אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

נעליים אדומות


התמונה של דן לחמן

נעלייםהסרט "נעליים אדומות" היה יכול להיות בקלות מלודרמת מחול פשוטה בה רקדנית בלט נקרעת בין אהובה ובין אמנותה.גרטה גרבו שיחקה דמות כזאת בסרט "גרנד הוטל" ( 1932) אלא שגרבו הייתה משכנעת כרקדנית בלט כמו אילו שוורצנגר היה משחק את נורייב. אבל בסצנות הרומנטיות לא היו לה מתחרות כמובן. ואגב, לא ראו אותה רוקדת בסרט. זו הייתה רק אינפורמציה על הדמות.נעליים אדומות לא היה סרט הוליוודי אלא סרט אנגלי שנעשה בידי זוג יוצרים יוצאי דופן עד היום. הרבה לפני האחרים האחים כהן או ברבש. הסרט נוצר ביד מייקל פאוול ואמריך פרסבורגר. זוג מפיקים תסריטאים במאים שעבדו יחד ויצרו כמה מסרטי הקולנוע המרתקים ביותר מסוף שנות השלושים עד שנות החמישים.פאוול היה אנגלי שהתחיל את חייו בתעשייה מוקדם וביים כמה סרטים. "הגנב מבגדד" וסיפורי קנטרברי" פרסבורגר היה תסריטאי גרמני שהגיע לאנגליה ב1936.. המפיק אלכסנדר קורדה הפגיש אותם מה שהביא לשיתוף פעולה פורה ומרתק. הם יצרו סרטים יוצאי דופן.בזמן המלחמה יצרו כמה סרטים פטריוטיים שעזרו להעלאת המורל שם החלו לפתח את סגנונם האישי. אך קצת אחרי המלחמה עשו סרט אנטי מיליטריסטי.מאוחר יותר יצרו את הסרט "הנרקיס השחור" בו החלה להרמז דרכם לעתיד. סרט על הדחקה מינית של נזירות במנזר. אחר כך הגיעו הנעליים האדומות והסרט עוכר השלווה "המציצן" שעסק ברוצח העוקב ומצלם נשים אותן הוא רוצח. אחר כך יצרו יחד את סרט האופרה – בלט סיפורי הופמן שגם הוא סרט חלום אפל.בשנות המלחמה אנגליה הייתה מוצפת בחיילי כוחות הברית. אמריקאים אוסטרלים צרפתים ועוד ועוד ורובם קיימו יחסים מסוג זה או אחר עם הנשים שנשארו מאחור. בשל המצב נולדה סלחנות מסוימת. בשנים שאחרי המלחמה הייתה נטייה לחזור לפוריטניות חברתית, מינית והתנהגותית בכלל. היה ניסיון להחזיר את הדברים לקדמותם. על הרקע הזה סרטיהם של זוג היוצרים הללו היה מרעיש.נעליים אדומות ( 1948) לא חרג לכאורה מהמסגרת המוסרית המקובלת. הסיפור על רקדנית המאוהבת היה תקין לחלוטין.ויקי, נערה מבית עשיר רוצה להיות רקדנית ומצטרפת ללהקת בלט, המנוהלת בידי לרמונטוב, איש קנאי, היא מתאהבת בקומפוזיטור - מנצח נקרעת בין שתי אהבותיה ומשלמת בחייה. לכאורה שום דבר חשוד. אלא שמתחת לפני השטח עמדה אמת אחרת לחלוטין. סיפור הסרט עסק ברומן הגדול בין דיאגילב, מנהל הבלט רוס ורקדנו יוצא הדופן ניז'ינסקי.ניז'ינסקי ( 1890 – 1950) היה גדול הרקדנים של זמנו. דיאגילב ניהל את הטובה שבלהקות הבלט. שלפני ואחרי מלחמת העולם הראשונה.לחיי האהבה שלהם נדחפה בכוח רומולה, הונגריה שהעריצה את ניז'ינסקי. והחליטה להציל את הרקדן מתחום השפעתו וכנראה זרועותיו של דיאגילב השתלטן. הם נישאו בזמן מסע שדיאגילב לא הצטרף אליו. דיאגילב לא סלח ולא רצה את ניז'ינסקי בלהקתו. הקשר נותק. ניז'ינסקי ניסה להקים להקה ונכשל, רקד עוד איזו תקופה. עבר התמוטטות עצבים הפסיק לרקוד. אך לאחר כמה שנים פיתח סכיזופרניה ואושפז בבית חולים לחולי נפש. רבים חושבים שמת צעיר, אך האמת שחי עד שנות החמישים בבית החולים, שם נפטר..הרבה אגדות התהלכו על ימיו האחרונים. ידעו אמנם ש"השתגע" ונוצרה איזו אגדה בה הוא רקד בחדרו את רוח הוורד, אחד מגדולי תפקידיו על הבמה וקפץ מן החלון אל מותו.סוף הסרט מושפע מן האגדה הזו.בתקופה בה נוצר הסרט נעליים אדומות אי אפשר היה לחשוב אפילו להראות אהבה בין שני גברים. כך שפרסבורגר ופאוול שינו את מינו של הרקדן והפכו אותו לרקדנית.ניז'ינסקי הפך לרקדנית. רומולה לקומפוזיטור ורק דמותו של דיאגילב בשינוי שם נשאר מה שהיה במציאות. דיאגילב לא היה רק מנהל פרפקציוניסט. הוא היה חדשן ונתן הזדמנויות ראשוניות לגדולי האמנים. סטרווינסקי כתב בשבילו את פטרושקה ופולחן האביב ויצר סקנדל מוסיקלי. פיקאסו ומאטיס יצרו לו תפאורות שנל יצרה לו תלבושות. ניזינסקי לא רק היה רקדן גדול. דיאגילב נתן לו לעשות כוריאוגרפיות שכמה מהן נחשבו לסנסציוניות ובוטות.כשהסרט נעליים אדומות יצא לאקרנים ניזיסנקי עוד חי הן בזיכרון והן בבית החולים. הסרט הפך לסנסציה. מכל בחינה.זוג היוצרים השקיעו בו את מיטב כישרונם. ג'ק קרדיף, שצילם עשרות סרטים הפך אחר כך לבמאי לא רע בכלל, צילם את הסרט, ונתן לו ברק ואיכות. כשרצה, הדגיש והאיר את שערה האדום של שירר הנראה כלהבה.מכיוון שויקי מוצגת כבת למשפחה עשירה אפשר היה להלביש אותה בפאר, ואכן ז'אק פאט וקרוון, שני אופנאים גדולים של זמנם, יצרו לה את הבגדים.הסרט שאורכו יותר משעתיים מתחלק לשניים. החלק הראשון והארוך עוסק בלהקה ועלייתה של ויקי. רק חצי השעה האחרונה לערך הופכים לחלק הרומנטי.לרמונטוב יוצר לויקי בלט חדש "נעליים אדומות" לפי האגדה של אנדרסן. הנערה רוצה את הנעלים האדומות לנשף, אך כשהיא מתעייפת הנעליים שאינן מתעייפות לעולם ממשיכות להרקיד אותה עד למותה. הזמן חולף,האהבה חולפת והחיים חולפים, רק כוחן של נעלי הריקוד לא חולפת.זה היה סרט הבלט הממשי הראשון. בלט בן כרבע שעה נוצר במיוחד לסרט. כוריאוגרפיה שהתחשבה במצלמה ובעריכה.

נעליים אדומות - הטריילר

בפגישתם הראשונה שואל לרמונטוב את ויקי, למה את רוצה לרקוד? למה אתה רוצה לחיות? היא עונה. וזו מהות הסיפור הפנימי המניע את הדמויות. המחויבות הפנימית לאמנות ולא לחיים הפרטיים. לרמונטוב אומר שבלט הוא דת בשבילו. הסרט מנסה לגעת בחשיבות האמנות לחיים. והסרט מצליח להביא את הקשר העמוק בין היחס לאמנות שבסיפור לצורה המושלמת של הסרטמעבר לסיפור הסרט עשוי להפליא. האווירה, הצילום, הצבעים. הכל היה חדש כמו החידושים של דיאגילב עצמו. בסצנה אחת למשל רוקדת הרקדנית כשעל הבמה מונח עיתון, המתחיל להתעופף ברוח והופך בסופו של דבר לרקדן. אי אפשר לחוש בעריכה ובחיתוך.הסרט היה מועמד לאוסקר כסרט הטוב ביותר אך לא זכה. הוא כן זכה בשניים. האחד על העיצוב האמנותי והשני על הצילום. הצילום הצבעוני של המקומות בהם מתרחש הסרט, לונדון פריס ומונטה קרלו. את תפקיד הרקדנית משחקת מוירה שירר אדומת השיער. הפרימה בלרינה של הבלט המלכותי הבריטי. שבהמשך שיחקה גם מול ג'ימס מייסון בסרט "האיש שאהב אדומות שיער" בו שיחקה ארבע נשים שונות בהן מתאהב מייסון.רקדנים גדולים מופיעים לצידה של מוירה שירר. האחד הוא רוברט הלפמן שנחשב בזמנו לגדול הרקדנים האנגליים שגם עשה חלק מהכוריאוגרפיה לסרט, ובתפקיד מנהל החזרות וזה שרוקד את הסנדלר היוצר את הנעלים האדומות מופיע ליאוניד מאסין. רקדן שהחליף את ניז'ינזקי בלהקתו של דיאגיליב וירש את כל תפקידיו הגדולים. לודמילה טשרינה היא הבלרינה העוזבת את הלהקה ובשל כך מתפנה המקום לויקי, ומרי ראמבר שכמה שנים אחרי הסרט פתחה להקת בלט חשובה משלה.לצערי מוירה שירר ומריוס גורינג (הנשכח) המשחק את הקומפוזיטור המאוהב אינם שחקנים מספיק טובים, אך אנטון וולברוק שחקן גרמני שגם הוא הגיע לאנגליה מעצב את דמות מנהל הלקה, בצורה עשירה המדגישה את תרבותו ייחודו האלגנטית של לרמונטוב, הדמות המקבילה לדיאגילב.אלגנטי מאופק ובעיקר מרומז במשחקו.אחרי שלא ראיתי את הסרט עשרות שנים הוא עדיין מרשים ביותר. נכון אולי שכמה מהסצנות הרומנטיות קצת התיישנו בעיקר בגלל ששני הצעירים לא היו שחקנים מיומנים אך רק כדי לראות את הבלטים הנפלאים השזורים בסרט הוא שווה צפייה.סרט שעדיין מרשים היום יותר משישים שנה אחרי שנוצר. נזכרתי בתורים שעמדו סביב קולנוע אלנבי כשהוצג בארץ לראשונה. כשקיבל מרטין סקורסזה פרס על מפעל חייו בימים אלו אמר שאחד הסרטים הנחשבים בעיניו ביותר הוא הסרט נעליים אדומות.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן