אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ואלס עם באשיר


התמונה של דן לחמן

ואלסבפריים הראשון נראה כלב דוהר ברחובות עיר. כנראה תל אביב. רגע אחרי מצטרף עוד אחד ועוד אחד עד שהם הופכים ללהקה של עשרים ושישה כלבים הדוהרים בעיניים בוערות עד שהם נעצרים מול בית אחד ששם בקומה הרביעית עומד צעיר ומסתכל בחרדה על הכלבים הנובחים עליו מלמטה. מסתכל?, לא בדיוק. הוא מתעורר מחלום על הכלבים.יש מי שעוגיית מדלן העירה בו זיכרון עמום ושלחה אותו לחפש את עברו. כאן הצעיר איננו צריך לחפש באופן מידי. הוא יודע מי הכלבים הללו. אלו אותם עשרים ושישה כלבים שהרג במלחמת לבנון. מכיוון שידעו שלא יעז לירות בבני אדם פקדו עליו לירות בכלבים הנובחים בכפרים אליהם נכנסו החיילים במלחמת לבנון הראשונה כלבים המעירים את בני הכפר. הצבא צריך את הכפר ישן בשקט כדי לעשות בו את מעשיו. אבל מה עוד היה במלחמה ההיא.מסע ההזכרות המלא שולח אותו אל הגיבור הראשי של הסרט.זה שגם הוא יצטרך לצאת למסי חיפוש אחרי הזיכרון. זיכרונות שהודחקו. זיכרונות שלא מדברים עליהם. הגיבור הראשי הוא הבמאי. הוא היוצא בעקבות חבריו למלחמה למלא חורי זיכרון. למלא חורים בזמן האבוד. הזיכרון שלו פחות מחלקי. יש לו זיכרון מסצנות שלא התרחשו במציאות אך הם תוצאה של מציאות שקרתה בזמן אמת והפכה להיות סיוט סמלי.גיבורי הסרט בהווה צעירים, אך כבר לא ילדים. ילדים הם היו בזמן המלחמה ההיא. בני 18-19 כעת הם כבר בני ארבעים בערך המנסים להיזכר איך התנהגו הילדים ההם שהיו.הסרט בנוי כמו ציור על גבו של חילזון. במרכזו נקודה ממנה יוצאת דרך ספיראלית ומחפשת דבר מה.כל פגישה בין אנשים בסרט, חברים לשעבר או בהווה, פותחת עוד סיבוב של זיכרונות. לא כולם כואבים בהכרח. רגעי השתובבות של חיילים לפני יציאה למלחמה. חיילים מסתובבים כגיבורים חסרי פחד. המלחמה והאימה מתקרבים לאט. כל אחד והזיכרונות שלו, קופסת פנדורה שלו ודרך ההתמודדות הפרטית שלו.הסרט איננו מזכיר ישירות טראומות נפשיות, אך אף אחד מהאנשים איננו פטור מהטראומה הראשית שעבר במלחמה ההיא. כל אחד עם ההדחקות שלו הסיוטים הבריחה מהארץ או הדיכאונות.אם יש משהו בסרט שהוא חשוב יותר מכל ניסיון לאמירה פוליטית כזאת או אחרת, אמירה שהיא בעד או נגד מהלכים שהיו. נוראיים ככל שהיו, והסרט איננו חוסך מאתנו את זוועות המלחמה ההיא ומסמיך אותן לזוועת כל המלחמות בעבר בהווה ובעתיד. הנורא מכל שלא נאמר בפרוש הוא הרס נשמותיהם של דור אחד, הדור ההוא ובהשלכה ממנו הרס נשמותיהם של כל הדורות בארץ. על חוסר האחריות של מנהיגים השולחים לקרב צעירים בריאים ומחזיר אותם פגועים, בעיקר אלו שלא נפגעו מנשק אמיתי. לנפגעי נשק יש הצדקה להיות פגועים.הזיכרונות של האנשים כמו כטבעם של זיכרונות, שונים. כל אחד מספר סיפור קצת שונה. כל אחד הביט לרגע לכיוון אחר. אך כולם זוכרים את הרגע בו יוצא אחד המפקדים מהחפירה בו תקועים החיילים מכיוון שמכל בתי המידות יורים עליהם והוא, המפקד יוצא ל"ואלס עם באשיר" עומד במרכז הכיכר וחג כמו רקדן ויורה לכל הכיוונים. סצנה שלא קופולה ולא צ'ימינו היו יכולים להמציא ולביים. המציאות הנמצאת מחוץ למציאות.ואלסבאשיר כמובן הוא בן הברית הלבנוני הנוצרי של ישראל. זה שהיה נשיא לכמה ימים, נרצח ובשל כך ישראל הביטה לכיוון השני כשהמיליציות הנוצריות נכנסו לסברה ושתילה וערכו בה טבח נוראי. לא כולם יוכלו לעמוד בסצנת הטבח ובסמיכות שלו שהיא יותר מסמלית, אלא נוגעת בשורש הנפש ומוליכה אותנו למקומות אחרים בהם נרצח עם. עם קרוב לנו יותר שקשה לפתח נגדו אטימות נפש.יש בסרט המוני משפטים מסצנות שונות המזעזעים את הצופה בזמן שהם נאמרים. הרבה מאוד הבחנות גדולות או קטנות המצטברות יחד לאמירה עלינו. על כולנו בלי יוצא מהכלל.בין אם זה החייל החוזר ליום חופש כדי לגלות שהעיר הגדולה ממשיכה לפזז במועדונים ובין אם זה ניסיון נחמה של סבא לנכד המספר לו ששם, בסטלינגרד הם קיבלו חופש רק אחרי שנה, נסעו ברכבת כדי להגיע בתחנה לחבק את הנערה המחכה להם ולחזור. כאילו החופש כאן אחרי שישה שבועות היה מתנה משמיים.כשמודיעים לשרון על הטבח הוא נראה יושב לשולחן ארוחה (בוקר?) חביתת עין מהמון ביצים וסטייק ענק, הנראה נא לחלוטין. במקביל עוברת התמונה אל מנחם בגין בארוחה, צלחת ריקה ועליה שניים שלושה כדורים רפואיים. וזה בדיוק ההבדל בנקודות המבט.הפסיכולוגיה של הזיכרון. פסיכולוג המסביר מדוע הטבח מזכיר בכלל מקום אחר בזמן שהגיבור לא היה בו כלל. מקום עליו שמע מזקני משפחתו.יש קרבה נפשית גדולה בין "ואלס עם בשיר" ובין "בופור", בשניהם אין עניין גדול מדי בפוליטיקה עצמה ובשאלה למה אנחנו כאן. בשניהם יש את הצעירים הנמצאים בארץ שום מקום ומשלמים מחיר. לדעתי בעתיד ייצטרכו להציג את הסרטים הללו יחד. באשיר ראשון ובופור שני. זה ייראה כמו סרט אחד בן שני חלקים שונים. אם תרצו ההתחלה והסוף ולאחרים תעלה אסוציאציה של החטא ועונשו.ואלסארי פולמן, התסריטאי ובמאי הסרט יצא לעשות סרט תיעודי, על עצמו? אינני יודע. כנראה. תיעודי ברמה שלא ניתנה לו. הסרט מתרחש בעבר בביירות, ואיך יצלם שם. הוא הפך את הסרט לסרט מצויר. מצויר בדרך חדשה לחלוטין. כל האנשים נראים ממשיים ואלו שמוכרים בשמם נראים בדיוק כמו שמכירים אותם. לבנון המצוירת נראית כמו הזיכרונות הישנים שיש למי שראה חדשות טלוויזיה בימים ההם. הסרט שואף לכאורה להיות הכי ריאליסטי, הכי דומה למציאות, אך נעשה מנותק ממנה לחלוטין. זו הזיה של מציאות. המציאות עשרים וחמש שנים אחרי המציאות.דוד פולונסקי הוא המעצב האמנותי. האם צריך להוסיף שהוא כמעט גאון. שעבודת הצוות של השניים מדהימה.האם צריך להזכיר שהסרט כולו הוא סרט אנימציה? להגיד מחדש עד כמה מופלאה היצירה וכמה חדשנית. הכל הרי כבר נאמר על ידי אחרים. ובכל זאת חייבים להזכיר. כי הרי כל הגיבורים הם יצירי אנימציה. אלו הלא מוכרים ואלו הציבוריים המוכרים. אריאל שרון ו-בגין החולפים לרגע על הבד, רון בן ישי הפרשן. הם המציאות החיצונית המתחברת כמובן למקום הכי פנימי. הציור המסתמך לכאורה על דמויות ריאליסטיות ובכל זאת יש משהו כל כך רחוק מריאליזם בכולם, בגלל הרישום, בגלל הצבע. צבע שכולו סיוט. סיוט בצהוב חרדלי מדכא. מותר להתנבא ולהגיד שמישראל יצאה בשורת עשייה חדשה לעולם? זה רחוק מלהיות סרט מצויר של דיסני. אין בו אגדה לילדים אם כי ילדים צריכים לראות אותו. נערים.אני יודע שסרט כזה מזמין התייחסות לפי עמדה פוליטית. השמאלנים יברכו, הימניים לא ילכו לראות, אך יהיה להם מה להגיד נגד סרטים שמאלניים. הסרט הזה הוא מחוץ לוויכוח הזה. לגרור את הסרט לכיוון הזה יהיה לרדד אותו ולהתעלם מהדברים החשובים הממשיים שבו. אינני מכיר צופה שלא יצא המום ושותק מהסרט. לא כולם יזילו דמעה אך כולם יצאו מורכני ראש. אסור להחמיץ חוויה חד פעמית כזאת. אני יכול להעיד שזו פעם ראשונה שהייתי בסרט ובמיוחד ישראלי שכל הקהל נשאר לשבת במקום עד לסוף הקרנת אחרון הקרדיטים. ואני מבין שזה קורה כמעט בכל הקרנה. אי אפשר לזוז פשוט. אי אפשר.טריילר הסרט:

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן