אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

עין נפקחת פנימה: שואה, טרור, זיכרון


התמונה של אריה קיזל

הסצנה המרגשת ביותר בסרט היא גם הסמלית ביותר: שירלי ברנהולץ, צלמת עיתונות, בימאית ותסריטאית, ואביה, ברט, ניצול מחנה ברגן בלזן, צועדים ברחובות ברלין. הטמפרטורה היא 15 מעלות מתחת לאפס. הם מחפשים את ביתו של האב, הבית שעזב כשהיה תינוק. לצידם צועדת כנרת בוסאני, ישראלית בשנות ה-20 לחייה, אשר נכוותה קשות בכל חלקי גופה בפיגוע בבית הקפה my coffee shop בתל אביב ועוברת תהליך שיקום מורכב וכואב. הנוכחים, שירלי, כנרת והאב, מחפש בית אבוד, שואלים את העוברים והשבים, נוברים בשברי ילדותו של האב אשר נדמה כי הוא מוכן למעשה החדירה הזה אל עברו ככורח ולא מתוך רצון חופשי. הוא מספר לכנרת במעט על עברו, חושף טפח ומכסה טפחיים אבל בעיקר מחייך חיוך מריר המבקש להדחיק. הם מכוסים במעילים ועטופים בצעיפים והרחובות הרחבים של ברלין משמשים תפאורה צובטת לניסיון לצרף תמונת עבר אחת לרעותה ולבנות פאזל בלתי בנוי של אדם שהעבר הרס את ילדותו ונעוריו ופגע בו פגיעה אנושה, אך מנגד גם הניע בו את האפשרות לבנות מחדש. לפתע, באמצע הרחוב לא יכול עוד האב, ניצול שואה, לעמוד בעומס הרגשות המציפים אותו ומתרחק הצידה, מתפרץ ובוכה. הוא ממלמל מילות הדחקה אשר מבקשות להניח, לקבור. בתו מחבקת אותו בחום. מילותיו המעטות כמו דורשות להביט קדימה, אל העתיד, לכתוב נרטיב חדש מתוך הזוועה האנושית. במשך שנים קיפצה הבת עם המצלמה מזירת התרחשות אחת לשנייה, כשהיא מתעדת את החיים במיטבתם ובשפלותם, הגנה על רגשותיה מאחורי המצלמה. היא אשר לכאורה דומה מאד לאביה בקשיחותה מבקשת לעצמה, יתכן שגם לו, את הרגעים האלה, את הקריעה של המסיכה ואת המבט אל העבר. יתכן שחבויה שם אפשרות שלה להבין את עצמה. היא מחפשת בו דבר מה לא מפוענח עבור עצמה. היא, זו שהעדיפה להישאר עם האב בהולנד כאשר התגרש מאמה שעברה לישראל, רוצה עוד ועוד. אבל הוא לא תמיד מאפשר וגם הנוכחות המתווכת של הישראלית הפגועה מתל אביב, גם הרחובות הברלינאים המכוסים בשלג בוצי וגם כלב העובר בסביבה, לא פותחים את סגור הסוד עד סופו. הם אמנם בגדר גורמים מאפשרים אך לא יותר מכך. בעולם המונע מרצון לחשוף כל העת, להחצין רגשות, להציף כאבים ולהצטלם בלי סוף, אביה של ברנהולץ מייצג אלטרנטיבה של שתיקה פנימית המבקשת אולי להתפייס עם הכאב או לפחות לחיות איתו בשלום ולא לאפשר לו לרסק. הוא אמנם מספר את סיפור המחבוא הקטן, הבלתי אנושי ומאפשר הצצה אל אותם ימים אבל בתמונות קטנות. המצלמה, הסט, המוזיקה, כל אלה לא תמיד מצליחים אף כי לוכדים רגעים מרגשים במיוחד. "עין נפקחת פנימה", סרטם החשוב של אוהד אופז ושירלי ברנהולץ הוקרן לראשונה ביום השואה הבינלאומי, בינואר 2008 בסינמטק בתל אביב ומאז הוקרן ברחבי הארץ. הסרט הוקרן גם בפסטיבל היהודי בטורונטו, בטלוויזיה הגרמנית ובטלוויזיה ההולנדית וכן במוזיאונים ברחבי גרמניה.

אופז במאי ותסריטאי ("אללה בוכה", "עקוף אובד" ואחרים) הוא גם מורה לקולנוע ולטלוויזיה, בין היתר בחוג לתקשורת במכללה האקדמית "אורנים". ברנהולץ, בין היתר צלמת עצמאית הוציאה בשנת 1998 את הספר "ילדים של תקווה" המתעד 12 בני ובנות הדור השני של ניצולי השואה בישראל. היא גם הציגה תערוכות לא מעטות ועבדה ברחבי העולם בצילום. הסרט, שהופק על ידי איתי קן-תור הוא תצפית אקלקטית ומעניינת של ברנהולץ על המציאות הישראלית העכשווית, על התמודדות נשית בעיקרה, על היסטוריה טעונה שלא מרפה ועל הקשרים שקשורים ולא קשורים. יש בסרט חלקים אופטימיים אשר בהם הישראלים כבר אינם מוכנים לבצע במחנות הריכוז מעשה זיכרון בלתי לגיטימי לדעתם. הם אינם מוכנים לחשוף את עצמם בקשר שאין בו קשר ממשי. מנגד, יש בו חלקים סוריאליסטים אשר בהם מעמידה ברנהולץ את כאבה הצרוב של כנרת יחד עם כאבו העמוק של אביה, ניצול השואה. הניסיון לקשר את הילד היהודי הקטן מתקופת השואה לצעירה הישראלית קורבן הטרור הפלשתיני מנסה לבנות גשר בין עולמות. הוא מאפשר קשר בין תמונות של כאב, קשר בין-דורי אך יש בו גם חידתיות. האב שאינו ישראלי במהותו אף כי יודע למלמל מספר מילים בעברית מצליח ליצור קשר דווקא עם הצעירה שמראה גופה מספר את הסיפור הממשי של הארץ המדממת ובעיקר של אזרחיה שהפכו קורבנות מהלכים. הוא נותן בה אמון גדול.הסרט מאמין באפשרות לאמונה בחיבור אנושי בין בני אנוש ככאלה, ליכולת הבלתי רגילה שלהם להתגברות על מצבי משבר קיומיים, על תהפוכות הזמן ועל רוע, ביכולת להניע את החיים משברונם אל תקינותם או אל תקינותם לכאורה. הסרט מאפשר הבנה של המעבר מהפגוע לאפשרי, מהכואב אל היום יומי תוך התמודדות עם סגירות (של ברט) ועם פתיחות (של כנרת), מהפנמה שורדת להחצנה משחררת. הסרט הרגיש הזה נע עם המצלמה ברחבי ישראל וברחבי אירופה, מברלין ועד אמסטרדם, שם מתגורר אביה של ברנהולץ. הוא מייצג את סיפורם של בני הדור הראשון שביקשו להסתיר ושל בני הדור השני שחיו במסווה שניתן היה להבין כי מאחוריו מתרחשת דרמה חסרת פשר. כמו בסיפוריהם של אלפי בני הדור הראשון, גם בסרט הזה בא לידי ביטוי סוד לא מפוענח, כזה שבני הדור השלישי יבצעו בו, ברבות השנים, מעשה של חשיפה ויתבעו עליו בעלות. רבים מבני הדור השלישי אכן הצליחו להגיע ללבם של הסבים והסבתות ולתת להם לגיטימציה לספר, לדבר, לבכות ובעיקר להיות גאים על מה שהציונות ביקשה שלא יהיו גאים ובעיקר שישכחו. הסרט הזה חושף את חוסר האונים של ברנהולץ. חידת חוסר היכולת הזו, אף היא לא מפוענחת וקושרת אותה במרומז לעובדה שאין לה עדיין ילדים משל עצמה. שאלת המשך השושלת צצה אף היא ובצילה סוגיית העיסוק התובעני שבחרה לעצמה בהיותה צלמת שטח קרייריסטית. היא נאחזת באביה והוא מתרצה, מוכן להגיע לפתיחת תערוכתה בברלין, להצטלם, להיות נושא סרטה אך בה בעת, בקנאות, לא מוכן לפתוח דלת קטנטנה אל אותה קופסא שחורה שאותה ישא איתו להמשך. בכניסה אליה הוא מציב תמרור "אין כניסה". באחת הסצינות הראשונות של הסרט כשהיא מנסה לחפור, הוא נמלט אל השתייה והאוכל, תסמונת מוכרת של בני הדור הראשון. בסצינה אחרת הוא מחייך ושותק. אלה האקטים המרכזיים המלווים אותו: חיוך ושתיקה. ברנהולץ עקשנית לא קטנה מבקשת במהלך הכנת הסרט המשותף עם אופז להגשים את הרעיון לצאת עם שלוש נשים, שאותן צילמה לספרה "ילדים של תקווה", לתערוכה משותפת על אדמת אחד ממחנות הריכוז. היא לא מצליחה לגייסן. חלקן סבורות שהרעיון מקורי אך מלאכותי. נאוה סמל, אחת מהן, נעה בסרט בין התנגדות להתרצות ומגלה אמביוולנטיות כלפי הרעיון. סמל שעסוקה בעת הכנת הסרט בפרידה מאביה החולה, ח"כ לשעבר יצחק ארצי ז"ל, קוראת מהמחשב קטעי ספר עתידי. מצד אחד היא לא מוכנה לברוא כאן זיכרון קולקטיבי מדומיין ומן המצד השני היא מוכנה לצאת עם ברנהולץ למסע לחיפוש גלריה בברלין אשר תציג את התערוכה שלה. התערוכה הזו שאף היא מגיעה לחלל הגלריה ולקירותיו, בין תערוכות אחרות שכבר נקבעו מזה זמן, מציגה תלקיט של ההתמודדות האישית של ברנהולץ, של התמודדות ניצולת הפיגוע בתל אביב והניסיון לקשר ביניהן דווקא על אדמת ברלין. ברקע דמעותיה והתרגשותה של ברנהולץ בפתיחת התערוכה עומד המסר המרכזי של הסרט והוא הקשר בין העבר לעתיד, בין הדחקה להתמודדות ובעיקר חוסר היכולת של התמונה – גם לא תמונתו של האב המחייך ובתו לצידו – ללכוד את עומק הרצון של האדם לברוח ולא להתמודד. "עין אחת פנימה" הוא סרט המעורר למחשבה בדבר יכולתה של המצלמה להוות מדיה המאפשרת התמודדות עם כאב ועם זיכרון.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אריה קיזל