אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

עמוס גוטמן: חסד נגוע


התמונה של דן לחמן

בתוך הקהילה ההומוסקסואלית עמוס גוטמן היוצר לא היה שנוי במחלוקת, שנאו אותו. לא אותו אישית אולי, אך את סרטיו אין ספק. עמוס גוטמן לא הבין את איבת הקהילה. לדעתו הוא שיקף אמת. בוודאי שאת האמת הפנימית שלו. כפי שידוע, כל יצירה נולדת מכאב. גם כשהיא קומית, מקור הלידה הייה כאב. עמוס לא יצר סרטים לטעמם של דוברים פוליטיים של הקהילה, אך הוא הצליח לשקף את הפרטי, את הקונפליקט המתקיים בקרבם של כל כך הרבה אנשים, ובכל זאת, כשראו את ההשתקפות הזאת על הבד שנאו את מה שראו. אי אפשר היה להם להתמודד עם הפצע הפעור שפתח. לא היה מספיק ריחוק מכאן עכשיו ואנחנו. אילו היה יוצר ב-אוסטרליה, אולי היו סולחים לו ומקבלים אותו, כי האוסטרלים כולם פריסילות מלכות המדבר, כאילו אצלנו אין כאלה.

או במחשבה אחרת, אי אפשר היה ללכת אחרי הצפייה בסרט לשבת עם חברים ולדבר על הסרט, לא הייתה יכולה להתקיים שיחה "כללית" השיחות הפכו אישיות מדי. קשות לעיכול. כשם שהמוסיקה הפופולארית עברה שבר סגנוני משלב האנחנו לשלב האני כך סרטיו של עמוס גוטמן היו שבר ברצף הקולנוע הישראלי. הוא אבי הקולנוע האישי.

סרטיו אומנם עסקו בייצוגים מתוך קהילה, "האחרים" היו רק רקע להבלטת האני,הם היו קישוטים בלבד. הוא לא חשב על קהילה, הוא הנציח חברים פרטיים שלו. מה שהיה חשוב באמת היה גיבור הסרט = עמוס שהביא את הבדידות הפרטית האקזיסטנציאלית, לאיכותיות של מעשה היצירה, הפתיחות על סף הפורנוגרפיה הקיומית שהוצגו בסרטיו היו כמעט אוניברסאליות. ולכן הקושי לקבל אותו כחלק מכאן ועכשיו על ידי כולם כמעט..

אין לדעת לאן היה ממשיך לו היה חי. אין לדעת כיצד הייתה הקהילה מתמודדת היום, בימים של אחרי "הכי גאים שיש" עם יוצר מיוסר. קשה לי להאמין ש-עמוס גוטמן היה מצליח להשתלב באווירת "העסקים פתוחים לכל" שיצרו שתי הסדרות הגאות. מי שלא היה משתנה היה עמוס גוטמן. כאב חייו היה נמשך. אם לא היה חולה, היה מזדקן והיה צריך להתמודד עם בעיות נוספות. דעיכת יופיו, למשל. קושי ההתבגרות של הבמבי הנצחי, כי עמוס בחייו היה במבי. אנשים רבים יגידו שהוא היה מפלצת חסרת לב. כל מי שרצה אותו נפגע ממנו. עמוס לא ידע לקבל את הרצייה של האחרים. הם הבהילו אותו. מצד שני היה בו צורך עצום להיות נאהב כל הזמן. כל רגע. המתח הבלתי אפשרי הזה יצר לו שם רע. בעיקר בגלל שהיה נמלט מהר מדי. גברים ונשים רדפו אחריו ונפגעו. אי אפשר לנתח את הקסם שהיה לאיש-ילד הזה. ואולי זה היה הקסם. הילד המוחצן שבאיש. עמוס גוטמן לא היה מפלצת. אבל כן, הוא פגע כך או אחרת בכל מי שנגע בו. בחייו, עמוס היה "הנגוע" המקורי. הומוסקסואל סובל שלא למד לקבל את עצמו והיה עסוק בבריחה ממה שרצה יותר מכל. מאנשים שאהבו אותו.

"חסד מופלא"

כשיצא לאקרנים סרטו האחרון, חסד מופלא, התנפלו עליו מכל הכיוונים. בעיקר מתוך הקהילה, למרות שידעו שזה רקוויאם עצמי. קשה לאנשים הראי שהוא מעמיד לפניהם. אנחנו לא כאלה היה משפט חוזר בהתנגדות. זה היווה סיום מעגל מדויק לפריצה הראשונה עם "נגוע". המלה הזו נגוע הפכה להיות שוברת לב בכל הנוגע ל-עמוס גוטמן. כשיצר את סרטו הקצר שנשא את השם הזה הוא חשב על מחלה אחרת, נגוע היה להיות נגוע ב-הומוסקסואליות. הוא יצר מבלי דעת מטבע לשון שרדפה אותו שנים אחר כך.

לו היו אומרים לו שהוא ה"אלמדובר" הישראלי יתכן שהיה נעלב. הוא היה מעדיף להיות הפסבנדר המקומי. ולא לחינם התסריט האחרון שהתחיל לעבוד עליו ומעולם לא סיים היה עיבוד ספרו של ז'אן ז'נה "המדונה של הפרחים" היה מתאים לו להיות הז'נה שלנו. התערובת של הפנטזיה הצבעונית והדקדנטית.

