אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הקולנוע העולמי 1959-1979 חלק א


התמונה של דן לחמן

עשרים שנות מהפכה ויצירה: הקולנוע העולמי, 1959-1979

חלק i

מאמר זה מבקש לבחון שני עשורים חשובים בתולדות הקולנוע העולמי, באירופה ובארה"ב: במאים עלו ונפלו, השקפות אסתטיות חדשניות פילסו דרך, רעיונות חדשים פעפעו, הקולנוע נאלץ להתמודד בדרכו עם מציאות משתנה ומורכבת. הגוונים החדשים, השחקנים שפרצו את הדרך, הבמאים שעשו היסטוריה והסרטים הבלתי-נשכחים (והנשכחים בעליל) הפכו את עשרים השנים הללו למיוחדות במינן.

העשור הראשון

שנת 1959 הייתה שנה חשובה מכמה סיבות. האחת, מפני שהיא חתמה עשור שהתנהל בצל המלחמה הקרה. השנייה, מפני שהאנושות עמדה בפתח תקופה חדשה לגמרי ששינתה במידה את פני העולם:שנות השישים, על כל מה שהתרחש בהן. השלישית, מכיוון שבעוד שנה סנטור לא מוכר מחוץ לאמריקה ייבחר וייהפך לנשיא אגדי שיירצח (נשיא שיצר קמלוט חדשה והצליח להעביר את האגדה מ-אנגליה לאמריקה). ולבסוף, וייטנאם הייתה עדיין רחוקה ולמלחמה שהתרחשה על אותה אדמה בשנות החמישים, קראומלחמת הודו-סין והמדינה הזרה הלוחמת הייתה צרפת.

רוק

"רוק מסביב לשעון" מציג באמסטרדם ספטמבר 1956

בסוף שנות החמישים החל להישמע באמריקה קצב מוזיקאלי חדש. בהתחלה הוא היה מקצב שנולד בין כמה מקצבים אחרים שהתפרסמו באותה תקופה: הקליפסו, הממבו, הצ'צ'ה. לא חלף הרבה והרוק'נרול ניצח. בשנת 1956 נעשה הסרט הראשון למקצב החדש "רוק מסביב לשעון" והוא נחשב עדיין לרעש שרק מתבגרים בבתי ספר שומעים. שנה לאחר מכן, במאי הקולנועבילי ווילדר ביים קומדיה בשם "אהבה אחר הצהרים", סרט שחתר תחת המוסכמות אך בגלל כוכביו (ומשום שהיה קומדיה) הקהל לא הבין כי גרי קופר, המשחק מיליונר זקן המתאהב בצעירה (אודרי הפבורן), מסמל סיום של קריירה ותקופה. סוף המערבונים הקלאסיים ורומנטיקה חדשה, מרירה וצינית.

אהבה

"אהבה אחר הצהרים"

באולפנים המשיכו לעבוד כל הבמאים הגדולים של העשורים הקודמים. האולפנים שלטו בתעשייה, מוסד הכוכבים הנשלטים בחוזים דרקוניים בידי האולפנים היה במלוא עוזו. מערבונים, רומנטיקה מזויפת, קומדיות חסרות עניין, פה ושם סרט של אחד הגדולים שידע לעקוף את האולפן וליצור בתוך המסגרת סרט בעל סגנון אישי.

באירופה הקולנוע היה שונה: ב-איטליה שאחרי המלחמה קמו אנשים כמו רוסליני ו-דה סיקה ויצרו זרם חדש של קולנוע ניאו-ריאליסטי שצולם ברחובות עם עוברים ושבים במקום שחקנים. ויסקונטי היה אחד מהם והיה חלק מהזרם, הסרט "האדמה רועדת", שביים כבר בשנת 1947, עסק אמנם בעניים אולם היה סרט מעובד מאוד.פדריקו פליני החל את דרכו ופרץ לעולם בשנת 1954 עם הסרט "לה סטרדה", בהשתתפות ג'ולייטה מסינה שחקנית מופלאה שהייתה גם אשתו.

