הקולנוע העולמי 1959-1979 חלק ב'

עשרים שנות מהפכה ויצירה: הקולנוע העולמי, 1959-1979

לחלק הראשון של המאמר

חלק II 

מאמר זה מבקש לבחון שני עשורים חשובים בתולדות הקולנוע העולמי, באירופה ובארה"ב: במאים עלו ונפלו, השקפות אסתטיות חדשניות פילסו דרך, רעיונות חדשים פעפעו, הקולנוע נאלץ להתמודד בדרכו עם מציאות משתנה ומורכבת. הגוונים החדשים, השחקנים שפרצו את הדרך, הבמאים שעשו היסטוריה והסרטים הבלתי-נשכחים (והנשכחים בעליל) הפכו את עשרים השנים הללו למיוחדות במינן.  

העשור השני 

היו כבר סרטי אופנוענים לפני "אדם בעקבות גורלו" אבל סרטו של דניס הופר הפך להיות סנסציה כלל עולמית. לראשונה נראו בו זוג היפים שכל מה שהם רוצים הוא לעבור את אמריקה על אופנוע. הם מעשנים סמים, הם לא באמת "נחמדים", אך הם הצעירים של הרגע. כשהם נהרגים בסתמיות על הכביש רק בגלל מה שהם, בלי לעשות או להזיק לאף אחד, זו הייתה סטירת לחי לשמרנות האמריקאית. מי שהתגלה בסרט בתפקיד קטן הוא ג'ק ניקולסון.

פיטר פונדה. דניס הופר. 'אדם בעקבות גורלו' 1969.

ארתור פן הפך שיר לסרט. המסעדה של אליס נולד כשיר של ארלו גטרי, בהתחלת ימי הפולק רוק. זו בלדה ארוכה המספרת על קומונות היפיות עם חיים חופשיים, התגלגלות בדרכים ואנשים חופשיים, היפים שחיים כמו שהם חשבו שעליהם להיות ולחיות. כל כך מרענן ושונה.

הם יורים גם בסוסים

סידני פולאק והסרט הם יורים גם בסוסים לא היו אמורים, לכאורה, להיכנס לרשימה למרות שמדובר בסרט מרשים. אך יש בסרט כמה דברים יוצאי דופן: הסיפור עוסק בריקודי מרתון שהיו נערכים בימי השפל הכלכלי ונמשכו כמה ימים, כשהפרס למי ששרד היה משהו בסדר גודל של ארוחה. הסרט התרחש כמעט כולו באולם הריקודים. תפאורה אחת. מעגל בלתי פוסק. הצורך לצלם את כל המעגל כל הזמן, לקבוע באותו זמן להמון משתתפים את קצב הריקוד, קצב החיים, קצב ההתמוטטות. זה הוכיח שפולאק במאי מצוין והוא הצליח לעמוד במשימה בצורה עוצרת נשימה. את "הגיבורה" בסרט משחקת ג'יין פונדה. היא חשובה לא רק כשחקנית אלא כדמות כל אמריקאית. כבתו של הנרי פונדה, אחד מגדולי השחקנים של שנות הארבעים והחמישים, היא התחילה לשחק בנעוריה בסרטי אולפנים. היא אף פעם לא עשתה תפקיד רע אבל שום סרט טוב. היא גם לא הוכיחה כשרון יוצא דופן. היא נסעה לפריז, פגשה ברוג'ר ואדים. השניים נעשו זוג לתקופת מה. והוא, כמו שעשה עם כל נשותיו, מצלם איתה סרט. הוא עושה עמה את "ברברלה", עיבוד לא טוב של קומיקס.

ג'יין פונדה "ברברלה"

זהו אחד הסרטים הראשונים שנעשו עם הרעיון להפוך קומיקס לאנושי, הרבה לפני הבאטמנים והסופרמנים. ג'וזף לוסי עשה את זה קודם עם "מודסטי בלייז". גם הוא לא היה ממש טוב. אבל המצלמה אהבה את פונדה והיא נראתה נפלא. היא חזרה לאמריקה וזכתה בסרט זה לתפקיד הראשון החשוב שלה.  

מרגע זה ג'יין פונדה הפכה לא רק לשחקנית המובילה של דורה, אלא גם לאישה המעורבת פוליטית בכל המערכות, הן המדינית והן הפמיניסטית. היא נסעה ודיברה נגד המלחמה בוייטנאם ונחשבה בעיני חלק מהציבור לבוגדת. אך היא חזרה ונלחמה על דעותיה, אותן שינתה מפעם לפעם, בהתאם לבני זוגה. אך על דבר אחד לא ויתרה: על תפקידי נשים בעלי משמעות. היא הפכה את הקולנוע האמריקאי, שלכמה שנים היה גברי בעיקרו וכל תפקידי הנשים היו תפקידי עזר, למקום בו גם נשים מקבלות תפקידים משמעותיים. היא זו שסללה דרך ל-אלן בורסטיין, ג'ייל קלייבורג, ובהמשך גם ל-מריל סטריפ. 

פול מזורסקי ביים את "טד, קרול, בוב ואליס". אלוהים יודע מי באולפנים הרשה לו לעשות סרט כזה. הסרט התרכז בשני זוגות נשואים הנפגשים בכדי לעשות אורגיה ולשחק בחילופי זוגות. הקומדיה לא ממש הצחיקה אבל הנושא היה מזעזע בהחלט בימים ההם. לא כל מה שקרה בחיים היה מותר שיקבל ביטוי על הבד. אלו היו הזמנים של שיא הפתיחות בחיים והניסיונות המיניים של כולם.

קאובוי של חצות

ג'ון שלזינגר האנגלי הגיע לאמריקה בכדי לביים את "קאובוי של חצות", סרט על אנשים שלא נראו כמוהם בקולנוע הלגיטימי, מלבד בכמה סרטים של וורהול שאף אחד לא ראה באמת. סרט על אבק אנושי. הסיפור על ג'יגולו, גבר שמנסה להיות זונת רחוב, וידידו החולה והנכה.

וודי אלן כבר היה מוכר כשחקן קומיקאי כשביים את "קח את הכסף וברח". אף אחד לא יכול היה לנחש שייהפך להיות לאחד הקולנוענים החשובים של אמריקה. זהו לא סרטו הטוב ביותר, אך הראשון שאותו כתב, ביים ובו שיחק. זו בהחלט הייתה שנה נפלאה ומעוררת כבוד לקולנוע האמריקאי. 

"רסיסי חיים" - בלי התרנגולת

שנת 1970 המשיכה להביא שמות חדשים ומעוררי עניין. בעוד שבאירופה השם החדש היחידי הוא ברטולוצ'י עם סרטו הנפלא "אסטרטגיה של עכביש", באמריקה המשיכו להתגלות ולהישמע שמות חדשים. בוב ראפלסון הביא את "רסיסי חיים", סרט העוסק במוסיקאי המחליט לעזוב הכול ולהיות קודח נפט. ממש סרט מהחיים. את הצוות המצוין מוליך ג'ק ניקולסון, שלכמה שנים נראה שאין סרט חשוב שנעשה באמריקה בלעדיו. ואולי הוא, בכישרונו האדיר (לפני שהפך להיות חקיין של עצמו), הפך כל סרט לחשוב. בסרט זה ישנה אחת הסצנות המפורסמות של ג'ק ניקולסון בו הוא יושב בדיינר ומזמין סנדוויץ' תרנגולת, רק בלי התרנגולת. אחד הציטוטים האהובים מהתקופה ההיא.

רוברט אלטמן מביא לעולם את "מ.א.ש"

שתי הפתעות אדירות מביא היבול של השנה הזאת: רוברט אלטמן מביא לעולם את "מ.א.ש", אחד מהסרטים חתרניים והמצחיקים ביותר שבוימו בהוליווד. זהו סרט המביא את המושגים "חוסר כבוד" ו"בוז לערכים" לשיא שלא היה כמוהו. הימים ימי מלחמת וייטנאם, ברחובות הפגנות נגד, ו-רוברט אלטמן מרחיק את עדותו ל-מלחמת קוריאה ועושה צחוק מכל מה שקדוש לגבורה האמריקאית, לצבא, למלחמה, לערכים. הסרט עוסק בקבוצת רופאים מטורללים בבית חולים שדה.  

וודסטוק

ג'ון קאסווטס, שכבר היה שחקן מוערך, עושה את מה שיתחיל להיות זרם חדש בקולנוע. "הקולנוע העצמאי", מחוץ לאולפנים הגדולים, עם שחקנים מתנדבים וכמעט ללא כסף. הסרט "בעלים" היה הראשון והתקבל בתדהמה בשל הנושא, הטכניקה והמשחק שהתבסס על אימפרוביזציות שמטרתן להביא את השחקנים למקומות הכי קרובים לחיים ולדמויות. וכן יוצא לאקרנים סרט דוקומנטארי המציין דברים כה רבים לאנשים כה רבים: "וודסטוק", אותו אירוע ענק בו הופיעו כל גדולי המוסיקה והיווה מפגן אחווה אנושי המלא התקווה של דור שלם. 

בשנת 1971 ברטולוצ'י המשיך להדהים עם סרטו "הקונפורמיסט" המבוסס על ספרו של אלברטו מוראבייה. הוא מביא אסתטיקה חדשה משלו ומטפל בקשר שבין הדחקה מינית הומוסקסואלית ופאשיזם קונפורמי. ג'ון שלזינגר חזר לאנגליה לביים את "יום א' הארור", סרט המחדש יותר בשל הנושא מאשר בשל העשייה. זה איננו אחד מהטובים שלו: מדובר בסיפור על משולש האהבה דו מיני, בו  רופא יהודי ואמנית מתאהבים שניהם באותו צעיר. הוא היה מפתיע מאוד. למיטב זכרוני זה הסרט הראשון בו נראו שני גברים מתנשקים. אני זוכר את עצירת הנשימה באולם בעת ההקרנה. 

אבל באמריקה ממשיכים לקרות דברים. רוברט אלטמן מביים סרט חדש, שונה לחלוטין מקודמו, "הקלפן והיצאנית". הוא ספד לימי המערבונים ועסק בעקיפין בהתחלת ההשחתה הקפיטליסטית ובניצול נשים. הסרט איטי מאוד, מצולם כמו בלדה עתיקה. גיבוריו הם קלפן ובעל בית זונות, ו-זונה הרוצה להפוך לשותפה. ככוכב, וורן ביטי כבר איננו מפתיע. אולם ג'ולי כריסטי, האנגלייה המעודנת, הדארלינג של אתמול, מדהימה בתפקיד הזונה.

אלן ג. פאקולה הביא לבד את "הבלש והיצאנית" (כן, מאותם שמות שנותנים לסרטים בארץ. לסרט קראו "קלוט", על שם הגיבור). למעשה זהו סרט מתח כמעט רגיל אלמלא לא הייתה זו שוב ג'ין פונדה בתפקיד הזונה הנרדפת. זה אחד הסרטים היורדים לחקר נפשה של הזונה ופונדה מוסיפה לו עומק משלה ומוכיחה שהיא משתנה מדמות לדמות. 

דון סיגל הוותיק ביים את "הארי המזוהם". בסרט ניכרת ההתייחסות הפשיסטית כמעט, הפלילית, של הבלש הנוהג שלא לפי החוק, בעיקר להעניש את הפושע. זה אחד הסרטים בעל הערכים הימניים ביותר שנעשו בתקופה ההיא. אך אי אפשר שלא לציין שסיגל הוא במאי מצוין והסרט מאוד מרתק. ומכאן דבר נוסף שיוליך מיד לדבר אחר: את התפקיד הראשי שיקבע את דמותו לשנים רבות משחק קלינט איסטווד, שם שמוליך לסרט הבא, סרטו הראשון של הבמאי קלינט איסטווד. "מיסטי", סרט ראשון העוסק באהבה אובססיבית של אישה, גילה לראשונה את יכולתו של איסטווד, שאיננו רק איש חסר הבעה אלא במאי שלמד ומבין קולנוע לעומקו.

קלינט איסטווד,"הארי המלוכלך"

סרט אחר, יוצא דופן באותה שנה, היה "פאניקה בפארק הסמים" של ג'רי שצברג. הוליווד נמנעה במשך שנים לגעת בנושא הסמים. היה סרט אחד עם סינטרה אך הוא שיחק שם חייל שנפצע בקוריאה והתמכר לסם בבית החולים. במסוממים של ממש לא טיפלו. והסרט הזה הוא הראשון ואחד המזעזעים. הריאליזם המדויק שלו הפך את הסרט לקשה לצפייה. אל פאצ'ינו הצעיר התגלה בסרט הזה ואין צורך להרחיב עליו את הדיבור. 

שם חדש נוסף שנולד באותה שנה, אחד הגדולים והחשובים, הוא סטיבן שפילברג. סרטו "דואל" עדיין איננו אופייני לו, אך בסרט נהג הנוהג במכונית קטנה מגלה שמשאית ענק רודפת אחריו. הסרט כולו מצולם מהמכונית הבורחת, וכולו מרדף לא מובן וקולנוע נקי מאוד, כמעט אבסטרקטי, מותח ומדויק.

"הצגת הקולנוע האחרונה". סיביל שפרד בעירום פרונטאלי מלא

"הצגת הקולנוע האחרונה" הציגה עוד שם שיהיה "חם" לתקופת מה: פטר בוגדנוביץ. זהו  האירופאי מכל סרטי הקולנוע ההוליוודיים. הסרט צולם בשחור-לבן בעיירה קטנה בטקסס, בתקופה שזה כבר לא היה מקובל באמריקה, ויצר אווירת נכאים ונוסטלגיה לתקופה שהייתה ונעלמה. צוות שחקנים מצוין הוליך את הסרט הנוגה הזה להיות פופולארי. מבלי לשים לב כמעט, זה הסרט הראשון שנראה בו עירום פרונטאלי מלא של אישה יוצאת מבריכת שחיה ועומדת רגע עירומה מול הקהל. עד ש-ג'יליאן מור תריב עם בעלה ב"תמונות קצרות" של רוברט אלטמן שנת ב1993, לא יהיה עירום גלוי כזה מול המצלמה. 

בשנת 1972 התפוצצה פרשת ווטרגייט ולקח קצת זמן עד ש-הוליווד התאוששה וביימה סרט אחד בנושא, אך מה שקבע היה האווירה הכללית המדינה. האמון בנשיא מכהן מעולם לא היה בשפל כזה באמריקה: נשיא ששיקר בעזות מצח לכולם וסופו שהוא הופך להיות נשיא מתפטר.

פדריקו פליני מביא לקולנוע חידוש שלא היה קיים לפניו. סוג של דוקו-דרמה. בסרט רומא המצלמה עוקבת לכאורה אחרי פליני המצלם סצנות מחיי העיר. אלא שלמעשה אין שום מקום אמיתי שהוא מצלם בו. כל העיר נבנתה למענו כתפאורה באולפן, כולל אוטוסטראדה. אנשים לא שמו לב  לתעלול הקטן בו נראה פליני עצמו מצלם את הסרט שבתוך הסרט והאמינו שכל מה שהם רואים אוטנטי. לדעתי מאז לא הובא שום חידוש של ממש לקולנוע.

מרלון ברנדו - הסנדק

השנה הזו הביאה לקולנוע האמריקאי שם שכבר היה מוכר במקצת אלא שהפעם עם סרט שהמם את כולם: "הסנדק", חלק ראשון. קופולה הצליח ליצור סאגה מדהימה באווירה בהתייחסות למשפחת המאפיוזים. כשבודקים אי אפשר שלא לראות את השפעת שייקספיר: המלך ליר המודרני ושלושת ילדיו-יורשיו. מעולם קודם לא הוצגה משפחת פשע בצורה כזאת. בכל מה שנוגע לצד הטכני, ובעיקר להדרכת השחקנים, היצירה מופלאה. מרלון ברנדו, אל פאצ'ינו, רוברט דובאל ו-ג'יימס קאן יוצרים משפחה מפחידה ואנושית, חמה ורצחנית. בהמשך יעשה עוד שני חלקים, וכמה שנים אחר כך יערוך אותו מחדש. העריכה המחודשת תחשב אפילו לטובה יותר מהשלישה המקורית. 

בוגדנוביץ, שאוהב מאוד ומכיר קולנוע לעומקו, חזר עם סרט המתרפק ועושה מחווה דווקא לסרט המצויר "מה נשמע דוק". הוא קומדיה נפלאה, מצחיקה עד דמעות. הוא מאחד שני ז'אנרים קולנועיים. האחד מצוייר והשני הקומדיות המהירות של שנות השלושים. הוא עושה פרפראזה משלו לסרט ישן "לגדל תינוק" משנות השלושים. הוא הצליח ליצור קומדיה מהסוג שמערב מילוליות במהירות שיא יחד עם מרדפים מטורפים ב-סן פרנסיסקו. ואם כל זה לא מספיק, ברברה סטרייסנד היא ממש דמות מצוירת אנושית. תפקיד שבנה לה שם כקומיקאית גדולה. 

הטנגו האחרון בפריז

מכאן מתחילה ירידה בשמות חדשים חשובים באמת. בשנת 1973 ברטולוצ'י ביים את "הטנגו האחרון בפריס", שהיה חתרני דיו ויישאר כזה במידה מסוימת עד ימינו. לעולם תיזכר הסצנה בה הבחורה מורחת חמאה בפי הטבעת של מרלון ברנדו ומכניסה לו אצבע לישבן. אבל זו רק פיקנטריה. הסרט הוא אחד המזעזעים והחווייתיים ביותר מבחינה רגשית. 

באמריקה, מרטין סקורסזה חוזר עם "רחובות זועמים", סרטו המשמעותי הראשון ותפקידו המשמעותי והמדהים של דה נירו. על החיבור בין הצמד הזה לא צריך להרחיב מלים.  שנת 1974 הביאה את "צ'יינה טאון" של רומן פולנסקי, סרט בלשי אפל העוסק בגילוי עריות, המהווה נושא כה שנוי במחלוקת. אין ספק שמאז ירדה קרנו של הקולנוע האפל, והסרט הנפלא הזה מחזיר לרגע את שמו הטוב של כל הז'אנר הנעלם הזה.

צ'יינה טאון

אל תוך העולם הקונספירטיבי והפרנואידי של הימים שבאו אחרי ווטרגייט ו-ניקסון, הביא קופולה את  "השיחה", סרט מופת המשקף תקופה נוראה. אבל הנפלא מכולם, ביחס לאותה שנה ולשנים רבות בכלל, היה סרטו העצמאי הנוסף של ג'ון קסאסווטס, "אישה תחת השפעה", בכיכובה של אשתו, השחקנית המדהימה, ג'ינה רולנדס. הסרט מהווה תחקיר עומק על התמוטטותה הנפשית של אישה. אין מלים לתאר עת עומק החוויה שהסרט הזה מביא אתו, ובעיקר את החדשנות בגישה אל הקולנוע והשחקנים.

בשנת 1975 נגמרה מלחמת וייטנאם. אמריקה נחלצת בעור שיניה. ההיפים מן העבר הפכו להיות יאפים. רוברט אלטמן מציג לראשונה את סגנונו החדש "נשוויל", סרט חסר סיפור כמעט, עם עשרות גיבורים באפיזודות מצטלבות, עם המון סיפורים קצרים שבמסגרתם כולם מנסים להגיע או לשיר בנשוויל. סגנון אותו יקח לכל סרטיו הבאים.

סידני לומט, במאי תיאטרון וותיק שעבר לקולנוע מזמן עושה את "אחר צהרים של פורענות" סרט בו אל פצ'ינו שודד בנק כדי לאסוף כסף כדי שבן זוגו יוכל לעבור ניתוח לשינוי מין. זו הייתה פעם ראשונה שהנושא עולה בהוליווד ולא כגרוטסקה. למרות שהסרט עוסק בשוד ולא בסיבה שלו.

סטיבן ספילברג שובר את מסגרת הסרטים הקטנים ויוצא לביים את המפחידן האולטימטיבי לזמן ההוא, "מלתעות". זהו הסרט שהביא המונים לקולנוע, אך יותר מכל חזר והפך את הקולנוע למקום בו מתגלגל כסף גדול מדי. רווחים ענקיים הביאו להשקעות ענק שהלכו ותפחו והצריכו הכנסות עוד יותר גדולות ופעלולים עוד יותר מדהימים.  

שנת 1976 הביאה את הסרט "נהג מונית" של מרטין סקורסזה ו-רוברט דה נירו. רק עוד סרט אחד מהנוסח הזה יעשה הזוג ("השור הזועם" בשנת 1980). סקורסזה פנה לדרכים אחרות וקולנוע אחר.

"מפגשים מהסוג השלישי" - ספילברג

בשנת 1977 יצא לאקרנים "מפגשים מהסוג השלישי", סרטו של סטיבן ספילברג. מדע בדיוני? אגדה? סרט ילדים? אין מבוגר שלא הזיל דמעה בסרט. ספילברג הוכיח שלא חשוב הז'אנר או הסיפור. אם תבנה תסריט שיש בו רגשות אנושיים אמיתיים, כולם – כולם! – יזדהו עמו. סרט מופת אמיתי.

וודי אלן - דיאן קיטון. "אנני הול".

וודי אלן שינה כיוון: מהמצחיקן הוא הופך להיות רומנטיקן דו צדדי ביחס לנשים שלו ולעיר שלו. "אנני הול", סרט חכם מאוד, אנושי, המכיל דברים שלא נראו קודם, כמו דיבור ישיר למצלמה, יציאה מהסצנה כדי להסביר דבר מה לצופה. וכמובן דיאן קיטון הנאורוטית הכי מקסימה בקולנוע. ו-ניו יורק, מנהטן שמעולם לא עזב אותה והיא גיבורה בכל סרטיו לעתיד. 

מייקל צ'ימינו, במאי שבהמשך לא הצליח לחזור על הצלחתו, עושה את אחד הסרטים המשמעותיים ביותר על נושא המעסיק את הציבור באמריקה: מלחמת וייטנאם והתוצאות שלה. "צייד הצבאים", סרט שכמעט כמו סימפוניה מחולק לשלושה פרקים: חתונה, מלחמה, לוויה. זהו סרט מקפיא דם מבחינת הרגש וההזדהות עם הגיבורים, כאשר במהלך שליש מהסרט שמחנו במהלך חתונה של אחד מהם, ליווינו אותם למלחמה וראינו מה קורה לאנשים שנשארים בחיים ויוצאים מהמלחמה. 

טרנס מאליק, במאי שלא עשה מספיק סרטים, הביא את הפרפראזה על סיפור אברהם אבינו, "ימים ברקיע", סרט המתרחש בתקופת השפל, בה זוג צעיר מחפש עבודה נודד בין החוות והבעל נאלץ להציג את אשתו כאחותו. זהו סרט איטי מאוד ויפה להפליא המשתייך לסוג הבלדות הקולנועיות,  פואטי ונוגע ללב. בשנת 1978 זכה באוסקר הסרט "השיבה הביתה" עם ג'יין פונדה. סרט העוסק בחזרתו של פצוע ממלחמת וויטנאם.

"אפוקליפסה עכשיו"

לבסוף, שנת 1979 שייכת לסרט אחד: "אפוקליפסה עכשיו". זהו סרטו הבלתי-ניתן לתיאור של קופולה ומבוסס על ספרו של קונרד, "לב המאפליה". זהו מסע על הנהר, מסע לתוך השיגעון, בהתאם לתקופה ולימים סרט על וייטנאם. לא אחרי; על וייטנאם בימי ההתרחשות והמלחמה. הסרט גדוש בסצנות מדהימות המוליכות למשפט הסיום של ברנדו המטורף, "הזוועה, הזוועה, הזוועה". למרות שהיה מועמד לאוסקר כמעט בכל קטגוריה האוסקר הולך באופן מפתיע למיוזיקל " כל הג'ז הזה". 

אם עוסקים בוייטנאם כל כך הרבה, אני חייב לציין סרט אחד, קצת מאוחר יותר משנת 1981, "קטר ובון". זהו סרט של במאי שלא עשה עוד סרט ראוי לזיכרון איוון פאסאר. סרט מריר על המשקעים של אחרי המלחמה.

שיער

וגם למשוך את הרשימה רק עוד קצת לשנת 1980, הסרט שסוגר את התקופה מכל הבחינות הוא "שיער" של מילוש פורמן. זהו סרט המתרחש ב-שנות השישים ומבוסס על מחזמר מפורסם. הסרט מנציח חבורת היפים ומנסה להנציח תרבות שנעלמה. כאשר המחזמר שיער עלה על הבמה, כבר היה ברור שהוא רקוויאם לתקופה ההיא (למרות שבזמנו עוד הסתובבו היפים ליד התיאטרון). המחזה האיץ  בהם, "חיזרו להיות אמריקאים טובים". מילוש פורמן שינה מעט את המחזה אך הוא נשאר מרשים באותה מידה. 

אני יודע שלכל קורא יש רשימה אחרת של סרטים. כל אחד אהב וזוכר סרטים אחרים. מניתי רק כאלה שהיה בהם משהו מיוחד בעיני, שעשו שינוי והתייחסו לתקופה. היו, כמובן, סרטים מצוינים של במאים שהמשיכו לעבוד, הן בתוך התעשייה והן בתוך הזרם המרכזי. ובכל זאת, הם עשו סרטים יפים. אני את שלי מניתי. מכאן, כל אחד ישלים לעצמו. 

אלו היו עשרים שנה, 1959-1979, שהיו משמעותיים במיוחד בתולדות הקולנוע. שנים בהן הקולנוע עשה מסע לכיוון אחד וחזר למקום אחר. יצאנו מאמנות והגענו לכסף הגדול. זה לא שאי אפשר ליצור אמנות עם כסף. אני יודע. ובכל זאת, רציתי להנציח תקופה, הייתה תקופה והיא הייתה מרגשת ונוגעת ללב.

כתב: דן לחמן