אבודים - ראי להוליווד

הקדמה

יש שני מאפיינים עיקריים לקולנוע המיינסטרים ובעיקר לקולנוע ההוליוודי - הפנייה לרגש, בניגוד לפנייה לשכל, והוויתור על ריאליזם על מנת להשיג אפקט דרמטי. עד שנות ה-90 אלה היו התכונות הבולטות של הוליווד. אך משנות 90 והילך נולד מתוך המאפיין השני, מאפיין נוסף, חדש ומרתק. אני קורא לו "דרמת ההפתעות". דרמת ההפתעות השתלטה על הקולנוע האמריקאי ומשם גם על הקולנוע העולמי תוך שני עשורים. אפשר להגיד בביטחון שהקולנוע היום רחוק שנות אור מהקולנוע הקלאסי של שנות ה-70. אני אמחיש את הידרדרות הריאליזם בקולנוע המודרני באמצעות הסדרה הפופולארית ביותר בישראל בשנים האחרונות, הסדרה " אבודים". לא צריך לראות את אבודים בשביל להבין על מה אני מדבר, ומכיוון שאני אתייחס כמעט באופן בלעדי לעונה הראשונה, לא אהרוס את הצפייה למי שכבר ראה עונה זו.

הסדרה מתחילה באירועים הבאים:

קבוצה של אנשים מתרסקת באי באוקיינוס השקט. אף אחד לא יודע היכן התרסקו, לכן צוות ההצלה לא מגיע. במהלך השבוע הראשון הניצולים מגלים שבאי הבודד לכאורה, חיה אישה צרפתייה בשם דניאל. דניאל הגיעה לאי לפני יותר מעשרים שנים. הנה הסיפור שהיא מספרת לאחד הניצולים שהפילה בשבי.

סעיד: ואיך הגעת לאי הזה, דניאל?
דניאל: היינו חלק מצוות מדעי. צוות מדעי מצויד ברובים. הספינה שלנו הייתה במרחק של 3 ימים מחוץ לטהיטי כשהמכשירים שלנו חדלו לפעול. היה לילה... הסערה... הקולות... הספינה נחבטה בסלעים...

אני לא רוצה להרוס לכם כל כך מהר את אווירת המסתורין, אבל ברור פה ששיחה כזאת לא הייתה מתקיימת בחיים האמיתיים. הדרמטיות שייכת לעולם הספרות והריאליזם סופג מכה קשה בשביל דרמטיזציה נדושה.

וזה ממשיך:

סעיד: אילו אחרים? מהו הסלע השחור? ראית אנשים אחרים על האי?
דניאל: לא. אבל אני שומעת אותם, שם, בג'ונגל... .הם לוחשים.

כאן סעיד שואל שלוש שאלות בבת אחת, ובכך מונע מדניאל לענות עליהן. המטרה של התסריטאי ברורה: להשאיר את הסיפור של דניאל בערפל. גם פה הריאליזם נופל טרף לאילוצי הדרמה.

הסתכלות מטפורית אל האופק, הגב למאזין, מבט המלא האימה... זה תיאטרון, לא קולנוע!

דניאל לא מוכנה לשחרר את סעיד, וזה מה שהיא אומרת:

דניאל: אני לא יכולה לשחרר אותך. אתה לא מבין? ... כדי שיהיה לי מישהו לשוחח איתו, לגעת.
סעיד: תמצא אותי בחיים הבאים אם לא באלה.
דניאל: מה?
סעיד: הרישום בצד האחורי של התמונה של נדיה. אני יודע איך זה להיאחז במישהו. נאחזתי במשך 7 השנים האחרונות רק במחשבה, תקווה עיוורת שבמקום מסוים, היא עדיין בחיים. אך ככל שאני נאחז חזק יותר כך אני מתרחק מאלה הסובבים אותי. הדרך היחידה לצאת מהמקום הזה היא באמצעות העזרה שלהם..בואי איתי, את לא חייבת להיות לבד דניאל.
דניאל: האנשים שלך, אלה שאתה נחוש לשוב אליהם, שמור עליהם. שמור עליהם היטב.

תשימו לב שבדיאלוג המזויף הזה אין קשר בין משפט אחד לאחר, ושום הקשר לא מסביר את זה. הכוונה הנסתרת של מי שכתב את הדיאלוג היא שהצופים ינחשו בעצמם את הדברים שלא נאמרו. מלבד זאת התסריטאי משתמש בטריק הישן של המעטה במילים על מנת להגביר את עצמת הדרמה. בעולם האמיתי כמובן, גם שני משוררים לא ינהלו שיחה כזאת. כאשר מפעילים טיפה את המוח מגיעים לשאלות הבאות: איך יכול להיות שמישהי שחיה לבדה באי במשך שני עשורים תדבר בכזאת רהיטות? אם דניאל כל כך רוצה שסעיד יישאר, למה שלא תבוא למחנה הניצולים? גם פה האמינות נשחקת, והריאליזם מאבד את אור פניו.

קלישאות

קלישאה היא טריק קולנועי או ספרותי שחוזר על עצמו עד שנהפך להיות נדוש. אם קולנוע היה ריאליסטי כנראה שלא היו משתמשים בקלישאות, כי אז כל דיאלוג וסצנה היו ייחודיים לאותה סיטואציה. למטה הבאתי רשימה חלקית של קלישאות מתוך העונה הראשונה של אבודים. את רוב הקלישאות אנחנו כמובן מכירים.

1. הילד המבוגר:

וולט הוא ילד בן 10. שאנון היא בחורה צעירה שאיבדה את אחיה בון.

שאנון: רצית משהו?
וולט: אני חושב שעלייך לקבל את וינסנט.
שאנון: אתה רציני?
וולט: הוא ידאג לך.
שאנון: מדוע אתה חושב שאני זקוקה לכלב שידאג לי?
וולט: וינסנט דאג לי כשאמי נפטרה ואף אחד לא דיבר איתי. הם התנהגו כאילו כלום לא קרה, לכן יכולתי לדבר עם וינסנט. הוא יודע להקשיב, תוכלי לדבר איתו על בון אם תרצי.
שאנון: בסדר.

אמנם תמיד מסקרן לראות ילדים שמתנהגים כמו מבוגרים, אבל לא יכול שבכל סרט, לילד תהיה חכמת חיים ורגישות של איש מבוגר.

2. נותן השירות החוצפן:

בון: אולי שמעת על אמי. סברינה קרלייל. היא בעליה של העסק הגדול ביותר בארה"ב לטקסי נישואין. אני המנהל של חברת-בת לביגוד לחתונה.
השוטר: אתה רוצה לרכוש את שמלת הכלולות של אשתי? שמלה חדשה כזו עולה 2,000 דולר. היא לבשה אותה רק פעם אחת.

הרווח פה הוא ההזדהות שנוצרת עם מקבל השירות, "איזו חוצפה שמתייחסים אליו ככה!". ההפסד, פגיעה חמורה בריאליזם. תאמינו או לא, אבל גם בארץ השוטרים כבר יודעים לא להתנהג ככה.

3. אדם זר שכל מטרתו לשקף צד מסוים בדמות הראשית.

מוכר נשקים: דבר שני. אתה יודע, אני בעסק זמן רב, וכשאדם קונה מגנום 357 עם קליעים מתרחבים, הוא לא מתכוון להפחיד או לגנוב. הוא מתכוון להרוג. אך כשזה מגיע לרגע האמת, אם הוא מגלה שאין לו את מה שדרוש לבצע את העבודה... מה שאני מנסה לומר הוא, כשאתה מביט לאדם בעיניים, ומכוון אליו אקדח, אתה מגלה מי אתה באמת חבר, ואם תגלה שאינך רוצח, לא תקבל החזר.

האם מוכר נשקים אמיתי באמת ירצה לברר אם הלקוח רוצה להרוג מישהו? זה לא נהג מונית, הוא ימכור ולא ישאל שאלות. המטרה פה היא לגרום לנו להרהר על הדמות הראשית. מוכר הנשקים לא אמיתי, הוא רק כלי של התסריטאי.

מוכר הנשקים כמובן לא מגולח, לא מסופר ומפחיד באופן כללי.

4. שילוב סצנות:

האמא: הוגו, מה אתה עושה שם?
הוגו: רק רגע, אימא.אני רק בודק משהו.
האמא: אני מקווה שאינך צופה שוב בבחורות בחוטיני.
הוגו: אימא, כבר דיברנו על זה. אם תרצי שאתגורר פה, את חייבת לכבד את הפרטיות שלי, ולא אני לא צופה בהן.
האמא: תסתכל על עצמך! יום שבת בערב, אדם מבוגר יושב בבית וצופה בטלוויזיה. אתה צריך לצאת, למצוא לך אישה נחמדה.
הוגו: כן, אני מיד מטפל בזה.
האמא: לפחות תשמור על משקל, אתה מתחיל להשמין שוב.
שדרן מהטלוויזיה: עם המספר הנוסף, 42, וזה מסכם את הגרלת הלוטו לערב זה. 4, 8, 15,16, 23 והמספר הנוסף, 42. בעל המספרים האלה זכה!

מגניב! כזה צירוף מקרים. גם אמא של הוגו מגלה לנו כל כך הרבה עליו, וגם הוגו זוכה ב 50 מיליון דולר. והכל בסצנה אחת. כל כך נוח, וכל כך רחוק מהמציאות.

5. בן אדם מגואל בדם שחוזר בצורה רובוטית על משפט סתום כלשהו:

בון: תרזה נופלת ממעלה המדרגות
בון: תרזה נופלת ממעלה המדרגות
בון: תרזה נופלת ממעלה המדרגות
בון: תרזה נופלת ממעלה המדרגות
בון: תרזה נופלת ממעלה המדרגות

זה היה מאוד מפחיד בניצוץ. אבל כמה אפשר??

6. אנשים גוססים:

בון: אני גמור מבפנים. אתה יודע את זה.
ג'ק: זה הסיכוי הכי טוב שלנו.
בון: אין סיכוי. באמת... כלומר תראה איפה אנחנו נמצאים.
ג'ק: אני לא אתן לך להיכנע.
בון: אני יודע שהבטחת הבטחה..אני משחרר אותך ממנה..תרפה ממני, ג'ק.
ג'ק: אני מצטער.
בון: אל תצטער.

אז נניח שהבחור אמיץ, ונניח גם שכל כך אכפת לו מאחרים שכל מה שמדאיג אותו לפני המוות זה לנחם את ג'ק. אבל למה שלא ישאל לפחות מה מצבו? אולי בכל זאת יש לו סיכוי?

7. רק דבר קטן אחד...

על הפרק, בירור עם רופא מנתח שלא הצליח להציל את הפציינטית שלו. בנו של המנתח, רופא גם הוא, ידע שאביו היה שיכור באותו הבוקר ולכן הניתוח לא הצליח. עם זאת הבן לא מוסר על כך בהצהרתו על מנת לא לפגוע באביו.

הרופא: עד שנכנסתי לחדר הניתוח, הנזק היה בלתי-הפיך.
מנהל הדיון: טוב. תודה, כריסטיאן. מצטער על הרשמיות הזו.
הרופא: כמובן.
מנהל הדיון: רק עוד נושא אחד... היית מודע להריונה של החולה כשנכנסת לחדר הניתוח?
הרופא: כמובן
...
הבן: אני צריך...לשנות את ההצהרה שלי.

מוטיב ה "רק עוד נושא אחד" חוזר על עצמו בכל סרט שלישי. הצופה כבר חושב שהדיון הסתיים והרופא יזוכה, אך הנה פתאום צץ עוד נושא, והצופה שוב במתח. טריק נחמד, אבל לא מציאותי לחלוטין.

הבירור. החדר כמובן מסודר ומושלם. הרשמיות המוגזמת גורמת לצופים לקחת ברצינות יתרה את האירוע.

8. "עדיף שתראה בעצמך"

לאחר המשפט הזה, הגיבור מובל למקום בו אירע הדבר שצריך לראות. הטריק פה הוא להשאיר אותנו במתח במקום לספר ישר מה קרה.

9. "זה מייקל! משהו לא בסדר איתו!"

במקום להגיד:

"מייקל לא מרגיש טוב"

אנחנו מקבלים את הגרסה המסתורית של זה:

"זה מייקל!" - טאטאטאם!!!
" משהו לא בסדר איתו!"

והקלישאות ממשיכות...

- הסבר לצופים דרך דיאלוג מזויף.
- כשמישהו מתעצבן הוא חייב להעיף דברים מהשולחן או לתת אגרוף לקיר.
- סטריאוטיפים: השוטר עם השפם שאוכל סופגנייה, המורה שמסביר דברים כאילו הוא עומד מול הכיתה, המדען המופנם והמוזר.
- מגד העתידות שמסרב לקרוא את העתיד כי משהו נורא יקרה לבן אדם.
- כשמכוונים למישהו אקדח הוא יגיד משהו טיפשי ומתגרה בסגנון: "אתה לא תהרוג אותי".
- הבחור השמן לאתנחתה קומית.
- המוזיקה בזמן מתח. האופנה החדשה היא לכבות את המוזיקה רגע לפני שבירת המתח.
- כשמדברים עם מישהו זר, אז זה תמיד על כוס תה אם הוא אנגלי, על כוס קפה אם הוא ערבי, ועל שוט וויסקי אם הוא אבא אמריקאי קשוח.
- טוענים את האקדח רק כשבאמת, אבל באמת מתכוונים לירות, אף פעם לא לפני.
- שימוש ב"מר" ושם משפחה במקום שם פרטי, כדי ליצור ריחוק ומסתורין.
- הנשים הצעירות והיפות שמתמחות באיזשהו תחום אקדמי מסובך – האנתרופולוגית מאבודים. נו באמת! צריך עשרות שנים של מחקר אקדמי, בחורה בת 25 לא יכולה להיות אנתרופולוגית עם שם עולמי!
- הבחור המסכן שמשיג את הבחורה השווה. באבודים זה צורם במיוחד. בחור ששוקל 200 ק"ג, עם סכיזופרניה והפרעות אכילה, מנהל רומן עם אישה יפה ומבוגרת ממנו.
- כשכולם מחפשים משהו ביער וכבר מתייאשים, בדיוק אז הפנס נופל בטעות ומאיר את מה שהם חיפשו.
- כשמדברים עם בעל מקצוע הוא תמיד עוסק בעבודתו. באבודים המצב הזה הגיע לאבסורד. מורה תיכון מנסה לתפעל דינמיט ישן ורגיש, ומסביר עליו תוך כדי. בסופו של דבר דעתו מוסחת בצורה כזאת והוא מתפוצץ. האם זאת פרודיה עצמית?

סטריאוטיפ האבא האמריקני. לא זזים בלי כוס וויסקי!

אז איך אפשר להסביר את מספר הקלישאות העצום בקולנוע? האם לא נמאס לאנשים לראות אותו דבר? האם לא מרגיז לראות את המציאות מתעוותת על המסך? התשובה היא ש כנראה שלא. הצופים מעדיפים ברוב המקרים משהו מוכר. הם אוהבים לצחוק על הילד השמן כי למרות שהסרטים משתנים, הילד נשאר. הם אוהבים לראות את השוטר עם הסופגנייה, כי בשבילם שוטר הוא דמות מיוחדת עם אופי והרגלים מסוימים, כמו חבר וותיק.

באופן כללי, אפשר לראות את הקולנוע כשפה, ואת הקלישאות כמילים שמרכיבות אותה. אנחנו מכירים את השפה הזאת ולכן יודעים ליהנות מהדמויות שמתרוצצות על המסך. אבל אם תקרינו סרט הוליוודי למי שאף פעם לא ראה טלוויזיה, הוא לא יבין כלום. הוא לא יבין למה לא משנה כמה נפגע הגיבור הראשי, הוא תמיד יגיד שהוא בסדר. הוא לא יבין למה גברים ונשים בוהים אחד בשנייה בעיניים תאבות ולא מתנשקים. הוא גם לא יבין מדוע בשביל לטייח פשע, ולפגוע בעדים, הפושע יבצע פשע הרבה יותר גדול. ובוודאי הוא לא יבין את התופעה הקסומה הזאת שכשמדברים על מישהו הוא תמיד מופיע, ועוד עם משפט עוקצני. הוא יופתע מאוד מכך שאפשר להכות בן אדם בראש בלי לגרום לזעזוע מוח, והוא תמיד יאבד הכרה בדיוק לזמן שלוקח לבצע מזימה כלשהי. בקיצור, האדם ההיפותטי שלנו ישקע בבלבול ובחוסר אונים.

המורה המעצבן (ולכן המלוכלך) שואל שאלות כאילו הוא מול הכיתה.אם באמת חייבים לעשות קריקטורה מכל בעל מקצוע?	השיעור נמשך, אך הפעם המורה מטפל בדינמיט רגיש. האם הוא באמת חייב להרצות על דינמיט בזמן מסוכן שכזה? כעבור 10 שניות הקשקשן מתפוצץ.

ליטוש

הפגיעה הקשה ביותר בריאליזם בקולנוע עד היום הוא ללא ספק הליטוש. אני מדבר בעיקר על ליטוש של דיאלוגים וליטוש של הסביבה. למשל האנשים באבודים מתחלקים לאלה שהצופה אמור להימשך אליהם, והם הרוב, ואלה שלא. הראשונים, כאילו נלקחו מסט דוגמנות. לכולם תספורת יפה, בגדים חדשים כל יום, כולם מגולחים ונקיים. לגבי הקבוצה השנייה לא קיימים חוקים. הם יכולים ללבוש בלאי, להיות שמנים, עילגים ומכוערים.

הדיאלוגים הם כנראה הדבר הבעייתי ביותר בקולנוע מתחילתו ועד היום. הדמויות לא מגמגמות כמו בחיים האמיתיים. המשפטים תמיד חדים ומלאי כוונה ומשמעות. דעתו של אף אחד לא מוסכת. אף אחד לא אומר שטויות. הדיבור הוא איטי, ומלא בהפסקות דרמטיות. אף אחד לא צוחק מהבדיחות של השני, שכן התסריטאי משאיר את זה לצופה.

דרמת ההפתעות

אנחנו רגילים גם לקלישאות, וגם לליטוש ובעצם לכל פגיעה בריאליזם. אבל הדבר הבא שאני הולך לדבר עליו יוצא מגדר המציאות ההוליוודית הרגילה. מפה מתחיל הסיפור על הוליווד של שנות ה-2000.

כדוגמא אני רוצה להביא את הדיאלוג הבא:
הקדמה: לורה שמטפלת בטום, חסר ההכרה, מדברת עם אודרי. לאודרי וטום יש עבר רומנטי (השמות בדויים כדי לא להרוס את הצפייה). תשימו לב, שבסרט עצמו, בין כל שתי שורות מפרידה הפסקה דרמטית.

לורה: את יודעת שהוא נישק אותי.
אודרי: מה?
לורה: באותו יום, כשחזרת,מצדו השני של האי, טום נישק אותי.
לורה: זה היה נחמד.
לורה: אבל זה לא היה בשבילי. זה היה בשבילו.
לורה: אני די בטוחה שהוא ניסה להוכיח משהו.
אודרי: להוכיח מה?
לורה: שהוא לא אוהב מישהי אחרת.
אודרי:.תודה לך, לורה.
אודרי:.תודה על שהצלת את חייו.
לורה: אני יודעת שאתה ער.

אין דיאלוג שמסביר בצורה טובה יותר את הכיוון שאליו הולכת הוליווד בעשור האחרון. נתחיל מההתחלה.

לורה: את יודעת שהוא נישק אותי

תעלומה 1: בסוף המשפט הזה הצופים לא לגמרי בטוחים מי זה "הוא".

אודרי: מה?
לורה: באותו יום, כשחזרת,מצדו השני של האי, טום נישק אותי.

פתרון לתעלומה 1: זה היה טום!

לורה: זה היה נחמד

הפתעה מספר 1: לורה היא בחורה מגעילה!
תעלומה מספר 2: האם לורה באמת כזאת ביצ'ית?

לורה: אבל זה לא היה בשבילי. זה היה בשבילו.

תעלומה מספר 3: למה לעזאזל היא מתכוונת?

לורה: אני די בטוחה שהוא ניסה להוכיח משהו.
אודרי: להוכיח מה?

תעלומה מספר 4: מה טום ניסה להוכיח?

לורה: שהוא לא אוהב מישהי אחרת.

פתרון לתעלומות 2, 3 ו 4: אז טום כנראה בכל זאת אוהב את אודרי.

אודרי:.תודה לך, לורה

תעלומה מספר 5: על מה התודה? האם על כך שלורה טוענת שטום בכל זאת מעוניין באודרי?

אודרי:.תודה על שהצלת את חייו

פתרון לתעלומה 5.
הפתעה מספר 2: התודה הייתה בעצם על משהו אחר.

לורה: אני יודעת שאתה ער

הפתעה מספר 3: לורה ידעה שטום בעצם בהכרה ושהוא שמע את כל השיחה.

אוקי, אז מה יש לנו פה? 5 תעלומות, 3 הפתעות, והכל בדיאלוג קצרצר.
עכשיו בואו ננסה לעשות רדוקציה של אותו דיאלוג למציאות.

לורה: אודרי, טום נישק אותי לפני כמה זמן. אבל זה הרגיש כאילו שהוא עשה את זה רק כדי להוכיח לעצמו שהוא לא אוהב מישהי אחרת, זאת אומרת אותך.
אודרי: אני מבינה... בכל מקרה, תודה לך לורה שהצלת על חייו.

מספר הפתעות: 0
מספר תעלומות: 0

אתם רואים את ההבדל? בגרסה הריאליסטית לא מנסים למתוח את הצופים, לא רוצים להפתיע או לבלבל אותם! לעומת זאת דיאלוג בקולנוע המודרני הוא כל כך הזוי, כל כך רחוק מהמציאות, שרק אנשים שראו סדרות דומות יצליחו להבין אותו.

זאת דרמת ההפתעות במיטבה, אך זה רק מחצית מהעניין. גם העלילה בקולנוע המודרני השתנתה ללא היכר. זה התחיל בסרטים כמו ממנטו ואפקט הפרפר, והמשיך בסדרות 24, "גיבורים" ואחרות. אך רק באבודים הגיעו כנראה לשלמות בז'אנר. אם לפני זה, סדרות ניסו לשדר אמינות, נראה שבאבודים אמינות היא הדבר האחרון שהתסריטאי חושב עליו, ואיתו כנראה גם הצופים. מטרת הבידור באבודים, במיוחד בעונות האחרונות, נהפכת להיות הפתעת הצופים, כאשר המטרה מקדשת את האמצעים.

גיבורים מחליפים צדדים 5 פעמים באותו הפרק. כעת הם עם הטובים, אחרי 10 דקות עם הרעים. שום מוטיב כבר לא ברור. כל אחד משקר לשני, לכל אחד מזימות יותר זדוניות מחבריו. אין אחד שלא בוגד או מנסה לפגוע באחרים, וכמובן שהקורבנות יודעים על המזימה ולכן מפתחים מזימת נגד עוד יותר מחוכמת ועוד יותר הזויה. כל הזמן הזה הצופים נמצאים על קצה הכסה ומנסים לנחש את ההפתעה הבאה. הם מרגישים חכמים כשניחשו אותה ומופתעים כשלא. הרצון להפתיע מגיע למצבים אבסורדיים עד כדי כך שלמשל כשמנסים להסתיר מהצופים זהות של אדם כלשהו, אז לא רק שלא מראים את אותו האדם במשך חצי מהפרק, אלא ממש מעוותים את הקול שלו, ואפילו גורמים לדמויות אחרות לקרוא לו בשם אחר, ללא שום הסבר.

מצב עוד יותר אבסורדי קרה כשבפרק מסוים מראים את טום ואשתו הנוכחית אודרי כעבור מספר שנים. מראים אותם במקביל ואף פעם לא ביחד. אודרי יולדת, ואילו טום ממהר לקנות דוב פנדה לכבוד הלידה. הצופים כמובן משוכנעים שהמתנה היא לאשתו. אך בסוף הפרק מתגלה כי המתנה היא בעצם למישהי אחרת שיולדת. מפתיע מאוד, זה אומר שאודרי וטום נפרדים. אבל זה כלום. רק לאחר כמה דקות מגיע הפאנצ'ליין האמיתי. אודרי מגיעה לקבר של טום! אז טום לא שורד את השנים הקרובות! איזו הפתעה אדירה. תאמינו או לא, אבל רוב הצופים עוברים על זה בשקט. הם לא שואלים איך זה שבמהלך הפרק טום התרוצץ בעיר וחיפש דובי פנדה. צופים אחרים אולי ישאלו את השאלות האלה, אבל לא יקבלו תשובות אמיתיות. יכול להיות שזה היה בעצם פלשבק אחורה ולא קדימה, יכול להיות שהראו בן אדם אחר שנראה כמו טום. הכל יכול לקרות בעולם המניפולטיבי של אבודים.

כדי להביא למקסימום את מספר ההפתעות התסריטאית הגיעו לרעיון הגאוני הבא. כל הניצולים יהיו אנשים מיוחדים מאוד. אחד יהיה מין גורו מסתורי, האחר אמן הונאה, עוד מישהי רוצחת סדרתית. יופיעו גם מיליונר חסר מזל, מענה במקצועו, וכוכב רוק. חוץ מהזהויות המכובדות האלה, לכולם יש שריטה עמוקה בנפש ותסביכים מפה עד לארץ כוש. כולם עצבניים, אימפולסיביים, רגישים, אוהבים ואומללים, והכל בצורה הקיצונית ביותר. אמנם יש אנשים כאלה בעולם, גם אם לא הרבה, אבל האם באמת יתכן שכולם ישבו ביחד במטוס אחד? כמובן שלא. מה שכן, עכשיו מאוד קל לכתוב דרמה. אפשר להצדיק המון קונפליקטים מיותרים, סודות, גילויים והפתעות אין קץ. אפשר לגרום לדמויות לעשות מעשים טיפשיים בלי שיועצו באחרים, ואז לאחר המעשה לא לספר עליו לאף אחד. כמות המעשים הקיצוניים שעושות הדמויות הוא עצום, בעצם עליהם בנויה רוב הסדרה. סאן מרעילה את מייקל כדי שבעלה לא יפליג איתו בסירה, קייט נותנת לג'ק כדורי הרגעה בלי ידיעתו, צא'רלי תוקף את סאן בשביל איזו מזימת הונאה טיפשית. הרשימה הזאת יכולה להגיע לאינסוף ולעבור אותו.

לתסריטאי המודרני יש כלים רבים נוספים. הוא יכול ליצור הפתעות מתוך כלום, ואף פעם לא להסביר אותם, הרי הצופים ישכחו הכל במהרה בכל מקרה. הוא יכול לשלב סיפורים כדי להפתיע. כמעט כל דמות באבודים פגשה קרוב משפחה של דמות אחרת. איך זה יתכן במדינה ענקית כמו ארצות הברית? שאלה רטורית. אפשר להכניס לפי הדמויות משפטים סתומים וחידות. אפשר להחזיק הכל בסוד ואז לחשוף אותו בדרמטיות בשלב מאוחר יותר. אפשר להטעות ולהונות את הצופים. לדוגמא כאשר חצי מהעונה הראשונה הצופים רוצים לדעת איך לוק שבר את רגליו, מראים לנו פלשבק שבו מכונית דורסת אותו. רק מה, לא נגרם לו שום נזק. הטעיה מושלמת.

אמן ההונאה	האיש המסתורי	המענה במקצועו

כוכב הרוק	השמן המיליונר וחולה הנפש	הרוצחת

החברה האמריקאית

אפשר להאשים בהכל את הוליווד, אבל אני נמנע מכך, בעיקר כי אין אלטרנטיבה טובה. אני מעדיף לראות עשר פעמים את אבודים מאשר פעם אחת סרט מדכא של איזה אינטלקטואל צרפתי. מה שכן, רצוי להיות מודע לאותם אלמנטים של הקולנוע ההוליוודי שנעוצים בתרבות האמריקאית. לדוגמא בכל סרט כמעט, הדמויות אסרטיביות, אמיצות ומלאות רגשות אשמה. כנראה שככה אמריקאים רוצים לראות את המנהיגים שלהם. אמריקאים גם לא אוהבים חנונים ואנשים מעצבנים. אם קיים חנון בתחילת הסדרה, כמו לוק באבודים או אדגר ב-24, הוא תמיד נהפך למנהיג כריזמטי. באשר לאנשים מעצבנים, כמו ארטז באבודים, אז הם פשוט מתים.

למרות כל הפמיניזם בארצות הברית, הגברים הם אלה שדואגים לנשים. האב האמריקאי תמיד מגן בצורה אובססיבית על הבת שלו, ומחנך את הבן להיות גבר כמוהו. לאם כמעט אין תפקיד, לפחות לא תפקיד שמעניין להזכיר. לכן אני באמת מאמין שמעמד האישה בישראל או למשל בצפון אירופה יותר טוב מאשר בארצות הברית.

מעניין גם שהזרים מבחינת האמריקאים מתנהגים בדיוק כמוהם. כבר הבאתי בתחילת המאמר את השיחה בין סעיד לדניאל. כמות הקלישאות שיוצאות מפי סעיד לא תאמן. אמנם גם אמריקאים לא מדברים ככה, אבל הם לפחות חושבים במונחים האלה. אני בטוח שבשביל עיראקי ממוצע בליל המילים הזה ישמע כהזיות של איש חולה.

סיכום

כתוצאה מחוסר האמינות המוחלט של סדרות מודרניות, הקולנוע נהפך למשהו שדומה למשחק כדורגל. במשחק כדורגל אין עלילה של ממש, אין מסרים, וגם אין דמויות אמיתיות. יש המון מתח, הפתעות, וטכניקה יפה. זוהי דרמת ההפתעות של העידן החדש.

אפשר כמובן לשאול, מדוע קולנוע שמתרחק מהמציאות וכבר לא מעביר מסרים, זה בהכרח דבר רע. התשובה לזה היא לא חד-משמעית. יש בהחלט יתרונות גם בסגנון החדש. הכל מהיר יותר, קיצוני יותר, המתח גובר. עם זאת בניגוד לסרט שזמנו מוגבל, הפורמט של סדרה מאפשר ריאליזם גדול יותר. ואכן קיימות כמה סדרות שהצליחו למתוח, לבדר, אך גם לתאר את המציאות כפי שהיא. שתי הסדרות הבולטות ביותר הן הסופרנוס, ו-הממלכה של לארס וון טרייר. בהשראתם אני אתאר את הסדרה המושלמת.

- בסדרה המושלמת אין דיאלוגים מלוטשים. אנשים טועים, אומרים שטויות, משפילים מבט, מגרדים באוזן וצוחקים גם מדברים לא כל כך מצחיקים.
- החדרים לא תמיד מסודרים, התאורה לא מושלמת והקולות יכולים להיות חלשים או חזקים מדי.
- הסדרה המושלמת מעבירה מסר כלשהו: אישי, חברתי, תרבותי או מדעי.
- בסדרה המושלמת יש הרבה אנשים אפורים, אנשים קרים (אבל באמת!), אנשים מתוסבכים, אנשים משעממים.
- הסדרה המושלמת מותחת, מצחיקה, מפחידה ומרגשת.