באנגליה הקולנוע היה קפוא. אמנם נוצרו שם קומדיות של אלק גינס, שהיו מעודנות יחסית, כשמולו ניצבו הקומדיות של נורמן ויסדום הוולגרי. היה גם הזוג פאוול ו-פירסברגר שיצרו סרטים אמנותיים וניסיוניים מבחינת שימוש בצבע, שימוש בנושאים אסורים ובהדחקות מיניות מרומזות. אך בשנת 1958 קרה דבר מה חדש בתיאטרון האנגלי שמצא את ביטויו גם בקולנוע. קם דור חדש של כותבים שבראשם ג'ון אוסבורן ומחזהו "הבט אחורה בזעם". חיי המעמד הנמוך קיבלו ביטוי לראשונה. "מחזות המטבח והכיור", כפי שכינו אותם לאחר מכן. טוני ריצ'ארדסון, במאי תיאטרון, העביר את המחזה לבד והתחיל גל חדש של קולנוע אנגלי. הוא העלה עמו במאים חדשים שעסקו בחיי מעמד הפועלים, בחיי יומיום.

צריך לזכור שבאותה תקופה פעלו כמה גאוני קולנוע ב-יפן: אקירה קוראסווה עם "רשומון" ואוזו עם "סיפורי טוקיו". ברגמן כבר עשה סרטים בשוודיה. סרטו "מעיין הבתולים" היווה קרש קפיצה להכרה בינלאומית. סרטו הבא היה על רקע מודרני לחלוטין והחל סדרת סרטים הנוגעים בשאלות קיומיות, כמו "החותם השביעי". סטיג'יאט ריי ב-הודו הגיח לעולם עם טרילוגיית סיפורו של אפו ונחשב לגאון חדש. בצרפת היה קולנוע שגם הוא קפא על שמריו והורכב מכל הבמאים שעבדו לפני הכיבושהנאצי, כאשר כמה מהם ברחו לאמריקה במלחמה וחזרו. חלקם היו מצוינים, חלקם עם נטיות ליריות מובהקות. מעל כולם, וכאילו בנפרד לגמרי, עמד רנואר שסרטו "האשליות הגדולות" משנת 1937 הפך אותו לגאון קולנוע עולמי.

בריז'יט

בריז'יט בארדו. "ואלוהים ברא את האישה"

בשנת 1956 במאי צעיר ולא מוכר בשם רוג'ר ואדים ביים סרט עם צעירה שניסתה את מזלה מעבר לתעלה בקומדיות אנגליות. אחת בשם בריז'יט בארדו. הסרט "ואלוהים ברא את האישה" הפך לסנסציה עולמית והוליד כוכבת ענק שסימלה דור של נשיות ומיניות חדשות, אישה ילדה משוחררת. בשנת 1958 הגיע רמז נוסף למשהו חדש: במאי צעיר בשם לואי מאל ביים סרט מתח בשם "מעלית לגרדום", שהיה בהשפעה אמריקאית גדולה, עם מוסיקת ג'אז של מיילס דייויס. בסרט שיחקה שחקנית תיאטרון חשובה, שכבר ניסתה בעבר את מזלה בקולנוע ונכשלה. היתה זו ז'אן מורו. וכעבור שנה, אחרי הסרט "הנאהבים" של אותו במאי (שעסק באישה בורגנית משועממת בפרובינציה) היא נהפכה להיות אחת מגדולת שחקניות הקולנוע, והסמל הראשי לדמות האישה החדשה, המודרנית. הסרט נחשב לנועז מאוד בזמנו. הוא כלל סצנות ארוטיות פחות מרומזות מבעבר. והסצנה שנחשבה לפורצת גבולות (שהיום ייראה כתמים ביותר) הראה ידה של האישה המתכווצת לאגרוף בשעת אורגזמה.

ז'אן

ז'אן מורו "מעלית לגרדום"

אז הגיעה שנת 1959. שנת הפיצוץ הגדול על המסך. זיקוקי דינור חדשים של מחשבה קולנועית פרצו בבת אחת. קבוצת מבקרי קולנוע צעירים שכתבו בכתב העת "מחברות לקולנוע" באו להראות שהם יודעים לא רק לבקר אלא גם לעשות. לסרטי הקבוצה הודבק התואר "הגל החדש" והסתפחו אליה הרבה מאוד אנשי קולנוע שעשו סרט אחד ונעלמו. אולם הרביעייה הפותחת היא בלתי נשכחת. הסרטים הללו חשובים, כל אחד בדרכו, והם רעננים וחדשניים. הקבוצה המציאה את הקולנוע האישי, מצאה דרכים חדשות לספר סיפור, הביאה לבד פנים חדשות ורעננות וצורת דיבור כתובה בשפת היומיום. כל סרט היה מהמם בדרכו. הם הוכיחו שאפשר לצאת מהאולפן הקפוא אל העולם החי.

אישה

"אישה היא אישה" של ז'אן לוק גודאר

כלהבמאים הללו עבדו אחד בסרטו של האחר כעוזרים, כתסריטאים וכיועצים. הקבוצה הייתה חבורה אמיתית: הם עוזבים את הצילום בצבע וחוזרים לצלם רק בשחור לבן. הם מכניסים פוסטרים של סרטים מזמנים אחרים, וכל פוסטר כזה בעל חשיבות של הצהרת אהבה לאותו סרט. היו התבדחויות פנימיות. בסרטו של גודאר "אישה היא אישה" נכנס בלמונדו לביסטרו ופוגש שם "במקרה" את ז'אן מורו. הוא שואל אותה איך מתקדמת הסרטת "ז'יל וז'ים". זו בדיחה שלא הייתה יכולה להיות מובנת אלא שנה אחרי צאת הסרט למסך, כשסרטו של פרנסואה טריפו יצא לאקרנים.

ז'אן לוק גודאר, עם סרטו "עד כלות הנשמה" (שהוא מחווה לקולנוע האפל הגנגסטרי האמריקאי) היה בכל זאת צרפתי ופריזאי עד קצה הפריים. גודאר היה הראשון שהוציא את המצלמה לרחוב וצילם בלי תאורה ואת מה שמתרחש באותו רגע במציאות. גם עוברי אורח מביטים על עבודת הצילום. ז'אן לוק גודאר הפך להיות התאורטיקן הגדול של הקולנוע.פרנסואה טריפו, בסרטו "400 המלקות", התחיל סדרה ביוגרפית שהשתרעה על פני כמה וכמה סרטים כשהגיבור, "אנטואן דואנל", הופך לסמל הגברי של הגל החדש. אולם בסופו של דבר, מי שהפך לכוכב הגדול של הדור הזה היה ז'אן פול בלמונדו, המחוספס והמרתק.

שברול, עם "הדודנים", מביא אתו את נגיעות מכאובי ההתבגרות והרמזים המיניים המודחקים. מאוחר יותר פנה לעשות סרטים בהשפעת היצ'קוק, בהם עירב ביקורת על הבורגנות הכפרית דרך סדרת סרטי מתח.

אלן רנה שכבר עשה קודם לכן סרטים קצרים על אמנים הרשים עם "הירושימה אהובתי". גם אם הוא לא היה חלק ישיר מ"הגל החדש". הוא היה סרט פילוסופי, פוליטי, שעסק במהות הזיכרון האנושי (נושא שאותו פיתח בסרטיו הבאים).

בשנת 1960קנדי נבחר לנשיא, והעולם חוגג. הקולנוע האמריקאי לא יצר שום דבר חדש. בשורת המהפכה האירופאית תגיע אליו במאוחר ואחרי משברים פנימיים גדולים של החברה. בשקט ועל אש קטנה מתחילה מלחמת וייטנאם. באירופה הסרטים החשובים שיוצאים להקרנה הם של אנטוניוני האיטלקי עם "אוונטורה", הסרט האניגמאטי על חיפוש אחר אישה שהלכה לאיבוד, כשהחיפוש הופך להיות החשוב במקום מציאת האישה. ויסקונטי יוצא עם "רוקו ואחיו", הנסיך הקומוניסט, והתעסק בסרט זה עם העם, בצורה הקרובה לניאו-ריאליזם אם כי מצולם כבר באולפן ועם גדולי השחקנים הצעירים מצרפת ואיטליה. אלן דילון הוכיח לראשונה שהוא שחקן בסרט זה. אני ז'יררדו הצרפתייה וקטינה פאקסינו ("למי צלצלו הפעמונים", באמריקה) גדולת שחקניות התיאטרון היווני, הטרגיקונית הגדולה, שיחקה כאם המשפחה הנשחקת במעבר מהכפר לעיר.

ג'ק

ג'ק למון "הדירה" של בילי ווילדר

ריצ'רדסון באנגליה, בסרטו "מוצ"ש ובוקר יום א", עוזב את התיאטרון ועובר לקולנוע. סרט על צעיר זועם שלא נכתב קודם לבמה. הוא גילה לעולם את אלברט פיני ואת חיי העיר הפרובינציאלית. בינתיים באמריקה לא נעשה שום דבר חדשני. היו אמנם סרטים טובים אך עדיין במתכונת האולפנים. הסרט החתרני היחידי באותה שנה היה שוב סרטו של בילי ווילדר, "הדירה", על פקיד המתקדם בתפקידו רק מפני שהוא נותן את מפתח דירתו למנהלי החברה על מנת להביא לשם את אהובותיהם. מאוד לא אמריקאי.

שנת 1961 הביאה יבול חדש שמות מוכרים עם סרטם הבא וכמה סרטים חדשים. פזוליני, משורר הדלות האיטלקי, התגלה עם "אקטונה" שהיה סרט על עולמו המייאש של סרסורזונות בשכונת עוני ב-רומא. בונואל הספרדי, מאבות הסוריאליזם, חזר לקדמת הבמה אחרי תקופה נשכחת "בסרטו וירידיאנה", שפתח סדרת סרטים חדשה אותה עשה בצרפת.

אנטוניוני המשיך בסרטו "הלילה" את החיפוש אחרי המשמעות של החיים המודרניים. הוא גילה לעולם שחקנית איטלקייה, שיחד עם ז'אן מורו ייצגה את "האישה המודרנית". "גברת חוסר המשמעות" קראו לה, למוניקה ויטי. ובסרט "הלילה" מופיעות שתיהן יחד.

ז'ול

"ז'ול וז'ים" של פרנסואה טריפו

טריפו הפך את הספר "ז'ול וז'ים" לאחד הסרטים האהובים של הדור ההוא. זה היה סרט חתרני על אישה המאוהבת בשני גברים, אחד צרפתי אחד גרמני. היא מנהלת רומן מקביל עם שניהם בתקופת מלחמת העולם הראשונה, הקורעת אותם זה מזה. סרט על שלישיה שאין את מי לשנוא בו. אין גיבור רע בסרט. שני הגברים נחמדים והלב יוצא אליהם. אפילו העובדה שהאחד גרמני לא פוגעת בהזדהות עמו. ז'אן מורו הוכיחה שהיא שחקנית ענקית, שאין שום תפקיד או צורת עבודה שהיא לא מסוגלת להתמודד עמה בכבוד ובמקצועיות.

אלן רנה הביא את המוזר והחידתי ביותר מבין הסרטים שנעשו אי פעם, "אשתקד במרינבד". הסרט עסק בגבר פוגש אישה במלון פאר וטוען שנפגשו כאן לפני שנה וקבעו להיפגש שוב. היא מכחישה; היא לא זוכרת דבר כזה. ומרגע זה השאלה האם אנו רואים חלום, שחזור של מציאות. מבעד לעיני מי אנחנו רואים סצנות אלו ואחרות. בסצנה אחת האישה לבושה לבן, אך כשהסצנה מסופרת מחדש על ידי מישהו אחר, היא לבושה באותה שמלה, אך בשחור. זהו זרם תודעה, שאלת הזיכרון האנושי, תעתועים ומבוכים. המצלמה מטיילת הרבה בפרוזדורים, סמל לפרוזדורי הזיכרון והנשמה.

אשתקד

"אשתקד במרינבד". אלן רנה

ז'אק דמי, שם חדש שתפס מקום חשוב לזמן מה, ביים את סרטו הראשון, "לולה". אין דמות קולנועית שקוראים לה לולה ושאינה מתייחסת למלאך הכחול שלמרלן דיטריך, בדרך כזו או אחרת. גם בסרט הזה מדובר בזמרת קברט, הפעם בעיר הנמל ננט. זהו סרטו המדבר "הלא מושר" האחרון של דמי לתקופת מה. סרטיו הבאים כבר יהיו סוג חדש של מיוזיקל קולנועי. כמו אחרים מאנשי הגל החדש, הוא יספר את סופה של לולה בסרט אחר, בו אחד מהגברים בסרט יעבור לתפקיד משני ב"מטריות שרבורג".

מלויל היה למעשה במאי אמריקאי שברח לצרפת מאימות מק'קארתי. סרטו, "לאון מורין כומר", עדיין השתייך לסרטי "הגל החדש". לאחר מכן הוא עזב את הסגנון והצורה לטובת סרטים מסוג אחר. ויסקונטי באיטליה יצא לדרך חדשה עם "הברדלס", עיבוד לספר מאותה תקופה. הוא עזב את הסרטים האפורים לטובת סרטים גדולים, מסוגננים, המטפלים באצולה. הוא הפך להיות אחד מגדולי האסתטיקנים בקולנוע דרך השימוש שלו בצבע, אביזרים ומצלמה.

ברגמן התחיל לחפש אלוהים, אמונה ופסיכולוגיה של מעמקים בסרטו "מבעד לזכוכית האפלה". הוא הביא לעולם קולנוע עמוק, פילוסופי, מתחבט. יחד עמו היה צוות שחקנים מדהים שהלכו אתו מסרט לסרט לאורך שנים.

הבלתי

"הבלתי מתאימים" של ג'והן יוסטון

הסרט האמריקאי, שבעיני הוא החשוב ביותר בשנה זו, הוא "הבלתי מתאימים" של ג'והן יוסטון. הוא לא סרט טוב, למרות כל הכשרונות שהתקבצו לעשייה שלו. זהו סרט ביש מזל, בכיכובם שלמרלין מונרו, קלארק גייבל ומונטגומרי קליפט. את התסריט כתב ארתור מילר. באופן יוצא דופן זה היה סרטם האחרון של שני שחקנים כה חשובים . קלארק גייבל נפטר סמוך לסוף הצילומים, מרילין מונרו התאבדה שנה אחרי ואילו קליפט עשה עוד סרט ("פרויד").

בשנת 1962 הקולנוע העולמי עבר זעזוע כאשר מרלין מונרו התאבדה באמריקה. כולם היכו על חטא אך האולפנים לא משתנים. הבמאים בצרפת ובאנגליה, שכעת כבר היו ותיקים, המשיכו לביים סרטים: חלקם נאמנים לדרכם, חלקם מחפשים דרכים חדשות, חלקם זנח את מסורת הסרט האישי הדל ונכנס לאולפנים לצלם סרטים מסוגננים מוארים. "קום איל פו", השם החדש החשוב היחיד שצץ בשנה זו, בא דווקא מ-פולניה.רומן פולנסקי הציג את "סכין במים" וזכה להכרה מיידית כאשף קולנועי חדש.

באמריקה התחילאנדי וורהול לביים ולהפיק את סרטיו. הוא עשה כמה וכמה סרטים והם נחשבו למחתרתיים למדי בשל האנשים שסבבו אותו ושיחקו בסרטים: טרנסג'נדרים, זונות ממין זכר, נוטלי סמים. הנושאים היו חשובים אך הסרטים הוצגו בלי הצלחה, בעיקר במוזיאונים.

בשנת 1963 קרה הנורא מכל באמריקה. קנדי נרצח והזעזוע נורא. ג'ונסון הרחיב את המלחמה בוייטנאם. בקולנוע הוצגו שני סרטים חדשים בעלי חשיבות: האחד, סרטו של אלן רנה "מיוריאל", העוסק בניגוד שבין זכרונותיהם של שניים - אישה וזיכרונותיה מאהובה, ובנה הנמצא בפוסט טראומה ובזיכרונותיו הכואבים כחייל שהשתתף במלחמת אלג'יר. זהו סוף תקופת הסרטים העוסקים בזיכרון אצל רנה.

אך הסרט החשוב באמת, אחד הגדולים ביותר בתולדות הקולנוע, הוא "שמונה וחצי" שלפליני. לא מניתי את סרטיו עד כה; התייחסתי אליו כמובן מאליו. הוא ממשיך ליצור איכות כמו אחרים, אך סרט זה שונה מכל מה שנעשה לפניו ואחריו. זהו סרט שהוא הדבר הקרוב ביותר לספרות במיטבה: הוא התרחש בו-זמנית בארבע רמות של זמן, בעת ובעונה אחת. הסרט עסק בבמאי שאיבד את כוח היצירה ומורכב מהמציאות, מזיכרונות ומפנטזיות אודות איך העולם צריך היה להראות ואיך השתקפה והשפיעה המציאות על הסרט שיעשה או לא בסופו של התהליך. התואר "גאוני" רק יקטין את מהות הסרט.

בשנת 1964, אע"פ שבאנגליה נוצר סרטם הראשון של החיפושיות "לילה של יום מפרך", הסרט היחיד הראוי לציון כמחדש בקולנוע הוא סרטו של ז'אק דמי, "מטריות שרבורג". דמי עושה מחווה גדולה לסרטים המוסיקאליים האמריקאים. "מטריות שרבורג" הוא כמעטאופרה: אין בו מלה מדוברת, כל הטקסט מושר, וזה חידוש שלא נעשה קודם. אך מלבד מנגינת אהבה אחת, אין בו שירים שכבשו את הלב. הסרט שהתחיל במתיקות רומנטית בין זוג צעירים, מהווה אמירה על החיים האמיתיים שמחוץ למיוזיקל. הצעיר יוצא ל-אלג'יר למלחמה, הצעירה מתחתנת עם מישהו אחר. מהבטחת האהבה נשאר רק שיר.

מתחילת שנות השישים והלאה עולה תרבות השוליים באמריקה: נוצרת התנועה לזכויות אדם, מתחילה המהפכה השחורה, עולה המוסיקה חדשה, נוצרת אופנה חדשה, מופיעהמיניות חדשה, גבריות ו-נשיות נצבעים בצבעים חדשים. ההיפים כובשים את מרחב הראיה הציבורי. הכול השתנה מול העיניים, והשמרנים מתפלצים. הצעירים הופכים להיות הקהל, והם יודעים מה הם רוצים לראות. הם עייפים מ-מלחמת וייטנאם והאולפנים מאבדים כיוון. הם אינם יודעים יותר מה הקהל רוצה לראות ומי הקהל בכלל.

בשנת 1965 המרד השחור בשיאו. מלקולם x נרצח. שני סרטים תפשו את תשומת הלב: האחד, של ג'ון שלזינגר האנגלי והוותיק, שביים את הסרט "דארלינג". הסרט הפך להיות ראי התקופה של לונדון החדשה, הקופצנית, המודרנית והאופנתית. דרך סיפור אהבה של דוגמנית מצליחה, המצלמה עוברת ומתעדת את כל מראות לונדון החדשה ומנציחה את האישה האנגלייה החדשה, ובעיקר מקבעת שחקנית יפהפייה ומדהימה, ג'ולי כריסטי, שהופכת בזכות הסרט להיות הדארלינג של הקולנוע האנגלי. עד שתעבור לשחק באמריקה, כמובן.

רומן פולנסקי עבר לביים את סרטו הראשון באנגלית. סרטו "הרתיעה" עסק בהתקף שיגעון של בחורה פשוטה, מניקוריסטית, הנשארת לבדה בדירת אחותה ומאבדת קשר עם המציאות. זה הרמז הראשון לדרך שרומן פולנסקי הלך בה הלאה, אל סרטי האימה והפחד (ומי שחשב שהכול באשמת רצח אשתו, טועה. הסימנים היו הרבה קודם). בסרט שיחקה קטרין דנב והוא פירק כאן את דמות הילדה הרומנטית המתוקה מ"מטריות שרבורג" והפך אותה למטורפת האוכלת שפנים לא מבושלים.

מי

"מי מפחד מווירג'יניה וולף" עם אליזבט טיילור וריצ'רד ברטון

שנת 1966 מתחילה לרמז על שמות חדשים בקולנוע האמריקאי: מייק ניקלס, קומיקאי וסטנדאפיסט, מביים את מחזהו שלאלבי "מי מפחד מווירג'יניה וולף" עם אליזבט טיילור וריצ'רד ברטון. זו רק ההתחלה שלו. לימים הפך לבמאי חשוב ביותר. פרנסיס פורד קופולה, שעבד קודם עם רוג'ר קורמן, מפיק עצמאי של סרטי זבל (שחצי הוליווד החדשה חייבת לו את הקריירה שלה) מקבל הזדמנות לעשת סרט נעורים, "אתה כבר ילד גדול". הסרט המאוד נחמד הזה איננו מגלה את הכיוון אליו יפסע קופולה בעתיד הנראה לעין.

השנה שלאחר מכן, שנת 1967, הביאה שני סרטים חשובים במיוחד בצרפת. בונואל ביים את "יפהפיית היום", לפי ספר של ג'וזף קאסל העוסק באשה בורגנית נשואה הנמשכת לעולםהזנות וה-סאדו-מזוכיזם. זהן סרט קשה עם ערכים ונושאים לא מקובלים. ושוב קתרין דנב הענוגה מגלה שבמאים גדולים אוהבים להתעלל בדמותה השברירית המתוקה. כעבור שלוש שנים היא שבה לעבוד עם בונואל בסרט "טריסטאנה", שם כבר תהייה קטועת רגל ומרשעת.

ז'אן פייר מלוויל האמריקאי-צרפתי הביא יצירת מופת בשם "סמוראי". אלן דילון שיחק תפקיד של רוצח שכיר, קר מזג. הסרט הוא שיעור בסגנון "חמור וסגור", ומחווה לסרט הגנגסטרים האמריקאי. בנוסף, הוא מסוגנן כפי שרק הצרפתים שאחרי ואדים ודמי יכולים לעשות. זהו סרט כמעט מונוכרומי בצבעים כחול, ניאון, אפור וצהוב מלוכלך. ושוב אלן דילון, בידיים של במאי נפלא, הראה שאפשר להוציא ממנו דמות ומשחק, לא רק פיגורה קולנועית של גבר יפה במיוחד.

הבוגר",

"הבוגר", שמגלה לעולם את דסטין הופמן

בקולנוע האמריקאי באותה השנה מייק ניקלס הביא את סרטו "הבוגר", שמגלה לעולם את דסטין הופמן, ובעיקר את גברת רובינסון, זו מהשיר. סרט העוסק בפיתוי של צעיר על ידי אישה מבוגרת. זהו אומץ לב חדש באמריקה שכולו אמירה אישית חדשה.

בוני

"בוני וקלייד"

ארתור פן ביים את סרט הגנגסטרים העממי האולטימטיבי "בוני וקלייד", שמבוסס על מעשה אמיתי: שני שודדי בנקים בתקופת השפל והמיתון הגדול. וורן ביטי היה שחקן נחשב כשנבחר לשחק בסרט אך לפיי דאנווי היה זה תפקידה הראשון. היא הפנטה את הצופה מהרגע בו נראתה על הבד. הסרט הצליח לגרום לקהל את החוויה שהיתה לציבור בימי המשבר, כש-בוני וקלייד האמיתיים היו גיבורי דעת הקהל. הצופים התאהבו בזוג הפושעים הקטנים חסרי המזל הללו, והפיכת הדמות השלילית לאהודה היא מעשה חדשה לגמרי בקולנוע האמריקאי. זהו דבר חדשני נוסף, ובלתי נתפס מבחינת העזה בקולנוע האמריקאי של הימים ההם, שהיה מעשה שלא יחזור עד "התפוז המכאני" של סטנלי קובריק. בסרט זה הוא מצליח להפוך רוצח אלים לחביב על הקהל ולמושא הזדהות. בסצנת מין בין השניים נרמזת פעילות מינית אוראלית ו-הומוסקסואלית, שני טבואים שנשברים באחת.

בשנת 1968 היא שנה קשה בצרפת. מרד סטודנטים שמשתק את המדינה והורס אתפריז כמעט. המעניין והמוזר הוא שאחת הסיבות לפריצת המרד היה פיטוריו של מנהל הסינמטק הפריזאי מזה עשרים שנה. איש שהצליח לצבור פופולאריות עצומה בקרב סטודנטים בעיר שרואה את עצמה כבירת הקולנוע העולמי, מבחינת אהבה והבנת הקולנוע. בחודשים מאי ויוני, מיליוני סטודנטים ופועלים שובתים נגד הסדר הקיים, השעמום, חוסר התוכן בחיים הבורגניים והריקנות. האקזיסטנציאליזם של ז'אן פול סארטר בשיאו. אולם המהפכה ההיא דעכה ונעלמה. באמריקה נרצח רוברט (בובי) קנדי, עוד אבן לסוף אגדת קמלוט האמריקאית. אמריקה המומה.

הקולנוע האירופי ממשיך לצעוד בדרכו.

ושוב ז'אק דמי מביא סרט מוזיקאלי חדש. "העלמות מרושפור" שוב סרט שכולו מזומר. שוב קטרין דנב אלא שהפעם יש מסביבה אנשים ראויים מאוד לציון. את אחותה של דנב בסרט משחק פרנסואז דורליאק הכל כל מוכשרת, שהיא גם אחותה בחיים ( ונהרגת בתאונה זמן קצר אחרי ולכן נעלמה מהבד) דניאל דרייה הוותיקה משחקת את אמם של הבנות, אשה שלא מוכנה להתחתן עם המחזר החביב שלה (מישל פיקולי) רק בגלל שקוראים לו מר דם והיא לא מוכנה שיקראו לה מאדם דם.

אבל יותר מכל חשובים שני גברים המשחקים בסרט ומהווים מחווה ענק למיוזיקל האמריקאי. האחד הוא ג'ין קלי שהיה כבר איש מבוגר מאוד, ג'ין קלי היה הכוכב הגדול לצד פרד אסטר במיוזיקל האמריקאי. את תפקיד הצעיר בסרט משחק ג'ורג' צ'אקיריס שחקן שהתפרסם באחד המיוזיקלס האמריקאים האחרונים " סיפור הפרברים".

תינוקה

"תינוקה של רוזמרי". רומן פולנסקי

רומן פולנסקי עבר לאמריקה וביים את "תינוקה של רוזמרי" המופתי שהיה סרט אימה פסיכולוגי. והחברה האמריקאית השתנתה עם פעילות ודעיכת ה-sds, ה-students for democratic society, שסחפה צעירים רבים בשם רעיונות שמאליים שונים שמאסו בקיים (גם אם לא ידעו בדיוק מה הם מציעים כחלופה). ההיפים, יורשיהם של הביטניקים (אלו שבאו בשם הפרחים והאהבה, הסמים והרוק'נרול) הפכו למשפיעים, והקהל הצעיר רצה לראות סרטים שידברו עליו ואליו. הקולנוע נתן להם את התשובה. השפה המילולית השתנתה. קללות ומלים גסות, שעד לא מכבר לא היו מעיזים לבטא בקולנוע, הפכו להיות חלק מהשפה התקנית של הגיבורים החדשים. במקום רמזים מגיעים הדברים עצמם. השנה הבאה תהייה רעה מאוד ל-רומן פולנסקי. אשתו ההרה,שרון טייט נרצחת בביתם על ידי חבורת צ'רלס מנסון. זו הייתה יכולה להיות עובדה פלילית אך הייתה לה השפעה גדולה על של במאי כל כך מוכשר.

לחלק הבא:הקולנוע העולמי 1969 - 1979

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר