אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ממזרים חסרי כבוד ו-עגמי – על רציונאליות ורגשות


מתן אהרוני's picture

ממזריםטקס האוסקר לשנת 2010 מהווה עבורי שעת כושר להציג כמה הגיגים שנמצאים בראשי כבר זמן מה ולא מצאתי את הזמן להפוך אותם למילים על שני סרטים שמתמודדים בקטגוריות שונות בטקס- על "עג'מי" הישראלי, שמתמודד בקטגוריית הסרט הזר ו-”ממזרים חסרי כבוד", שמתמודד בקטגוריות הסרט המצטיין, שחקן משנה (כריסטוף וולץ) ובמאי (קוונטין טרנטינו).את שני הסרטים אני קושר יחדיו בעזרת הניגודים רציונאליות מול אמוציות, שעומדים במרכזם של הסרטים. עג'מי מציג כיצד הרציונאליות היא הכרחית ואילו "ממזרים חסרי כבוד" מציג כיצד בעיצומו של "פרויקט" כה רציונאלי, שמכונה "השואה", האמוציות כל כך נחוצות כדי להתמודד עימו. "עג'מי" – דרושה תובנה מודרנית - על הרציונליות בסרט אני מבין את הבחירה להציב את הסרט "עג'מי" כמתמודד באוסקר. הסרט הוא מתמודד ראוי מכיוון שהוא עוסק בנושא שנתפש כאוניברסאלי ומודרני, שמתובל בצורה משכילה, פופולארית ומניפולטיבית בעזרת כמה מאפיינים ש"מוכרים" היטב את הסרט - אוריינטליזם, ערביות אותנטיות ואלימות. הסרט “עג'מי”, כפי שאני קורא אותו, עוסק בנושא של האדרת הרציונליות על דרך השלילה. כלומר היעדרה של חשיבה רציונאלית (ולא רגשית- אמוציונאלית) הוא זה שמוביל לטרגדיה האנושית בסרט, וכנראה שהוא בא לרמוז לנו שגם בחיים המציאותיים.אולם, למרות שטענה מודרנית ומערבית זו עולה בצורה סמויה מהסרט, ההיסטוריה האנושית של המאה ה-20 הוכיחה הפוך – הרציונליות הביאה לאסונות כבירים עבור האנושות ששיאה הוא השואה, שהיוותה פרויקט "מושלם" של המודרנה מצד אחד (הנאצים ייצרו את מכונת ההשמדה הטובה ביותר באותה תקופה) ופצצת האטום מהצד השני של המתרס (מה שניתן לכנות המדע בשירות כנגד האנושות). "עג'מי" הוא סרט שאינו עוסק בנושא פוליטי מקומי-ישראלי, למרות שהוא מציג פנים מסוימות מהתרבות הערבית, שהפכה לאחרונה, אחרי אסון התאומים, לתמה שמעניינת את העולם המערבי כולו. מהסרט משתמעת טענה מודרניסטית ומערבית פופולארית - הרציונאליות היא הנוסחא הנכונה והנשאפת לחברה לא אלימה, לחברה מצליחה וראויה. הסרט מציג כיצד בהיעדרה של חשיבה רציונאלית, חשיבה איטית ומחושבת, שמכלכלת את כל הנתונים ואז מחליטה מה יש לעשות, הטרגדיה לא תבושש לבוא. הסרט מציג כיצד פעולות אמוציונאלית רבות, מעשים שנעשים ללא מחשבה מראש, פעולות מהירות שנשלפות ברגע, שלא מחשבות עלות מול תועלת, מובילות רק להרג בלתי רצוי, ולמעשה לטרגדיה גדולה שגורמת להסתבכות של כל הסביבה. במהלך כל הסרט, כל הפעולות שהדמויות השונות עושות מרגע הפתיחה ועד סופו, הן פעולות חסרות הצדקה רציונאלית. אלו פעולות שהרגשות (של כבוד, של נקמה, של אינסטינקטים הישרדותיים) אחראים להן והן שמובילות לעוד בעיות ואסונות. הסרט למעשה מציג עולם גברי כאוטי, עולם של יצרים, שאם הם היו עוצרים לרגע וחושבים על הדברים שנעשו ונעשים, לא היו קורות כל הטרגדיות שמוסיפות להיערם במהלך העלילה. נדמה בסרט כי כל הרע מתרחש הוא בגלל אינסטינקטים ראשוניים בשני צדי המתרס החברתי – אצל הערבים והיהודים יחדיו. הסרט מתחיל מרצח חסר פשר שמובן כטעות בזיהוי בשל פזיזות וחוסר תכנון של הפעולה והוא ממשיך לכל אורכו להציג את אותה הפזיזות חסרת המחשבה, את הרגשות שמעורבים בחיי כל הדמויות, רגשות שמניעים אותם לפעול ולהרע לאחרים. רצח זה שהוצג בפתיחת הסרט מובן כנקמה על רצח אחר שהתרחש לפני כן, כאשר שודד, או בשם היותר מקובל, גובה כספים מהמאפייה הערבית, בא לגבות את חסותו ונורה בפעולה אמוציונאלית שנתפשת כאינסטינקט בלתי מחושב, אשר הוביל למסע של עוד ועוד טרגדיות שמתרחשות בכל סביבת הדמויות הפועלות. רגשות אלו שנוכחים לאורך כל הסרט הם אלו שמביאים אליהם את כל האסונות שנופלים על הגיבורים השונים של הסרט. הפעם היחידה שמצאתי כי הדמויות השונות עוצרות לרגע לחשוב מה נעשה וכיצד לפעול באופן רציונאלי היא המשפט המסורתי- הקהילתי שחבורת הש'חים הערבים עורכים. המשפט נסוב סביב ענייני כספים – כיצד לפצות על הרצח שהתרחש.עגמיאולם גם משפט זה מוצג כלא מודרני, לא ממש רציונאלי, אלא יותר כלא הוגן ושרירותי. הוא מכניס בתוכו אלמנטים שמעוררים באדם המודרני גיחוך כמו דרישה לתשר עבור אלוהים וכד'. אחרי משפט זה, האמוציות ממשיכות וגורמות לאובדן נוסף, בקרב התושבים הערבים כמו גם היהודים שבסביבה. בתום צפייה בסרט הצופה הביקורתי אמור להבין כי המסקנה שעולה היא שבלעדי האמוציות שמתחברות למושג "כבוד", בלעדי הנקמנות והפזיזות הזו של הדמויות, הכל יכול היה להיות הרבה יותר שלוו ורגוע בלי קורבנות כה רבים שנערמים. כלומר אנו למדים מהסרט כי יש לאמץ את המחשבה המודרנית והמערבית שהרציונאליות היא זו שאותה צריכים להאדיר – שצריכים להיות קרים ומחושבים ולא לערב רגשות בספירה הציבורית. אולם זוהי מחשבה פטרונית ומיושנת שאיבדה מיוקרתה - אנו כבר נמצאים בתקופה של פוסט-מודרניזם, שבה נמצא כי הרציונליות אינה הדבר הנכון בכל המקרים. ממזרים חסרי כבוד – דרושה נקמה מתוקה - על הרגשות בסרט בניגוד לסרט "עג'מי", שקורא לנו להיות רציונאליים, בצפייה בסרטו של קוונטין טרנטינו, "ממזרים חסרי כבוד", עולה התחושה כי הסרט מספק לנו את מה שאנו כה היינו רוצים לעשות – לנקום בנאצים. כלומר לפעול מהבטן, מהרגשות. הנקמה, כידוע, היא תוצאה של רגשות שנאה כה עזים שאנו חשים כלפי מישהו שעשה לנו רע, שפגע בנו. מעבר לכך שהיא נובעת מרגשות מסוימים (כמו שנאה, כעס והשפלה), היא לרוב גם נעשית בלי מחשבה תחילה, בלי תכנון ובחינה שבין טוב לרע, אלא גם היא נובעת כחלק מרגשות שבוערים בנוקמים. וזהו הנושא העיקרי שמוצג בסרט. הסרט "ממזרים חסרי כבוד" מציג לנו את סיפורה הדמיוני של יחידה אמריקאית קטנה של יהודים שפעלה בזמן מלחמת העולם השנייה בגרמניה, צרפת ובשאר מדינות שנכבשו על ידה. מטרתה העיקרית וכמעט בלעדית היא לנקום בנאצים – לחסל כמה שיותר נאצים בדרך הפוכה מהעשייה הנאצית הרציונאלית, המחושבת והקרה של מכונת המלחמה המודרניסטית הזו שיצרה את השואה – בעזרת שימוש ברגשות (של נקמה ושנאה) היא תיצור ותפעיל בקרב הנאצים רגשות של פחד ואימה מאותה יחידה. כלומר הפעם הרגשות מגויסים כדי להביא לסיום המלחמה ויותר מכך, הרגשות שעולים בסרט מכוונים גם לטובת הצופים – הסרט מציג לצופים את מה שכולם היו כמהים לעשות אם רק היו יכולים – לספק את רגש הנקמה. אני בטוח שלא מעט צופים נהנו מכך שנוקמים כך בנאצים, כפי שזה מוצג בסרט. אלו בטח האנשים שחשבו בליבם לא פעם שהיו שמחים לרוצץ גולגולות של חיילים נאצים, שהיו מקרקפים את ראשיהם, שהיו שמחים להכות בראש של נאצי במחבט בייסבול, שהיו גורמים לנאצים לפחד מהם. כפי שאני מכיר את עשייתו של טרנטינו, השימוש הזה ברגש הנקמה שהוא יוצר עבור הצופים הוא רפלקסיבי.טרנטינו למעשה חושף את מהותו של הקולנוע בכלל, כאילו הוא אומר לנו הנה הקולנוע עושה את מה שהוא יודע הכי טוב – מספק את הפנטזיות שלנו, נותן לנו להרגיש מה שאנו רוצים – והפעם זה למלא עבורנו את רגש הנקמה. כלומר בסרט זה האמוציות הן אלו שמניעות את הסרט והפעם לטובה- הן אלו שמובילות לסיומה הבדיוני של מלחמת העולם השנייה. רק בעזרת השנאה העזה להיטלר ולמשטרו הוא חוסל. זאת לעומת הסרט "מבצע ולקירי", בו שיחק גם כן טום קרוז כמחסל (לא מוצלח) של היטלר, כשהוא פעל בסרט זה לחיסולו בשם הרציונאליות, בגלל חוסר ההיגיון של היטלר בניהול המלחמה, ולא הצליח לחסלו. הפעם, ב"ממזרים חסרי כבוד" בעקבות הרגשות ובעזרתן אותו שחקן מצליח לבסוף לחסל את היטלר. אז מה אנו אמורים להבין משני הפכים אלו שמשתקפים בסרטים? מצד אחד ראינו הרגשות יוצרים טרגדיות (ב-"עג'מי”) ומצד שני הם גם מובילים לפתרונות טובים ונשאפים (ב-“ממזרים חסרי מנוח”). כנ"ל לגבי הרציונאליות – מצד אחד בלעדיה דברים רעים קורים ומצד שני היא הובילה לזוועות כלפי האנושות. עלינו כנראה ללמוד משני סרטים אלו כי יש לכלכל נכון את שניהם בכל הקשר ביחסים שונים ביניהם – לפעמים יש להגיע לאיזון בין השניים, לעתים נצטרך לערבב ביניהם יחדיו, ולפעמים להשתמש באחד יותר ובאחר פחות, אולם אסור להיות קיצוניים לכאן ולכאן.

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.