אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

סוויני טוד – הספר השד מרחוב פליט


סוויני טוד הוא אחד הנבלים הקלאסיים של עולם האימה שהחריד קוראים, באי תיאטרון וצופים במשך למעלה ממאה ושישים שנה. כעת הסרט המוזיקלי של טים ברטון שוב חושף את הספר השד למליוני צופים ברחבי העולם. כמה מילים על הרוצח בעל סכין הגילוח ועל הסיפורים שסופרו אודותיו.

ראשית, ההיסטוריה

בתחילת המאה התשע-עשרה הופיעו בלונדון "פרסומי פני" (נקראים באנגלית penny parts או "פרסומים נוראיים בפני" penny dreadful) , מגזינים קטנים בני 8-10 עמודים שהודפסו על נייר זול ופרסמו סיפורים ונובלות בהמשכים, כמו גם חדשות וידיעות מהעיר ומהארץ. המגזינים הזולים הללו היוו אלטרנטיבה נוחה למעמד הפועלים העני על פני הספרים עבי כרס שהיו יקרים מדי ופעמים רבות גם תובעניים מדי בשביל האדם הפשוט. ב1846 הופיעה סדרה בשם "שרשרת הפנינים" (the string of pearls), ושם הוצג לראשונה הנבל הרוצח סוויני טוד. הוא היה ספר בתקופה שבה מספרות היו מקום מפחיד ממנו ניסו ההמונים להימנע אילו רק יכלו. ספרים לא רק טיפלו בשערותיהם ובזקניהם של הלקוחות, הם גם עקרו שיניים, טיפלו בפצעים, ביצעו כריתות אברים ועוד. העמוד הלבן עם הפסים האדומים שהפך לסמלם של הספרים, סימל כנראה בתחילה את תחבושות הדם הספוגות שהיו מעטרות את הקליינטים המסכנים. על כן לא היה צורך בקפיצת דמיון גדולה בכדי להביא את הספר למעמד של רוצח סדרתי. הסיפור מתרחש בלונדון של 1785 ומספרתו של סוויני טוד ממוקמת ברחוב פליט לצד כנסיית סט.דאסטין, ובשכנות למאפיית הפשטידות של גברת לאבט האלמנה. השניים שנאבקים בעוני ובמחסור רוקמים ביניהם מזימה נוראית: לסוויני טוד יש כיסא ספרים מאוד מיוחד שבהינף ידית מסתובב ומשליך את היושב למרתף עמוק מתחת למספרה. אם הקורבן לא מת מהנפילה, טוד יורד ומסיים את העבודה בעצמו על ידי שיסוף גרונו של הקורבן. אז הוא שודד אותו ועל ידי מחילות תת-קרקעיות שמחברות את המספרה למאפייה של גברת לאבט, הוא מעביר אליה את הגופה והיא מצדה משתמשת בבשר לאפיית פשטידות הבשר שלה, אותן היא מוכרת להמון שלא חושד בדבר. הסיפור המקורי סובב סביב היעלמותו של סגן טונהיל, מלח שנראה לאחרונה במספרתו של סווני טוד. ברשותו הייתה שרשרת פנינים אותה עמד להעניק לנערה ג'והנה בשם מארק אינגסטרי, שגם הוא נעדר. ג'והנה חוקרת את שתי ההיעלמויות, מתחזה לנער והולכת לעבוד עבור טוד. לבסוף היא חושפת את הזוועה ומגלה את אהובה מארק כלוא במרתף שמתחת למספרה, בצד שיירי אדם. כשהאמת נחשפת טוד מרעיל את גברת לאבט והוא עצמו נעצר ונתלה.

סוויני טוד מתפתח

הסיפור היה להצלחה כבירה ובתוך שנתיים הופיע בתיאטראות לונדון מחזה מצליח על פיו ומשך אלפים. כשהשנים חלפו, גרסאות נוספות של הסיפור החלו מופיעות, אך לא כולן נשארו נאמנות לסיפור המקורי. בחלק מהגרסאות היחסים בין טוד לגברת לאבט הפכו לרומנטיים, באחרות גברת לאבט כלל לא ידעה על מעלליו של טוד אלא עד לסופו של הסיפור, ובגרסאות נוספות נוספו קווי עלילה שכוללים דמויות משניות מהסיפור המקורי כמו הנער העוזר של טוד, תוביאס ראג והשופט טרפין.קשה לומר מהם מקורותיו של הסיפור. הסיפור המקורי פורסם כאילו היה דיווח חדשותי ומכיוון שהופיע לא הרבה לפני הופעתו של רוצח סדרתי אמיתי בשם "ג'ק המרטש", הרי שלהמונים לא היה קשה להאמין בכך. ישנם חוקרים שטוענים כי סוויני טוד היה רוצח אמיתי שבשנת 1802 אף נתלה על פשעיו, אך מעולם לא נמצאו תיעודים או מסמכים שתומכים בהשערה זו. לפני כמה שנים התגלו שלדים במחילות מתחת לכנסיית סט. דאסטין, מה שעורר את דמיונם של המאמינים באמיתותו של הרוצח הספר, אך אנשי הכנסייה הסבירו שמה שנחשף לא היה יותר מקבר עתיק של נזירים. בדרך כלל הסיפור מיוחס לסופר בשם ג'יימס מלקולם ראיימר שכתב סיפורי זוועה ומותחנים רבים עבור פרסומי הפני השונים.אך אנשים לא שבעו מסוויני טוד וכמו תמיד כשמפלצת טובה מופיעה בזירה, אנשים סקרנים לגבי מקורותיה והמניעים שלה. מי הוא סוויני טוד? מהו סיפורו? וחשוב מכל, מדוע הוא עושה את מה שהוא עושה? כאמור בגרסא המקורית הסיבה הניתנת היא בצע כסף, אך גרסאות רבות שהופיעו ניסו לענות על שאלה זו באופן יותר מעמיק. בחלק מהגרסאות טוד בורח מבית משוגעים בעודו נער. באחרות הוא מגודל על ידי שני הורים: אם אוהבת ומלטפת ואב שתלטן ומתעלל. בגרסא זו מוסברת אהבתו הפטאלית למין הנשי, שכן טוד מעוניין בדמם של גברים בלבד. מזווית זו ניתן לומר שטוד מהווה ניגוד לדמותו של ג'ק המרטש, שקורבנותיו היו דווקא נשים. במאה העשרים נעשו כמה סרטים על פי האגדה, המפורסם ביניהם יצא ב1936 בכיכובו של טוד סלוטר (שגם שיחק את דמותו הספר על במות התיאטרון), ויותר לאחרונה שוחררה הפקה של הbbc משנת 2006. בשנת 1973, מחזאי בריטי בשם כריסטופר בונד כתב מחזה על דמותו של טוד, ובשנת 1979 עלה על הבמות המחזמר של סטיבן סונדהיים על פי הנרטיב של בונד. באותה השנה המחזה קטף שמונה פרסי טוני, בין היתר שני פרסים לשחקן והשחקנית הטובים ביותר (לן קריו ואנג'ילה לנסברי), פרס ללחן הטוב ביותר, פרס לליברטו ופרס למחזה הטוב ביותר של השנה. בדצמבר 2007 שוחררה הגרסא ההוליוודית למחזמר בכיכובו של ג'וני דפ בתפקיד סוויני טוד, הלנה בונהם קרטר כגברת לאבט, ובבימויו של טים ברטון.

הסיפור על פי המחזמר

בגרסא הנוכחית, סוויני טוד הוא סיפור טרגי רב רבדים ופרשנויות. הוא מתרחש במאה התשע-עשרה ומתחיל ממש כמו הרוזן ממונטה כריסטו. טוד חוזר ללונדון לאחר שברח ממושבת הכלא באוסטרליה, לשם נשלח על לא עוול בכפו על ידי שופט מושחת, השופט טרפין, שחמד את אשתו היפה. חמש-עשרה שנה אחר כך טוד חוזר ללונדון וכשהוא הולך לרחוב פליט, למקום בו הייתה בעבר המספרה שלו, הוא פוגש בגברת לאבט, מוכרת פשטידות ענייה ובלתי מוצלחת. היא מספרת לו שלאחר שהשופט אנס את אשתו היא בלעה רעל, והשופט לקח לעצמו את ילדתם הקטנה, ג'והנה וגידל אותה כבת חסותו. סוויני טוד נשבע לנקום. כשהוא מנסה לעשות זאת ונכשל, הוא מחליט להעניש את כל תושבי העיר בטענה ש"לכולם מגיע למות". כך נפתח מסע הרציחות, ובינתיים העסק של גברת לאבט משגשג כשהיא משתמשת בבשר הקורבנות בפשטידות שלה.

כמו סיפורים רבים מסוג זה, הסיפור מכיל בחובו ביקורת חברתית על מצבו הקיומי של האדם והיעדר החמלה. כשטוד מחליט להרוג כמה מתושבי לונדון שהוא רק יכול, הוא מסביר לגברת לאבט ש"לכולם מגיע למות" כי "האדם מתחלק לשני סוגי אנשים – זה שעומד במקומו הראוי וזה שעומד ורגלו בפני חברו". כאילו אנו צופים במחזה מתוך הבחנה זו, כל הדמויות מחולקות בצורה שכזאת. הדמויות הן או רשעות או תמימות לחלוטין, כשהמלח אנטוני והנערה ג'והנה מייצגים את התום ואילו כל יתר דרי העיר, ובייחוד שלושת הדמויות הראשיות שלנו, טוד, גברת לאבט והשופט, מייצגים את השחיתות. בטרגדיה מסוג זה לא ניתן להצביע על אשם אחד ויחיד ולומר שהוא זה שגרם לכל הרוע. זה נכון שזה מפתה לומר שזו אשמת השופט, אך טוד יכול היה שלא לרצוח עוברי אורח תמימים כדי להשביע רעבונו לנקמה, גברת לאבט יכלה שלא לנצל את המצב בצורה גרוטסקית כל-כך, ותושבי העיר יכלו לעזור לאישתו של טוד ולא לתת לה להיזרק לאנחות. טוד וגברת לאבט פועלים בסופו של דבר מאותן הסיבות שהפעילו גם את השופט. הם מהווים עוד פנים של אותו הרוע. אם מפרקים את התנהגות הדמויות לגורמים, מוצאים שכל חטאיהם הינם חטאים ראשוניים ובסיסיים, ממש עשרת הדברות: גניבה, חמדנות, שקר, רצח. המחזה מעביר ביקורת החברתית על התנהלותה של החברה המערבית של אחרי המהפכה התעשייתית, הרודפת אחרי יצריה. הדבר נגלה לעין ביתר קלות במחזה של ברודווי מאשר בסרט. אולי אחד מהרמזים הבולטים היא העובדה שבכל פעם שטוד הורג מישהו במחזה, משרוקית בית החרושת נשמעת בקולי קולות. יתכן ומדובר באפקט שנועד להגביר את הדרמטיות, אך יש מי שיטען שזוהי איננה מקריות. בית החרושת הינו מקום מנוכר, מקום בו האדם חוזר על פעולה עד שיגעון (כמו בסרט "זמנים מודרניים" של צ'אפלין), מקום בו יש פס יצור שגורם להכול להראות אותו הדבר. מארקס כתב במניפסט הקומוניסטי שלו על "תחושת הניכור" שיוצרת התעשייה. כך גם פועל הרוצח בסיפור שלנו. לו יש פס יצור של לקוחות שנראים בעיניו אותו הדבר, אשמים כולם באותם החטאים, וכולם מגיעים לסוף זהה וממש באופן תעשייתי מובלים במעין מגלשה אל המרתף, שם הם נטבחים והופכים להיות מצרכים לעשיית הפשטידות של גברת לאבט. השימוש שלה בבשר הקורבנות נובע מלכתחילה ממציאות קשה בה למעמד העוני ולמעמד הביניים אין יכולת לקנות בשר בגלל מחירו. כמו שטוד ולאבט שרים במהלך המחזה, "כלל העולם הוא שאלה שמתחת משרתים את אלו שמעל. כמה מספק לדעת שפעם אחת אלו שמעל ישרתו את אלו שמתחת".

המוזיקה

לחניו של סונדהיים במחזה הם מהמורכבים והיפים ביותר שכתב, מבוססים על הרמוניות רבות קולות ועיבודים בסגנון אופראי. כמעט לכל אורך המחזה, השחקנים הראשיים מלווים בשירה על ידי כעשרים שחקנים משניים שלעיתים מתנהלים כמו מקהלה יוונית ולעיתים יוצרים דואטים עם השחקנים הראשיים. ריבוי הקולות הוא כה רב עד כי קשה לרגעים לקהל לתפוס מה בדיוק כל שחקן שר, אך התחושה שמתקבלת היא כה מלאה, עשירה ומסחררת עד שאין זה משנה. העיבודים עושים שימוש רב בתנועות מהירות וקרן יער עמוקה לרגעים הדרמטיים, מהלכים שנשמעים כמושפעים מהכינורות בסצנת המקלחת המפורסמת בסרטו של היצ'קוק "פסיכו". המוזיקה כמעט לרגע לא פוסקת, גם כשהשחקנים אינם שרים המוזיקה משאירה אותנו באווירה, משאירה אותנו כל הזמן בעולמו המטריד של סוויני טוד. זהו אינו מחזמר רגיל מהבחינה הזאת (ויתכן שזו אחת הסיבות שבגללן הוא התקבל בברכה לבתי אופרה ברחבי העולם). ברוב מחזות הזמר השירים אמנם משמשים לקידום העלילה, אך מהווים מעין "התפרצויות" אל המציאות הרגילה. בסוויני טוד המוזיקה היא היא הנרטיב של הסיפור. היא משחקת תפקיד כמו שחקן נוסף שתמיד נמצא על הבמה עם יתר הצוות. היא יוצרת תפאורה ומשתנה באלגנטיות על פי דרישות העלילה. אילו היו משחררים הקלטה של המוזיקה בלבד, היה ניתן להקשיב לה כיצירה קלאסית שלמה שעומדת בגאון עם יצירות מפורסמות מהתחום. הלחנים כה מושכים עד שגם מוזיקאים מתחומים אחרים התנסו בהם בפרויקטים שונים. שלישיית הג'אז trotter trio שחררה אלבום שכל כולו עיבודי ג'אז לשירים נבחרים מתוך המחזה.

הבדלים בין הסרט למחזה

כשהוליווד מעבדת מחזה אין זה מן הנמנע שדברים מסוימים יאבדו ממנו. הסיבה כנראה נעוצה ברצון של האולפנים להגיע לקהל רחב ככל שניתן. במקרה של סוויני טוד נראה כאילו המפיקים החליטו לפשט את העיבודים המוזיקליים כדי לעשותו נגיש יותר לקהל שלא מורגל באופרות ומחזות זמר. כך למשל המקהלה היוונית נעדרת לחלוטין מהסרט ורוב השירים קוצרו. שירים שבהם היה ריבוי של קולות בגרסת הבמה מופיעים בסרט כשירי סולו או דואטים, ושירים רבים הושמטו לגמרי. גם הבחירה בצוות השחקנים נבעה כנראה ממניעים כלכליים יותר מאשר אומנותיים. ג'וני דפ משחק את התפקיד הראשי ולמעשה היה השחקן היחיד שלא היה צריך לעבור מבחן בד. הבחירה בדפ בוודאי נבעה מהרצון בפרצוף מוכר שמדבר לצעירים שיופיע על פוסטר הקידום של הסרט. דפ הוא שחקן מחונן לכל הדעות, אך את תפקידו של סוויני טוד משחק באופן מסורתי אדם מבוגר יותר, נאה פחות ובעל קול בס-בריטון. נראה שההפקה עשתה החלטה מחושבת למשוך את הסרט מכיוון האופרה לכיוון עממי יותר. יש בזה חן מסוים, קשה להכחיש זאת, אך כשמקשיבים להקלטות המקוריות של המחזה רואים בנקל את ההבדלים.

גם בחירתה של הלנה בונהם קרטר כגברת לאבט משקפת את אותו המהלך. מי שאהב אותה כמרלה ב"מועדון קרב", ישמח לראות אותה שוב. לקרטר קול יפהפה והיא יודעת להשתמש בו, ועל פי הדיווחים אושרה באופן אישי על ידי סונדהיים, אבל משהו באותנטיות של הדמות קצת אובד. קשה לשחק דמות מורכבת כמו גברת לאבט, דמות שאמורה לתת לנו הרגשת אי-נוחות של אישה מסוכנת, מבלי שבאמת נצליח לומר בוודאות מדוע. אנג'לה לנסברי, המוכרת בדרך כלל מתוך הסדרה "רצח במשיכת קולמוס" עשתה זאת באופן עילאי בגרסה המקורית של המחזה. מצויידת במבטא קוקני ובקול נעים לרגעים וקופצני וצווחני באחרים, היא נתנה לגברת לאבט חיים וממשות. גם אופיים של הדמויות בסרט שונה ביחס למחזמר. סוויני טוד שמוצג במחזמר כאדם מוכה יגון ונוטה להתפרצויות זעם או בכי, מופיע בסרט כאדם קר ומחושב, חסר הבעה עד סינתטיות. גברת לאבט שבמחזמר מוצגת כאישה אגרסיבית ואקטיבית שמושכת בחוטים ומנצלת את המצב לטובתה, מופיעה בסרט בגרסא מתונה ופסיבית שנגררת אחרי טוד כמעט ללא רצון חופשי משלה. חוסר ההתאמה בין הפרשנות הזאת למעשיה בולט כשהיא מציעה לטוד להשתמש בבשר הקורבנות בפשטידות – דבר שבסרט נראה כמו שבירה של אופי הדמות. דבר אחד שעומד לזכותו של הסרט הוא העיצוב שלו, עליו גם היה מועמד לאוסקר. הוא מעוצב באופן קודר ואופייני לסרטיו של טים ברטון. ברטון לא יצר לונדון וויקטוריאנית עבור סוויני טוד, אלא לונדון אפלה וחסרת זמן פרי המצאתו. כך למשל תוכלו לראות כרכרות ברחובות ויחד עם זאת טוד עוטה מעיל עור לגופו, ועל הקיר של גברת לאבט מתנוסס צילום של בעלה. אין זמן מוגדר ללונדון הזאת, זאת לונדון שמקורה במוחו של הבמאי והיא עובדת יפה עם הסרט. טים ברטון הוא גאון מבחינה ויזואלית. אני נוהג לומר שאין הוא במאי כי אם צייר שמשתמש בתמונות נעות ליצירותיו, וישנם רגעים ויזואלים בסרט שראויים להיות ממוסגרים ולהתלות במוזיאונים. אך הדבר שעומד לרעתו היא העובדה שעל פי הודאתו הוא איננו אוהב מחזות זמר. בהתחשב בזה היה עדיף אילו היה לוקח את המחזה המקורי של כריסטופר בונד ומביים את הסרט על פיו. הסרט נפגם על ידי השמטות רבות של סצנות ושירים נפלאים מההפקה המקורית (ברטון ידוע לשמצה כבמאי מאוד לא סנטימנטלי כשזה מגיע להשמטת סצנות מסרטיו), ומי שאוהב את הז'אנר המוזיקלי ועל אחת כמה וכמה מי שמכיר ואוהב את המחזמר, מקבל תחושה שדברים מסוימים נעשו "כדי לצאת ידי חובה".ב1982 צולמה הפקת הבמה של המחזה בכיכובם של ג'ורג' הרן ואנג'לה לנסברי ושודרה בטלוויזיה האמריקאית. לאחר מכן ההקלטה שוחררה על גבי קלטות וידאו ובימנו על גבי די.וי.די, אך לא בישראל. הסרט של טים ברטון יכשף ויתפוס רבים מחובבי הז'אנר ואפילו כאלה שאינם חובביו, אך דעו שהוא מהווה לא יותר מטעימה מהמחזה המקורי. אם יום אחד תשוחרר ההפקה מ 82' בישראל, כולנו רק נרוויח מכך, שכן אחרי שרואים את הקדימון רוצים לראות את הדבר האמיתי.באדיבותאתר "עורב המגזין"

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר