין וירה בבית החולים, אלא דווקא חבר כנופיה אחר שחיכה בחוץ ולבסוף הצטרף לקרב היריות הוא זה שרצח את הקורבן, אותו הם תפסו בזכות ראיות ובדיקות מעבדה שונות.

בנוסף, בפרק זה הבלשים ניגשים לפתוח מחדש תיק רצח (שקשור לזה בו טיפלו) שבו טיפלו כנראה בלשים ממחלק הרצח בעיר, אותו סגרו בלי הרבה התלבטויות וחקירות כמה שנראה להם כירי ממכונית חולפת. לעומתם, הבלשים מזירת הפשע מצליחים בזכות בדיקות בליסטיות, בדיקות מעבדה כימיות שונות, התעמקות בתמונות שצולמו בזירת הרצח ושיחזור של תבליט על עץ שהתגלה לגלות רוצח נוסף שהיה חופשי עד כה, עד לפני התערבותם וגילויים את מה שבאמת התרחש, ללא עזרתם של עדים, קורבנות, ובני אדם אחרים שיוכלו לעזור בפענוח הפרשה, אלא רק בזכות המדע. כלומר בפרק זה מוצג לנו גם ההבדל בין הבלש "הקלאסי" המקובל, ההיברידי (המשלב את בלש מסיק המסקנות עם הבלש הקשוח), כפי שמוצג בסדרות השונות (זה שלא הצליח לפתור באמת את הפרשה) לעומתם אנשי המדע שעם התערבותם בפרשה הגיעו לאמת שהתרחשה.

בלש חדש נולד: הבלש בשירות המדע

את עולם הבלשים ניתן לחלק לכמה תתי-ז'אנרים או כמה שדות בהם הם עוסקים, ביניהם ניתן למצוא בסדרות הטלוויזיה ובסרטי הקולנוע את הבלש המשפטי, הבלש ההיסטוריון, הבלש הארכיאולוג ובלש האומנות. ישנם גם בלשי חייזרים (חוצנים ושאר כוחות לא אנושיים) וכמובן הבלש הקשוח (האפל), אך לכולם ניתן למצוא מכנה משותף והוא השימוש באינסטינקטים, באינטואיציה, בחושים האנושיים השונים וכמובן בפנים האנושיות, באינטראקציה בין בני האדם, בעדים, בקורבנות ובכל הקשור לסביבת החקירה. לעומתם נראה שעם קידוש המדע על פני השיחה והאינטראקציה האנושית, נראה כי הסדרה c.s.i זירת פשע בעצם יצרה ומציגה בלש מסוג חדש, הבלש המדעי, הבלש בשירות המדע.

נראה כי הבלש החדש הזה שמוצג בסדרה מסוגל כעת להגיע לאמת המוחלטת ללא צורך בחקירה אנושית, ללא צורך להבין את המוטיבציה שעמדה מאחורי הרצח וללא חקירה והבנה של הפסיכולוגיה שעומדת מאחורי העשייה הרצחנית, אלא כל מה שהוא זקוק לו היא מעבדה וראיות ביולוגיות וכימיות שיאפשרו את פתרון התעלומה.

הבלש המדעי הזה שהגיח ממרומי החשיבה והתפישה המדעית, הרציונאלית והמודרנית הוא בעצם התפתחותו של הבלש ההיקשי-הרציונאלי, אותו גילם שרלוק הולמס.

שרלוק הולמס, המלווה בעוזרו ד"ר ווטסון, מייצג את הרומאן הבלשי הוויקטוריאני של הסופר סר ארתור קונן דויל שפרסם את סיפורו הראשון של הבלש הולמס ב- 1879. עלילות שרלוק הולמס מבוססות על תימה של "היגיון והיקש", ובדומה לזה של הבלש המדעי שניהם שואפים בסופו של דבר להרכיב את הפאזל ולספר את סיפור האמיתי כנרטיב ליניארי. שניהם מייצגים את דמות הבלש כהתגלמות של רציונליזם מדעי בורגני, אך בניגוד להולמס ההיקשי-הרציונאלי, הבלש המדעי אינו מנסה להבין ולחדור אל תעלומת נפשו של האדם האחר, תוך בחינה רציונאלית של הגיון והיקש בזכות אינטואיציה ואינטראקציה עם הדמויות השונות, דבר שהופך את דמותו של הולמס לזו של הפסיכואנליטיקאי, אלא הבלש המדעי זונח את הפנים האנושיות לטובת פיסות המידע המדעיות, ההוכחות הביולוגיות והכימיות שיובלו לפתרון. כלומר דמותו של הבלש המדעי מייצגת את המדען הספון במעבדתו לעומת דמותו הבלשית של הולמס, ששורשיה נעוצים בעולם הרפואה, כפי שמוצא רימר (2003) בזכות הכשרתו של הסופר דויל כרופא (עיניים) ובזכות השפעתו העיקרית לדמותו של הולמס, אותה קיבל ממורו הפרופסור ג'וסף בל שדרש להרכיב מפרטים קטנים שקלט ממטופלו העומד מולו תמונה מלאה על עיסוקו המקצועי, מקום מגוריו והמחלות בהן הוא לוקה.

קשר זה בין השניים, הבלש המדעי והבלש ההיקשי, ניתן למצוא גם על פי פרשנותו של רובר (rauber, 1976) לדמותו של הולמס. על פי רובר, הולמס הוא המדע כפי שהתרבות רואה אותה, כלומר רובר טוען כי הולמס הוא המחליף הפופולארי של דמות פחות אפופת הילה, המדען. לדידו, השניים פועלים באותו אופן (איסוף מידע, יצירת היפותזה, בדיקתה והגעה למסקנה דרך צפייה, קומבינציה או לוגיקה). כלומר על פי רובר "הבלש הדגול" הוא אינטלקטואל בדיוק כמו המדען, וליתר דיוק הבלש בדמותו של הולמס מהווה דמות המראה של הפיזיקאי הקלאסי, דמות שמתפתחת עם ובהתאם להתפתחות המדע (שם, 90-89). מכאן נראה כי לידת דמותו של הבלש המדעי היא לידתו של המדען שהפך למיוצג בתרבות הפופולארית ללא תחליפים וללא תרגומים (בדמותו של הולמס).

שני הבלשים, כאמור, מייצגים את המודרנה ושניהם נתפשים במבט ראשון כמייצגים את התרבות "הגבוהה", התרבות הטובה לכאורה, שנועדה לטובת המעמדות העליונים - האליטות החברתיות (כמו הרופאים והמדענים), אך במבט נוסף נראה כי ישנו קושי בייצוג זה, כיוון שמתקיים מתח ועמימות בין השניים: בין התרבות "הגבוהה" ל"המונית" במקרה זה ובמיוחד בתקופה (פוסט-מודרנית) זו.

שרלוק הולמס נתפש בימנו כחלק מקאנון של תרבות "גבוהה", של הספרות הויקטוריאנית, אך נראה כי בזמנו סיפוריו של הולמס נתפשו כתרבות עממית, המונית, כשאפילו יוצרו של הולמס, דויל, ניסה להתחמק ממנו ואף הרג אותו בתחילת דרכו (בסיפורו "הבעיה האחרונה") כדי ליצור "ספרות רצינית יותר" וגם כיום צורכים את הולמס בני כל המעמדות החברתיים בעיבודים השונים שנעשו לדמותו בספרים ובסדרות טלוויזיה שונות (כולל סדרות מצוירות).

באותו אופן נראה כי ישנו קושי בקביעה היררכית בהקשר של הבלש החדש, הבלש המדעי. בלש מדעי זה נתפש, נראה ומתנהג כבלש אליטיסט המייצג תרבות "גבוהה" בשל היומרה והרצון להציג את הסדרה כפונה לקהל משכיל, אליטיסט ופרופסיונאלי בזכות העיסוק בנושאים "מרוממים מעם", מיצגים מדעיים, כמעט ללא הנגיעה בנושאים אנושיים "מלוכלכים" (כמו עוני ובורות) ובהצגה דומיננטית של אנשים יפים, משכילים, עשירים ואליטיסטים, אך בכל זאת נראה כי מדובר על סדרת מתח פופולארית המשתמשת בז'אנר שנחשב במונחים המודרניים כהמוני ועממי ומשודרת במדיה המונית שנתפשת כמייצגת תרבות "נמוכה", אם אשתמש שוב במונחים המודרניים בהם הסדרה דוגלת, למרות שבעולם, שכבר לא דובר את שפת המודרנה אלא מבקש להתעלות עליה ולהציג שיחים שונים ולגיטימיות לכלל היצירות והתכנים ללא היררכיות מסורתיות, אין מקום לתפישה זו.

הבלש ההיקשי-הרציונאלי בדמותו של שרלוק הולמס פינה מקומו לטובת בלש מסוג אחר לחלוטין שנולד והתפתח בזמן ולאחר מלחמת העולם השנייה, הבלש הקשוח בדמותו של פיליפ מרלו (או סם ספייד) שהוצג בסרטי הפילם נואר האמריקאים של שנות הארבעים והחמישים ועם התפתחותו כדמות "מסורסת" ותלושה חברתית בשנות השישים והשבעים.

הבלש הקשוח שונה מאותו בלש היקשי-רציונאלי בדמותו של הולמס ובוודאי ששונה מזה של הבלש החדש, הבלש המדעי. בלש זה נולד, כאמור, בזמן מלחמת העולם השנייה במקום ובזמן אחר מזה של הבלש ההיקשי-הרציונאלי, הולמס, אשר מוצג כבלש בריטי מהוגן בנרטיב שעוסק בחידה ופתירתה בעולם ויקטוריאני. לעומתו, הבלש הקשוח האמריקאי (ששורשיו נעוצים בדמות הקאובוי מסרטי המערבונים) הוא בלש אלים שעסוק בעולם הפשע העירוני ומייצג מציאות (גברית) חברתית של פטליזם ופסימיות.

בנוסף לכך, נראה כי הבלש הקשוח (בניגוד לקודמו) מעורב בפרשה בצורה לא מודעת מבחינתו בתחילת הפרשה ורק בהמשך העלילה הוא מגלה זאת, מגלה כי טמנו לו מלכודת מראש בלא ידיעתו. כלומר הוא הופך חלק מהפרשייה ולא חיצוני לה, לא כאדם זר השומר מרחק ממנה. בלש זה, בניגוד לקודמו, אינו מעוניין לרוב בתשלום עבור שירותיו בסיום הפרשה, אלא הוא מסיים את הפרשה מתוך כורח וצורך מוסרי. הוא בז בדרך כלל לכסף ופותר את המקרים שלו בתחושת מחויבות אישית של אדם הממלא אחר משימה מוסרית.[v]

גם בלש קשוח זה התפתח, כאמור, לדמות תלושה חברתית וזהותית, אשר ייצגה את התחושה החברתית האמריקאית של שנות השישים והשבעים עם כניסת רעיונות פוסט-מודרניים לחברה שביטלו כל הבחנה והיררכיה קיימת ועם זוועות המלחמה (ויאטנם) והמתח הקיומי-החברתי שהתקיים בזמן המלחמה הקרה.

לדמות זו של הבלש הקשוח הוצגו וריאציות שונות, אך עדיין תמיד נשמר הקשר עם בני האנוש, עם החשיבות של המילים והפנים האנושיות, עם האינטראקציות בין בני האדם ומתוך תחושת המוסריות שמוליכה אותו. דמות הבלש הקשוח האחרונה שנראתה עד כה על האקרנים, שבישרה את מותו וייצגה את תלישותו החברתית והזהותית הגוועת הוצגה בצורה נפלאה בסרט "מומנטו" (כריסטופר נולן, 2001, ארה"ב), שאחריה, כאמור, נראה כי נולדה לה דמות חדשה המופיעה כרגע על המסך הקטן, דמותו של הבלש המדעי.

בין הבלש הקשוח (הבלש האפל) לבלש המדעי (האליטיסט), המהווים טיפוסים אידיאלים של שני סוגי בלשים שונים ומנוגדים, הופיעו על האקרנים והמסכים הקטנים בלשים רבים נוספים בהיסטוריה הקולנועית והטלוויזיונית (האמריקאית) שייצגו שילובים שונים של בלשים אלו. כך נוכל למצוא את הבלש קולמבו (בסדרה "קולומבו" ששודרה בין 1971 עד 1978 ברשת nbc), אשר היווה אנטי-תיזה לבלש הקשוח, האלים, אך גם לא היה בן דמותו של הבלש ההיקשי-הרציונאלי הבורגני. בסדרה זו הבלש הוצג כבלש ממעמד נמוך (שאינו מקפיד על הופעתו ונוהג במכוניתו הפשוטה והישנה) שמנהל מאבקי מוחות עם הפושעים בני המעמד העליון. בדומה לו בלשים רבים אחרים היוו גרסאות שונות של הבלש הקשוח עם התייחסויות לדמותו של הבלש ההיקשי כמו "מקלאוד", "מניקס" ובלשים נוספים מהסדרות "מאגנום", "קנון", "בלשים בלילה", "בלוז לכחולי המדים", "רמינגטון סטיל" ועוד רבים אחרים.

לעומתם, דמות חדשה זו, דמות הבלש המדעי (האליטיסט), שמייצג את המודרנה ואת התרבות "הגבוהה", מבקשת להציג את הבלש "המזוקק" כדמות אידיאלית חדשה (המהווה טיפוס אידיאלי במובנו של וובר) ללא השילובים והגרסאות השונות של הבלשים השונים, האפלים, הקשוחים, הרציונאליים וההיקשיים, כפי שהציגו הבלשים השונים עד כה, אלא בלש זה הוא תוצר של זיקוק נוסף של הולמס שתוצרו הוא הבלש המדען, המהווה המקור של הולמס, כפי שטוען רובר כי הולמס הוא המדען על פי התרבות.

אולם נראה כי דמותו של הבלש המדעי החדש לא פועלת לבדה במערכה הנוכחית, אלא עדיין קיימות ומתקיימות בו זמנית בטלוויזיה של ימנו דמויות בלשים "היברידיות" אחרות (הממשיכות, כאמור, את המסורת של שילובים בין הבלש הקשוח והבלש ההיקשי בוריאציות שונות) בסדרות הטלוויזיה שמשודרות במקביל כמו "רצח מאדום לשחור", "חוק וסדר", "n.y.p.d" "ללא עקבות" ואחרות שעדיין מציגות את בני האדם במרכז התמונה ובהן המדע משמש אותם כמרכיב אחד מני רבים לפענוח הפרשה, שלא תמיד ניתן להגיע לפתרונה המלא והשלם,[vi] בניגוד לבלש המדעי, הבלש המודרני, המצליח להגיע לאותה אמת באופן מושלם כל פעם מחדש, רק בזכות המדע.

רגע לפני אפוקליפסה?

אין בכך כל רע יטענו אנשים על לידת דמות חדשה זו של הבלש המדעי, הבלש המודרניסט והאליטיסט, המייצג תפישה אחת מיני רבים בחברה הפוסט-מודרנית העכשווית בה אנו חיים (המתבטאת היטב גם בעמימות שקיימת בין הבלש האליטיסט מייצג התרבות "הגבוהה" המופיע במדיה וז'אנר המוניים ו"עממיים"), אך עלינו לשאול עצמנו מה יקרה אם באמת יסתיימו האינטראקציות בין בני האדם, אם נאמין כי אין עוד צורך בשיחות, בעימותים ובדיונים בין בני האדם, הפועלים מתוך דחפים, רגשות, מחשבות ואילוצים חברתיים ותרבותיים שלא בהכרח מתאימים למדע הרציונאלי והמחושב כל כך כפי שמוצג בסדרה c.s.i זירת הפשע. המצב שייווצר הוא כי לאנשים ייעלמו הפנים (במובנו של לוינס), כיוון שלא נייחס עוד משמעות לזולתנו וניוותר עם מכשירים מדעיים שידברו בשמנו ויפעלו ע"פ ההיגיון המדעי, הרציונאלי והבירוקרטי שהוכיח את כוחו המסוכן בזוועות שנעשו ע"י מכונת המלחמה הנאצית. במצב זה נראה כי נוכל להכריז על קץ האדם האנושי מבחינה תפיסתית, האדם התרבותי והחברתי, לטובת רובוטים מכנים ואנושיים הממוחשבים מראש ופועלים ע"פ הגיון אחד- ההיגיון המדעי, שגם אותו מדי פעם מאתגרים ומוכיחים את טעויותיו. כדי לא להיות כל כך פטאליסטיים נראה כי הסדרות מבקשות לסייג זאת בסיומן, בהן הן מתייחסות במילה או שתיים לנושאים אנושיים וליחסים בין-אישיים אך אין זה די כיוון שנראה כי הסדרות השאירו את היחסים האנושיים בשולי המדע, כמשניים בהיררכיה המודרנית שהם מובלים, בקידושם את המדע והחשיבה הרציונאלית.

ביבליוגרפיה

באומן, זיגמונד. 1996. "מודרניות ושואה- על הרציונאליות והאינסטרומנטאליות של מנגנון ההשמדה". תיאוריה וביקורת, 9, 146-125.

ג'ימסון, פרדריק. 2002. פוסט מודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר. תל אביב: רסלינג.

גור-זאב, אילן. 2004. לקראת חינוך לגלותיות. רב תרבותיות, פוסט קולוניאליזם וחינוך שכנגד בעידן הפוסט-מודרני. תל אביב: רסלינג.

גורוביץ', דוד. 1998. פוסטמודרניזם. תרבות וספרות בסוף המאה ה-20. תל אביב: דביר.

ז'יז'ק, סלבוי. 2005. התבוננות מן הצד. מבוא לז'אק לאקאן דרך תרבות פופולרית. תל אביב: רסלינג.

לאטור, ברונו. 2005. "מעולם לא היינו מודרניים: מסה באנתרופולוגיה סימטרית- מבחר פרקים", תיאוריה וביקורת, 26, אביב 2005, 74-43.

פוקו, מישל. 2005א'. סדר השיח. תל אביב: בבל.

פוקו, מישל. 2005ב'. הארכיאולוגיה של הידע. תל אביב: רסלינג.

צוקרמן, משה. 1996. פרקים בסוציולוגיה של האמנות. ישראל: אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון.

קרמפף, אריה. 1998. "אז מה זה פוסטמודרניזם, ולמה אין מה לפחד מהחיה הזו?". גליליאו, 29, יולי-אוגוסט 1998.

רימר, יוסי. 2003. "אלמנטרי, ווטסון יקירי". הרפואה, 142, חוב' י"א, נובמבר 2003, 798-795.

baudrillard, jean. 1998. "simulacra and simulations" in: mark poster (ed.) selected writings. stanford university press, pp.166-184.

christianson, r. scott. 2000. "keith heller: a genealogy of detection in the eighteenth century" in: browne & kreiser (eds.) the detective as historian. bowling green state university popular press. pp. 186-201.

rauber, d.f. 1976. "sherlock holmes and nero wolfe: the role of the "great detective" in intellectual history" in: landrum, l, browne, p and browne, r (eds.) dimensions of detective fiction. bowling green, ohio:popular press, pp. 89-96.

[i]תודתי נתונה לד"ר עמית פינצ'בסקי מהאוניברסיטה העברית, החוג לתקשורת ועיתונאות, על הרעיון הראשוני למאמר זה ועל עזרתו והערותיו בכתיבתו.

[ii] הסדרה c.s.i מתחלקת לכמה סדרות המתייחסות לערים שונות ברחבי ארה"ב בהן פועלים בלשים שונים. ישנה c.s.i מיאמי, לאס-וגאס וניו-יורק.הסדרות מופקות על ידי cbs ארה"ב. נוצרו על ידי אנטוני זואיקר והחלו מאז שנת 2000. הסדרות זוכות לרייטינג גבוהה מאוד בארץ ובעולם ומשודרות בארצות רבות בעולם. בישראל הסדרות השונות משודרות בכבלים (ערוץ אקסטרה הוט) ובטלוויזיה הציבורית, הערוץ הראשון.

[iii] עוד על פוסט מודרניזם ר' ג'ימסון, 2002 וגורוביץ', 1998.

[iv] ברונו לאטור טוען כי המילה מודרני מציינת שני מכלולים של עשיות שונות בתכלית, שכדי לשמור על יעילותן עליהן להישאר נבדלות. המכלול הראשון הוא "התרגום", הערבוב בין סוגי ישויות חדשות בתכלית, ייצורי כלאיים של טבע וחברה. המכלול השני יוצר באמצעות "טיהור" שני אזורים אונתולוגים נבדלים לחלוטין, זה של בני האנוש מצד אחד וזה של הלא-אנושיים (אובייקטים) מצד אחר. לדידו, כל עוד אנו מתייחסים בנפרד לשתי עשיות אלו, אנו מודרניים באמת ומרגע שאנו מפנים את תשומת ליבנו הן לעבודת הטיהור והן לעבודת ההכלאה, אנו חדלים מיד להיות מודרניים ועתידנו מתחיל להשתנות (2005, 52).

[v] לניתוח פסיכואנליטי של דמויות הבלש הרציונאלי והקשוח ר' ז'יז'ק, 2005: 71-55.

[vi] בסדרה "רצח מאדום לשחור" הדבר מוצג ויזואלית היטב בסימון על הלוח בעט אדומה, המייצגת תיק שלא נפתר עדיין, לעומת הכיתוב בעט השחורה, שמעידה כי הפרשה הסתיימה ונפתרה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מתן אהרוני