אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הזייפנים – קייטנה שואתית שמכחישה שואה


התמונה של מתן אהרוני

ישנם דברים, ישנם אירועים, בעיקר טראומטיים ובלתי נתפשים, שפשוט לא ניתן לתאר במילים. שאין מילים לבטא, לייצג, להסביר מה חוו האנשים. ישנם מקרים שפשוט אלו שהיו שם וחוו הדברים נותרים אילמים. ובכל זאת צריך וחשוב לייצג אותם בצורה זו או אחרת, כעדות לחוויה טראומטית, שממנה נסיק ונלמד מה עושים, כיצד מונעים ואיך מתמודדים עם הדברים. השואה היא מאורע טראומטי שכזה, שלא ממש ניתן להסביר במילים, שאלו שחוו אותה והצליחו להישאר בחיים, שפויים, מתקשים להציגה, לייצגה, להסביר אותה, להציג עדות למה שהתרחש באותה תקופה נוראה בחיים האנושיים. לשם כך, יש החושבים כי הם ישמשו פה לאותם עדים שנשארו בחיים. זאת הם יעשו בעזרת סיפורים מודרניים, עם הכלים התרבותיים הקיימים. בעזרתם הם ינסו להסביר מה היה, יפשטו את הדברים, יציגו מה שחוו אחרים למען הדורות הבאים. אך יש פה בעיה נוראה, ולדעתי אסורה, של ניסיון ליצור ייצוג למשהו שאינו יכול להיות מיוצג, של משהו שלא נתפש, של משהו לא מסומן. של חוויה שלא ניתן לפשט ולייצג אותה.

הזייפנים

הסרט"הזייפנים" (the counterfeiters, סטפן רוזביצקי, 2007, אוסטריה) מנסה ונכשל כשלון חרוץ לעשות כן. "הזייפנים", שניצח בקרב האוסקר על "בופור" בקטגוריית הסרט הזר, הוא סרט שואה בעייתי שמעלה שאלות חשובות כמו האם צריך, האם מותר והאם בכלל מתאימה שפת הקולנוע המסורתית, המיינסטרימית, לטפל בנושא חשוב ובלתי יציג שכזה, בשואה, בחוויה שלה, בזיכרון שלה, בעדות אודותיה. מתוך הסרט נשאלת השאלה כיצד צריך להציג את השואה? האם היא בכלל דבר שניתן ומותר לטפל בו בכלים התרבותיים הקיימים או שיש להמציא עבורה שפה אחרת לתיאור החוויה המחרידה שעברו הניצולים. הסרט "הזייפנים" מציג את סיפורו האמיתי של סלומון סורוויץ`, בוהמיין וזייפן, אשר נאסר על ידי הגרמנים ונשלח למחנה ריכוז. בשנת 1944 הוא מצורף על ידי הנאצים למבצע זיוף ענק שמטרתו לסייע במימון המשך המלחמה ולהפיל את כלכלות אנגליה וארה"ב. במחנה הריכוז זקסנהאוזן הופרדו שתי מכלאות והפכו לסדנא משוכללת לזיוף, שם נולד "מבצע ברנהרד".

אסירים ממחנות שונים הובאו למקום כדי למלא את המשימה: אנשי דפוס מקצועיים, בנקאים, ציירים ובעלי מקצועות חופשיים נוספים, כולם הפכו לחברים בקומנדו הזייפנים הסודי ביותר. עמדה בפניהם הברירה לשתף פעולה עם האויב על מנת לשרוד. הם היו אסירים ב"כלוב של זהב" במחנה, עם אוכל ומיטה לישון עליה, אך אם יחבלו במבצע גורלם יהיה מוות בטוח.בפני הזייפנים עמדה דילמה קשה, האם להציל את חייהם במחיר תרומה למאמץ המלחמתי הנאצי או להציל את מצפונם ולשלם בחייהם. הסרט "הזייפנים" ממשיך מסורות של סרטי שואה "קלים", שרק תורמים למכחישי השואה ומפחיתים מהזוועות והיעדר המוסר והקיום האנושי שהתפוגג שם. סרטים אלה נאמנים לחוקים הז'אנריים שלא ממש מתאימים לחווית השואה: הסרטים הללו נאמנים למסורת ההאפי אנד (הסוף הטוב), למסורת של סיפור אחד בודד שבו הגיבור/גיבורים מנצחים במסע הישרדות, סיפור מסע שעושה עוול לסיפור "האמיתי", הבלתי נתפש של השואה: בסיפוריהם השואה נראית ונחווית ממש כמו קייטנה לא מוצלחת במיוחד לעומת הזוועות שעברו הניצולים, הנרצחים, המוזלמנים ואלו שלא הצליחו להחזיק מעמד הרבה שנים נפשית ופיזית לאחר השואה. הסרט הזייפנים ממשיך מסורת של סרטים כמו סרטו של רוברטו בניני "החיים יפים" (1997), בהם הגיבור היהודי מצליח בלי הרבה קשיים, עם קצת מזל והרבה תושייה, להינצל מהשואה, כשהשואה שלו לא נראית כחוויה שאין לתארה במילים, לא משהו זוועתי, אלא כתקופה לא ממש מוצלחת להיות בה, שגם היא תעבור בזכות תושייתו ומזלו.בסרטים אלה הנאצים לא ממש מוצגים כרוצחים נעדרי מימד אנושי, אלא ישנם בתוכם גם אנשים טובים, שנקלעו למצב בלי לחשוב עליו. גם החוויה במחנות המוות או הריכוז נראית מובנת וברורה: יש המון קשיים, אך גם אותם ניתן לעבור בשלום אם מקפידים על ציות. במחנות אכן אין מזון, יש מכות וחשש למות כל יום, אך לא מעבר לכך. האנושיות מתקיימת שם מצד היהודים, כמו גם אצל מעט מהנאצים ש"משרתים" שם.

הגיבור במחנה הריכוז עם חבריו הזייפנים. מקבלים תנאים סופר מעולים

ואם ב-"החיים יפים", שגם זכה לאוסקר על הסרט הזר, כמעט ולא נראים החיים באושוויץ כחלק מגיהינום עלי אדמות, כאילו באושוויץ רציחות וערך חיי האדם לא היו קיימים, בסרט "הזייפנים" נשמעות רק שתי יריות בודדות. פעם אחת רואים יהודי נרצח, אך גם לרצח זה יש לכאורה נימוק שהיה מתקבל בלי בעיה בכל סרט גגנסטרים: האדם הזה נרצח כי היה במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון. הוא שמע וראה משהו סודי שאסור לאיש לדבר עליו, על מבצע הזייפנות הגדול של הנאצים להציף את אירופה ואמריקה בכספים מזויפים, דבר שיובל לאינפלציה ובכל יפגע בכלכלת בזמן המלחמה. לכן הרצח יכול להיות בצורה מעוות מובן. רצח נוסף רק נשמע ולא נראה. לא ברור מה היה. האם היהודי או מי שזה לא היה נרצח עשה משהו "רע", ש"זיכה" אותו בכמה יריות. הרצח, שהיה מנת חלקם היומי הקבוע, חסר רחמים, של השבויים במחנות לא מיוצג בסרט כלל.גם כליאתו של הגיבור לכאורה מוצדקת – הוא וחבריו היו פושעים (הוא היה זייפן ידוע), שהתהוללו בברים ובמועדוני לילה עם זונות וטיפוסים לא ממש מהוגנים. אלה לא היו אנשים תמימים, שרק בשל האתניות שלהם שילמו מחיר בלתי נתפש. בעיות נוספות לא חסרות בייצוג של השואה בסרט, שממנה הדורות הבאים ילמדו מה היה והחשש שלי הוא שהם יתהו האם זה היה כל כך נורא, כפי שאנו מתעקשים לספר לעולם כולו. גם הרכבות, הסמל של השואה, מוצגות ריקות מלבד הגיבור ואדם רעב נוסף שהצליח להשיג לו קערת מרק ותפוחי אדמה.והגיבור וחבריו, שחוו את השואה, חוו אותה ממש כמו קייטנה: הם אכלו טוב, התלבשו טוב, אפילו ישנו טוב. הבעיה היחידה היא שהם כעת עבדו במקום סגור ולא יכלו עוד לחיות בחיים המופקרים בהם חיו לפני עליית הנאצים, בבתי הבושת, בהם הסתובבו, שם רקחו עסקאות מפוקפקות. הם עשו מה שהם היו טובים בהם – זיופי שטרות. כלומר השואה פה מוצגת כדבר לא נורא, אלא היה להם פשוט פגיעה באיכות החיים. אפילו בשולחן פינג פונג הם זכו, שבו יכלו לשחק בזמן הפנאי שהיה להם. ממש קייטנה!! איפה השואה ואיפה הם? ועדיין זה סרט שאמור לבטא ולייצג את התקופה ואת השואה מבפנים. זה עוול בלתי נתפש לשואה ולאנשים שחוו אותה!הבעייתיות הנוספת של הסרט היא שיש שיטענו כי הנה ההוכחה לאותנטיות שלו: זהו הסיפור האמיתי של הניצול, סלומון סורוויץ, שעליו מבוסס הסרט: כך בקלות יכולים לטעון כי הנה ההוכחה כי אולי הייתה שואה, אך היא לא הייתה שונה מכל מחנה שבויים במלחמות אחרות, כמו למשל אלה שמוצגים בסרטים על ויאטנם, כמו "רמבו", "צייד הצבאים" ועוד רבים אחרים, שם היו התנאים בלתי אנושיים גם כן, אך הם מתקבלים (בצורה מעוותת) בגלל התירוץ של מצב מלחמה.

הגיבור

הגיבור לפני השואה מתהולל במועדוני לילה מפוקפקים. רמז ואישור "לכליאה" שלו

גם הסוף הטוב, שמחויב על פי חוקי הז'אנר, מעוות את התמונה ועושה עוול חמור לשואה. האם הוא היה באמת כזה טוב? האם ניתן לומר כי היה סוף טוב לדברים שהתקיימו באותה פלנטה אחרת? גם להיות ניצול מזוועות אלה שחוו האנשים הוא לא סוף טוב. ומה עם המשפחות והקהילות השלמות שנרצחו שם?ומכאן ארצה לטעון כי השימוש בשפת הקולנוע המקובלת לייצוג ולהצגת השואה היא לא ראויה ואף אסורה בצורתה הנוכחית. הקולנוע בצורתו המקובלת, הנוכחית, המסחרית, המיינסטרימית, מחפש סיפור בודד של גבורה, של מסע, עם חוקי ז'אנר ברורים שלא מתאימים לחוסר היכולת לייצג את השואה כפי שהתקיימה, כפי שניתן לנסות ולהבין אותה מספריו של פרימו לוי ושל ניצולים אחרים, שמתארים את המקום ההוא כפלנטה אחרת, שבה אין לאנושיות מקום. לכן מפה אקרא לעשייה אחרת, שתנסה לייצג את השואה, דבר שעומד בפני בעיה: כיצד מייצגים משהו כזה, שנטען כי הוא חסר ייצוג, כי אין רפרנט לפנות אליו, אין מסומן שאותו צריך לסמן. זו בעיה ש-קלוד לנצמן ניסה ליישם בסרטו "שואה": להציג את העדות כפי שהיא בלי פילטרים וייפוי שלהם בעזרת האסתטיקה הקולנועית, אלא לתת לאנשים להציג את החווית שלהם, הלא נתפשים. אך גם פה לא נפתרת הבעיה. אולי קולנוע אוונגרדי יעשה את העבודה ואולי אסור בכלל ליצור ייצוג לשואה? הרי הכל יעוות ויפחית ממנה, מהפלנטה האיומה הזו שהתקיימה באירופה. אסיים בעוד כמה מילים על הסרט: הסרט כשלעצמו הוא לא סרט טוב במיוחד. אין בו שום דבר שונה, מעניין ומיוחד, אלא זהו סיפור נוסף על ניצול שזכה לחוות את השואה בצורה לא אכזרית במיוחד. הוא היה אסיר שעשה את עבודתו נאמנה למען הכולאים ולמען החיים.

תגובות

זילות ועיוות השואה

מסכימה עמך. כנכדה לשורדים שנפטרו מזמן, אני שואלת את עצמי: אולי סלחנו לברלין מהר מידי? אולי סלחנו כי אלה שהיו שם לא שרדו כדי לא לסלוח. בכל מקרה: שותפה לדעתך.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מתן אהרוני