אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

קרחונים בארץ החמסינים - שיחות עם במאים / פבלו אוטין


התמונה של דן לחמן

"קרחונים בארץ החמסינים – הקולנוע הישראלי החדש. שיחות עם במאים" של פבלו אוטין (בהוצאת רסלינג).

מה מחפש צופה קולנוע מהסרט שהא הולך לראות. איך הוא "קורא" את הסרט. בדרך כלל סיפור טוב. שחקנים שידברו אל לבו, לעתים רחוקות יותר איזו אמירה, ריגוש. בעיקר סוג של ריגוש שלא תמיד יודעים מהם המרכיבים הפנימיים שגורמים לו.אוטין ראיין כמה וכמה מהבמאים החשובים של השנים האחרונות. הוא איננו מתרכז במשמעויות של הסרט. לא ששאלה כזו לא עוברת בשיחה, אך מה שמעניין את אוטין היא האסתטיקה של הסרט. הבחירות של הבמאים איך לצלם, במה להתרכז יותר, איך נבנה הפריים בצורה המתאימה ביותר. לכאורה שאלות טכניות, למעשה תשובות ההופכות את הסרט למה שהוא. התערבת של סיפור תמונה סאונד אנשים ונוף המתחברים יחד ועובדים על חושי הצופה היושב באולם החשוך, הצופה באור של המסך, שם הוא מקבל אינפורמציות מודעות ולא מודעות. מגודל המסך שמכיל את כל "ציור" הסרט. כל התמונה. שזו הדרך הנכונה לראות סרט, מנותק מהסביבה ומעצמך ונתון בריכוז המעבר לתוך עולם אחר וחיים אחרים , שלעתים מקרינים על חיינו ולעתים מרחיקים אותנו ממציאות חיינו.הספר איננו עוסק בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי אלא בשינוי שחל בו בשנים האחרונות שהביאו להצלחתו הגדולה בארץ, שיותר ויותר צופים הולכים לראות סרטים ישראליים בעיקר גם בעולם.הקולנוע של העבר הלא רחוק היה קולנוע של תוכן ששירת "אמירות" פחות של אנשים ודמויות. כמעט בלי התייחסות למורכבות אסתטית. לכן בזמנו סרטיו של עמוס גוטמן הכו כאן בתדהמה, כי הנה בא במאי שכל פריים שלו עסק מלבד בסיפור גם בצד האסטטי, בצבע, במה רואה המצלמה מלבד את גיבור הסרט. איך נראה המרחב שמסביב לו ובו הוא חי. היום היוצרים מרבים לתת את הדעת לנושא הזה.אוטין עשה בחירה משלו עם איזה במאים לדבר ואיזה סרטים לנתח. הוא מודע שכמה סרטים חשובים נשארו מחוץ לספר, אך באמת שאי אפשר לכתוב על כולם בגלל העשייה הרחבה. אוטין מחלק את הספר לשלושה חלקים. האחד לסרטי "התנתקות" כמו "בופור", "ביקור התזמורת" ו "חופשת קיץ". התנתקות לאו דווקא במונח הפוליטי שרווח אצלנו.החלק השני מדבר על סרטים פוליטיים במכוון כמו "אור","וסרמיל", "ללכת על המים".והרביעי הוא ההתפתחות החל משנות התשעים "הכלה הסורית" אביבה אהובתי".הספר מתחיל בשיחה עם יוסי סידר במאי "בופור" המגדיר את הסרט כבר מן ההתחלה

"סיפור המסופר דרך עדשה מאוד צרה. אנחנו לא רואים את ההקשר, אנחנו לא רואים את האויב, אנחנו גם לא ממש מתרפקים על הנוף. אנחנו מצמצמים סיפור אפי גדול של 18 שנה עם המון מורכבויות, פוליטיקה והיסטוריה למקום אחד צר ורואים אותו דרך העיניים של חייל אחד. בצמצום הזה היה אתגר גדול וזה מתבטא גם בסט. הסט הוא מקום קלאוסטרופובי, סגור"אני חושב שכל מי שראה את הסרט יצא בדיוק עם ההרגשות הללו, עוד לפני שניתח אותו לעצמו. הסרט המאופק הזה שונה בתכלית בהצגת הישראליות הרגשית ומוחצנת שהייתה נהוגה בעבר.מאמצע שנות ה90 החל הקהל, ובעקבותיו גם היוצרים, להתרחק מהפוליטיקה המידית. האינטיפדה הכניסה אותנו לשינוי עקרוני. נולדה התחושה שנמאס לצעוק. השאיפה הייתה לחיות חיים נורמאליים. סרטים כמו "חולה אהבה בשיכון ג'", "לנגד עיניים מערביות", "עפולה אקספרס", "שירת הסירנה", "זולגות הדמעות מעצמן" החלו בתהליך ההתרחקות מהקולנוע הפוליטי. אך בחלקם ניתן היה לחוש כיצד הפוליטיקה משפיעה על חיי הפרט.הקולנוע הישראלי התחיל בתקופת פריחה של ממש. כשבסרט "כנפיים שבורות" (2002) אבי המשפחה מת, הוא מת מעקיצת דבורה. בנאלי ורחוק מהפיגועים. קוסשוילי הוליך את הקולנוע הישראלי לתחומים אחרים לחלוטין. סרטים שלא עסקו בעוולות שלא היו אידיאולוגיים. סרטים שבאו לספר סיפור אנושי ולספר אותו היטב.סרטי ההתנתקות שאוטין מכנה אותם כך אינם מדברים על ההתנתקות מעזה או מכל המצב הפוליטי הקשור במלה. אלא זו דווקא ההתנתקות מכל זה. סרטים המסמלים את רצונם של הישראלים להתנתק מהמתרחש בזירה הפוליטית. הקולנוע הישראלי הוא קולנוע של יוצרים אישיים המחפשים את דרכם הייחודית. קשה למצוא זרם או מכנה משותף.בחינה של סרטי " ההתנתקות" מביאה לבדוק את האסטטיקה שרובה הסתגרות. הרבה מהדברים החשובים נשארים מחוץ לפריים, באמצעות העריכה הסאונד ועיצוב התמונה הסרט יוצר עולם סגור, מנותק מהסביבה ועם זאת יוצר תחושה של התרחשויות חשובות שמחוץ לפריים."חופשת קיץ" מתרחש בתוך עולם חרדי סגור. אך העולם החרדי איננו נראה בסרט. הסרט חי בתוך עצמו. מנותק מהקשריו החברתיים. ובכל זאת מצליח להיות ביקורתי מאוד על החברה בה הוא מתרחש ואליה הוא מתייחס. ההאשמות אינן ישירות ובוטות אל נעשות בצורה עמוקה סמויה ורגשית. הסרט סוגסטיבי יותר מפונקציונאלי. כל קומפוזיציה על המסך מייצרת אוירה א מדגישה נושא. כל הצילום סוגר על הדמויות יוצרות עולם אטום שהוא רק עולמם של הגיבורים.גם "בופור" בנוי על פריימים סגורים גיבוריו מוקפים חומות ומחילות .הדמויות מנותקות מהחוץ ומה שמתקיף אותם ומפציץ אותם הוא כוח מופשט.ב"ביקור התזמורת" מבקרת תזמורת מצרית בעיירה נידחת. באיזו קלות היה יכול הסרט להיהפך לסרט ויכוחים פוליטיים. אל ערן קולירין עוצר בתסריט כל ויכוח שכזה מיד במשפט השני. אין ויכולים. יש תנועת מצלה, אווירה מדברים על אהבה. המצרי הצעיר מלמד את הישראלי להתחיל עם נשים. מדבר על סקס. אין שיחות על המצב. אין מתח פוליטי שצריך להתגבר עליו. המונולוג של הצעיר הערבי ( סאלח בכרי) מדובר בערבית. בהחלטה מודעת אין תרגום לעברית. הצופה שותף עם הגיבורים לאינטונציה, למוסיקה של השפה. סוגסטיה. אך מה שלא נאמר נמצא מאחורי הדברים הנאמרים. ולכן כל כך צורם. הצופה הוא זה שצריך ליצור את העולם החיצוני שהוא מכיר, או חושב שהוא מכיר. הסרט איננו על פער פוליטי בין מצרים לישראליים. הוא על פער תרבותי. העיירה " בית תקווה" בה מתרחש המפגש מצולמת כמנותקת מכל מציאות. הייצוג הוויזואלי של המקום, מכל מקום, יוצר תחושה סוריאליסטית אגדתית.

כמו בבופור לא מדברים על הסיבות של ההימצאות על ההר. לא למה הם שם ולא למה הם אמורים לרדת. גם כאן הצופה יוצר את העולם החיצוני. את מה שיש " שם בחוץ" מחוץ לפריים מחוץ לסרט, ואנו יודעים שהוא ישנו, אך הסרט איננו מראה לנו. הוא מפעיל את הצופה כמי שממשיך לכתוב את התסריט לעצמו ולביים עוד סרט לעצמו. בשיחה אתו אומר יוסף סידר על לירז, גיבור הבופור":"מה שמגדיר גיבור הוא דווקא מפגן אומץ כלפי סכנה חיצונית. אלא התגברות על משהו בתוכו... אם אתה נותן לגיבור להתגבר על משהו שהוא חיצוני לו הוא לא גיבור, הוא טיפש."לירז צריך להתגבר על עצמו לכל אורך הסרט ובכל מיני מצבים. הגבורה של לירז היא שהוא צריך להכיר בכלל בפחד שלו. שלו ושל החיילים שלו. הקונפליקט של לירז איננו מול האויב. אלא בזה שחייל מוצא את עצמו בקונפליקט עם רעיון המלחמה. בעקיפין עם מי ששלח אותו. לכן הקונפליקט הוא הפחד שלו. ההר ממלא צורך של לירז יותר משהו ממלא צורך חיצוני אובייקטיבי מדיני.זיו למשל ( אוהד קנולר) שבא לנטרל מטען, גם הוא פוחד, הוא כמעט מועמד להוצאה להורג. וכמו שיש טקסים למוצאים להורג, כיסוי עיניים סיגריה אחרונה כומר. כך היה צריך למצוא טקסים לזיו. ההתלבשות, הקסדה\ הסכין, כל דבר שיכול למנוע ממנו את המחשבה שבעוד רגע הוא מת. זו הדרך להעביר ריטואלים מעולם אחד לעולם אחר.אין בסרט מחוות או ציטוטים מסרטי מלחמה אחרים אך יש השפעה של הסרט "שבילי תהילה" של קובריק המתנהל ברובו בתעלות מלחמת העולם הראשונה, שעזר בבחירת הוויזואליה של בופור.הסגירות של מחילות הבטון בסרט יוצרת סגירות וקלאוסטרופוביה סגירות לא רק מהאויב אלא ממה שמתרחש בחוץ. הבטון הוא בלתי חדיר. לא לארבע אמהות, לא לוויכוח הפוליטי. מוצב הבטון מנתק אותם מכל מציאות חיצונית חוץ מזו של עצמם. הבטון, הכובד שלו הצבע שלו הפך לנושא האסטטי של הסרט. הבטון המכוער נראה בסרט כמו מייצב אמנותי כמעט.בעבודה על הסרט אי אפשר להזיז את כל הבטונדות הללו. לא הייתה אפשרות ליצור זוויות צילום מלמעלה או מהצדדים. אבל זו הייתה בחירה להשתמש בחומר האמיתי ולא לצייר על קרטונים או קלקר.מכל הבמאים המרואיינים בספר לכולם כמעט יש להגיד דברים חכמים, דברי טעם, אך לא כל במאי נותן לך את ההרגשה שהוא אדם מיוחד שהיית רוצה להכיר אותו יותר.

הראיון עם דוד וולך במאי הסרט " חופשת קיץ" הוא מרתק. מרתק ביכולת ההתנסחות והעניין שיוצר וולך. ולא בגלל שהוא חוזר בשאלה אלא בגלל שהוא כל כך מעניין בהתנסחויות שלו.הסרט לא זכה אצלנו להצלחה קופתית, למרות שהיה אחד החשובים ביותר ואולי הטוב ביותר ב2007. הסרט למי שלא יודע עוסק במשפחה חרדית. אב שעסוק כולו בקודש ובנו, ילד קטן שעוד לא "התקדש" ילד שהעיניים שלו עוקבות עדיין אחרי העולם שבחוץ. לא רק מה שבפנים ולמעלה. מבלי להיכנס לכל הסיפור, הילד טובע בים כשאביו איננו יכול להפסיק להתפלל ולהציל את הילד. דווקא בעולם הסרט זכה להכרה המגיעה לו.לכל אורך דבריו וולך עושה הבדלה גדולה בין המונחים סיפור ועלילה. הוא מחפש את מהות הדברים, לא בתוך העלילה. אתה מראה כוס, מה זה כוס. מה זו מיטה, מה זה כיסא ליד מיטה. אפשר לעמוד מול תמונת סטילס ולקבל את כל הסיפור של המצולם. למה קולנוע לא יכול להיות כזה? הוא שואל. בקולנוע צריך שיקרו דברים, כמובן. אי אפשר לספר סיפור בלי להראות מעשים. המעשים מספרים את הסיפור. העלילה היא תנאי, היא כלי להעביר את הסיפור. אפשר לספר למישהו הוא עשה ככה וככה הלך לפה ולשם קרה לו זה וזה, ובסוף בכל ישאלו אותך " מה הסיפור שלו?" זה לא כל כך קשה להוציא משחקנים את מה שאתה רוצה. אתה יושב ומספר להם מה כואב לך, כי הרי בכל דמות בסרט יש משהו ממך. זה נקלט והשחקן מגיע עם פתיחות להיות מה שרצית שיהיה. לקראת סוף השיחה מגיעים לדבר על מצוות שילוח הקן. כי המצווה אומרת שאם אתה מתכוון לאכול את הגוזלים אתה לא תאכל את האימא, את היונה. היום כמובן אף אחד לא מתכוון לאכול את הגוזלים היום מקיימים את המצווה רק כדי לקיים מצווה. לאגור עוד מצווה אחת. ממשיכים בקיום מצווה שאין לה יותר קשר אלא לדת עצמה. המשנה אומרת שאסור להזכיר את הרחמים שבמצווה אלא לקיים אותה כחוק שניתן. הדת היא מנגנון שאיננו מוסרי. מוסריות זה לא דבר שמעניין את הדת. הדת תופסת את עצמה כנעלה על המוסר. תאמר אני לא מסוגל להרוג את אח שלי כי אני לא יכול" לא מבחינה מוסרית. אי אפשר להגיד את המשפט "מסיבה מוסרית אני לא יכול להרוג את אח שלי" הסיבות למצוות הן רק דתיות. אהבת האל פוגעת באהבת האדם לא מבחינה תפקודית אלא מבחינה מהותית ועקרונית. וכשקוראים את הדברים מבינים שעל זה בדיוק מדבר הסרט.אין ספר שראיון מעניין מאוד הוא זה עם איתן פוקס. פוקס נחשב ליוצר הפוסח בין עולמות. מצד אחד הוא עושה קולנוע מיינסטרימי אך הנושאים שלו אינם כאלה. כל סרטיו עוסקים בהומוסקסואליות, אך הם אינם בוטים אינם מרגיזים ומושכים קהל סטרייטי לחלוטין. הוא מראה עירום גברי ויחסי מין הומוסקסואלים בצורה די מפורשת ובכל זאת הוא איננו נתפס כחתרני כמו עמוס גוטמן בזמנו. וההשוואה בין גוטמן לפוקס היא ההשוואה שעברה החברה הישראלית והקהילה ההומוסקסואלית בשנים שבין לבין. בין בחינת הגבריות בין הייצוגים ההומוסקסואליים.אוטין מטיח בפוקס שסרטיו הם קצת כמו וזלין. אתה חודר אלינו עם הסרטים שלך אך מורח הרבה ואזלין שלא יכאב.פוקס רואה בזה מחמאה. לא רק חדרתי אליכם, אלא גרמתי לכם לקבל את זה באהבה. אנשים לא היו מסוגלים להתמודד עם זה בצורה אחרת.ואזלין או לא, הנושאים שפוקס מעלה, בין אם זו הומוסקסואליות בצבא, יחסים בין עקבי ליהודי אך על רקע הומוסקסואלי, יחסי גרמניה הישנה – חדשה עם ישראלי. והכול בצורה מאוד הוליוודית. מרומזת שכאילו מצניעה מאוד את מה שיש לו להגיד. כאילו אמר קודם כל תראו סרט יפה " אחר תדברו על מה שראיתם. הוא מדבר על השינויים בדורות. על הצעירים של היום שכבר שואלים היום מה פתאום קהילה, מה פתאום צבא,. בדור שלו עוד הייתה משמעות לכל זה ולכן גיבוריו ייצגו את תהליך השינוי שבהגבריות הישראלית המתגבשת. כי הרי אין ישראליות אחת. קסאשוילי עושה סרטים ישראליים שאין להם שום דמיון לישראל של ברבש. הצעירים של היום עסוקים כבר בבגדים, במוסיקה אנגלית כמובן, אם יוסי וג'אגר עוד אהבו את ריטה הרי שבבועה כבר עשו ממנה צחוק.כך אפשר לצטט ולהתרשם מעוד ועוד במאים. שלוש עשרה במאים, כולם מחוננים לכולם יש דרך התבטאות מעניינת כולם עוסקים בצדדים שונים של הקולנוע, לכולם חשובה האסטטיקה שפעם לא התייחסו איה בסרטים ישראליים. כולם מבינים בצילום, בהבדל בין עדשות שונות. הראיונות בסרט מתפרשים לכיוונים שונים שלא התייחסתי אליהם. בחירות שנעשו, שימוש בסאונד, זוויות צילום. בחירות מבחירות שונות. הספר עוזר מאוד ללמוד לקרוא סרט. כל מה שיש לבמאים להגיד, בין אם הצליחו ליישם ובין אם לא הוא משהו שצופה צריך לדעת מעט מזה כדי לשפוט. כל מה שמעבר ומחוץ לסיפור. כל מה שעושה בהיחבא את הסרט לסרט יותר טוב. כל אותם דברים שבמאי צריך לחשוב עליהם וההחלטות שהוא צריך לקבל כשהוא מתחיל יצור את הסרט בדמיוני, הרבה לפני שהמצלמה והשחקנים עולים על הסט. מורכבות היצירה נעשית ברורה יותר.אוטין איננו מחלק ציונים לסרטים. הוא דן בהם כל סרט לעצמו. כמובן שבחירת הסרטים אומרת מעט מה דעתו, אך לא הציון הוא שחשוב בספר. מזמן לא היה ספר כל כך מעניין וחשוב שעוסק בקולנוע העכשווי שלנו.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן