אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הקולנוע של פליני


התמונה של דן לחמן

אין משאלעולמי על הסרטים הגדולים ביותר שנוצרו אי פעם שלא יכיל לפחות אחד, לעתיםשניים מסרטיו של פדריקו פליני. תמיד זה יהיה שמונה וחצי ועוד אחד לפי טעםהמבקר. פליני מתחיל את דרכו הקולנועית בשיתוף פעולה עם רוסליני. הזמנים הםהימים הראשונים שלאחר מלחמת העולםהשניה. הוא עומד על ערש הולדת הגל הניאו - ריאליסטי שיביא כבודרב לקולנוע האיטלקי העני. פליני מחויב אליו בתחילת הדרך העצמאית שלו. אבלהוא לא ממש הולך בדרכו. הניאו ריאליזם הביא את סיפורם של האנשים הקטניםבימי מצוקה קשה. דה סיקה ו-רוסליני כמעט ולא השתמשו בשחקנים מקצועיים, אלאאספו את אנשים מהרחוב לשחק את עצמם. פליני בהמשך ישתמש בזה אך ירחיב אתהמשמעות.

את הקולנוע שלפליני אפשר לחלק לכמה קטגוריות ברורות. בהתחלה זהו קולנוע סיפורי. כבר שםהוא מצלם בעיירות הקטנות שמחוץ לרומא. אחר כך מתחילים סרטי הביוגרפיההגלויה והמוסווית שלו ובתווך כמה סרטים מוזמנים.

אני מקנאבאנשים הפוגשים לראשונה את הסרטים של פליני. זה מפגש עם עולם קסום ומופלא.האסתטיקה, האימאז'ים והצורות. לא היה איש רבגוני יותר, משוחרר יותר ופואטייותר מ-פדריקו פליני בתולדות הקולנוע. נשים ענקיות, כמרים טיפשים, מוריםמוזרים, ליצנים, מיטות מעופפות, מטוסים משונים, חלליות, ליצנים אנשי קרקסואומנים של הבימה הקלה, אוכלי מתים, צעירים הומוסקסואליים,רומא של ימינוורומא העתיקה. כולם נעים להם בתוך העולם הבארוקי לעתים דקדנטי אך תמידמסוגנן לפרטי פרטים.

הסרט"הבטלנים" מתרחש בעיר הקטנה רימיני,עיר הולדתו, שאולי איננה מוזכרת בשמהאך תחזור ותהייה זירת התרחשות לכמה מסרטיו.

הסרט להדולצ'ה ויטה (1960) כבר נעשה באופן ברור יותר קרוב לפליני ומתחיל סידרה שלסרטים שתעסיק את פליני מרבית חייו: סרטיו האוטוביוגרפיים - המוסוויםוהגלויים. כבר שם מתחילה להראות קירבת הרוח בינו ובין ברגמן השוודי, אךבעוד שסרטיו של ברגמן הם חמורי סבר המתעסקים ישירות בבעיות הפילוסופיותוכאב הקיום האנושי, סרטיו של פליני הינם קירקסיים. את הכאב המופנם בתוכםצריך לחפור בים הבלונים הצבעוניים. סרטיו של ברגמן התיישנו מעט ובימינוהוא הודח ממקומו כגאון קולנוע. אפשר היום לקרוא את התסריטים ולהגיעלעומקו. למזלו, הוא היה במאי שחקנים מופלא ועמד לרשותו צוות שחקנים מדהים.זאת תמיד אחת הסיבות לחזור לראות אינגמר ברגמן. כאמור, הסרטים כסרטיםהתיישנו ונראים היום קצת כמו ספרות טובה מצולמת. פליני, לעומת זאת, נשארטרי לחלוטין. אין דרך לקרוא את תסריטיו של פליני בלי לראות את הסרטים.העושר החזותי המדהים והעמידה על הפרטים, הצלילים והקולות. כל פרט, ביןשהמצלמה מתעכבת עליו ובין אם הוא רק מופיע ברקע בתוך הצילום הכללי.הצבעוניות המדהימה גם בסרטי השחור לבן. כשחזרתי לראות בשנית את שמונה וחצישנתיים אחרי הפעם הראשונה חיכתה לי הפתעה. זכרתי אותו כסרט הצבעוני ביותרשראיתי. הופתעתי לגלות שהוא צולם בשחור לבן. אם להשוות אפשרלנסות להגיד ש-ברגמן- פליני בקולנוע הם כמו נסים אלוני- חנוך לויןבתיאטרון שלנו. ניסים אלוניהצבעוני המסווה, הקרקסי, הפחות קומוניקטיבי. מול חנוך לוין המוקדם וחמור הסבר.מה שרואה המצלמה, העין, של פליני הוא עשיר, עמוק, בעל רבדים שונים שלאתמיד מובן הקשר הישיר שלהם למתרחש אך תמיד מעשיר את הסצנה, תמיד תופס אתהעין. רק לדוגמה, בלה סטרדה המוקדם, אחרי שאנתוני קווין, מגרש את מסינהעובר בצד הבד נכה על קביים. סמל למצבו של הגיבור. כתמים בענייני קולנועהתפלאתי איך השתחל לו בדיוק ברגע הזה הנכה הזה. כך יוצרים סמל בשוליההתרחשות. זה פליני.

עם הזמן פלינימוותר כמעט לחלוטין על שחקנים מקצועיים. הוא אוסף אנשים ברחוב, אך לא כמובימי הניאו ריאליזם לשחק את עצמם. הוא מתעניין בפיזיונומיה שלהם. הפניםוהדמויות חשובות לו יותר מיכולת משחק. הם צריכים להתאים לחזון הפרטי שלו.אחר כך יקליט קולות של אנשים אחרים וידביק אותם לפנים המצולמות בסרט.ה"שחקנים" של פליני לא אמרו טקסט כתוב. הם יכלו לאלתר מה שעולה על רוחם.לעתים קרובות סתם ספרו מאחד עד מאה. לכן נראה על הבד חוסר סינכרוניזציהבין השפתיים לקול. את פליני זה לא ממש עניין. הוא ערך את פס הקול שישמעכמו שהוא חלם אותו. זכורה הסצנה הנפלאה בסרט "הלילה האמריקאי" של טריפושבו שחקנית מזדקנת (ולנטינה קורטזה האיטלקיה שעבדה עם פליני) לא מצליחהלהשתלט על הטקסט ומציעה לעבוד כמו אצל פדריקו פליני, ועושה את כל הסצנהבספירת מספרים.

אניטה

אניטהאקברג האלילה היורדת מן השמים לרומא החילונית

אי אפשר לתארסרט של פליני בלי המוסיקה המדהימה שכתב לו נינו רוטה לכל סרטיו. העבודההמשותפת שלהם הביאה לרוטה פרסומת בין לאומית הרבה יותר מיצירותיו הקלאסיותאו הסרטים האחרים להם כתב. הייתה להם הבנה משותפת ואהבה משותפת.

פליני חותר אלשורשי הזיכרון. מה שניסה פרוסט לעשות ב"בעקבות הזמן האבוד" בספרות פליניעושה בקולנוע. בעיבוד האומנותי הוא מעביר את הזיכרון דרך ממד פנטסטי והואמגיע בשחזור שלו אל גבול הסוראליסטי. הסמלים שלו בהיותם יונגיאניים מכיםבנו ישירות בלב ולאו דווקא בהבנה. הוא מזכיר ציורים של אשר ההולנדי בדרךשבה דבר משקף את עצמו. מה שמקשה לעתים באופן תת הכרתי בסרטיו של פליני הםחוסר ההצמדות שלו לסיפור, לדמויות למערכת יחסים, ולמעשה להתפתחותפסיכולוגית כמו שאנחנו רגילים אליה, ההתפתחות הפרוידיאנית. פליני הוא יונגיאני, עולםהדימויים שלו אחר. הדבר מגיע לידי ביטוי בשיאו בסרט "סטיריקון" שכולומובנה דרך ההסתכלות היונגיאנית על התפתחות הנפש הצעירה. החל מהיחס ההומוארוטי דרך ההתנתקות מן האני האחר, הידיד המזוהה. הריגת האל והעונש(אימפוטנציה) החיבור לאישה מן האגדות, שהיא גם מכשפה וגם אלילה גואלת.

השילוש הזה שלנשים- אמונה- אמנות חוזר בהרבה מסרטיו. הנשים תופסות את הנפח הגדול ביותרביצירתו. מלבד דמות עצמו. אי אפשר לשכוח את הנשים שלו. החל מג'וליטהמסינה, אשתו בחיים סרטיו החשובים הראשונים, "לה סטראדה" ו"לילות כביריה",החוזרת בסוף הדרך לסיכום בג'ינג'ר ופרד. דרך אניטה אקברג האלילה היורדת מןהשמים לרומא החילונית, בדולצ'ה ויטה. האישה הענקית המלמדת את ילד המנזרהקתולי בשמונה וחצי מה זאת מיניות והקשר הקתולי בין מיניות והשטן. האישהלרוב ענקית, מאיימת, חשקנית (מוכרת הסיגריות ענקית השדיים באמרקורד),משפיעה ומעניקת חסד.

למרות שלא חזרכמעט לעבוד עם שחקנים מקצועיים ישנם אלו שלהם שמר אמונים. קודם כל מארצ'לומאסטרויאני המגלם את דמות הגיבור בהרבה מסרטיו, הוא האלטר אגו המושלם שלפליני. החל מ'דולצ'ה ויטה' דרך 'שמונה וחצי' ו'אינטרויסטה'. התבגרותו עלהבד היא התבגרותו של פליני האיש. ארבע נשים חזרו להופיע בסרטיו כמה פעמים.הראשונה אישתו, ג'וליטה מסינה, קודם בסרטיו המוקדמים שנסבו סביבה. אחר כךבג'וליטה של המלאכים, ניסיון להבין את האישה העומדת מולו בחיים, עלהפנטזיות המיניות שלה והקתוליות ולבסוף, בג'ינג'ר ופרד, שבו הוא מפגיש אתשני בני הזוג, מסטרויאני - מסינה לחגיגת סיום הקריירה באולפני הטלוויזיהשנואת נפשו של פליני. הטלוויזיה המגבילה, המקטינה הכול.

סנדרה מילו,שלפיהרכילויות הייתה פילגשו משחקת תפקיד זה בשמונה וחצי ואחרכך, כאישה הגדולה פרוצת המידות, המשוחררת מינית אל מול אישתו המסוגרתבג'ולייטה של הרוחות. מאגאלי נואל מופיעה אצלו בתפקידונים קטנים כמהפעמים. בהתחלה כרקדנית מועדון לילה ב'דולצ'ה ויטה'. אחר כך בסטיריקוןובאמרקורד, דמותה כ"גראדיסקה" בלתי נשכחת. שחקנית אחרת החוזרת ומזדקנתלעיננו היא אניטה אקברג המופלאה. האישה שבאה אלינו מן האלים הענקים.בדולצ'ה ויטה היא השחקנית המשכשכת בלילות פרועים במזרקות רומא. האלילההחדשה בימים ששחקניות קולנוע נקראו באמת אלילות בד. בסרט קצר, "פיתויו שלאנטוניו" היא אישה ענקית היורדת מפוסטר חוצות שם היא מפרסמת חלב, מגרהומאמללת איש קטן ושמרני המתגרה ממנה. ואגב כבר לפני אלמודובר, האיש יורדואובד בין שדיה הענקיים כשהוא נתלה על מטרייתו במחשופה. שנים אחר כך, יעשהבה פליני שימוש של רגע בסרט "הליצנים", שבו פוגש בה פליני עצמו בסרטהליצנים ליד כלוב נמרים בקרקס, וכשהוא "מופתע" מנוכחותה היא אומרת לושהפעם היא באה לחפש חתול גדול. השלכה לזיכרון גור החתול הלבנבן אתו היאמטיילת על ראשה בדולצ'ה ויטה. לראות אותה שוב בסרט הייתה כמו להיפגש עםדמות אהובה נשכחת בפגישת מחזור. רק פליני יכול. עוד כמה שנים אחר כך,פליני ומאסטרויאני הזקנים באים לבקר אותה, בפירוש לזכר ימים עברו, בסרטאינטרויסטה המוקדש כולו לזיכרונות ימי עשיית הקולנוע המוקדמים של פליני.פליני מנציח בסרט את ימי צ'ינהצ'יטה הזוהרים. המפגש המחודש, שלושים שנהאחרי מפגשם הראשון, כששני השחקנים הללו אקברג ומסטרואיני כבר מבוגרים מאודומביטים בסצנת המזרקה המפורסמת מדולצ'ה ויטה שוברת לב.

נכון שהסצנההזאת עשויה להעלות בזיכרון סצנה אחרת מהסרט "שדרותסנסט" בו יושבת שחקנית מזדקנת (גלוריה סוונסון) ומסתכלת בטירתההאפלה בסרט אילם ששיחקה בו (עובדה אמיתית וסצנה אמיתית) אלא שכאן הסצנהבאה להגיד משהו על אופייה האישי של השחקנית הנאורוטית השבויה בעברה אךבאינטרויסטה הסצנה מדברת על הזמן שחלף יותר מכל סרטי ההזדקנות שאפשרלהעלות על הדעת, אך מצד שני יוצאת בהצהרה שהקולנוע משמר ונותן נעורי נצחלאליליו כוכביו.

לה

להסטרדה" (54)

סרטיוהראשונים לא גילו לאן יגיע. הסרטים נראו כמו כל סרט אחר. היה להם סיפור,היו דמויות, בחלקן נוגעות ללב. סרטיו הראשונים עסקו בחיי צעירים בעיירותקטנות. אישה החולמת על כוכב קולנוע, ביקור חשוב בהצגת ווריאטה, חבורתצעירים משועממת בכיכר העיירה. ואז פורץ למסך הסרט "לה סטרדה"(54) סיפורהשל אישה ילדה, לא ממש מפותחת הנמסרת לליצן במופעי רחוב. שני דברים מתגליםבסרט: השחקנית המופלאה, ג'ולייטה מסינה, שהייתה אשתו והחוש שלו לפואטי.מבקרים בכל העולם התחרו איך לשבח את השחקנית וקראו לה צ'פלין נשית. אחר כךמגיע הסרט "לילות כבירייה" (57) שוב ג'ולייטה מסינה. הפעם זונה תמימה וטובת לבשהגברים מנצלים אותה וכמעט מביאים למותה. הפעמים האחרונות שאנושיות הומניתמתגלה בו.

ג'ולייטה

ג'ולייטהמסינה - "לילות כבירייה" (57)

בשני הסרטיםהללו מתגלה דבר חדש בעבודתו של פליני. שיחזור ויאיר את הסרט. הצילוםהמסיים את הסרט. אין מי שיודע לסיים סרט על מבע או תנועה כמו פליני.בכביריה, החיוך המתפשט על פניה אחרי שניסו לרצוח אותה והצטרפותה לחבורתמטיילים צעירים שהם העתיד הטוב.

"דולצ'ה

"דולצ'הויטה" (החיים המתוקים) (60)

סרטוהמוקדם,"הבטלנים"(53) נסב מסביב לחבורת צעירים משועממים בעיר קטנה כשבסופוקם גיבור הסרט ועוזב את העיר בדרכו לרומא. אז איש עוד לא חשב שזה פתחלסדרת סרטים שתעיר את חייו של אותו גיבור. פליני, בן העיר הקטנה רימינישתחזור ותככב בכמה מסרטיו. מה שעשו פוקנרואחריו גבריאל גרסייה מארקס בספרות - יצירת עיר קיימת דמיונית, אם תרצונהלל של מאיר שלושלנו. פליני מתחיל לצלם את הביוגרפיה שלו, הנפשית בעיקר, לא המעשית, אחתלאחת. ולא לפי סדר ההתרחשויות. הוא מבלבל אותנו ומוליך את גיבורו דרךתקופות שונות וזמנים שונים.

שמונה ב"דולצ'הויטה" (החיים המתוקים)(60) הגיבור הוא עיתונאי קטן המתחכך בחיי הזוהר שלרומא. הסרט מתרחש במועדוני לילה ומסיבות של העיר הפרועה (כמה תמימות הןנראות היום) אך מי שיראה רק את תיעוד המסיבות לא יראה את הסרט. הסרט עוסקבאדם המחפש תשובה לשאלת קיומו. משהו להיאחז בו ולהאמין בו. הסרט מתרחשבתוך שבוע, שבעה ערבים. סצנת הפתיחה מראה את ישוהצלוב מולך לוותיקן על ידי מסוק. צלו של ישו מרחף מעל בתיה של העיר, נוגעלא נוגע,מחבק לשניה וממשיך הלאה. הסמל למצב הרוח הכללי של הסרט, למצבוהנפשי של הגיבור. הסצנה הממשית הראשונה מתרחשת מסביב להגעתה של שחקניתקולנוע ידועה לרומא. האלילה המודרנית החדשה. האישה האם הענקית, אניטהאקברג השופעת. הוא מלווה אותה לוותיקן, הוא מבלה אתה במועדון לילה ומטיילאתה בלילה בין מזרקות העיר. אך האלה אינה נוגעת בו. לא נותנת לו לגעת בהוסופו שהוא חוטף אגרוף מבעלה, בלפנות בוקר אפור. בסצנה אחרת אביו באלביקור, הבן רוצה לדבר, להתקרב, אך האב שרוצה מועדון לילה וזונה, מביך אתהבן ומקבל התקף לב קטן אצל הזונה, שוב החמצה. אחר כך הוא נשלח לסקר אתטענתן של שתי ילדות (סצנה שצונזרה בארץ בזמנו בשל הקתוליות שבה) שמריההתגלתה להן והבטיחה לחזור. כל התקשורת מתאספת מסביב לעץ שבו נראתה, וסופושל הלילה בפרץ סופה פתאומית המפזרת את כולם. שוב שברון לב. אין הוכחהלאמונה. בסצנה אחרת ידידו, אינטלקטואל המנגן באך להנאתו, מקליט את קולותהטבע ומגדל שני ילדים. הסמל להצלחה הרוחנית רוצח את ילדיו ומתאבד.

בסופו שלהסרט, אחרי לילה של מסיבה כשהוא שיכור לחלוטין הוא יורד לחוף שם דייגיםמוציאים מן הים איזו מפלצת בעלת עין אחת המסתכלת בבוז מסוים על העולם.מהעבר השני של החוף ילדה קטנה, סמל התמימות, קוראת לו לבוא אליה, הוא לאשומע אותה, והסרט נגמר באיזו משיכת כתפיים צינית סרקסטית. שאומרת לא מבין,לא שומע. זהו. איןכלום. לאאמונה לא תמימות.

אחריו מגיע"שמונה וחצי" (63) ששמו מרמז על מספר הסרטים שעשה פליני עד אז. החצי הואסרט קצר, אחד משלושה שיעשה בעתיד. סוג שהיה נפוץ בזמנו, לחבר כמה במאיםמסביב לנושא.

שמונה וחציהוא סיפורו של במאי קולנוע גאון (מי שהיה עיתונאי מתחיל בדולצ'ה ויטה)הנתקל במחסום יצירה. יש לו התחייבות ליצור סרט נוסף אך הוא איננו יכוללמצוא את הנושא שידבר אליו. זהו סרטו השאפתני ביותר של פליני והקרוב אליובאופן האישי ביותר. זהו גם הסרט הספרותי ביותר שנוצר אי פעם, אך מצד שניאחד הקולנועיים ביותר. הסרט פועל בו בזמן על ארבע רמות של זמן. ההווה,הזיכרונות, פנטזיה על העולם כמו שהיה רוצה אותו והשתקפות המציאות בסרטההולך ונוצר, כן או לא.

מסטרויאנימשחק את פליני. מסביבו דמויות בלתי נשכחות. סרגינה האישה שטן הענקית במבצרהקטן על החוף, הכמרים, הפילגש. כל מה שהעסיק ויעסיק את פליני בהווה ובעבר.בסופו של הסרט, אחרי סצנת התאבדות סמלית של הבמאי, מופיעות כל הדמויותשהופיעו בסרט ומסתדרות במעגל על זירת קרקס ורוקדות את ההצטרפות המחודשתלחיים. הסליחה מן העבר ניתנת. כולם אוחזים יד ומרקדים, והילד החלילן,פליני הקטן נמוג בתוך אלומת אור. הוא התבגר.

"ג'ולייטה

"ג'ולייטהשל הרוחות" 1965

ב1965 מגיעה"ג'ולייטה של הרוחות". השמונה וחצי של אשתו. דימויים מדהימים העוסקים בקשרשבין החינוך הנוצרי והמיניות. מסינה משחקת את מסינה. האישה הזאת שבחייההייתה ד"ר לספרות ובעלת תואר בפילוסופיה היטיבה כנראה להבין את סרטיו שלבעלה. היא גם הכירה את הגיבורות המאכלסות את הסרטים. קשה לקנא באשה הקטנההזאת שאתו. אך מצד שני, מותם, בחיים, כל כך סמוך אחד לשני מנסה לרמז לנואולי על הקשר העמוק בין שני הענקים הללו. ג'ולייטה של הרוחות הוא מאין סרטחוץ המלווה את הביוגרפיה. ניסיון לתת מבט על מי שלקח חלק חשוב בחייו.

סטיריקון

סטיריקון(69)

ואז באסטיריקון (69). סטיריקון המופלא והחתרני, המדהים. הסרט המתרחש בימי רומאהעתיקה שלפני הספירה. מעולם קודם לא שוחזרה תקופה בצורה זו שהנצרות באמתעדיין אינה קיימת בה. שכללי ההתנהגות שונים לחלוטין, לא רומא של הוליווד.רומא שאין בה גם את פרויד.אך יש בה עושר בל יתואר של מראות וכמעט אפשר להגיד ריחות, עד כדי כך הסרטפועל על החושים. בסרט, הגיבור, בן דמותו של פליני המתבגר, סטודנט לחייםכפי שהוא מוגדר בסרט מחפש את פשר חייו,ועורך מסע התבגרות. הוא מתנדנד ביןאהבתו לצעיר בן גילו ואהבתו לילד צעיר. ההומוסקסואליותהגלויה הייתה מוקדמת מדי לזמנו. אנשים נבהלו. הדימויים בסרט היו מדהימיםחזותית, הצבעוניות העשירה, הקו הסיפורי המתרסק, הקומוניקציה המיידית עםהקהל ההולכת ומתערפלת בלבלה את הקהל בזמנו. זהו סרט מדהים בכל קנה מידה.בסופו של הסרט, הגיבור, אחרי שהרג את האל, אחרי התקף אימפוטנציה, אחרישראה כיצד אוכלים את גופו של המשורר המת, מתחבר לחבורת מלחים צעיריםהעומדת להפליג למרחקים. ועל רקע ציורי קיר ההולכים ונמוגים שומעים את קולוהאופטימי של המספר האומר שיש עוד כל כך הרבה לראות בעולם, כל כך הרבהלגלות. שהעולם כל כך יפה ומבטיח. עד שיגיע לנואשות של דולצ'ה ויטה.

פליני

אחר כך מגיערומא (72). סרט שכבר אין בו עלילה כלל וכולו שברי קטעים. גיבורת הסרט היאהעיר האהובה. היא סיכום מפגשו של הבטלן מהעיר הקטנה עם העיר שתשחק להבאתפקיד ראשי בחייו. הסרט מורכב מסצנות קטנות ושונות מחיי העיר בהווה, החלמהכניסה המדהימה באוטוסטרדה לעיר, שנבנתה כולה באולפן, דרך הסצנה בה מתגלהבית עתיק מתחת לפני הקרקע עם ציורי קיר עתיקים ונפלאים הדועכים ברגע שהאורנוגע בהם. סצנה בלתי נשכחת. ועד לאנה מאניאני המסמלת בעיניו את העירהמסיימת את הסרט כשפליני עוקב אחריה ואומרת לו "לך לישון פדריקו, עזובאותי, אני לא סומכת עליך" הנמרה נכנסת לביתה ועל רקע חבורת אופנועניםהנוסעת ברחבי העיר ומאירה את שלל בתיה מסתיים הסרט. פליני משחקבסרט את עצמו. היו אנשים שחשבו שהסרט דוקומנטרי אמיתי, אך האמת היא שפלינילא סמך אף פעם על הקיים, כל מה שנראה אמיתי בנוי באולפן. כולל אוטוסטרדהבת שלושה קילומטר שנבנתה במיוחד לסרט. פליני המציא בסרט זה ז'אנר מיוחדהשייך כמעט רק לו, סרט דוקומנטרי מומצא, שבו שיחק הוא עצמו את עצמו מצלםאת פליני מצלם סרט על פליני עושה סרט על רומא. פוסט מודרניות במיטבה. הסרטמסתיים בסצנה בה אנשי הצוות מתחבאים מפני סופה פתאומית באוהלי ניילון,כששבט אינדיאניםהמחזיקים בידם אנטנות טלוויזיה במקום קשת וחיצים מתקיפים אותם.

אחר כך שלאלפי הסדר כמובן, מגיע הסרט אמארקורד, זיכרונות (73) שוב אוסף סצנותמדהימות מחיי רימיני הדמיונית, העיר הקטנה בה גדל, חזרה לימי הילדות שלהגיבור. הסרט מצחיק ומדהים. מכיל סיפורים ובדותות מספר אגדות ומכיל קטעיםכמעט ריאליסטיים, אך מסוגננים בדרכו של פליני. טווס מדהים פותח את זנבובשלג, אונייה ענקית העוברת מול העירה. גרדיסקה עם סיפורה המצחיק. והאמירהעל הקשר שבין פשיזם וארוטיות.

ואז קזנובה(76), הניסיון להבין דרך הגיבור ההוא את משמעות הארוטיות. סרט שאין בו כברשום צילום המתקרב לאיזו שהיא מציאות. שפלסטיק כחול המונח על הרצפה מסמלנהר וציפור מכנית מעידה מה דעתו של פליני על יחסי מין. אך בסצנה סמלית אחתשבה קזנובה נושא על גבו את אמו הוא ממצה את הסרט ואומר לנו מאין באים כלתסכולי המין.

אמארקורד,

אמארקורד,זיכרונות (73)

ב(87) הוא מסיים את סיפורי ההיסטוריה שלו כשהוא יוצר באינטרויסטה מחווהענקית לאולפנים בהם צילם את סרטיו ושם הוא מפגיש שוב לרגע את אניטה אקברגשנראית כבר כמו אחת מחורבותיה המדהימות של העיר, עם פליני ומאסטרויאנישסוף סוף מתאחדים על הבד לדמות האחת. הבמאי ויציר כפיו, בן דמותו.

בג'ינג'ר ופרדהוא מפגיש לראשונה את ג'ולייטה מסינה עם מרצ'לו מסטרויאני, שני רקדני עברשהיו נוהגים להופיע בחיקוי לזוג הרקדנים ההוליוודיים. כעת הם מוזמניםבזיקנתם לאולפן טלוויזיה מוטרף בערב סילבסטר לשחזר את ריקודם מאז ולמצואאת אהבתם הישנה.

הסרטים שבאואחרי אלה כבר היו סרטים נלווים, מאוד לא ברורים ופחות קומוניקטיווים. 'עירהנשים' הצליח לקומם עליו את ארגוני הפמיניסטיות, על דרך הצגת האישה החדשהבעולם נשלט בידי נשים משוחררות אך כשמסתכלים לעומק מוצאים בו את הגעגועלאישה שהיא אישה כמו שפדריקו פליני אוהב הנשים רצה שתמשיך להיות. איזהבמאי ענק. איזו עין. איזה דמיון.

קריאה נוספתאימגו:

אישה עם שלושה שדיים: נשים בקולנוע שלפליני / גבריאל בן שמחון

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן