אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ראיון עם תומר היימן בעקבות בדרך הביתה


התמונה של דן לחמן

כעת כשהסדרה "בדרך הביתה" של תומר היימן הגיעה לחצי הדרך שלה בהקרנה ביס דוקו, ובינתיים ראיתי גם את הפרקים הבאים חשבתי שכדאי לפגוש את תומר לראיון. כי הסדרה כמו שכבר כתבתי היא כל כך אישית הפעם שמעניין מה יהיה לו להגיד אחרי השבועות הראשונים.פגשתי תומר מבולבל נסער ומרוגש מאוד. הקרנות ראשונות של סרט היא תמיד תקופה מרגשת וסוערת, כאן זה יימשך שמונה שבועות של עמידה בעירום בכיכר העיר.מה התגובות שקיבלת עד עכשיו שאלתי"הסדרה מזמינה הצצה לעולם הפנימי, המשפחתי והזוגי שלי. לכל אחד יש מה להגיד. לכאן ולכאן. תזכור שמעטים עד היום ראו את כל הסדרה. רק עכשיו אני מתחיל להתמודד עם השאלה מה עשיתי לעצמי. ונדמה לי שאני מגיע למסקנה שהסדרה יותר חשובה ממני. לא חשבתי על זה קודם או בזמן העשייה.. אם הייתי חושב לא הייתי עושה את הסדרה כנראה. נכנסתי לאיזה סוג של מנגנן התנתקות. אנשים שידעו מה אני עושה הזהירו אותי לא לעשות את הסדרה.כרגע, או בינתיים. ".הסדרה מתחילה בקטע קשה של טענה על יכולתך האישית לחיות שלא דרך המצלמה.לכל אורך הסדרה אין שום סצנה המראה פן אחר של תומר. שתרכך את הצד הזה של הדברים. שתראה שתומר שיש לו עוד דברים בחייו, שהוא גם איש נחמד לפעמים."מבחינתי זה חלק ממה שאני. זה מה שיוצר את הדמות האמביוולנטית שלי שעלתה. באמנות, גם כשהיא נוגעת בי אישית לא חשבתי לרגע איך אני מצטייר. לא חשבתי שאני צריך לצאת "אהוב" ( loveble)) אני לא פסיכולוגוסטי, לא עוצר ומנתח את החיים. קודם עושה אחר מתחיל להבין. זה לא נורא יהודי להגיד נעשה ונשמע?"

אני בטוח שהיו סצנות מרככות שלא הראית:"היו לי 720 שעות צילום. על הקלטות לא היה שום סימן. לא תיארוך ולא מה נושא הצילום. הייתי צריך לשבת עם העורך ולראות את הכל ולהתחיל למיין לפי זמנים. אחר כך לראות שוב לבחור לפי איזה קו ילך הסרט, כשעוד לא חשבתי על סדרה שיהיה מעניין. ושוב לראות ושוב להחליף קטעים לזרוק כאלה ולהכניס אחרים. לאט לאט התגבשה ההחלטה לעשת סדרה ממאות השעות המצולמות. אובססיה בפני עצמה. העורך הראשון איבד סבלנות ועורך חדש נכנס לעבודה. והכול התחיל מההתחלה. בדיקת כל 720 השעות. שמחתי לראות שהייתה חפיפה די גדולה בבחירות של שני העורכים.לא החלטתי שאני הולך להתעסק בחומרים הללו. לא חשבתי על זה בכלל. כשמנהל ערוץ יס דוקו זרק לי איזו אמירה שהיה רוצה שאעשה משהו בשביל הערוץ שלו התחיל להתבשל בי רעיון. גם אז לא חשבתי עדיין על סדרה בת שמונה פרקים שאני מרכזה ושתחשוף אותי בצורה כל כך גלויה.בדרך כלל אני נותן לאנשים להיכנס לחדר העריכה תוך כדי עבודה ולשמוע חוות דעת תוך כדי עשייה. הפעם ישבתי עם העורך ומלבד אחי התאום שהיה מציץ לרגעים לא נתתי לאיש לראות מה אני עושה.התחלתי להרגיש שמה שאני רוצה שהשאלות שהתעוררו בי תעוררנה כשאלות גם בצופה. ואם להתעסק בעצמי אז ללכת עם דברים בלי להסתיר. נכון, אז הייתי אובססיבי לעניין הצילום ולא ידעתי לכאורה לחיות בלי מצלמה ביד. וזה מה שהייתי לעולם, תומר עם המצלמה ביד.אך בכל זאת היו דברים אחרים, כל האנשים שהייתי אתם בקשר רגשי לא נעלמו ולכן גם הסכימו שאשתמש בחומר המצולם בלי ביקורת שלהם. הם סמכו עלי. כך שכנראה הייתה בנינו בכל זאת איזו אינטימיות פנימית מסוג אחר. הם הכירו כל אחד בזמנו תומר עם מצלמה. זה היה כמו להכיר ולהסתדר עם מישהו שיש לו איזה דבר באופי שאתה לומד לחיות אתו אם האדם מוצא חן בעינך באופן כללי. לא אצל כולם זו טענה. זו הערה על חיי. זה מה שהם חוו. וזה מה שאני מראה. הם הבינו שזו הדרך ליצור אתי דיאלוג." אתה חושב שבחלוקה הזו בחלקים האחרונים כשבכל פרק ישנה איזו זוגיות שמתעוררת ומתפוררת אנשים יבינו את מה שקורה מתחת לפני השטח"אני מקווה. נכון שאלו מערכות היחסים שהיו לי. אבל מתחת לפני השטח קורים הרבה דברים אחרים. מלבד כל מערכות הזוגיות יש את היחסים המשפחתיים שלי. הורים שנפרדו ואתה מרגיש אחרת אל כל אחד מהם וארבע אחים זה לא דבר קל לאפיין ולנסות לדייק בדמויות. אבל הדבר החשוב הנוסף היא דרך החיים שלי. לא רק האובססיה, אלא דווקא ההתבגרות. אני מתחיל כילד ועובר כמעט שלושים שנה."אנשים יתייחסו לעובדה שאתה לא יודע לשמור קשרים."אבל זה כל העניין. השינוי וההתבגרות. הייתי צעיר מדי ומלא סערות רגשיות. כמו כולם רציתי גם לאהוב וגם לטעום מהעולם. היו אהבות, היו דיכאונות של אחרי. היו תקופות של התפרקות במיניות בלתי מובחנת. כולם עוברים את הדרך הזו. הזוגיות האחרונה שלי, עם כל הקשיים והבורות שנפלתי לתוכם מחזיקה מעמד. התבגרתי. אני מתקרב לגיל ארבעים."איך אתה חושב שיעבור המסר ההומוסקסואלי.

דווקא לזה הקדשתי קצת יותר מחשבה. נדמה לי שדווקא סטרייטים יראו את הדור החדש והאחר. לא את אלו כמוך, שנלחמו בעבר, לא מנהיגים פוליטיים של היום ולא ילדים ערומים על משאיות, ולא שכל זה לא חשוב. ניסיתי ונדמה לי שהצלחתי להראות הומוסקסואלים שכולם מעניינים יומיומיים ונחמדים. כל אחד טיפוס שונה וכל אחד ורבלי רגשי ומעניין. הומואים כאחד האדם." יש בסדרה סצנות רבות העוברות במהירות. מנציחות רגע וממשיכות. תומר במצעד הגאווה בירושלים, המצלמה איננה מתמקדת בצועדים אלא באנשים העומדים לאורך המסלול מקללים ומאיימים. דתיים מכל המינים, נוצרים ויהודים מאוחדים בנבואת יום הדין. סצנה מזעזעת אך היא חולפת מהר ומיד זורמות אינפורמציות נוספות על תומר וחייו. יהיו כאלה שיזכרו את הסצנה יהיו שלא. יש סצנה בה תומר מספר על שכירת דירה ביפו. בבית שדייריו ערבים יהודים. הוא מתקבל בברכה ומתיידד עם הילדים. אך בוקר אחד הא מגלה שהרסו לו את המכונית כי התגלה שהוא הומו והוא צריך לעזוב את יפו. סצנה שאיננה לוקחת בפועל אלא קצת יותר מדקה, במקום אחר ההשפעה הייתה אולי גדולה יותר, אך כאן במהירות של ההתרחשויות, אינני בטוח שיזכרו וישימו לב לסצנה הזו ויזכרו להתייחס אליה. וסצנות קטנות כאלה יש בלי סוף.הרי הסדרה מחולקת לשמונה פרקים ונמשכת ארבע וחצי שעות. ההפרדה משבוע לשבוע גורמת לצופה להתחבר בכל פעם מחדש.כתבתי בעבר שהסדרה מרגשת. עכשיו שראיתי כבר את כולה אני יכול להעיד שהיא הרבה יותר מרגשת ממה שנראה בפרקים הראשונים. הרי אי אפשר כמעט לדבר על הסדרה מבחינה קולנועית, זוויות צילום ודברים מהסוג הזה. הצילום נעשה במצלמה ביתית קטנה, שהלכה והשתפרה עם הזמן. לא היה במאי וצלם. המצלמה היא העין של תומר. והוא רואה ומראה דברים שלא נתקלים בהם ביום יום. מפגש שלו עם בחור באוסטרליה למשל, כשנסע להקרנת סרטו, ואז מתברר שלבחור יש בן זוג והם גרים בקומונה , נעשית שם מערכת יחסים משולשת. הדברים שהם אומרים, הפתיחות שלהם אחד אל השני. הידיעה שאין בעלות אחד על השני וישנה רק תחושת היחד והפרגון שמה שעושה אותך מאושר בסדר מצדי.. דמותה של האם. דמותם של אחיו שמצד אחד מקבלים אותו ומצד שני כשהם מתבדחים על חשבונו בציניות לכאורה מגלים למרות הקבלה את החלק ההומופובי שבתוכם. החלק המשפחתי מעביר חתך של שלושה דורות. ההורים, האחים הצעירים, ואחר כך ילדיהם של האחים. לרוב סביב שולחן ליל הסדר המשתנה בהתאם לשנים. אבל זה לא סרט על קורות משפחה, למרות שזה תופס מקום נכבד בסרט.. זו משפחה תלת דורית כמו שרואה אותה אחד מחלקיה. שמסתכל עליהם כל הזמן וממעט לחוות אותם ואיתם, לפחות במה שנבחר להיות מוצג בסדרה.תומר באמת לא עושה לעצמו הנחות. שמעתי כבר תגובה שתומר מצטייר נודניק. אך זה מפני שלא כולם מבינים את האובססיה. ולא ראו את כל החלקים. את אומץ הלב שבחשיפה הזו בלי להצטעצע.מרתק לראות אובססיה בעת התקיימותה הממשית. לא סיפור דרמטי על אדם אובססיבי אלא תיעוד עצמי לדעת. סדרה מרטיטה. מרטיטה באמת.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר