|
|
לאחר הצפייה בסרט " מבצע ולקירי" (Valkyrie בריאן סינגר, 2008, ארה”ב/גרמניה), התחזקה בי התחושה כי מתחולת מהפכה תימטית (אם אשתמש במונחיו וברעיונו של פופר על מהפכות מדעיות) בשדה הקולנועי בהקשר של סרטים שעוסקים בנושאים של השואה בפרט ושל מלחמת העולם השנייה בכלל – זוועות המלחמה אינם מצטלמות עוד, הקורבנות לא מעניינים עוד, אלא רק הסיפורים הקטנים, הקלילים יחסית, והאנושיים, שמחפשים למצוא עוד ועוד גיבורים. אלו הם אלו שמודגשים כנוכחים בסרטים משני עברי המתרס – של הגרמנים, שפעם עוד היו רעים, ושל הקורבנות היהודים, שמוצגים פשוט כשבויי מלחמה. לדעתי, מהפכה זו אינה טובה ורצויה אלא ההיפך הוא הנכון – היא בעייתית, היא שגויה והיא אינה תורמת במאומה לנושאים אלו, שנתפשים כעניין היסטורי, כעדות אמינה למה שהתרחש באותה תקופה. טענתי זו קשורה גם לסרטים נוספים של השנים האחרונות, שעוסקים בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה – לקורפוס דיי רחב של סרטים, שהאחרון בהם הוא, כאמור, מבצע ואלקירי. ביניהם ישנם סרטים כמו " הזייפנים", " הנער בפיג'מת הפסים", " החיים יפים", " הנפילה" ועוד.
הסרט שבישר את המגמה הוא לדעתי סרטו של סטיבן שפילברג " רשימת שינדלר", אשר הפך את עניין השואה לסרט הוליוודי מיינסטרימי שמציג את הנאצי כדמות הראשית, כגיבור, כאדם טוב ומוסרי. עדיין בסרט זה השואה הוצגה כדבר איום ונורא, כזוועה, אך אחריו נדמה כי הזוועות מוצגות מאחורי פילטרים רציניים וכל שנותר הוא הגיבור הגרמני הטוב, שמציג את האמביוולנטיות שנוכחת במלחמה – שגם טוב היה בה, ושאין לתבוע אחריות על העם הגרמני כולו. ועל כך ביקורתי! המהפכה התימטית הזו שמתרחשת מחליפה את התימה המוכרת שהציגה את המלחמה כשיא הזוועות שיכולות לעולל מלחמות, שבה הוצגו הנאצים כרעים, כאכזריים, כחסרי פנים אנושיות, ותימה שמציגה את השואה כדבר אכזרי וזוועתי, דבר בלתי אנושי, דבר לא נתפש. תמה זו כעת מפנה את מקומה לטובת סיפורים אחרים - סיפורים אנושיים על קיומם של נאצים טובים בתקופת מלה"ע ה- 2, על האחריות הבלעדית לזוועות שנתונה בידיו של היטלר בלבד, על שואה שמוצגת כקייטנה, ועל התרחשויות פרטיות, כלליות, דרמות קטנות שאירעו במלחמה, שהיא עצמה מיוצגת כזמן מיוחד, כאוטי ובעייתי, שבה אין מה לעשות, מתקיימים גם דברים רעים. ואם חושבים על זה ומקבילים את השדות – הקולנועיים וההיסטוריים, דבר שקל ולעיתים מקובל לעשות בטקסטים קולנועיים שעוסקים בזמנים אלה, נראה כי גם ההיסטוריה עברה שינויים ומהפכות. היידן וייט היה החוקר המרכזי שטען כי ההיסטוריה היא טקסט סיפורי, כי זהו סיפור שמספר ההיסטוריון, כמו כל טקסט תרבותי אחר. מנקודה זו אני יוצא וטוען כי הסרטים עלולים להיתפש, או יותר נכון כבר נתפשים כטקסט היסטורי מקובל לכל דבר. הסרטים נתפשים כמספרים את הסיפור ההיסטורי בדיוק כמו ההיסטוריון. הסרטים ההוליוודיים מציגים סיפורים על אירועי עבר שכעת מציגים לצופים גישה אחרת, שונה מהמוכר לגבי פרקים מההיסטוריה האנושית – כעת השואה והמלחמה מיוצגים כדרמות של פרטים, כהתרחשויות אמביוולנטיות שפותרות מאחריות הרבה גורמים. לטענתי, הסרט " מבצע ולקירי" ממשיך את אותה מגמה שאני חרד לגביה, וכבר עסקתי בה בסרט " הזייפנים" – הצגת ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה בצורה שמקלה ראש על אחריות הגרמנים בטרגדיה האנושית התורנית, מלחמת העולם השנייה.
הסרט "
מבצע ולקירי" מתרחש בשיאה של מלחמת העולם השנייה, כאשר חבורת קצינים גרמניים ופוליטיקאים עלומים רוקמת מזימת התנקשות באדולף היטלר, במטרה להשתלט על הפיקוד הצבאי וכך לסיים את המלחמה, שנדמה כי היא תחריב את גרמניה. למבצע ניתן שם הקוד "ואלקירי", ע"ש תוכנית החירום שהייתה אמורה לצאת לפועל במקרה של התקוממות נגד הממשל הנאצי.
כלומר, כעת, בסרט " מבצע ולקירי" אנו מתוודעים לאופוזיציה בגרמניה, לקיומה של אליטה גרמנית שמחאה נגד היטלר ונגד המדיניות הצבאית שלו. היא אפילו הייתה מוכנה להסתכן וידעה כי היא עלולה גם לשלם בחייה על עשייתה למען המדינה ולא למען המנהיג, היטלר, שמוצג כדמות דיי קטנה, שכל עשייתה היא שהיא שוגה מבחינה טקטית. השאלה שעולה היא האם היא ראויה להיות מוצגת כגיבורה? ומה אנו למדים מכך על האשמה שמוטלת על גרמניה הנאצית כולה? על החברה הגרמנית, שעד כה למדנו כי היא אשמה בטרגדיה, כי היא הייתה שבויה באיזו מציאות אחרת. כעת אנו מגלים סדקים בתמונה ההיסטוריוגרפית הזו. אז מה נכון ומה מובן מהדברים המוצגים? נותרנו מבולבלים. החידוש העיקרי שהפתיע אותי בסרט הייתה ההפרדה שמוצגת כעת בסרט בין המנהיג לאומה הגרמנית ובין המנהיג למדינה. איני היסטוריון ולדאבוני גם איני בקיא בהיסטוריה הנאצית, אולם על פי הבנתי וזכרוני, עד כה הוצגה גרמניה הנאצית כשהייתה עסוקה ב"פולחן הפיהרר", בפולחן המנהיג. היטלר היה פניה של גרמניה, אשר הלכה עיוורת אחר האסטרטגיה שלו, שהבטיחה לגרמנים לאחר המלחמה רק טוב ושפע. במייצג זה עולה כי אם מחפשים אשמים למלחמה ולזוועות שהיא יצרה, האומה ומנהיגה הם האשמים. המנהיג אשם בדיוק כמו העם הגרמני שהלך אחריו והסכים למעשיו. כעת, בא הסרט ומפריד בין העולמות. זה לא היטלר והאומה הגרמנית כיחידה אחת, שאשמים במעשים, אלא כעת מתברר שלהיטלר היו מתנגדים בכירים. אכן, זוהי ההיסטוריה ואין להכחישה, הסיפור הוא סיפור אמיתי, אולם הוא היה משהו קטן וכאמור, לא משמעותי. אך הוא מדהד משהו אחר שמשחרר את הגרמנים מהייצוג של הרעים לטובת היותם קורבנות נוספים- קורבנות של איש בודד, משוגע, אסטרטג רע. מה שמהדהד מסיפור זה הוא שגרמניה, האומה, לא הייתה מרוצה מהיטלר וממעשיו. יש לזכור כי האינטרסים שלהם לא היו להציל יהודים או להפסיק את המציאות הלא שפויה הזו של השואה, אלא מטרתם הייתה להציל את גרמניה מחורבן. כלומר, כעת גרמניה היא הקורבן. העם הגרמני והחיילים הנאצים, הם הקורבנות של היטלר, ששולח אותם למלחמה אבודה, למותם. לשם כך נלחם תום קרוז בסרט, למען החיילים הגרמנים שמתים כמו זבובים מאויב חסר פנים שכעת מוצג- בעלות הברית, שממטיר עליהם ים של קליעים. לכן, ההתנגדות הזו שמוצגת בסרט נתפשת כמשחררת את העם הגרמני כולו מהאשמה בזוועות המלחמה, אלא היטלר הוא האשם היחיד בזוועות. הוא זה שעשה מהלכים שהובילו למותם של מאות אלפי חיילים נאצים, שמוביל למפלת גרמניה. הבעיה העיקרית שהייתה לי עם הסרט " מבצע ולקירי" היא תפישתו כטקסט היסטורי, כפי שייתפש על ידי לא מעט צופים. לפתע אנו מגלים כי היטלר היה האשם היחיד, המנהיג שלו היו מתנגדים גם בקרב האליטה הגרמנית. אליטה זו גם ניסתה לעשות מעשה ולהחזיר את השפיות למדינה, שהיא עצמה הופכת לפתע לקורבן. לכן, הסרט, שמציג את נקודת מבטם של המתנגדים, אשר מפרידים בין האומה למנהיגה, מהווה למעשה כתב הגנה לעם הגרמני, אשר כעת מסוגל להרים את ראשו בגאווה ולטעון כי הנה, גם הם היו הקורבנות של היטלר, והיו גם מתנגדים להיטלר, שרצו להציל את האומה ולסיים את המלחמה, רצו לחסל את היטלר ואף שילמו על כך מחיר. אם עד כה התוודענו בסרטים לפרטיזנים מהמדינות הכבושות, כעת אנו מגלים כי היו גם כאלה בין האליטות הגרמניות. הכל כנגד האשם היחיד, היטלר, ולא אלו שיכלו במחי יד להורידו מכיסאו. ואם חושבים על הסרט כיצירה אומנותית אז הסרט אינו טוב במיוחד. לי לפחות היה קשה להזדהות עם תום קרוז, כקצין גרמני אופוזיציונר. הקושי הוא לא בהכרח בגלל המשקע ההיסטורי שיש כלפי החיילים הגרמנים, אלא בגלל שהסרט לא מספק את הכלים להזדהות עימו – לא נבנתה דמותו כראוי, נקודת מבטו אינה טוטלית ואין לו עומק. גם שאר הסובבים אותו לא בנויים נכונה. גם מתח לא ממש נבנה. הכל היה דיי ברור מאליו. שום הפתעה. זהו בסך הכל סרט בינוני. תום קרוז, חזור לשחק את הסוכן האולטימטיבי (בסרטי "משימה בלתי אפשרית")! נאצי מוסרי אינו הולם אותך.
ולתעשייה ההוליוודית אקרא להפסיק לחפש נושאים קלילים בהקשרים מזעזעים. הניגוד הזה הוא רע.
|