אחרי ארבע שנים של שתיקה ועל סף מותו כשהוא כבר חולה מאוד חזר עמוס גוטמן לביים את סרטו האחרון "חסד מופלא". להיזכר ב-עמוס גוטמן היא סיבה לחזור ולבדוק את מערכת סרטיו.

סרטיו של עמוס גוטמן חשובים מעבר לסיפור הישיר שלהם. גם אם הוא ממקם את רוב סרטיו חוץ מ"חמו מלך ירושלים" בקבוצה של עולם הומוסקסואלי עגום, (שבמציאות הוא לא בהכרח כזה), הוא מנציח איזה פלח של ישראליות מודחקת. לא לנו לקבוע כי מה אמת ואם אנחנו רואים את העולם כמוהו זו הרגשתו הפרטית לגבי העולם החי בתוכו ושבתוכו הוא חי ואתו מרגיש כפי שהוא מרגיש. חשובה המשמעות שהוא מצליח לתת לעולמו. בדרכו הכמעט לא מודעת עמוס גוטמן היה היוצר האקזיסטנציאליסט של הקולנוע הישראלי. מעבר לאהבת הדקדנס שלו לצבעוניות הצורנית הייתה משמעות עמוקה שלא ממש נתפסה בימים ההם, בגלל הנושאים, בגלל הדמויות הביזאריות.

בפתיחת הסרט" נגוע" מתמקדת המצלמה לרגעים ארוכים על פניו של הגיבור וזה אחד המונולוגים המצמררים ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי. המגדיר את ראיית העולם של עמוס גוטמן עצמו.

"אם הסרט היה מטפל בבעיה חברתית או בעלת מודעות פוליטית. שיהיה חיל. שיהיה תושב עיירת פיתוח. שישרת על משחתת. שיהיה אלמנת מלחמה. שיחזור בתשובה. אבל אם אתה מוכרח שיהיה הומו שיסבול. שלפחות לא ייהנה מזה. המדינה בוערת אין זמן לחיטוט עצמי, יש מלחמה עכשיו, הקהל כאן לא יקבל את זה, יש קרובי משפחה מתים למה שיזדהו איתי?

אגודת ההומואים אפילו לא רוצה לשמוע על הסרטים שעשיתי. לא סרטים חיוביים, לא סרטים שמציג באור הרצוי בשביל האגו, להוכיח שאתה קיים, מדבר, שווה משהו. איפה אני בתוך כל זה? מה יגרום לכם לשלם... מה יגרום לכם לבכות? אני חי את זה (את ההומוסקסואליות). הסרט על מה שנשאר. נשאר רק הצורך לעשות את הסרט".

כמו ב"החיים לפי אגפה" המדהים בדרכו, למרות השוני שבקבוצת ההתייחסות, מטופלת הישראליות האחרת, קצה אחר של פלח ישראלי שלא טופל בו עד אז. מפתיע התזמון בו יצאו לאקרנים שני הסרטים השונים הללו בנוף העשייה הישראלית.

כשתחדל ההתנגדות לנושא ההומוסקסואלי בו הוא עסק בקביעות, ויפסיקו לראות בכך לטוב או לרע קוריוז דקדנטי, יתחילו לעסוק בקולנוע עצמו שגוטמן יצר. הוא יחשב אז לאחד האמנים החשובים ביותר של הקולנוע הישראלי. הוא בודאי היוצר האישי ביותר בארץ. קולנוען רגיש ומבריק, סרטיו הם פנינים שחורות ונדירות במעט הסרטים הטובים באמת שנעשו כאן.כשיתחילו לדבר על האסתטיקה המיוחדת במינה. על הפריימים המדהימים. על התאורה והדרכת השחקנים. על מה שעומד מאחורי הסיפור.

האסתטיקה של עמוס גוטמן עולה בקנה אחד עם הדקדנט ההיולי של ז'נה. גוטמן מציע עולם ריאליסטי עד דקדנטי, אסתטי מאוד, שלעיתים חודרת אליו מציאות חלומית והזויה והתערובת הזאת הופכת את הסרטים לנפלאה. לאחרת. לחשובה בקנה מידה אקס- ישראלי. הוא איננו מנציח שום מציאות מוכרת באמת.

רוב הסרט "החיים המתוקים" של פדריקו פליני מתרחש במסיבות פרועות של החברה הגבוהה ב-רומא. מי שרואה בסרט זה רק את הרובד של נוף ההתרחשות שלו, המסיבות והשעמום לא מסוגל לשפוט ולהבין קולנוע. הסרט עוסק בהחמצת חיים וחיפוש מגע אנושי, דבר מה להאמין ולהיאחז בו.

זה כמו להגיד ש"הארוחה של בבט" הוא סרט על ארוחת ערב.כך מכסה ההומוסקסואליות בסרטים של עמוס גוטמןעל בעיה קיומית בה הוא מנסה לגעת מזוויות שונות. בודק את אפשרות הקשר האנושי, הקרבה למען היצירה, אהבה, ולא משנה בין מי למי. עמוס גוטמן הביא ל-קולנוע הישראלי דבר שכל כך חסר בו. רגש אנושי אמיתי שלא לצורך פוליטי.

שמעתי לאחרונה הרצאה באוניברסיטה שעסקה בסרטים של גוטמן, לו היה חי ושומע את ההרצאה היה מתפלץ או מתפוצץ מצחוק. הוא לא היה מבין איך מיחסים לו תובנות פוליטיות חברתיות, שמכנים אותו חתרן קולנועי ומשטחים לחלוטין את הרגש האנושי כל כך שניסה להביא בכנות הגדולה ביותר אל הבד. מותר כמובן לנתח את סרטיו בקונטקסטים שונים ( גם אני עושה זאת כאן) אפשר להגיד שעל הרקע הכללי של היצירה הישראלית הסרטים שלו נתפסים היום כחתרניים. עמוס לא ראה את עצמו כחתרן. לא הייתה לו התייחסות מהסוג הזה אל יצירתו. הוא סיפר את עצמו לא את כותרות העיתון מאתמול. לא תיאוריות חברתיות. הוא הביא לקולנוע את "אני" אני מדבר מספר מרגיש ורואה לא אנו החילים, אפילו לא אנחנו ההומואים. אני. אני מתוך הנפש הפרטית לחלוטין שלי שלא דומה לנפש של אחרים וזה מה שאמור לעניין את כולם.. הוא הביא אנשים אמיתיים מנותקים בחייהם מאקטואליה רגעית. הסרטים של עמוס גוטמן יעמדו כקולנוע מפואר גם בעוד שניםכשסרטים אחרים יאבדו את המשמעות המיידית שלהם. הפסימיות שלו עוברת מעבר ליחסי המין או המועדונים. מי הרואה רק את פני השטח ואת הקישוטים לא רואה את הסרט. עמוס גוטמן הביא נופים של מציאות נפשית פנימית, היא זו שגורמת לסרטיו להיות על זמניים.

כשם ש"החיים על פי אגפה" איננו מייצג חיים בפאב תל אביבי ויש בו אמירה על הישראליות באותו רגע, הזמן ההוא. אף צופה לא חושב רק על המציאות בפאב ישראלי, או מיצג של העולם ההטרוסקסואלי בכללותו. אלמלא עוצמתו של" אגפה" הוא עשוי היה להתיישן בעוד כמה שנים והוא ייזכר רק כמצבה לזמן שבו הוא נעשה. רק העשייה המדהימה שלו תשמור עליו כסרט " טרי" לתמיד.

כל סרט חדש של עמוס גוטמן תובע דורש התייחסות לסרטיו הקודמים לפי שהם משיקים האחד לשני. וכמו בציור מים עדין על גבי זכוכית דרך השקיפות אפשר לראות את השכבות שמתחת לשכבה העליונה. אם כי כל אחד מהם עומד גם כסרט נפרד בפני עצמו. נכון שהוא הנציח את עצמו ואת הביוגרפיה שלו ולא רצה להתעסק בחומרים אחרים. עשו זאת לפניו טריפו, וודי אלן ו-פליני. כל אחד בדרכו. יתכן שהאחרים לא צלמו את הביוגרפיה שלהם אחד לאחד כשם שעשה גוטמן. פליני בלבל בין הזמנים התקופות והגיבורים, אבל יש קו אוטוביוגרפי ברור בסרטיו. וודי אלן הנציח את דמות עצמו כפי שהיא נתפסת בעיננו היום אחרי שאנחנו מכירים אותה כל כך טוב. יתכן שבחייו הוא שונה אבל הוא יצר לו את האלטר אגו הקולנועי והיום אנחנו מחפשים את האלן שאנחנו מכירים כשהולכים לראות סרט חדש שלו.

חסד

מלבד נגוע הארוך ו-חסד מופלא, הסרטים האחרים הם פרי פנטזיה הנושקת לחייו. יחסי גילוי העריות בין אח לאחותו ב-בר 51 לא התקיימו במציאות. הסרט כולו פנטזיה ולכן הוא מהיותר טובים בסרטיו מכיוון ששם הצטרך להפעיל את דמיונו ולא לסמוך על מה שקרה באמת ולשחזר מציאות, דרך עבודה שלא הייתה בהכרח תמיד לטובתו. לגוטמן היה דמיון עשיר, אך כשסיפר את עצמו הוא נאבק בין הדמיון לבין " איך זה היה באמת"

שלושה סרטים קצרים עשה עמוס גוטמן לפני שהגיע לעשות את סרטו הארוך הראשון. "פרמיירות חוזרות" היה סרטו הראשון אותו עשה עוד בהיותו תלמיד בבית צבי. כבר שם ניכרת יכולתו לסגנן ולהעמיד סרט שיהיה לטעמו קודם כל. הסרט העוסק בנער העובד בתיאטרון בובות נמשך אל אחד המפעילים האחרים. בלילה בביתו הוא עומד מול הראי ומתאפר. אך בניגוד לצפוי ולמקובל בפעולת האיפור הוא איננו הופך את עצמו ליפה יותר. ההפך. הוא מקיים סוג של טקס הריסה עצמית של פניו, של דמותו. הסרט נגמר עם שחר כשחבורת ילדים מחליקים על סקטים מסביב לכיכר. מזכיר את שמונה וחצי של פליני. מעגל החיים האופטימיים. מפליא מאיפה שאב נער בגילו את ההבנה לסצנת האיפור. לטקסים שאנשים עושים עם עצמם ולהרס העצמי בחומרים האמורים ליפות.

סרטו הבא היה "מקום בטוח" על רקע של משפחה, חסרת אב צורה שתחזור במרב סרטיו, הכוללת אם נאורוטית, ובפעם היחידה על רמה סוציו אקונומית גבוהה יותר מזו שיעסוק בה בעתיד. שם מופיעה לראשונה האחות הקטנה והסרט מתמקד ביחסי השניים כשבין לבין הוזה הילד על גברים. בלב הסרט ישנה הסצנה בה הולך הילד לקולנוע וגבר מבוגר מנסה להתחיל אתו ושם לו יד על הרגל. הנער בורח. הסרט מסתיים כשהנער במעין השלמה חוזר לאותו קולנוע לאותה שורה אך הגבר כבר איננו כמובן. התחלת הגילוי העצמי האמיתי.

"נגוע" הקצר סיפר על צעיר החי עם אישה ובלילות הולך לחפש זיונים עם גברים. ההשקה לעמוס היא דרך דמויות שפגש ודגם עם מאבקו העצמי והניסיון לבדוק יחסים עם נשים. בסרט זה מופיע לראשונה בועז תורג'מן. במקורו נכתב התסריט על בסיס של דמות שונה ולשחקן אחר לגמרי אלא שהמפגש בחיים האמיתיים בין עמוס גוטמן לבועז שינו באחת את התסריט והסרט. גם בסרט זה אותו צעיר המתנדנד בין האפשרויות מגיע להשלמה עם משיכתו לגברים.

בהמשך ל"נגוע" הקצר יצר עמוס כשנה וחצי אחרי את נגוע הארוך שמלבד השם אין לו שום קשר לנגוע הקצר. מלבד היותו פרק בביוגרפיה החצי אמיתית חצי הדמיונית - הזויה שלו. כבר בפתיחת הסרט "נגוע" במונולוג הפתיחה מצהיר יונתן סגל, בן דמותו הפנימית והחיצונית של גוטמן, שהוא עוסק באובססיה אישית לחלוטין ואחרת לגמרי. ולעתים הוא מרשה לנו להציץ לתוך עולמו והטקסים הפרטיים שלו. מי שהכיר את גוטמן בחייו היה יכול לזהות את הגיבורים ולדעת אפילו מי אמר למי ובאיזו סיטואציה. הקטעים היחידים שהם דמיוניים לחלוטין לכן בעלי עצמה רגשית גדולה מאוד הם הקטעים עם הערבים, ספק מחבלים, אתם הוא מקיים יחסים. כן, גם לגוטמן הייתה הפנטזיה על הגבר הגדול הכהה. ההליכה אחרי המציאות דיללה קצת את יכולת הפיתוח שלו. עמוס רצה לצלם אחד לאחד את חוויותיו ומנע בזאת את הפעלת דמיונו. לכן יש משהו קצת דל בנגוע והתסריטאית שלו עדנה מזי"אה לא הצליחה כנראה להשתלט על רצונו והלכה בעקבותיו.

וכאן מגיע רגע של סוד והדחקה ברצף הסרטים שלו. אחרי נגוע הזמינה הטלוויזיה הישראלית, אז עוד בשחור לבן, סרט על אופנה בארץ. עמוס רצה לעשות סרט שתהיה בו גם סקירה היסטורית על איך נוצרה כאן האופנה וגם על השפעת החיים המודרניים על אופנה. הוא לא התכוון לעשות סרט שיראה לנשים מה ללבוש מחר בבוקר, אלא שהוא הצטרך את עזרתם של האופנאים בקבלת השמלות וכולם דחפו לו ליד והכריחו אותו לצלם את היצירות האחרונות שלהם. מההיסטוריה נשאר בסרט משפט אחד של האופנאית שכבר אז הייתה זקנה " פיני לייטנסדורף" ושומעים אותה אומרת כשבאתי לארץ היה כאן רק חול, לא הייתה אפילו מחט, אז מי חלם על אופנה. היא חלמה והיא התחילה. כל השאר היו בגדים שלא הצטלמו מספיק טוב בשחור לבן וגם הקטעים שעמוס ניסה לבנות מסביב להם סיפורונים דמיוניים קטנים שיצדיקו את הבגד לא הצליחו להמריא. הטלוויזיה פרסמה כמובן שזה יהיה סרט על אפנת הלבוש האחרונה וניתקה אותו מכוונותיו של גוטמן וזאת הייתה הפעם הראשונה שקיבל ביקורות רעות. הקטילה הייתה כל כך גדולה שהוא מחק את הסרט מזיכרונו ומרשימת הסרטים שעשה ומאז לא הזכיר אותו יותר.

src=http://www.e-mago.co.il/images/amos_gutman_4.jpg

"נגוע"

ואז הוא חוזר לצעוד בדרכו האישית. "בבר 51" עסק במערכת יחסים אסורה בין אח לאחות. סרט שכולו פנטזיה ולכן המעניין השלם והמרתק ביותר מסרטיו עד אז. סרט שבו היה חייב להתנתק מחייו האישיים ולהפעיל את מלוא דמיונו ולברוא עולם חדש, אחר. גם אם השיק במקצת את הדמויות לחייהן במציאות, הן לא היו המציאות של גוטמן. לראשונה הוא מתנתק מהנוף המוכר שלו. הדמות של עדה ואלרי טל בסרט לא רחוקה מדמותה בחיים, והדירה בה צולמו הסצנות הן דירתה, אבל בכל זאת, כמה יפה וכמה מלא דמיון. את הרכילות על היחסים שהיו בינו לבין ג'וליאנו מר צריך להשאיר למדור רכילויות. לעמוס הייתה בעיה, הוא פחד לעבוד עם שחקנים מקצועיים מדי והוא אוסף סביבו חוץ מתפקיד או שניים אנשים משולי התעשייה. סמדר קילצ'ינסקי עוד לא נחשבה לשחקנית אז, היא הייתה דוגמנית. ג'וליאנו מר, היחידי שכבר היה שחקן, ונבחר לסרט בדרך חתחתים. אלון אבוטבול מתחיל שם את דרכו. מי שמלווה אותו וזה סרטה האחרון לפני מותה היא בלנקה מצנר הזקנה שהפכה להיות שחקנית "קמע" של גוטמן.

הבעיה היחידה בסרטים אלו היא הצד הטכני שלהן. בזמנו כשעבדתי אתו על סרטיו הקצרים התניתי תנאי שנקצר את הסרטים כדי שיהיה מספיק כסף כדי שהסרט יראה כמו פרודוקציה גדולה ולא סרט סטודנטים עני, והם אכן מבריקים יותר מבחינה טכנית. בסרטיו הארוכים הוא הקפיד פחות ישנן כמה בעיות טכניות בולטות לעין וצילומים שברור שלו היה לו תקציב לחזר ולצלם מחדש טוב יותר.

אחרי הצלחתו היחסית בקופות אך הרבה בביקורות לחץ המפיק שלו להפסיק עם סרטי הומואים ונבחר הספר "חימו מלך ירושלים" להיות סרטו הבא. לאלץ את גוטמן לביים סרט חצי מלחמתי על תקופה שהוא לא הכיר מחייו האישיים בארץ הייתה דומה כאילו שהיו מכריחים את יונה וולך לכתוב ספר בישול או את נתן זך ספר על גננות נוי. הסרט אנס את עמוס לנושא שהיה כל כך רחוק מעולמו שלא היה סיכוי שיצא מזה סרט סביר. למרות שהוא הוציא את המלחמה ואתה ההקשרים הפוליטיים מהתסריט. עמוס שירושלים כסמל לא אמרה לו דבר. שמלחמות היו מחוץ לעולמו. "חימו מלך ירושלים" מתעסק לכאורה בחיילים פצועים. הנושא האמיתי הוא גברים נכים הסגורים במנזר שהפך לבית חולים בירושלים הנצורה. לכודים באין מוצא בתוך מערכת סגורה ומערכת יחסים בלתי אפשרית. סיפור חיי הנפש של גוטמן מוסווים בסיפור מלחמת השחרור. יום אחד יחזרו לסרט הזה שנכשל בזמנו בביקורת ישכחו שהבסיס היה ספר של יורם קניוק ויבחנו אותו כסרט בעל מעמד עצמאי הוא יקבל את המקום המגיע לו בתוך הרצף של הקולנוע הישראלי כשיבינו שגוטמן יצר סרט הומואי סמוי וסמלי.. כי אחרת לא ידע.

ושוב ביקורות רעות. עמוס שלא יודע לבלוע ביקורות כאלה נאלם דום. התפרקה השותפות עם מפיקו הקבוע והוא כמעט ולא מנסה אפילו לחזור ולעשות משהו חדש. הוא מביים קליפ לזמר אדם. הוא מביים פרסומת או שתיים, ומקבל פרס ראשון בתחרות בין לאומית, אלא שבאותם ימים עוד לא שמו לב לפרסים על סרטי פרסומת. אך שום דבר ממשי לא מצליח להזיז אותו משתיקתו. אלא שאז קורה משהו נורא בחייו הוא מתגלה כנשא איידס ויודע שהוא מוכרח למהר ולעשות עוד משהו כדי לא להישאר עם חימו כסרטו האחרון. וכך נולד "חסד מופלא".

איך אפשר להגדיר סרט אנין ומעודן שעוסק בנושא שהוא לא אנין ולא מעודן. הנושא לא מרשה להשתמש במלים כמו הנאה בסרט העצוב הזה. במה עוסק הסרט? הסרט הוא על כמה דברים נראים ודבר אחד כמעט נסתר. נראים הם היחסים בין האנשים. נסתר הוא המוות, כמו בחיים. בסרט אתה עד למוות שמרחף כמעט מוחשי על המסך מולך. והשם חסד מופלא הוא משאת נפש וסרקסטי כשם ש"החיים המתוקים" הוא שם סרקסטי. אין חסד בסרט מלבד בשם. כולם מחכים לו, אך הוא אינו מופיע. רק לרגעים נדמה שבעוד רגע הוא יבוא, החסד המופלא ההוא. והחיים אינם מתוקים גם לגוטמן המתייסר. כמו ברגמן בעולמו המיוסר.

שנתיים לפני מותו מאיידס ב-ניו יורק מגיע תומס לביקור פרידה בארץ. (ניו יורק שהייתה בירת החיים הטובים ושכעת קוראים לה באמריקה "עיר המוות" וזה לא מהסרט. זו במציאות). זאת נקודת המוצא שתסביר את ההתרחשויות בסרט. את השתיקות, ההתקרבויות וההתרחקויות את העצב שמרחף בכל סצנה. הסיפור מתחיל בדירתו של יונתן (גל הויברגר) שחי עם מאהב בוגדני, אחות, וחברים שנכנסים ויוצאים. גברים הומוסקסואלים וחברות שמסביב. מין מערכת זרוקה. ליונתן ואחותו יש אימא פריקית, שריד של שנות השישים שמעשנת עם יונתן מריחואנה ושותפה מלאה לחייו. בדירה שמעליו גרה משפחה, אם זקנה ורודנית (חינה רוזובסקה) ובתה, יהודית (רבקה מיכאלי) שעובדת כתופרת ומטפלת באמה. ההשקה בין שתי המשפחות, זו של יונתן, שהיא כאילו פתוחה והכול מותר בה ובין זו של תומס שהכול סגור והכול אסור בדיבור מראות שאף אחת מן האופציות אינה ערובה לאושר ואז מגיע תומס (שרון אלכסנדר) בנה של יהודית לביקור מניו יורק ומתחיל סיפור אהבה לא ממומשת בין יונתן לתומס. כשהחסד הוא אולי חיוכו הנמוג של יונתן ב"קלוזאפ" שקופא לפני הכותרת המבעיתה שמסיימת את הסרט ונותנת לו את מלוא משמעותו. החסד הוא שתומס שמר ולא הדביק את יונתן במחלה. אלא אם כן

החסד לפי עמוס הוא מותם של הסובלים. וזה כאילו כל הסיפור בפשטות. אלא שבסרט הזה שום דבר אינו פשוט. הכול מורכב מאוד. מערכות היחסים הן לא פשוטות. זה לא סרט אמריקאי שבו כולם מדברים

כל הזמן ומנתחים את עצמם ואת האחרים. הכול מאוד מרומז וצריך לעקוב אחרי ההתחרשויות, ההתנהגויות, לפעמים מבט עין חולף, כדי להבין על מה הסרט. כי מעל כולם מרחף צלו של מוות. כמעט כולם מדברים עליו ומזכירים אותו ברגע זה או אחר ורק מבט רדוף או מבועת מאשר את נוכחותו. המלה איידס לא מוזכרת בסרט אף פעם אבל המחלה מרחפת באוויר מהרגע שתומס נכנס לתמונה.

למרות שהרעיונות הם שלו לא מצא עמוס גוטמן את השותף הנכון לכתוב אתו את תסריטיו. לא עדנה מזי"א שלא הבינה לא קולנוע ולא את הראש והדמיון שלו, כך שלא נתנה לו תסריטים מספיק עשירים

וטובים לשלושת הסרטים הראשונים שלו ולצערי גם איתן גרין שאני מאוד מעריך ואוהב את עבודתו לא הצליח לערוך מספיק טוב את התסריט שגוטמן כתב. יש נושאים שצריך להיות בפנים, לחיות אותם, כדי לכתוב עליהם, וכשאתה כותב, נדמה לך שאם זה ברור לך זה יהיה ברור גם לאחרים, לפעמים זה לא קורה. גוטמן הוא במאי טוב שהתעלה תמיד מעל התסריטים שאתם עבד. בסרט זה דמותו של תומס נשארת חידתית מדי ולא תמיד מוסברת. לא כולם מבינים שהוא חולה. מה גם שהמפגש הראשון בין יונתן ובינו עוסק יותר בענייני סמים, ואפשר לחשוב שהוא בקריז מתמיד, כמו ששמעתי מישהו מסביר מאחרי באולם. הוא לא. הוא חולה באיידס. יהודית אמו מנחשת שבנה חולה? יש רגע שנדמה שכן אבל זה לא נאמר, רק מבט בעיניה של מיכאלי מסגיר את חרדת המוות, זה בעשייה.

לא מראים לנו יחסי מין בין גברים אין יותר מנשיקה כדי לא להרתיע קהל, למרות שחלום רחוק של עמוס היה לביים פעם סצנה ארוטית מאוד " שתעמיד לכל הקהל". רק העובדה שתומס חולה מסבירה שהוא מגן על יונתן בדחייה, כדי שלא ידבק. הסרט מתחיל כספור על חיים פריקיים שבהם אנשים נכנסים ויוצאים לידידויות והכרויות שאורכן כאורך עישון סיגרית מריחואנה. והוא סרט צעירים זרוק. הוא נותן לגוטמן להראות קצת מהעולם ה"קמפי" המוכר שלו ומעורר אפילו חיוכים. ואז הסרט מתחיל לטפל בזהירות ועל קצות האצבעות בעצב במחלה ובמוות. כדי להבין ולקבל את הטיפול של עמוס גוטמן בנושא צריכים להיות מוכנים אליו. כפי שיש מקובלה בבלט שבלרינה מרחפת ומנענעת בזרועותיה היא ברבור גוסס. יש מקובלה שנדרשת מהצופה בסרט. ללמוד ליחס את הדברים הנכונים שקורים בו. הצעדים בסרט כל כך קטנים שלפעמים אינם מורגשים. מתוך רצון להיות מאוד עדין עם הנושא המרכזי, לא להתהלך אתו בגסות, לא לנצל את המצב שמחוץ לקולנוע עם המחלה הנוראה הזו. הקטע הזה של הספור נשאר קצת חידתי. למרות רמזים קטנים שמפוזרים בסרט.

סרט מחולק בין קבוצת הצעירים למבוגרים. בין הדור שהוא כאילו פתוח, מזדיין חופשי ומדבר על זה בפתיחות, ובין הדור שעובר את חייו בדממה פחות או יותר. זה לא שהמבוגרים לא מדברים, הם רק לא אומרים שום דבר מהותי וחשיבותם בהתנהגותם. חוץ מהופעת אורח ומונולוג קצר ב"נגוע" אין אבות להתומס בגלגוליו השונים. עולמו הבודד מאוכלס רק בעצמו ובבובות ב"פרמיירות חוזרות" סרטו הקצר הראשון. רק ב"נגוע" הקצר מצטרפות אימא ואחות, ומאוחר יותר מצטרפות הידידות הנאורוטיות. אין בעולמו מקום למה שמכונה "אנשים נורמליים" וסרטיו מתנהלים בהתאם בתוך עולם סגור וחוקרים את הקשר בין צבעוניות והתייסרות.

מה שנפלא בסרט זו היכולת והשליטה שלו בעשייה בחומרים. החל מבחירת שחקנים לא שגרתית ודרך יצירת האווירה המדויקת שהוא רצה להשיג. כל רגע בסרט מחושב ומודרך נכון, כל צילום מצוין (אמנון זלאייט). הסרט מכיל הפעם הרבה דמויות חשובות ועמוס אסף לראשונה אסופה מרתקת של שחקנים. כל התפקידים הראשיים משוחקים נפלא וגם בתפקידי העזר יש הברקות. הכול מוקפד ונעשה הרבה יותר טוב מכל חולשה שאפשר למנות בתסריט או בסרטיו המוקדמים. הסרט הרבה יותר טוב בסך הכולל שלו מעל כמה מגרעותיו. והוא הוכחה כואבת להתבגרותו של אמן גדול שלא הצליח לעשות יותר שום דבר בחייו.

עמוס גוטמן הוא אמן ה"קלוז אפ" בכל פעם שהמצלמה מתקרבת ומראה פנים בודדות על המסך יש לזה הצדקה רגשית ויופי חזותי. יש לי הרגשה שהייתי יכול לשבת ולראות שעתיים סרט שלו שמורכב כולו מ"קלוז אפים".

הדרכת השחקנים והיכולת להוציא דקויות גם מאלה שאין להם ניסיון משחק לפני מצלמה היא הוכחה נוספת ליכולתו של הבמאי. עציץ מריחואנה שכל הזמן צריך לדאוג לו שינדוד למקום שיש בו שמש ובסוף הוא כמובן מכוסח סופית כמו הגיבורים בסרט ואני מוכרח להגיד שאהבתי אותו כי הוא גם משעשע וגם סמלי.

וברצינות, בסרט כמה תגליות מבחינת משחק. רבקה מיכאלי היא בחירה נועזת, אישה שמוכרת כל כךבתדמיתה הטלוויזיונית כמצחיקנית לאומית, מצוינת בתפקיד כפוי טובה. תפקיד פסיבי של אישה שנקרעת במלחמתה בחיי היום יום העניים באמה הרודה בה ובנה החולה. לקהל תהיה הפתעה לראות רבקה מיכאלי אחרת ושונה. מבע עגום שאומר כל כך הרבה ואיפור לא זוהר ולא מחמיא. בניקיון משחקי לא מקובל כמעט אצלנו היא מצליחה ליצור דמות מלנכולית של אישה שחוקה. מאוד אמינה בשתיקות ובמבטים שהיא נועצת בחוסר אונים והשלמה עם עולמה. מיכאלי יוצאת טוב מהתפקיד, בעיקר כשמולה נמצאות רוב הזמן או חינה רוזובסקה שדמותה הארסית נועדה לגנוב סצנות או עדה ואלרי טל שגם היא לא קוטלת קנים בהופעתה הענקית הביזארית של השכנה הרומנייה. אי אפשר שלא לדבר על חינה רוזובסקה. "סבתי" מ"נגוע" שחלתה והגיעה לאן שהגיעה. היא באמת עושה תפקיד נהדר עד שלרגעים נדמה שהסרט שייך לה. לרשותה עומדות השורות והסצנות הדומיננטיות ביותר בסרט. היא שולטת בכל רגע מסך שניתן לה. כזקנה שנלחמת את מלחמת החיים האחרונה שלה, רודה בסביבה כדי להוכיח שיש בה עוד כוח חיים. כל תנועה שלה, כל מבע, מעברים בין קשיחות לעדנה. הרגע שהיא מנסה להתקרב לתומס, הרגע המרגש כשהיא יושבת לבדה בגינה בלילה מביטה בירח ובעצים עם חיוך מעולף של רכות שמרמזת כאילו פעם הייתה אחרת, ואז בא רגע של חסד זעיר ומרומז בינה ובין מיכאלי. איזו סצנה נפלאה ומרגשת.

מתוקה כל כך היא דבורה ברטונוב המוכרת יותר כרקדנית. כחברתה הכנועה של רוזובסקה. כאן היא שקטה עדינה ונוגעת ללב. בהופעות יחיד שלה על הבמה לא מזמן הוכיחה שהיא יכולה להפגין נוכחות פיזית חזקה ושתלטנית, כאן יש לה נוכחות כל כך נעימה ודמותה כל כך ברורה ומדויקת. ומדגימה במה גדולתו של גוטמן בהדרכת שחקנים. ברור שתפקיד זה נכתב עבור בלנקה מצנר ז"ל שהייתה שחקנית קמע שעברה בכל הסרטים הקודמים של גוטמן.

עדה ואלרי טל ז"ל שגם היא הפכה לשחקנית קמע עושה את תפקידה השלישי בסרט של גוטמן ותורמת לסרט אתנחתא חצי קומית, אבל עם רגע שגם הוא שברון לב. היא מביאה אתה כמובן מלבד יכולת ונוכחות גם את דמותה המיוחדת ומהווה צל של דמויות ה"קמפ" שעמוס כל כך אוהב.

ומה עם הגברים שבסרט ? ל-עמוס גוטמן יש את חלום הנער הטהור והבלתי "נגוע". זה מופיע ב-נגוע וזה מופיע גם פה. כאן הוא כבר פחות בתול ויותר אכול אבל עדיין שומר על התום הפנימי. גל הויברגר מגלה כישרון אמיתי, הוא נראה כל כך מתאים לתפקיד עד שקשה להפריד בין השחקן לדמות. המצלמה אוהבת אותו ועוזרת לו. והוא כל כך משכנע. הוא נחמד אמיתי ויש בו הרבה רגישות. ההתמסרות שלו לסרט היא כל כך מוחלטת, מעבר להתמסרות שלו לתומס אפילו. עד הצילום האחרון שלו שסוגר את הסרט בחיוך נמוג מזכיר את פניה של ג'ולייטה מסינה בסופו של הסרט "לילות קביריה" ואולי הוא הנותן תקווה שהחסד ימומש בעתיד.

לי אישית יש בעיה עם שרון אלכסנדר. יתכן שבחייו הוא איש נחמד מאוד אך בעיני הוא מקרין איזה קור מהמסך. למרות צורתו הנאה, חן אין בו. בתפקיד הזה כמו ב"חיים לפי אגפה" הוא מחצין את האנטיפטיות שלו. כאן כמו שם הוא לא צריך להיות נחמד. כאן הוא משחק את האביר בעל דמות היגון. והוא מצליח לגעת בדמותו של תומס גם כשהוא משתמש בריחוק שלו. אבל בשתי סצנות ה"קלוז אפ" שלו כשהוא עומד נואש בחלון ומביט בחבורתו של גל עושה קומזיץ, או ב"קלוז אפ" שבו הוא עוקב אחרי גל הנעלם ברחוב הוא שובר לב. הוא טוב מאוד כאן, ומצוין ב"אגפה".

ב"נגוע" יונתן סגל משחק את הגיבור בן דמותו של גוטמן. בחסד מופלא לצעיר קוראים יונתן. לגיבור החולה קוראים תומס. לגו'ליאנו מר גיבור הסרט "בר 51" קראו גם תומס. כאן הוא הורג אותו באידס. שרון אלכסנדר הוא בעלה בחיים של סמדר קלצינסקי, ששיחקה את אחותו של תומס בסרט בר 51. ב"נגוע" הסבתא בלנקה מצנר מספרת ליונתן סגל את סיפור חייה של רומי שניידר. גם כאן הסבתא מעלעלת במגזין שעוסק ברומי שניידר ורבקה מיכאלי מספרת את סיפור מותם של בעלה ובנה. הערבים ה"מזיינים" שמופיעים בנגוע חוזרים לכאן אבל כזיינים של אחותו. מכיוון ששום דבר אצל גוטמן לא מקרי. כל אלה ועוד פרטים כמו בזויות צילום חוזרות של שני ראשים שנוגעים אחד בשני בהזיה שמופיע גם ב"פרמיירות חוזרות" גם ב"נגוע" הקצר וגם כאן מחברים את סרטיו של גוטמן לחטיבה אחת והם דברים שצופה מביא אתו במודע ובלא מודע לסרט ונותן לו רובד נוסף.

זה לא סרט הסברה ואני מניח שפעילים במלחמה נגד המחלה היו מצפים לסרט בוטה יותר וישיר יותר. הסרט כל כך מרגש כשבאים בלי ציפיות למשהו אחר. וגוטמן מצליח דרך הטיפול הסמוי שלו בנושא לעשות סרט אנושי ולא מלודרמה צעקניתובכיינית.

עמוס גוטמן נפטר יום לאחר טקס חלוקת האוסקר הישראלי בו זכה הסרט "החיים ע"פ אגפה" בבימוי אסי דיין כשכל השמועות טענו שחסד מופלא יזכה, ולא זכה. כמה שובר לב. כמה מתאים למלך הדקדנס והמלודרמה למות משברון לב כאילו ולא מאיידס.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן