אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הקוסם מארץ עוץ / סלמן רושדי


דן לחמן's picture

הקוסם מארץ עוץ / סלמן רושדי. הוצאת רסלינג. תרגום: יניב פרקש, עריכה מדעית: דני ורט 131 עמודים.
הקוסם מארץ עוץ / סלמן רושדי. הוצאת רסלינג. תרגום: יניב פרקש, עריכה מדעית: דני ורט 131 עמודים.

סלמן רושדי קורא מחדש את הקוסם מארץ עוץ. ויש לו הבחנות מעניינות מאוד. הוא מתייחס בעיקר לסרט. אני חייב להודות שמימי לא קראתי את הספר, וכילד לא ממש נכבשתי בקסמו של הסרט. ג'ודי גרלנד לא הפכה לאלילת נעורים שלי. שנאתי את הפיה הטובה ואהבתי את הרעה, אבל זה היה צפוי. שנאתי את המנצ'קינים, בעיקר את הקולות שלהם שצרמו לי. הבנתי את הרעיון שהמציאות אפורה והחלום צבעוני. שהאנשים המופיעים בחלום הם אלו הקיימים במציאות אך בתפקידים שונים. ואולי הבנתי את זה בצפייה שנייה מאוחר יותר. על כל פנים, הקסם לא עבד עלי. כשהייתי צעיר מאוד לקחו אותי לראות בהבימה את ההצגה "הציפור הכחולה" גם שם זוג ילדים טילטיל ומירטיל יוצאים לחפש את הציפור הכחולה שתביא להם אושר ומגלים בסופו של מסע הרפתקאות מפרך שהציפור נמצאת בבית, ממש אותו מסר כמו בסרט הזה. בתאטרון הקסם עבד עלי מאוד. אני זוכר את ההתרגשות הילדותית שלי.

לימים גיליתי ששם ראיתי לראשונה את רובינא ו-קלצ'קין, את עדה טל ועוד רבים מחברי הבימה. אפילו את הצגת הילדים "בצחוק ודמע" בתאטרון בימות שבוים על ידי אליעזר אנסקי (אביו של אלכס אנסקי) שניהל תיאטרון ילדים, אני זוכר יותר לטובה. משם אני זוכר למשל איזה מוט עץ צבוע כחול שהיה מונח לרוחב הבמה שהסתובב והסתובב. זה היה הנהר. היה ברור שזה עץ ולא נהר אמיתי אך ההצגה הצליחה לעבוד על דמיון הילד שבי ויצרה נהר אימתני יותר מכל נהר אמיתי. עובדה ששים שנה אחרי ואני זוכר. כך שייתכן שמה שעבד על הדמיון הילדותי שלי בתאטרון לא הצליח לעבוד עלי בקולנוע.ואם לחזור לעוד רגע אל ג'ודי גרלנד אני חייב לומר שהיא אף פעם לא הצליחה להיפך לאייקון שלי. רק בסרטה המאוחר יחסית "כוכב נולד" וכמה כאלה שבהם כבר הייתה מבוגרת יותר הבנתי מה הן היכולות שלה. לא ממש אהבתי לא אותה ולא את מיוזקלס הנעורים ששיחקה בהם. היא נראתה לי תמיד כאילו היא עומדת על סף התקף היסטרי מפחיד גם ברגעים שמחים. אך כן אהבתי את קולה ואת יכולת השירה שלה. בשנות השישים היא נתנה הופעה בקרנגי הול בניו יורק. הופעת קמבק אחת מכמה. כל ידידיה מהוליווד באו לעודד וישבו בשורות הראשונות, גרלנד עברה את ההופעה כולה. לא ברחה, לא שכחה, לא הייתה מסוממת, כנראה. ההופעה הוקלטה ויצאה לאור על גבי שני תקליטים. הופעה שהפכה להיות היסטורית עד שבמשך שנים רבות הופעות של אמנים הושוו לאותה הופעה אגדית של גרלנד. התקליטים אכן מעבירים את הקסם והכוח הבימתי הגדול שלה.סלמן רושדי בודק את הסרט לעומקו. עם קלטת אותה הוא יכול לעצור בכל רגע ולהסתכל בפרטים הקטנים או לחזור שוב על אותה סצנה. גם הוא מתחיל את מסעו בזיכרונות מימי ילדותו כשראה את הסרט לראשונה וגילה שהוא יכול לייחס את דמותו של הקוסם לאביו הפרטי.גם אביו היה מלא זיקוקי דינור. וכאן מיד הוא פורש את הדבר החשוב ביותר שיש לו להגיד. על מה הספר, על מה הסרט. והוא אומר שהבסיס לכל הסיפור הוא לקותם של המבוגרים. האכזבות שהם מנחילים לילדים. חוסר יכולתם לתפקד ולהציג עולם בו אפשר להתבגר בכבוד. חולשת המבוגרים המכריחה צעירים לקחת אחריות על עצמם. ומשם להתבגר וליהפך לעוד מבוגר לקוי, כנראה.לדורותי הגיבורה אין הורים. היא גרה אצל תחליפי הורים, דודה ודודתה שאינם יכולים להגן עליה מפני השכנה המרשעת המתנכלת לטוטו, כלבה האהוב.

יש בסרט פיות טובות ומכשפות רעות, אריה דחליל ואיש פח, יש קוסם ויש גמדים, מה שאין בסרט הוא הרגשה של דתיות. הפיות והקוסמים אינם תופסים מקום של אמונה. אין לסרט הזה אלוהים, אומר רושדי.הספר פורסם בשנת 1900. יש בו חלק גדול מהמרכיבים שנכנסו לסרט. דרך הלבנים הצהובות, שדה הפרגים הרצחניים, עיר האזמרגד. רושדי חושב שהסרט הוא דוגמה לאפשרות שסרט עשוי להיות בכל זאת טוב יותר מהספר עליו הוא מבוסס. אין הרבה כאלה אך לעתים רחוקות מופיעה גם אפשרות כזאת.בעוד שבספר כל החלק המתרחש בקנזס בפתיחת הספר משתרע על פני שני עמודים בלבד, הרי שבסרט נתנו לו נופך ומשמעות, כך גם בסוף הספר כשדורותי חוזרת בספר מוקדשים לזה תשע שורות. בסרט לחזרה יש משמעות הרבה יותר עמוקה. כמובן שהרבה סיפורי משנה קוצצו והודקו בסרט.

ג'ודי גרלנד. דורותי

הסרט עלה לאקרנים ימים ספורים לפני פריצת מלחמת העולם השנייה. ולא זכה להצלחה. אולפני mgm החליטו לעשות סרט אנושי שיתחרה בהצלחת שלגייה ושבעת הגמדים. כך נבחר הספר הזה. התפקיד הראשי תוכנן עבור שירלי טמפל, אז כוכבת ענקית בעלת מניירות שונות לחלוטין מגרלנד, ואין לדעת איזו דורותי הייתה נולדת. אלא שטמפל לא הייתה שייכת לmgm וכך הוחלט בכאב לב והיסוסים רבים להפקיד את התפקיד בידיה של גרלנד. התסריט עבר שכתובים כה רבים על ידי כל כך הרבה תסריטאים שלא עבדו יחד, כשכל אחד מהם מוחק ומשנה את מה שעשו קודמיו כך שקשה להגיד מי התסריטאי הממשי. עד שמרוב ייאוש הוחלט באולפן על תסריט סופי שאותו כבר אסור היה לשנות. אותו דבר קרה עם הבמאי. ארבעה במאים התחילו לצלם סצנות ועזבו. אחד האחרונים היה ויקטור פלמינג שעזב באמצע כדי לצלם את 'חלף עם הרוח'.נעלי האודם הכה חשובים בסרט לא מופיעים כלל בספרו של באום. הוא קרא להן נעלי כסף. רק בתסריט הרביעי שונה צבע הכסף המתכתי והכבד לנעלי אודם.

יש ויכוח היסטורי לגבי השורה "אין כמו בבית" משפט המסכם את ההרפתקה. מי הגה אותו. האם אחד תסריטאים ואולי היה זה המפיק בכלל. כך הפך התסריט לטקסט חסר מחבר.הסרט מתחיל בצילומי חוץ של קנזס האפורה ובעיקר ריקה מלבד כמה עמודי טלגרף רחוקים. דורותי רצה הביתה עם טוטו בתוך הריקנות האפורה והמדכאת. החווה בנויה כולה ממוטיבים פשטניים מאוד של קוים גיאומטריים. לא בית של ממש. דורותי גם לא נראית כילדה ענייה ורעבה במיוחד, כפי שתוארה בספר. אך קוים גיאומטריים יחזרו לכל אורך הסרט. בין אם זה הסליל שממנו מתחילה דרך האבנים הצהובות או הכדור המושלם הזוהר שהא מרכבתה של גלינדה, הפיה הטובה. הפעם היחידה שדורותי מתבלבלת לרגע תלויה בגיאומטריה, כשדרך הלבנים הצהובות שהתחילה בסליל, הפכה לדרך ישרה ופתאום מתפצלת. רושדי חוזר למשפטי הפתיחה של הסרט בהם הדודה אומרת לדורותי "תמצאי לך מקום שבו לא תסתבכי בצרות.אתה חושב שיש מקום כזה טוטו?"החלום הראשוני של דורותי איננו על הבית אלא הוא חלום מוכר על עזיבה. מנוגד לחלוטין לסוף הסרט בו מומלץ לשוב הביתה ולשורשים. השיר המפורסם "מעבר לקשת בענן" מעיד על כוחו של חלום העזיבה. שיר שהוא המנון לכל המחפשים את אושרם או מזלם רחוק. "החלומות שתעז לחלום באמת מתגשמים בו" אומר השיר.

היה ויכוח גדול באולפן אם להשאיר את השיר בעריכה הסופית. הוא נשמע מבוגר מדי בשביל ילדה צעירה וגם לא תמים מספיק כדי להתחרות בשירים מסרטי דיסני. הניסיון להוציא את השיר מהסרט רק מוכיח כמה הוליווד מצליחה למרות הטעויות ולא בגלל מחשבה עמוקה. השיר שרצו לחתוך גרם להצלחת הסרט והפך לאחד פופולאריים ביותר בעולם הקולנוע. ג'ודי גרלנד בסוג של גמלוניות מצליחה לשכנע ולהיות א-מינית בניגוד לבגרות של שירתה.בסצנות המובילות לטורנדו הולכים ותופסים חלונות ודלתות מקום חשוב בתפאורה שהיה גם סמלית למצב. הדודים והעובדים מסתתרים במרתף שדורותי לא מצליחה לפתוח את הדלת שלו ולהצטרף למשפחה. גם את דלת הכניסה לבית קשה לה לפתוח וכשהיא כבר בתוך הבית היא רצה ופותחת דלתות לחדרים הריקים, עד שמגיע הטורנדו קורע את החלון מציריו ופוגע בדורותי. והחלון הפתוח הוא הפתח לדרכה החדשה של דורותי. בתחילה היא רואה דרכו, כמו על מסך קולנוע דמויות מרחפות באוויר. הבית שלה המסתובב במרחב, אנשים שונים חולפים מול החלון. פרה מלחכת עשב בעין הסערה. שני חותרים בסירה נגד כיוון הרוח ואז הדמות המעירה של השכנה שבתחילה רצתה לקחת את טוטו. בחלון היא נראית רוכבת על אופניים וכבר היא נראית כמו המכשפה הרעה.הבית שנסחף בסחרחרת הטורנדו מעופף בתוך העולם המתנתק משורשיו וכשהוא נוחת קורה הפלא. דורותי פותחת את הדלת לעולם צבעוני להפליא. פלא טכני שלא היו כמוהו בימים ההם. כל השימוש בצבעים הוא להגברת אפקט התדהמה. שביל האבנים הצהובות. שדה הפרגים האדומים הירוק של עיר האזמרגד. ובעיקר עורה הירוק של המכשפה הרעה.דורותי איננה מוצגת כנסיכה בסיפור הזה אלא כילדה אמריקאית ממוצעת העומדת נדהמת מול שפע הצבע אחרי חייה באפור של קנזס. ושם נולד אחד המשפטים המצוטטים ביותר מעולם הקולנוע "טוטו, אני חושבת שאנחנו כבר לא בקנזס" משפט שחדר הרבה מעבר לעולם הקולנוע. בזמנו ראיתי בניו יורק פוסטר ענק שבו ג'ודי גרלנד עם הכלב בזרועותיה עומדת בתוך אולם אפל של מלאכי הגיהינום לבושים עור ומשחקים ביליארד, ומתחת לרקע המאוד אלים הזה מודפסת השורה האלמותית. זה היה מצחיק יותר מלראות פוסטר של מונה ליזה עם שפם.

מהרגע שבו דורותי יוצאת מביתה דרך החלון ועד שתגיע לעיר האזמרגד היא לא תיכנס יותר לשום בית לאורך הסרט. כולו מתרחש בדרך. בסצנה הבאה מתגלה התחרות בין דורותי לבין שלגיה. אם לשלגיה היו שבעה גמדים מצוירים האולפן גייס ברחבי אמריקה שלוש מאות וחמישים גמדים חיים. שם מתגלה המבוגרת הראשונה בסרט. הפיה הטובה. אישה אווילית לבושה ורוד מחייכת חיוך ריק ושואלת את דורותי האם את מכשפה. מולה ניצבת המכשפה הרעה מהמערב. דמות חיה ותוססת של ממש כזו המתחבבת והופכת לסמל קמפי של ממש.אין גברים בסרט עד לפגישה עם הקוסם. הדחליל האריה ואיש הפח אינם אנשים חיים ולכן אינם יכולים לייצג גברים. הסרט כולו עוסק בעצמה נשית. כוחו של הקוסם כשהוא כבר מופיע לא קיים באמת. רק לנשים יש כוח של ממש.מלוויה של דורותי אינם מבינים כלל שכל מה שהם מחפשים כבר נמצא בתוכם. הדחליל שמחפש מוח לא מפסיק לתת עצות מועילות. איש הפח בוכה הרבה לפני שהוא מקבל לב והאריה עוזר אומץ מול המכשפה הרעה למרות שהוא מצהיר על פחדנותו.כשדורותי מגיעה לעיר הברקת היא הופכת לאמם הרוחנית והסמלית של גיבורי סופרמן למיניהם. שם נער תמים וקרתני מגיע לעיר הגדולה לחולל נפלאות ולהציל כך גם דורותי הקרתנית הקטנה ורעיה המגוחכים. כאן מתחילה קונבנציה הוליוודית שתימשך שנים בה עכברי הכפר הם אלו שיצילו את העיר הגדולה והמתוחכמת.

עיר האזמרגד נראית מרחוק כאילו נבנתה מושפעת מקו הרקיע של ניו יורק, רך בתוכה איש אחד, אותו שחקן, מגלם את רוב המבוגרים שדורותי פוגשת. את השוער, את שומר הסף, את נהג הכרכרה. בתוך העיר התפאורה נראית כאילו הוכנה לסרט של לוניטונס מצוירים.החלק השלישי של הסרט הוא החלק החלש והפחות מעניין. חלק בו הסרט הפך להיות לסרט הרפתקה לא מעניינת במיוחד עם מכשפה וקופים בעלי כנפיים. אחרי ההרפתקאות והמלחמה הנגמרת בניצחונה של דורותי על המכשפה הרעה מגיע הסרט לקראת סיום.הקוסם, שגם הוא מקנזס כמסתבר יוצא לדרכו הביתה אחרי שנתן לשלושת מלוויה של דורותי את מבוקשם. וגלינדה הטובה אומרת לדורותי שהייתה צריכה להבין מזמן את כוחן של נעלי האודם שכעת יחזירו אותה לביתה תוך שתי שניות. זהו דורותי באמת תקבל את המציאות האפורה שלה בפשטות כזאת אחרי העולם הצבעוני והמאתגר? בסרט היא נהיית ילדה טובה מקודם. חוזרת לעולם האפור של החווה בענווה חובקת עולם. ואולי אולי אנו צריכים להשים באמת עם אפרוריות חיינו. זה המסר לילדים?פרנק באום כתב אחרי הקוסם מארץ עוץ עוד תריסר ספרים על דורותי אך אף אחד מהם לא זכה לאתה הצלחה.

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן