אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

נקודת מפגש: דוסטוייבסקי עד וודי אלן


כרזת הסרט "נקודת מפגש"
כרזת הסרט "נקודת מפגש"

מדוסטוייבסקי עד וודי אלן, על הסרט "נקודת מפגש" (ארה"ב-בריטניה, 2005)

הסרט "נקודת מפגש" של וודי אלן מהווה התכתבות אינטרטקסטואלית ל"חטא ועונשו" של דוסטוייבסקי. (וודי אלן רומז לנו על כך בכך שכריס, הגיבור של "נקודת מפגש" קורא בתחילת הסרט את 'החטא ועונשו' בהתעניינות רבה). בשני הסיפורים מתרחש רצח כפול, של אשה זקנה ואשה צעירה, ובשניהם נופל החשד על "עובר אורח". וכך יוצא, שבשני המקרים בוצע, כביכול, "פשע מושלם", והגיבור יכול היה להמשיך את חייו כאילו דבר לא קרה. ואולם ההבדל בהתייחסות של הגיבורים לפשע מעלה סוגיה בפילוסופיה של המוסר.עבור רסקולניקוב, גיבור הרומן של דוסטוייבסקי, היווה ביצוע הרצח נקודת מפנה בחייו. הרצח הפך לטראומה נפשית, ממנה לא הצליח להתאושש. ההסתייגות הנפשית (הלא-מודעת) מהמעשה באה לידי ביטוי ברשלנות הבולטת בהוצאתו לפועל: ביום הרצח ישן רסקולניקוב עד הערב וקם שעה בלבד לפני השעה המתוכננת לביצוע הרצח (שנקבעה לזמן שרסקולניקוב ידע שאחותה הצעירה של המשכונאית תיעדר מהבית). ברגע האחרון עשה את ההכנות הנדרשות (חיפש גרזן ושאר סידורים) ולבסוף הגיע לבית הזקנה באיחור של חצי שעה. גם לאחר הרצח היה תפקודו מרושל: הוא בזבז זמן יקר בזירת הרצח, שכח לנעול את דלת הכניסה, וכתוצאה מכך הופתע על ידי אחותה של הנרצחת שחזרה בינתיים הביתה, ונאלץ (למגינת ליבו) לרצוח גם אותה. רק במזל, הצליח להתחמק מהדירה בלי שיראו אותו. וכשהגיע לחדרו, שוב לא היה בו הכוח לדאוג לסידורים הנדרשים: "(הוא) שקע לתוך הספה כמות שהיה, לא ישן ורק הכרתו ניטלה ממנו. קרעי מחשבה חלחלו במוחו, אבל הוא לא יכול לתפוס אחד מהם, על אף כל מאמציו. כך שכב זמן רב מאוד, עיתים כמו נתעורר... לבסוף הכיר, שכבר הגיע אור הבוקר, ופתאום, בבת אחת, ניזכר בכול. ברגע הראשון חשב שהוא יוצא מדעתו. נחפז לחלון והתחיל מסתכל בעצמו כולו מכף רגל ועד ראש: אין כאן עקבות? אבל לא היה, כנראה, ולא כלום. רק באותו מקום, שבו היו המכנסים ממורטים מלמטה, דבקו בפיפי האימרה טיפות קרושות של דם. נטל אולר וחתך את הפיפים.... פתאום נזכר, שהארנק והחפצים שהוציא מתיבת הזקנה עדיין מונחים בכיסים. משהוציא את הכל, שם את כל הערמה בפינה... מיד התחיל לשים את הכל לתוך החור מתחת לנייר. פתאום רעד כולו מפחד: ריבונו של עולם, מה אתי? האם כך מסתירים דברים?"... ישב על הספה באזלת כוח ומיד אחזה בו שוב צמרמורת קשה מנשוא. ההכרה אבדה לו. לא יצאו חמישה רגעים והוא הרתיע והשתער כמטורף על בגדיו: 'הרי לא הסירותי את העניבה מתחת לבית השחי, שכחתי דבר כזה. ראייה חותכת כזאת'...ההכרה שהכל, אפילו הזכרון ואפילו ההגיון הפשוט, נוטשים אותו, היתה ללא נשוא. 'האמנם כבר מתחיל הדבר? האמנם מתחיל העונש?'... אבל במקום לעשות זאת, צנח ראשו שוב על הכר, ובמשך של שהייה ארוכה נצנץ במוחו הרעיון, ש"יש מיד ללכת לאיזה מקום ולזרוק את הכל, כדי שלא ייראה ולא יימצא. מיד מיד'. כמה פעמים ניסה לקום ממקומו, אבל לא עצר כוח..." (החטא ועונשו, עמ' 40-41).בהמשך רסקולניקוב מצליח איכשהו להחביא את החפצים שגנב מהזקנה מאחורי איזו אבן ברחוב ולהסתיר את שאר העקבות לפני שהוא שוקע שוב לחוסר הכרה. וכך שכב חולה , קודח והוזה, במשך ארבעה ימים. ואולם, כאמור, גם לאחר שחזר להכרתו והתאושש מעט, לא הצליח רסקולניקוב לחזור לעצמו, והוא הרגיש שאינו יכול להמשיך בשיגרת חייו, וכי לעולם לא יחזור להיות כפי שהיה לפני הרצח.ומדוע רצח רסקולניקוב את המשכונאית הזקנה? נילי דינגוט, בספר "מוסכמות יסוד של הרומן במאה התשע עשרה", כותבת שנושא המניע הוא הנושא המרכזי ברומן, וכי הוא רחוק מלהיות מובן וברור. דינגוט מציינת, שרסקולניקוב אמנם התכוון לבצע רצח ממניעים אידיאולוגיים, אך נשאלה השאלה האם המניע המודע אכן היה המניע האמיתי.אנו מתוודעים לראשונה למניעיו האידיאולוגיים של רסקולניקוב, באופן עקיף, ביום שלפני ביצוע הרצח. רסקולניקוב נכנס לבית מרזח ומאזין לשיחה המתנהלת בין סטודנט לקצין. להפתעתו, הסטודנט מספר לקצין על המשכונאית ונותן לו את כתובתה : "היא מצויינת... אצלה אפשר כמעט תמיד להשיג כסף. אבל היא קליפה איומה. הייתי הורג זקנה ארורה זאת ושודד אותה. והייתי עושה זאת בלא שום מוסר כליות... מובן מאליו, שאני מתלוצץ אבל ראה והבט: מצד אחד זקנה טיפשית, ללא טעם, אפסית, מרשעת, חולה, שאין לשום אדם צורך בה, אדרבה מזיקה לכול, והיום או מחר תמות ממילא. ומן הצד השני כוחות צעירים ורעננים, שהולכים לאיבוד מחוסר עזרה. מאה אלף מעשים טובים אפשר לבצע בכספי הזקנה. אפשר לכוון אולי אלפי אנשים לדרך הישר, להציל עשרות משפחות מדלות, מהתנוונות, מהרס, מפריצות – והכל בכספה. הרוג אותה, קח כספה על מנת להקדיש עצמך לשירות האנושיות והכלל. האם לא יכופר פשע אחד קטן על ידי אלפי מעשים טובים? תמורת מוות אחד אלפי חיים – הרי זה חשבון. וחוץ מזה מה ערך במאזני הכלל לחיי זקנה, משוחפת, טיפשית ומרשעת זאת? לא יותר מחיי כינה, חיפושית וגם פחות מזה, שהרי היא מזיקה. היא מחבלת בחיי אחרים..."(החטא ועונשו, עמ' 26-27). בזמן שרסקולניקוב מאזין לשיחה זו תוקף אותו רעד: "..על שום מה נזדמן לו דווקא עכשיו רעיונות כאלה, בשעה שבמוחו נולדו בשעה זו רעיונות דומים לאלה? ולמה דווקא בשעה שיצא מן הזקנה ושפיר של רעיון זה במוחו, נקלע דווקא לשיחה על הזקנה?" (עמ' 27). לאחר הרצח, בשיחה עם חוקר המשטרה, פורפירי, מתברר שבזמן היותו סטודנט פרסם מאמר ובו תיאר תיאוריה שחיבר, ולפיה מתחלקת האנושות לשני סוגי אנשים: ל'רגילים' ול'מיוחדים'. בעוד שהאנשים 'הרגילים' צריכים להיות משועבדים ואסור להם לעבור על החוק, הרי 'הבלתי רגילים' זכאים לעבור על החוק, וזאת בשם רעיונות נעלים. רסקולניקוב מסביר לפורפירי: "אילו אי אפשר היה להודיע לבני אדם את התגליות של קפלר וניוטון בלי להקריב את החיים של אדם או עשרה או מאה אנשים ויותר, היה ניוטון זכאי ואפילו חייב לסלק את העשרה או את המאה כדי לגלות את תגליותיו לכל האנושות... אני זוכר שכתבתי במאמרי, כי מחוקקים כגון מוחמד או נפוליאון היו כולם, בלי יוצא מן הכלל, פושעים בזה שחוקקו חוק חדש ובזה עצמו עברו על חוק עתיק ולא נרתעו גם בפני דם, אם רק הדם (לעיתים של חפים מפשע) יכול לעזור להם. מעניין, שרוב האישים האלה שוחרי הטוב לאנושות היו שופכי דם איומים ביותר. בקיצור אני טוען שכל האישים הגדולים, ואפילו אלה היוצאים קצת מגדר הרגיל מוכרחים לפי טבעם להיות פושעים, פחות או יותר כמובן. לולא זאת קשה להם לצאת מן המסלול, והישאר במסלול שוב אינם יכולים לפי טבעם, ולדעתי חייבים הם שלא להישאר" (שם, עמ' 97-98).באמצעות הרצח, אם כן, ניסה רסקולניקוב לממש את השקפת עולמו הפילוסופית (אולי ניסה לפתור באותה הזדמנות גם את מצוקתו הכלכלית, אבל אין ספק שהמניע הכלכלי היה מישני בלבד). ואולם, ההתדרדרות במצבו הנפשי לאחר הרצח, אילצה אותו לתהות האמנם הוא אכן משתייך לסוג האנשים 'המיוחד': "כיצד העזתי. אני שהנני מכיר את עצמי, לקחת גרזן וללכלך עצמי בשפיכת-דם. צריך הייתי לדעת מראש. והרי ידעתי – לחש מתוך יאוש. – לא, אותם האנשים קורצו מחומר אחר. השליט האמיתי, שהכול מותר לו, מאבד חצי מיליון איש במסע הצבא במוסקבה, ואחרי מותו מציבים לו אנדרטות... הוא שקע במצב של קדחתנות חגיגית: - הזקנה היתה אולי טעות, לא היא העיקר... לא אדם הרגתי אלא עקרון. את העקרון הרגתי, אבל לא עברתי, נשארתי מן הצד הזה. הספקתי רק להרוג וגם בזה, כנראה לא הצלחתי... הנני כינה אסתטית ולא יותר – הוסיף פתאום וצחק כמטורף... ואפילו יותר מנוול ומגונה מכינה מתה, ולבי אמר לי מראש שאגיד לעצמי זאת לאחר מעשה. היש זוועה כזוועה זו? נבזות." (שם, עמ' 103-104).

נקודת מפגש - טריילר

לאחר הרצח מגיע רסקולניקוב להכרה שהמניע לרצח היה רצונו לבחון את עצמו ואת התיאוריה שלו. הוא מתוודה לפני סוניה, שבה הוא מתאהב כיוון שהיא מייצגת את האמונה הטהורה באלוהים (על דמותה של סוניה, ראה: דינגוט, עמ' 72): "יום אחד שאלתי את עצמי: מה היה אילו היה נפוליאון במקומי, ולא היו ברשותו, לתחילת מסלולו, לא טולון ולא מצרים, ובמקום זה היתה איזו זקנה מגוחכת, מלווה במשכון, שיש עוד לרצוח אותה כדי להוציא את הכסף מתיבתה (לשם המסלול, את מבינה). האם היה מחליט בנפשו לעשות זאת לולא היה לו מוצא אחר? האם לא היה נרתע מזה שהדבר אינו נשגב וגם יש בזה משום פשע? עיניתי את נפשי זמן רב בשאלה זאת, עד שהתביישתי, כשניצנץ בי לבסוף הרעיון, כי לא זו בלבד שלא היה נירתע, אלא לא היה נותן אפילו זמן להיאנח, בלי כל הרהור. בכל חדלתי להרהר ורצחתי במתכונת איש המופת." (החטא ועונשו, עמ' 150). מתברר שרסקולניקוב רצח על מנת לבחון את עצמו, לבדוק האם ניחן בהעזה המאפיינת את ה'מיוחדים' , אשר אין להם כל היסוסים מוסריים כשמדובר בהגשמת תועלתם האישית, או לא. והנה ייסוריו, מחלתו וההתדרדרות במצבו הנפשי מצביעים על כך שאינו שייך לקטגוריה של הנפוליאונים, בעלי הכוח וההעזה, אלא דווקא לקטגוריה של 'הרגילים' השואלים את עצמם אם הם נפוליאונים, על אף שאינם.סוניה מפצירה ברסקולניקוב שיודה על פשעו ויקבל על עצמו באהבה את עונשו ואת הייסורים הכרוכים בו: "קומה. לך מיד. עמוד בפרשת הרחובות, גחון, נשק את האדמה שחיללת, אחרי כן השתחווה לארבע רוחות הארץ ואמור לכול בקול רם: רצחתי. אז יחזיר לך אלוהים את החיים" (שם, עמ' 153). גם חוקר המשטרה, שסבלו של רסקולניקוב נגע לליבו, מנסה לשכנע אותו לבחור בדרך ההודאה. הוא אינו אוסר אותו (על אף שמשוכנע באשמתו), שכן הוא מעוניין שרסקולניקוב יודה באשמה מרצונו ומיוזמתו, וגם הוא מפציר בו: "שמעני, אל תבוז לחיים. יש לך עוד הרבה לחיות... קצר רוח אתה... המצאת שיטה, ומתבייש אתה שנכשלה ולא היתה מקורית ביותר. יצא מה שהוא בזוי, אלא שאף על פי כן, אין אתה מנוול ללא תקווה. אני רואה בך אחד מאלה, שאפשר לחתוך את מעיהם והם יעמדו ויחייכו אם רק מצאו אמונה או אלוהים. אמנם גם ייסורים הם דבר טוב... אני יודע שאין אתה מאמין, אבל אל תתחכם הרבה. קפוץ לתוך החיים במישרין, בלי הרהורים. אל תפחד – הנחשול ישא אותך ליבשה ויעמיד אותך על רגליך. מובטחני שתחיה עוד הרבה שנים. אולי שומר אותך אלוהים למשהו. יהיה לבך טוב ואל תרבה לפחד. האם נפחדת מפני הריצוי הגדול העומד לפניך? בושה לפחד. עליך למלאות את דרישת הצדק..."גם סוניה וגם חוקר המשטרה מפצירים ברסקולניקוב לבחור בדרך האמונה, להודות על פשעו ולכפר עליו בייסורים, שכן זו הדרך היחידה, לתפישתם, לחזור ולזכות בחיים.דינגוט סבורה, שרשלנותו של רסקולניקוב בביצוע הרצח, ההרהורים הבלתי פוסקים על אפשרות ההודאה והביקורת העצמית הקשה שלו, מרמזים על קונפליקט פנימי שהיה נתון בו באשר לביצוע הרצח, וכי סצנת הווידוי אנלוגית לסצנת הרצח: בשתי הסצנות בולט הכורח הפנימי לפעול. הפעולה הלא-רצונית בשתי הסצנות מרמזת על מניע תת-מודע המתנה את פעולותיו של רסקולניקוב. לדעתה של דינגוט, "רסקולניקוב מבקש בעצם להיכשל, להיתפס ולהודות באשמה, ועל ידי כך להוכיח לעצמו שהתיאוריה כולה, המבוססת על ההפרדה בין 'רגילים' ל'מיוחדים' שגויה. למניע התת-מודע לרצח נלווית משמעות דתית... אפשר להסיק כי רסקולניקוב ביקש לבחון את המערכת המוסרית-דתית. הוא פרץ את הסייגים כדי לראות אם הם אכן קיימים. בדרך זו הוא עשוי להגיע לאמונה באותם סייגים מוסריים שפרץ – סייגים הנובעים מכוח עליון, בניגוד למוסר שגובש בתיאוריה, הנובע מכוח רצונו שלו" (דינגוט, עמ' 84-85). לפי פרשנות זו, דוסטוייבסקי בעצם מזהיר את קוראיו מפני הלכי הרוח החדשים המאפיינים את תקופתו, ומדגיש את החשיבות של האמונה באלוהים, שבלעדיה עשוי כל יחיד לקחת על עצמו את תפקיד האל ולהתייחס אל עצמו כאל מקור החוק. בסרטו של וודי אלן, "אהבה ומלחמה" ("love and death"), הגיבורה סוניה שואלת את הגיבור בוריס: "נכון שהטבע מדהים?". בוריס עונה, שבעיניו "טבע זה עכברושים וחרקים, דגים גדולים שאוכלים דגים קטנים. צמחים שאוכלים צמחים. חיות שאוכלות... בעיניי זה כמו מסעדה אחת גדולה". אבל סוניה מתעקשת: "כן, אבל אם אלוהים ברא את העולם, הוא בהכרח נפלא. גם אם אנו לא רואים זאת עכשיו". בוריס מעז לעלות תהייה: "סוניה, ומה אם אין אלוהים?", וסוניה מזדעזעת: "בוריס דימיטריוביץ! אתה מתלוצץ?". בוריס ממשיך את קו המחשבה: "מה אם כולנו סתם חבורת בני אדם מגוחכים שמסתובבים ללא סיבה וללא מטרה?", וסוניה מעלה מייד טיעון שכנגד: "אבל אם אין אלוהים, לחיים אין משמעות, למה לחיות? לא עדיף להתאבד?", בוריס מנסה להרגיע: "אין צורך להיות היסטרית. ייתכן שאני טועה. לא הייתי רוצה לפוצץ לעצמי את המוח ואז לקרוא שגילו משהו". אבל סוניה אינה מקבל את אי-ההחלטיות המוצעת כאופציה: "בוריס, תרשה לי להסביר לך למה אתה מדבר שטויות. בוא נניח שאין אלוהים, ואיש הישר בעיניו יעשה. מה ימנע בעדך מלרצוח מישהו?". עכשיו בוריס נוקט עמדה דווקא החלטית: "רצח זה לא מוסרי", וסוניה נוקטת עמדה לא-החלטית: "מוסר זה עניין סובייקטיבי", בוריס מתבלבל: "כן, אבל הסובייקטיביות אובייקטיבית", וסוניה מיד מתקנת אותו: "לא בתפיסה הגיונית כלשהי", וכך הם ממשיכים לבלבל אחד את השני, עד שלבסוף סוניה טוענת בלהט: "בוריס, חובה עלינו להאמין באלוהים", ובוריס נאנח: "לו רק הייתי רואה נס, נס קטן אחד. לו ראיתי סנה בוער או ים נקרע לגזרים, או את הדוד סשה משלם במסעדה".אני מניחה, שלא במקרה שם הגיבורה בסיפור הוא סוניה. בדרך זו מאזכר וודי אלן גם בסרט זה את 'החטא ועונשו'. בקטע המצוטט סוניה מבטאת אמונה תמימה באלוהים, ובוריס מבטא עמדה ספקנית, עמדה של "גם וגם". הוא אינו מסוגל לנקוט עמדה החלטית וברורה. הוא אינו מסוגל לקבוע בוודאות שאלוהים אינו קיים. לכן אופציית ההתאבדות אינה קיימת, שהרי יש בכך נקיטת עמדה, ובוריס מודאג מהאפשרות שיתברר שהוא טועה. מאור חיים (במאמר בשם "פוסטמודרניזם: מיתה יפה – מבוא ידידותי לפוסט-מודרניזם"), מציין ש'מודרניזם' משמעותו אמונה בהשקפת עולם או באידיאולוגיה, גישה של "או-או". כלומר, שלא ניתן להיות, בו זמנית, גם 'סוריאליסט' וגם 'אקספרסיוניסט', גם 'קפיטליסט' וגם קומוניסט'; 'פוסטמודרניזם', לעומת זאת, פירושו "גם וגם". משאבדה האמונה באמת האחת, עלתה המודעות לחלקיות ההסבר ולאפשרות של הסברים אלטרנטיביים התלויים בנקודת המבט.ההסבר הפרספקטיבי מתקשר גם לתחילת הדיאלוג בין סוניה ובוריס, בקטע לעיל. הטבע הוא מקומם של ברואים רבים, ולכל אחד מהם נקודת מבט שונה. החרק אוכל את העלה, והלטאה אוכלת את החרק. החזק גובר על החלש. זוהי דרכו של הטבע, משמע זו "הדרך הטבעית". כך טען ניטשה, שחולל מהפיכה בפילוסופיה המערבית. ניטשה טען שאין אלוהים, וכי היקום הינו כאוס חסר משמעות וחסר סדר. האדם מנסה להגן על עצמו מפני ההבנה של חוסר המשמעות של היקום על ידי כך שהוא מנסה לארגן אותו במתכונת מובנית ומשמעותית. האדם המאמין באלוהים, למשל, מאמין באפשרות שלו לשלוט בגורלו: האדם הטוב יגיע לגן עדן, והרע – לגיהנום. האדם המערבי אימץ את האמונה בתבונה, ברציונליות ובמוסר, בדיוק לשם אותה מטרה. האדם האמין שבאמצעות המדע יוכל לשלוט בגורלו ולעצב את עצמו ואת עולמו ולהגיע להרמוניה עם העולם. דוד אוחנה (1994) מציין, שניטשה ראה את התפתחות המוסר המערבי כקשורה במסורת, בהרגל ובתועלת האישית. להשקפתו, המוסר שימש אמצעי בידי החלשים על מנת שלא יוכחדו בידי החזקים. 'הטוב' שימש כמכשיר עורמה של החלש, אשר באמצעותו גבר על הזולת החזק ממנו: "מוסר העבדים הוא בעיקרו מוסר התועלת. זה כור מחצבתו של הניגוד המפורסם של טוב ורוע" (ניטשה, אצל: אוחנה, עמ' 97).

סקרלט

אוחנה מציין, שמהפכניותו של ניטשה נעוצה בחריגתו מעבר לטוב ולרוע אל אבחנות מסוג חדש לחלוטין הנובעות מפרספקטיבה, מנקודת המבט של האדון או העבד, האותנטי או המנוון, החזק או החלש. לפי השקפה זו, בניין העל החברתי – הדת, המוסר, התבונה – נבנה כמסגרת מלאכותית על מנת לקיים את האדם החלש המתקשה להתמודד עם הזולת. כך נחשפים האידיאלים החברתיים כפונקציות מועילות של החלש, ותו-לא. "רצח האל", מסביר אוחנה, משמעותו בחשיפת ערוותם של הנצרות, המוסר, הדמוקרטיה, הסוציאליזם, הלאומיות ואיזמים נוספים, המעידים כי בריחת האדם לשני הכיוונים – הרציונלי והדתי – היא אותה התנכרות בשינוי אדרת, שהגורם לה: הפחד להיישיר מבט אל עולם כאוטי ללא משמעות, ללא גאולה וללא אלוהים. רק האדם החזק, אשר אינו בורח לאלילי כזב, יכול להביט במציאות העירומה מכל ערך ולחייבה כמות שהיא.כריס, גיבור הסרט 'נקודת מפגש' הוא בחור עני מאירלנד, מורה לטניס, המגיע ללונדון, מכיר בחורה מהמעמד העליון הבריטי, ונישא לה. אביה של אשתו דואג לו לג'וב טוב בחברה שלו ולבית מפואר. המשפחה החדשה עוטפת אותו באהבה ובשאר תענוגות חיים, שעד כה לא היו בהישג ידו. למרבה הצער, הוא "מתאהב" דווקא בנולה, שחקנית אמריקנית כושלת, שאיתה הוא מנהל רומן סוער, עד הרגע שהיא נכנסת להיריון ודורשת שיקיים את הבטחתו, לעזוב את אשתו ולהתחתן איתה. ברגע האמת, מתברר לכריס שאינו מעוניין לעזוב את חייו החדשים, וכי אינו רואה עתיד עם נולה. גם יחסיו עם נולה מתערערים עקב דרשנותה וכעסה הרב עליו. הוא מוצא מוצא מן הסיטואציה הבלתי אפשרית, על ידי כך שהוא מסלק את "המכשול" העומד בדרכו, הווה אומר: נפטר מנולה על ידי כך שהוא מתכנן "רצח מושלם". רוצח גם את נולה וגם את שכנתה הישישה, על מנת שיחשבו שהרוצח היה נרקומן שחשק בתכשיטיה של הזקנה ובתרופות המרשם שלה, וכי רצח את נולה כיוון שנתקל בה בדרכו החוצה מדירתה של הקשישה. המזל האיר פניו לכריס: הוא זרק את טבעת הנישואין של הזקנה אל נהר התמזה, אך הטבעת שנפלה על הגדה נמצאה על ידי נרקומן עובר אורח, שבאותו לילה נקלע למריבה ונרצח. הטבעת נמצאה ברשותו, וגרמה למשטרה להאמין שהרוצח נתגלה. וכך הצליח כריס להתחמק מעונש על הפשע הכפול שביצע.בתחילת הסרט "נקודת מפגש", אנו שומעים את קולו של כריס ב-voice over: "מי שאמר, 'אני מעדיף להיות בר מזל מאשר להיות אדם טוב', היה בעל הבנה עמוקה במשמעות החיים. אנשים פוחדים להתמודד עם העובדה, שחלק גדול מהחיים תלוי במזל. ממש מפחיד לחשוב שכל כך הרבה נמצא מחוץ לשליטה שלנו. יש רגעים במשחק טניס כאשר הכדור פוגע בקצה העליון של הרשת... ולשבריר שנייה הכדור יכול לעבור לצד של היריב... או לצד שלך. עם קצת מזל הכדור יעבור לצד של היריב... ואז אתה מנצח. ואולי לא... ואז אתה מפסיד". בהמשך הסרט הוא אומר: "כולם חוששים להודות איזה תפקיד גדול משחק המזל. נראה שהמדענים נוטים לאשר יותר ויותר שכל קיומנו עלי אדמות הוא מקרה של מזל עיוור. ללא מטרה, ללא תכלית". אשתו לעתיד שואלת (בחיוך): "מה היה הכומר שלנו אומר על זה?", ואחיה אומר: "הייאוש הוא דרך ההתנגדות הקטנה ביותר". אבל כריס סבור אחרת: "אני חושב שהאמונה היא דרך ההתנגדות הקטנה ביותר". דבריו מרמזים להשקפתו של ניטשה, לפיה האמונה היא הפיקציה שבאמצעותה נמלט האדם מן הייאוש, הפוקד אותו לנוכח המודעות לחוסר המשמעות וחוסר התכלית של היקום. באמצעות האמונה בדת או במוסר נמלט האדם מההרגשה שהוא חי על פי התהום. המזל, בו מאמין כריס, הוא האלמנט השליט ביקום כאוטי, חסר סדר, חסר הרמוניה וחסר משמעות. ביקום שכזה, היכולת של האדם לשלוט בגורלו היא מזערית, והוא מפחד להודות עד כמה הוא נתון להשפעת הגורל העיוור.ומה לגבי הצד המוסרי של הרצח? בלילה שלאחר הרצח, יש לגיבור הזיה, שבה הוא רואה את נולה והזקנה. כריס אומר לנולה: "זה לא היה קל, אבל כשהגיע הרגע, יכולתי ללחוץ על ההדק... אפשר ללמוד לדחוק את האשמה מתחת לשטיח ולהמשיך הלאה. חייבים, אחרת זה יהרוס אותך". וכשהזקנה שואלת אותו: "ומה אתי? מה עם השכנה מהדלת הסמוכה? לא היה לי שום קשר לסיפור הנורא שלכם. אין לך שום בעיה עם זה שאני הייתי צריכה למות בתור עוברת אורח חפה מפשע?", כריס עונה: "לעתים יש לחסל חפים מפשע בשביל התוכנית הגדולה יותר. את היית נזק היקפי". בסרט "פשעים ועבירות קלות", העוסק באותו נושא בדיוק, הגיבור, יהודה, מארגן שירצחו את פילגשו שהפכה למכשול. לאחר הרצח הוא נתקף לרגע בייסורי מצפון, ונזכר בארוחת ליל סדר בבית הוריו, שנערכה שנים רבות קודם לכן, בזמן שהיה ילד. בזמן הקראת ההגדה, דודתו מאי, דחקה באביו שיקצר בקריאת ההגדה: "אנחנו במאה העשרים, יש לך ילדים קטנים שיושבים כאן, אל תעמיס עליהם אמונות תפלות". בעקבות הערה זו התפתח דיון על האמונה באלוהים. סול, אביו של הגיבור, טען שאלוהים מעניש את הרשעים, ובתגובה לטענה זו שאלה מאי, מה לגבי הנאצים, האם אלוהים העניש אותם: "הם השמידו שישה מיליון יהודים, וחמקו מעונש... שישה מיליון יהודים ועוד מיליונים של אחרים. והם יצאו מזה ללא עונש בכלל". וכשאחד הסועדים הביע תמיהה על כך שדבר כזה התאפשר, אמרה מאי: "כי הכוח הוא החוק. ..", וכשנשאלה האם לדעתה המוסר פשט את הרגל בעולם כולו, אמרה: "יש מוסר לאלה החפצים בו, שום דבר אינו קבוע במסמרות". ואז הגיבור מעלה הרהור: ""ואם אדם מבצע פשע, אם הוא הורג?", סול, המייצג בקטע את האמונה באלוהים, עונה: "בדרך זו או אחרת הוא ייענש". אבל אחד הסועדים מסייג את האמירה הגורפת של סול: "רק אם הוא ייתפס". סול מתעקש: "אם הוא לא נתפס, מה שצומח ממעשה שחור, יפרח ויסריח", ומוסיף שגם בתנ"ך, גם בברית הישנה וגם בשייקספיר "הרצח תמיד מתגלה". על כך עונה מאי: "אם הוא רצח והוא מתחמק ללא עונש, ואינו מוטרד מההיבטים המוסריים של מעשיו, הרי הוא בן חורין. זכרו, ההיסטוריה נכתבה על ידי המנצחים. לו ניצחו הנאצים, הדורות הבאים היו מבינים לגמרי אחרת את מלחמת העולם השניה".ומה ניטשה אומר על החוק? לפי השקפתו של ניטשה (ראה: אוחנה, 1994), החברה תוחמת את גבולותיה באמצעות חקיקת חוקים, ומסיגי גבול זה נחשבים עבריינים. פשעו של אדם הינו יחסי לחברה שבה הוא חי, ואין לראות בו פשע אימננטי. צדק כשלעצמו הוא נמנע המציאות, והחיים עצמם בלתי צודקים בפעילות היסוד שלהם, כך שמובנם של 'צדק' ו'עוול' תקף רק משעת כינון החוק. שורשי 'המצפון הרע' מצויים אפוא בחברה ובמדינה, ומכל מקום מחוץ לאדם. מטרת המצפון היא, אם כן, 'לביית' את האדם האינדיבידואלי באמצעות הפנמת נורמות החברה.האדם העליון, לפי ניטשה, הוא "אינדיבידואום ריבוני, שלא ישווה אלא לעצמו, שכבר השתחרר ממוסריותה של המסורת והוא פרט אוטונומי על-מוסרי" (ניטשה, אצל: אוחנה: עמ' 126). אוחנה מציין, כי ניטשה מבקש להוכיח כי הציוויים הכלליים והקאנטיאניים אינם אפשריים מפני שאין פעולות שוות של אנשים שונים. הפעולה נושאת את החותם האישי בלבד ואי אפשר להכפיפה לערכיות מחייבת. השיפוט המוסרי בטל. לפי ניטשה אין אמת מידה אובייקטיבית למהותו של האדם. האדם העליון הוא זה האומר לאו לערך של הערכים או לעצם קיומו של מערך ערכים כוזב.נראה שגיבוריו של וודי אלן (בסרטים "פשעים ועבירות קלות" ו"נקודת מפגש") הצליחו להגשים את משאלתו של רסקולניקוב: הם עמדו במבחן, והצליחו לעבור לקטגוריה של 'המיוחדים', של אלה המסוגלים לבצע פשע מבלי להניד עפעף. וזה מחזיר אותנו לשאלה שהעלתה סוניה בסרט "אהבה ומלחמה": "בוא נניח שאין אלוהים, ואיש הישר בעיניו יעשה. מה ימנע בעדך מלרצוח מישהו?" וזו לדעתי, השאלה שוודי אלן חוזר ומעלה בסרטיו: אם הכל יחסי – מה המשמעות של הדבר: האם בכל זאת קיים איזה שהוא גבול באיזה שהוא מקום? או שכל דאלים גבר, וחוקי הטבע יכפיפו עצמם על התרבות, ומה יהיו פני החברה במידה וכך יקרה. ואולי לא שמנו לב, וזה כבר קרה?ביבליוגרפיהאוחנה, דוד, "מסדר הניהיליסטים – לידתה של תרבות פוליטית באירופה 1870-1930" (מוסד ביאליק, ירושלים, 1994), עמ' 65-135.דוסטוייבסקי, פיודור מ., "החטא ועונשו" (עם עובד, תל אביב).דינגוט, נילי, "מוסכמות יסוד של הרומן במאה התשע עשרה", כרך ב, יחידות 6-7, (האוניברסיטה הפתוחה,תל אביב, 2004), עמ' 11-128.מאור, חיים, "פוסט-מודרניזם: מיתה יפה – מבוא ידידותי לפוסט-מודרניזם".

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ריקי פרנקל