אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הסרטים הסמויים מהעין / משה צימרמן


דן לחמן's picture

הסרטים הסמויים מהעין, קאנוניות ופופלריות בקולנוע הישראלי העכשווי / משה צימרמן. הוצאת רסלינג.
הסרטים הסמויים מהעין, קאנוניות ופופלריות בקולנוע הישראלי העכשווי / משה צימרמן. הוצאת רסלינג.

לפני איזה זמן קיבלתי את האי מייל הבא "שלום שלום, בימים עמוסים באי-ודאות, אבקשכם/ן לעצור רגע, לחשוב ואולי אף לשקוע בהרהורים על סרטים שהשפיעו על חייכם/ן, שריגשו, ששינו, שהזיזו, שנשארו אתכם/ן במחשבות עד היום."מטרת האי מייל איננה חשובה. אך היא הכריחה אותי ללכת ולחטט בספריית הסרטים שלי ולחפש תשובה. משלא מצאתי חיפשתי ברשימות של סרטים מוקדמים מימי נעורי וגם שם לא מצאתי. יכולתי להקים רשימה מפוארת של סרטים שאהבתי ואני אוהב, אך שום סרט ובמחשבה נוספת, שום ספר, לא ממש השפיעו על חיי. שום החלטה מודעת לא הוכתבה בעקבות סרט. ובכל זאת קולנוע היא צורת התבטאות האהובה עלי מאז נעורי. גם ספרות כמובן אך לצורך המאמר אסתפק בקולנוע. אבל כן הייתי צריך להביא את עצמי למחשבה על אהבות בקולנוע. על ניסיון למצוא חוט מקשר או כל אותם דברים שאנשים המתבקשים לערוך רשימות על נקודות בחייהם מנסים למצוא ולקשר ולא מצאתי. מצאתי שאני אוהב כל סרט בנפרד. וכל מה שאני יכול להגיד הוא "אני אוהב קולנוע". והנה במקביל הופיע ספרו של משה צימרמן "הסרטים הסמויים מהעין, קאנוניות ופופלריות בקולנוע הישראלי העכשווי".

המנסה לנתח ולהבהיר לנו נקודות הסתכלות מחברות סרטים. מה מקשר אותם. מה עושה חלק מהם לפופולארי ומצליח ומה הופך אחרים ל"נחשבים" לפני שהתחלתי לקרוא מצאתי שאחד הסרטים שצימרמן מנתח הוא "החיים על פי אגפה" בזמנו הסרט יצא במקביל לסרטו של עמוס גוטמן "חסד מופלא" סרט שריגש אותי מאוד מסיבות שונות. אך "אגפה" כפי שאקרא לו בקיצור בהמשך טלטל אותי ולא ניסיתי להסביר לעצמי למה. ידעתי שהייתי מוכן לעשות הרבה כדי להיות חלק מהעשייה של אגפה. הרבה יותר מ'חסד מופלא'. ולכן, עוד לפני הספר אני יכול לקוות שצימרמן יצליח להגיד לי משהו שיסביר וייחשב בעיני. כמו בכל ספר מחקר הספר מתחיל בהגדרת המטרות אליו שואף המחבר להגיע. ומכיוון שעוסקים באמנות לצימרמן יש כמה דברים להגיד באופן כללי להתחלה. "לספר מטרות אחדות. החשובה שבהן היא חשיפת הדקויות הנשזרות בסרטים כדי שיבטאו רעיון מסוים או כדי לגרום לצופיהם לחוש תחושות כאלה או אחרות שיוצרי הסרטים חפצים, במודע או שלא במודע, שירגישו"משם ינסה צימרמן להסביר פופולאריות של סרט ולכן ומתוך זה הצורך לדבר לכאורה על מה שמנוגד לרוחה של האמנות. המסחר באמנות. מכאן הצורך להראות את האמנות במערומיה. הפילוסופיה, תורת האסתטיקה והפרשנויות המלומדות מלוות את עולם היצירה מזה דורות. צורת אמירה שהרחיקה את הציבור הרחב מלדון במרכיבי האיכות שהם חשו בהם מעצמם. היפה, הנשגב והמרגש אינן מלים השגורות על פי הצופה הרגיל. אך בשל הגדרות אלו נמנעו מלדון בהיבטים הצרכניים והמסחריים. מלבד אולי כותרות בעיתונים על ציורים שנמכרו במכירות פומביות במחירים אסטרונומיים מבלי שהציבור מכיר או יודע למה דווקא ציור מסוים זה. מהאסתטיקה ומחקרי הפואטיקה, הדרמה, ההרמוניה, וחיפוש אחרי המשמעות צמחו מיני אמירות שהרחיקו קהל " רגיל". כל מה שמעבר ליכולת ההגדרה של "הקהל" שלמענו נוצרה היצירה. כך הפך הדיבור על יצירת מופת למשהו שבין האמן בעל שאר הרוח לבין המבקרים בעלי הרגישות המסוגלים לנתח לכתוב על היצירה. אין כמעט מחקרים המנסים להבין למה יצירה מסוימת מצליחה. מה הופך יצירה "נחשבת" למצליחה.

כולם יעמדו בתור לראות את המונה ליזה אך יקדישו מעט זמן לתמונות לא פחות טובות אך פחות מדוברות. אלא שאנשים אינם רוצים להסיר מעל פני האמנות את הרומנטיקה והמסתורין. בלעדיהן יתקשו ליהנות ולחבב יצירה. אך יצירת "שם" ליצירה עשויה לעזור לה להיהפך לנחשבת ומצליחה. אך לא תמיד. אביא רק שתי דוגמאות מסרטים של הזמן האחרון. סרטו של דן וולמן "ידיים קשורות" למרות חייבת הביקורת לא זכה להצלחה אצל הקהל. ייתכן שבשל הנושא. "חופשת קיץ", סרט שהוא אולי הטוב ביותר שנעשה בשנה האחרונה גם הוא לא זכה להצלחה שהגיעה לו אצל הקהל, כך שלא תמיד השם הטוב נותן ערך מסחרי ליצירה.תסכולם ועלבונם של הצופים יש לו נגיעה בתחושה שהסרט לא שיפר את תמונת עולמם או בשל תחבולה ברורה מדי לעין בניסיון לעשות זאת. מערכת העשייה מאוישת בידי מומחים שמנסים לרוב במודע ליצור סרטים שיראו חדשניים מתירניים או חתרניים. ולהצליח בכל זאת. יש לעתים יוצרים שכל זה רחוק מדרך מחשבתם. מהכרות וכבר הזכרתי, גוטמן לא חשב שהוא חדשני וחתרני. ובכל זאת לא בא קהל להיחשף לעובדות חיים אחרים בצורה נועזת. אחרים מתכננים היטב את ההעזה והאומץ. וכאן אולי צריך לציין דבר שגם צימרמן חושב אותו. היוצרים עצמם לא תמיד מבינים לעומק את יצירתם, ורק לאחר שמופיעות ביקורות – פרשנויות הם מתחילים להבין מה עשו, או מסכימים עם הפרשנות שניתנה להם על ידי אחרים. כמו באותו שיר "והוא לא ידע בכלל שהוא כזה"השינוי אותו בודק צימרמן יסודו בשנות התשעים. הוא מביא לעזרתו ציטוטים מספרו של ברוך קימרלינג שהמציא את המושג "אוחסלים" אשכנזית, חילונית, ותיקה, סוציאליסטית ולאומית. זו החברה שעל שמה נקרא ספרו של קימרלניג "קץ שלטון האוחסולים." (2002)קימרלינג מציין קבוצות חדשות המתחילות לעלות בחברה. דתיים לאומיים- חרדים- יהודים וקרוביהם מברית המועצות- אתיופים- וערבים. אם דבריו של קימרלינג נראו לא מספיק ענייניים לצורך האמנות הנוצרת הרי שמאז כמה וכמה סרטים שעסקו דווקא בקבוצות אלו עלו על המרקע. גם את ספרו של עוז אלמוג " פרידה משרוליק" (2004) מביא צימרמן בדבר להסתמך עליו. אלמוג עוקב אחרי המהפכות שחלו בדפוסי החברה והעלמות חשיבותו של הצבר. אך בדיקת הקולנוע של שנות התשעים מוכיחות שאין חשש לאוחסולים. הסרטים אולי משנים צורה אך אינם פוגעים במעמדם של האוחסולים ובערכי היסוד שלהם.אחד הדברים שדחפו את צימרמן לכתוב את הספר, לעדותו היא בדיחה שהופיעה בפרק אחד של הסדרה "הבורגנים" אחרי שהוא מספר את סיפורו של הפרק הוא מגיע אל הבדיחה על היהודים ההונגרים המגיעים לאושוויץ ב1944 והפולנים שנמצאים שם מקודם, שואלים אותם ,"עכשיו באים?" אין טעם לנתח את הבדיחה בלי האינטונציה בה צריכים הדברים להיאמר. אך משם יוצא צימרמן אל חוסר ההומור שהוא אחד החוליים של הקולנוע-טלוויזיה הישראלי. היו בדיחות, היו גבעות חלפון ואבות גנובים ומיני קומדיות אך לא היה משהו מזעזע ומקברי כמו הבדיחה הזו.את הסרטים שנעשו עד שנות השמונים קל לקרוא ולהסביר. הם עסקו בדברים ברורים כמו יחסי יהודים ערבים, מזרחיים אשכנזים, צעירים למבוגרים מותחים ונמתחים. אחרי כל מה שקרה במדינה מהבחינה החברתית פוליטית השתנו גם פני הסרטים. הרי שמתחילת שנות התשעים יש להשקיע מאמץ ולשאול "על מה הסרט?" מה המסר העולה ממנו.

הנושאים השתנו. שאלות של קשר בין זוגי בסרטים כמו – אגפה, ערב בלי נעמה, שירת הסירנה. הזוגיות והרומנטיקה הישראלית השתנו. שורו, אגפה, קלרה הקדושה, לוויתן בחוף שרתון. היחס לצה"ל השתנה. עונת הדובדבנים, האח של דריקס. חיי הלילה מקבלים מקום בהוויה הקולנועית. אגפה, חסד מופלא, עפולה אקספרס, פלורנטין. הקולנוע שש להראות את ההתרוקנות מהתכנים הישנים.קודם לזה שצימרמן עובר לדבר על הספרים עצמם הוא מביא קיצורי כתבים ומחקרים העוסקים בתיאוריות שהנחו אותו. הוא מדבר על הנחות אסטטיות, הנחות פסיכו אסטטיות והנחות סוציו אסתטיות. פרקים בהם הוא דן בשינויים שחלו ביצירות אמנות, לא רק סרטים, מאז מלחמת ששת הימים, יום כיפור, האינתיפאדה וכל המאורעות הפוליטיים שהיו להם השפעה על חיינו. הוא מאזכר את היצירות שנוצרו ומוליך אותנו בעקבות השפעת האירועים והשינויים ביצירתיות המקומית. צימרמן עוקב אחרי השינוי אצל הקהל שדחה את " מלכת האמבטיה" של חנוך לוין ב1970 אך בעקבות תרגומי מחזות רלוונטיים משל סופרים שעדותם הייתה רחוקה מכאן הביאה לקבלה של "ייסורי איוב, "הזונה הגדולה מבבל" ו"הנשים האבודות מטרויה" שגם לוין למד להרחיק את האמירה שלו מהכאן והעכשיו. את הסרט "חמסין" מביא צימרמן כדוגמה לבעייתיות שעלתה בסרטים אחרי מלחמת לבנון. סרט שבו הורג צעיר יהודי את הערבי ששכב עם אחותו על ידי זה שהוא משחרר את שור ההרבעה כשהערבי ברפת. צימרמן אמנם לוקח את הניתוח למקום אחד, אך אני מוכרח להביא כאן אסוציאציה שעלתה בי בזמנו, בשעת צפייה בסרט. השור הרצחני הזכיר לי את אריאל שרון בנחישותו האכזרית. הימים היו אחרי סברה ושתילה. לסיום הניתוח של חמסין מביא אותנו צימרמן למחשבה שהסרט איננו שמאלני כלל אלא להיפך. מה שהסרט אומר הוא שלא מספיק לגרש את הערבים מהארץ, צריך להרוג אותם.'החיים על פי אגפה' הוא אולי המורכב ביותר מכל הסרטים שנעשו בארץ. אפשר לכתוב ולנתח כל מרכיב בנפרד. הדמויות כשלעצמן, היחסים שביניהן, המשמעות שלהן למצב הכללי בארץ, פס הקול המלווה את הסרט. המוסיקה והמשמעות הנוספת שהיא מעניקה לתכנים ולדמויות. הצילום האסטטיקה.עד אמצע שנות השמונים הסרטים הישראלים היו סרטי "יום" לאט ומבלי ששמו לב נכנסו למחזור הדם של הסרטים סרטי "לילה" סרטים שהחשיכה הייתה יפה למתרחש בהם. בין אם זה: חייל לילה, שורו, בר 51 ועוד כמה שכאלה, שהפכו את המציאות של הם הלכו בשדות למלחמות באור יום והתחרמנו על שפת הים לאלו שהלכו בלילות ומי יודע לאן ולמה. הלילה המכסה על מדכאי היום. סרטי הלילה העלו את האורבאניות הגיהנומית מהלא נראה ולא ידוע ופוצצו זיקוקים אפלים בעיני הצופים. אגפה הוא סרט הלילה האולטימטיבי. אין בו כמעט צילום יום אחד. יש שחר. אך לא צהריים ושמש. הסרט מתרחש ברובו בבר קטן ומהוה בשם "ברבי". ברבי לא על שם הבובה. ברבי הוא הכינוי לבית החולים אברבנאל לחולי נפש. והשם נבחר שלא במקרה, לא סתם הכניס אסי דיין את מיקרוקוסמוס הישראלי שיצר כדמות החברה של אותם ימים לבית משוגעים. לא רק הבר, כל תמונת העולם המוצגת בסרט היא של עליבות כואבת. בסרט המון דמויות. אף אחת מהן אינה משנית גם אם יש תפקידים גדלים יותר ופחות. שני עובדי המטבח הערבים שמופיעים רק לרגעים אינם חשובים פחות מדמויות מרכזיות ובאותה מידה הצ'חצ'חים שנכנסים רק בסופו של הסרט לכמה דקות משנים את כל האווירה הקודמת. זה אחד הסרטים הטרגיים האמיתיים היחידים שנעשו כאן. האנשים כולם מייצגים חברה של ייאוש ואטימות. והסרט מוליך את עצמו לטרגדיה הבלתי נמנעת של אנשים כאלה. וכל זה למרות שכמעט ואי אפשר לספר "סיפור" או נרטיב המספר מה קורה בסרט. מה העלילה.למרות שכל ההתרחשות היא בבר, זהו בר לא של שמחה. בר שכולו ייאוש וניכור.בעלת הפאב מנהלת רומן עם גבר נשוי, מפיק סרטים, קרוב לאמנות אך לא יוצר אמיתי העושה סרטים חסרי ערך, המספר לה שהוא מרמה את אשתו שיש לו סרטן כדי שיוכלו להתראות, אך בסופו של דבר היא תגלה שהוא מרמה אותה, ואכן יש לו סרטן והוא יחזור למות בחיק אשתו, ולמרות שהיא מצהירה שהרגעים הגנובים אתו הם תמצית חייה היא אינה נמנעת מלאסוף גברים בודדים לזיון חד פעמי בסוף הלילה.שתי צעירות, האחת מלצרית מסוממת שמתכוונת לרדת לניו יורק כי הקוקאין זול בה יותר. השנייה, ברמנית שלכאורה היא רגישה. היא נראית אכפתית והיא מצלמת את המתרחש בבר, היא יוצרת, אך מבחינה רגשית היא קשורה לשוטר הסוציופת וחייה הפרטיים אתו אינם חיים. השוטר הסוציופת האלים הצבר האולטימטיבי של אתמול, חסר רגש. מזמזם לעצמו את שירי שנות השישים של הלהקות הצבאיות כדי לא להיות ברגע שקט עם עצמו. מזיין כל אישה הנקרית בדרכו. ואחרי כל זיון שואל אותה בחוסר עניין מוחלט "גמרת? היה לך טוב?" כאילו הוא מבין את המלים. הפסנתרן המנגן בבר, לכאורה האנושי ורחב האופקים זה שאפילו הערבים במטבח חשובים לו, אך כשנכנסים הצ'חצ'חים הוא מוציא עליהם את מרירתו האשכנזית המתנשאת. הערבים, האחד ערבי ישראלי והשני מהשטחים המחלקים את עבודת המטבח הקטן ואין להם שום סיכוי אחר בחייהם. הקיבוצניקית המופרעת . כזו שאיננה יכולה לתקשר עם בעלה ועם הילד שנולד לה. והתגלגלה לעיר, לבר, והיא מחוקה לחלוטין מנותקת וחסרת ישע. חבורת החיילים גסי הנפש. האלימים המשתלטים ברעשנותם על הבר והם שיביאו את הטרגדיה לשיאה. ולבסוף שני הצ'חצ'חים והזונה. כולם חסרי שורשים מנותקים מלבד אשתו של המפיק שתופיע לרגע לקראת סוף הסרט, הנורמאלית היחידה שתצא מהטרגדיה בשלום יחסי.האנשים בבר מייצגים בברור את חלקי החברה השונים בארץ. האדונים המבלים בבר ואלו המשרתים אותם ברובד העליון. אלו שאינם רצויים חברתית והרובד השלישי הוא משרתי המשרתים במטבח. המעניין בסרט שגם אם נעשו סרטים אחרים שהפגישו והתקילו קבוצה אחת באחרת אלו היו תמיד שתי קבוצות. יהודים – ערבים. אשכנזים- מזרחיים. גברים-נשים. כאן כמו בחיים הקבוצות מעורבות אחת בחיי השנייה. והייצוג הוא של המעורב ההופך שלם. והסרט מבהיר היטב את החלוקה בין קבוצות האדונים עד אחרוני המשרתים דרך קבוצות הביניים. נקודת המוצא של הסרט שכל הדיבורים על אינטגרציה בחברה לא הצליחה להתקיים באמת.

הסרט עומד על הנתק המוחלט בין השכבה השלטת (לכאורה) לבין שתי השכבות האחרות. ערבים ומזרחיים אינם כלולים בשום אינטגרציה. אסי דיין שיחק אמנם ב"מאחורי הסורגים" האינטגרטיבי, אך ברבי איננו בית סוהר מהסוג הזה. לא נוצר חיבור וקישור.את תמונת המצב האחר אפשר לראות בסמליות של אלי, המפיק המסמל את גופה החולה של החברה. את המלצרית המסוממת את המצב של חלק מהאוכלוסייה ואשתו של המפיק, שאולי היא נורמאלית אך גם היא בעלת ריקנות רגשית.הערבים, גם אם אינם אמורים לצאת מהמטבח כדי לא להרגיז את הלקוחות אינם מוצגים כרעים. הם כמעט אנושיים בחלל שלהם, וגם ביניהם ישנה החלוקה של הערבי המקומי וזה משהשטחים. אך משנכנסת קבוצת הצ'חצ'חים הם משנים באחת את כל האווירה. כל אנשי המקום עומדים נגדם. גם אלו שהיו נחמדים עד לפני רגע. הוולגריות וגסות הנפש מעצבנים את כל האחרים למרות עליבותם שלהם הלא מודעת לעצמם.קבוצת החיילים גסי הנפש והאלימים הם שיביאו את האלימות והמוות אתם, והם כמעט היחידים שיצאו מטבח בשלום אל איזה שחר שכלום לא מחכה בו מלבד בית חולים.הסרט הוא סוף חלום הציונות כמו שבאה לידי ביטוי בסרטים ובספרות שלפני מלחמת יום כיפור. קו השבר הגדול. אפילו גסות הנפש של אורי זוהר במציצים לא הייתה קריאת תיגר או עזרה למצב.צימרמן עושה קישור בפרק ארוך המחבר את אגפה עם ספריו של שבתאי, בעיקר "זיכרון דברים". לא אכנס כאן להשוואה הזו, היא מעניינת ביותר וחשובה למי שדרך התפתחות האמירה על התדרדרות הערך הציוני מעניינת אותו. אם הסרט 'נועה בת שבע עשרה' רמז על השבר המתהווה אגפה כבר מציג אותו במלואו.בכל הסרטים שקדמו לאגפה שהיו בהם שירים, הם היו מלווים, לעתים יצירת להיט עודדה מסחריות לעתים הנצחת שירים קיימים ושחזורם. אס דיין עשה שימוש מודע מאוד בשירה העברית בחיי "העם המזמר" בסרט הזה. הוא העמיד את הפופולאריות של שירים אחדים על ראשם. עיוות את משמעותם ונתן להם להעמיק את דמויות האנשים בסצנה בה הושמעו.את השירים המקוריים לסרט מחבר הפסנתרן לכאורה תוך כדי נגינה. שירים אותם הוא כותב על האנשים בבר. על המלצרית העוזבת את הארץ. על הערבים במטבח.השוטר האטום מזמר לעצמו בכל רגע שהוא איננו ליד מישהו שמדבר אליו שירי להקות צבאיות. לכאורה מתרפק על איזו הוויה צברית שהייתה ואיננה אך גם מכסה את חוסר היכולת שלו לחיות בתוך השקט. חבורת החיילים הנכנסת לבר לא מפסיקה "לצרוח" שירים והצ'חצ'חים כשהם נכנסים דורשים מוסיקה מזרחית, כדי שידעו שהיה שינוי בעולם הזמר. ובחיים. את הסרט פותח לאונרד כהן בשיר שכולו נבואת חורבן תנכית. השירים הופכים להיות סוכני העליבות של השרים, של המתרפקים על עבר שאין להם קשר אמיתי אליו ושל אלו הקורעים ובוזזים את השירים ממקומם והופכים אותם למשהו אחר לחלוטין. החיילים שעברו כבר התבהמות מוחלטת הופכים את "הליכה לקיסריה" של חנה סנש לשיר אלים ומגעיל "אלי אלי, שלא ייגמר לעולם, הקרב והמתח,שקשוק הקרביים, שקשוק הרובה היורה במעיים" . שיר הרעות היה בחזקת נוסטלגיה בימי עשיית הסרט. החיילים שרים "עוד דקה והדם יזרום כאן כמו מים. ונזכור את כולם, את רפעת ואת יוסוף, את סעיד, את צרור המקלע שטבח את כולם מהראש עד הזין". אם יש דבר שיש בו חילול כל אתוס ציוני השיר הזה מעלה אותו במישרין מבלי להיכנס לדיון מילולי מסביר. הסיטואציה והשיר מדברים בעד עצמם. באופן כמעט נבואי עומד השיר שיקבל מקום מחודש כשיר שרבין אהב במיוחד אחרי הירצחו.

הסרט נעשה כמה שנים לפני רצח רבין. את הסצנה בה מגורשים החיילים מהבר מלווה הפסנתרן בשיר "נבנה ארצנו ארץ מולדת" שיר עבר העומד בסתירה מוחלטת למקום בו עומדים החיילים ומחללים את זכר העבר.כשהם חוזרים לרצוח את אנשי הבר נשמע ברקע מחדש שיר של לאונרד כהן, אלו שלא שמעו לתוכחה התנכית שלו בתחילת הסרט משלמים את המחיר בסופו. והשיר האחרון שיר מצמרר אותו שר פסנתרן הבר פעם באמצע הסרט חוזר שוב לרגע לקראת סוף הלילה והטבח שיקרה בעוד רגע.הלכתי והלכתיולאיפה שלא הגעתי, לא באתיואני יושב בשקט הזה,עם העט והקפה, ויודע שמה שלא יהיה – לא יהיה.השיר הדיכאוני על חוסר המשמעות בחיים. המנון לייאוש הקיומי. ועל רקע השיר, שנייה אחרי שכולם נרצחו עובר צילום הסרט משחור לבן, לכמה שניות של צילום צבע של תל אביב הישנה לפנות בוקר.אפשר לחזור לשאלה "אז על מה הסרט?" על בר קטן ולא נחשב וקבוצת מופרעים, המבקרים בברבי. אין כמעט עלילה לסרט.צימרמן חוזר לשאלה, למה הסרט הצליח. למה קהל בא לראות את הסרט המדכא הזה המעמיד מראה כל כך לא מחמיאה ולא מתקנת את החוויה או נותנת תקווה.גדולתו של הסרט היא ביכולת לחשוף" פערים מטויחים" שסרטים אחרים נמנעים מלדבר עליהם. עד כמה אנו מענים את עצמנו ומספרים שקרים על המציאות הישראלית, עד כמה חיינו הסתאבו ואין יותר כבוד לא לאדם ולא לערך. סרט שהציג במדויק את הדיסוננסים שהציקו אז וממשיכים להציק לישראלים מ1992 ואילך.אסי דיין עשה מעשה חכם מאוד ועזר לקהל לבלוע את המסרים הקשים כל כך. בתחילת הסרט מופיעה כתובית מוכרת מסרטים אחרים "כל קשר בין הדמויות המופיעות בסרט ובין המציאות מקרי בהחלט" כאילו אמר, זה לא אמיתי. למרות שכולנו יודעים שהכותרת הזו מבשרת אמת שחייבים להסתיר. אחרי שעולות הכתוביות והמסך מחשיך לרגע עולה כתובית אחרת לרוחב המסך "היום בעוד שנה, בישראל" הקהל שרצה ללכת שולל בתוך חשכת אולם הקולנוע במודע או לא יכול היה להדחיק את ההווה של הסרט אל המציאות המקרית או אל בעוד שנה ולעבור את הסרט "בשלום" ורק בעמקי נפשו לדעת שראה צילום של חייו שלו מבלי להתחייב. לא אמשיך לנתח את שני הסרטים האחרים שצימרמן מרחיב עליהם. לא על שורו ולא על חולה אהבה משיכון ג. חושבני שהכברתי מדי הניתוח של אגפה שבעיני הוא עדיין ואין ספק שימשיך להיות סרט מדהים ואחד החשובים שנעשו בארץ.ולא אמרתי מלה על אסי דיין התסריטאי בחיבור את כל זה. אסי דיין הבמאי וצוות שחקנים מדהים שנתן לדיין את כל מבוקשו מתוך התמסרות מוחלטת. מעניין לדעת אם הבינו לעומק מה הם הסרט שהם עושים באותו רגע.כל כמה שינתחו יפרשו ויכתבו, על דבר אחד לעולם לא תהייה תשובה בזמן הנכון, זמן עשיית היצירה. מה מדבר אל הקהל באמת. מה גורם להצלחה ומביא אנשים לאולמות. ולא שכל הניתוחים אינם חשובים אך כולם נעשים " אחרי מות" עשור או שניים אחרי. חשוב להבין את הרקע הכללי. לנתח את תקופת הפרנויה האמריקאית, את שלהי מלחמת וייטנאם, שאלות חברתיות מוסריות שעלו על סדר היום וירדו. לבדוק למה אין סרטים הוליוודיים אמיתיים על השואה. למה מלבד "הסכם ג'נטלמני" (1947) ועד " אל תגעו בזמיר" (1962) לא נעשו סרטים רציניים נגד אנטישמיות ונגד גזענות. ואיך זה שבשני הסרטים הללו גרגורי פק משחק תפקיד ראשי ומה זה אומר על דמות הגיבור - השחקן שהאמריקאים היו יכולים היו להתמודד אתם. מה הייתה משמעות סרטי ההתבגרות והחניכה והדמויות של ג'ימס דין ו-מרלון ברנדו. צריך לזכור שבשנים הגדולות שלו נוצרו בהוליווד מאות סרטים בשנה מתוכם כמה עשרות טובים בצורה יוצאת דופן. גאונים בודדים היו גם בתקופת הסרט האילם, אי אפשר להתכחש לעובדות. הקולנוע הישראלי התחיל כמו ילד בגן ילדים. המציאו אותו מחדש עם כל סרט. היום כשעברנו את חבלי ההתבגרות מתוך הסרטים המעטים הנעשים כאן, חלקם היחסי טוב בהחלט. ורק בעוד שנים אפשר יהיה לכתוב ולפרש איך מתי ועל ידי מי נעשתה קפיצת הדרך. אסי דיין יהיה בין המועמדים הראשיים לתואר בזכות הסרט הזה לפחות.

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן