אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

צבי גיל / בית היהלומים: ארבעים שנות הערוץ הראשון


התמונה של אלי אשד

בחודש דצמבר 2007 מלאו 40 שנה להקמת הטלוויזיה הישראלית או יותר נכון למה שנקרא היום "הערוץ הראשון" הערוץ הציבורי שמידי שנה נראה יותר ויותר כדינוזאור העומד לפני הכחדה. ולרגל התאריך החגיגי להלן ראיון מקיף עם ההיסטוריון של הערוץ הראשון והבלוגר צבי גיל על מצב הערוץ הראשון וסיכום של הישגיו הגדולים ביותר ושל האנשים הבולטים בו ביותר לטובה ולרעה במהלך 40 שנות קיומו."ימיה של הטלוויזיה ספורים" פסק איש טלוויזיה כלשהו לשם האפקט הדרמטי בשיחת מזנון עם עיתונאים בכתבה גדולה וצרחנית באחד העיתונים על הבעיות בערוץ הראשון ואז היחיד מתי שהוא לפני 20 (ואולי 30 ?) שנה. אז תפסו הערוץ הראשון ובעיותיו מקום מרכזי בכל התקשורת המודפסים. על פי חישוב בראשית שנות השבעים למשל העיתונים הקדישו מידי יום 7500 מילים למידי יום לטלוויזיה כמותה שווה ל15 מהדורות חדשות בנות חמש דקות כל אחת . כמות עצומה בכל קנה מידה. הערוץ הראשון חי וקיים גם היום אבל מתדרדר והולך למה שנראה כבור חסר תחתית. אלא שכעת בעיותיו שוב אינן זוכות לכתבות ענק כמו לפני עשרים ושלושים שנה. הן לכל היותר זוכות לדיווח קצר באחד העמודים האחוריים. כאשר יש דיון על מצב תוכניות החדשות בהשוואה בינם הדיון נסוב רק על חדשות ערוץ 2 וחדשות ערוץ 10. איש אינו טורח פשוטו כמשמעו להזכיר שיש גם דבר כזהחדשות ערוץ 1. אלו שהיו פעם גאוות הערוץ והטלוויזיה הישראלית כולה.

כעת כשחיים יבין פורש לא נראה שיש מי בערוץ הזה שמסוגל למלא את נעליו או אפילו לנסות ללבוש אותן. וכאשר פורסם לאחרונה מכרז למשרד מנהל הטלוויזיה מתברר שיש מעט מאוד אנשים שטורחים להציע את עצמם למשרה הנכבדה, ורוב מי שפונה הם אנשים מהשורה השנייה והשלישית. השאר כנראה מעדיפים שלא להכניס ראש בריא למיטה חולה. ההיסטוריון של רשת השידור לרגל התאריך החגיגי החלטתי לראיין בנושא את עמיתי מ"רשימות", איש הרדיו והטלוויזיה הוותיק גיל, על מנת לסקור ולהעריך את תולדות הערוץ שנראה כמתקרב לקיצו בצעדים בוטחים.צבי גיל, שימש בעברו בתפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה. כמו רבים אחרים. ובכך אינו יוצא דופן או אף מעניין במיוחד. בכירים באים והולכים משפיעים יותר או פחות או בכלל לא. אבל היסטוריונים שמתעדים את האירועים למען העתיד יש רק יחידים נבחרים. מבחינתנו צבי גיל רב חשיבות יותר בכך שניגוד למרבית השדרנית ועיתונאים של הערוצים השונים גם אדם בעל תודעה היסטורית. הוא פעיל במוסדות לתיעוד והנצחת השואה ועומד בראש הפרויקט לתיעוד תרומת ניצולי השואה למדינה ולביסוסה. ומה שחשוב כרגע לעניינינו הוא היסטוריון השידור הציבורי בארץ ישראל.הוא תיעד את תולדות הרדיו הארץ ישראלי הישראלי מאז יסוד "קול ירושלים" בשנת 1936 שעליו יצר סרט תיעודי מרשים בשם "גלים בינוניים עד רוגשים" וכתב על הנושא כמה מאמרים. וכמובן הוא היסטוריון הערוץ הראשון שעליו חיבר ספר היסטוריה "בית היהלומים" המתאר את תולדות הערוץ בימיו הגדולים (אך אינו מכסה את התדרדרותו האיטית). גיל פרסם מאז ספרים נוספים "גשר של נייר" (הוצאת משרד הביטחון,1996) ספר אוטוביוגרפי המתאר את חוויותיו כנער בתקופת השואה. ו"לשחק על החלומות (הוצאת חלונות, 1998) רומן עלילתי בעל רקע אוטוביוגרפי על צעירים ניצולי שואה בתקופה שלפני קום המדינה. לאחרונה פרסם ספר זיכרונות בשם "מוביולה: מסע בזמן ובמרחב" (2007) שבו הוא מתעד ומתאר את ימיו ברשות השידור ואת פועלו בתחום הרדיו והטלוויזיה.

צבי גיל הוא במאי פורה של סרטים תיעודיים. אלו כללו את: 1."גלים בינוניים עד רוגשים"- על "קול ירושלים"- צבי גיל ומפיק. בימוי מיכאל לב טוב. 2."סטאטוסקופ לא עושה חדשות"- על עשיית חדשות בטלוויזיה. כתיבה, בימוי והפקה. 3. " זכות הציבור לדעת- מה"- על המקומונים- כנ"ל 4. " במדבר"- על ההסתדרות הציונית.- כנ"ל 5. "המרוץ לבית הלבן"- תסריט והפקה: גיל -בימוי חיים יבין. 6. "ג'ונסון ואשכול".תסריט והפקה. סידרת אולפן וסרטים -7 פרקים- "תעודת זהות" על החברה הישראלית במתכונת של שימוע בוועדת חקירה של הסנאט האמריקני שבחנה לעומק את דימויה ודמותה של המדינה בת השלושים בקירוב והעמידה אותה ל"משפט ציבורי על הישגיה וכישלונותיה". כאשר הופעת העדים לוותה בסרטי תעודה של הבמאים הבאים: דוד פרלוב, עמוס גיתאי, אורי ברבש, אלי כהן, מיכאל לב-טוב, נילי טל, מיכה שגריר, אשר טללים. ופרט לכך הוא יוזם תוכנית פוליטית נשכחת היום בשם "מוקד: התוכנית" המשדר והשם שבה ראיינו פוליטיקאי באולפן צוות מנחים.

היום הוא מרצה לתקשורת המונים וגם בלוגר, ולאמיתו של דבר הוא המציא את עצמו מחדש אחד הבלוגרים הפעילים והידועים ביותר ביותר מבין בני גילו ברשת. אני יכול לחשוב על עיתונאי אחד מקבוצת הגיל של צבי גיל שהצליח לבצע מעבר לרשת ולפרסם בה כתבות באופן שוטף כמוהו זהו אורי אבנרי. ואפשר להזכיר גם את דני בלוך ואת רון בן ישי אבל יש מעט מאוד נוספים. דומה שמרבית העיתונאים הותיקים לא הצליחו להשתלב ברשת כמו גיל ואבנרי ודני בלוך. דהיינו זהו אחד האנשים היחידים שמכירים היטב הן את הרדיו כפי שהיה בימין הגדולים את הטלוויזיה בשיאה והן את הבלוגים ואתרי האינטרנט. ולכן לנקודת המבט שלו על כלי תקשורת אלו יש פרספקטיבה שאולי אין לרבים אחרים -מתי בדיוק הוקם הערוץ הראשון?צבי גיל: החלטת הממשלה להקים טלוויזיה כללית התקבלה ב 17 ביולי 1965 והחלטה חוזרת במרץ 1966. הטלוויזיה הלימודית הופעלה ב-24 במרץ 1966. צוות ההקמה של הטלוויזיה בראשות פרופסור אליהוא כץ ועוזי פלד הוקם אף הוא ב- 67 לאחר מלחמת 6 הימים. ההחלטה על הפעלת צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית נתקבלה ב- 10 בדצמבר 1967 אצל ראש הממשלה לוי אשכול בהשתתפות ראש הממשלה, השר ישראל גלילי הממונה על רשות השידור וראשי צוות ההקמה בראשות פרופסור אליהוא כץ. משדר הבכורה התקיים ביום העצמאות 1969 בצילום מצעד צה"ל לציון שנה לאיחוד ירושלים. ההחלטה הייתה בספטמבר אבל הסיכום הראשוני היה בדצמבר 1967 לפני 40 שנה בדיוק.-כמה שנים אתה עוסק בתיעוד תולדות רשות השידור? צבי גיל: עשרות שנים. זה התחיל ללא כוונה מיוחדת פשוט שמשום שביקשו ממני לעשות משהו על תודלדות הרדיו אבל זה התפתח לעניין אמיתי. אובססיבי אם תרצה. באפריל 1965 כחודשיים לפני שיצאתי כשליח רשות השידור לארה"ב. פנה אלי שמואל שניצר עורך "מעריב" דאז שהיה באותה השנה עורך ספר השנה של עיתונאי ישראל והוא ביקש שאתרום לשנתון העיתונאים מאמר על ראשית השידור בארץ ישראל במארס 1936. כדי לכתוב את המאמר הזה פגשתי אנשים שזכרו את חנוכת תחנת האנטנה בראמללה. בארכיון של ההסתדרות הציונית מצאתי אוגדן מרופט ועליו מודבק "שידורים כפריים" ששימש לי כמקור ראשי למסה "מקול ירושלים ועד קול ישראל – גלים בינוניים עד רוגשים". וכתוצאה הפכתי להיסטוריון של הרדיו והתקשורת. אני עוקב, ובחלקו מתעד, את השידור הציבורי מאז "קול ירושלים" שעליו כתבתי מסה ("אמצעי תקשורת המונים בישראל"-מקראה - דן כספי ויחיאל לימור- האוניברסיטה הפתוחה.-עשר שנים לאחר מכן חזר גיל לנושא והפעם בצורת סרט תיעודי ושמו גלים בינוניים עד רוגשים"- על "קול ירושלים" שאותו הפיק וביים מיכאל לב טוב.צבי גיל: החלטתי שהנושא ראוי ודורש סרט תיעודי משל עצמו. מצאתי מעט קטעים ישנים של "קול ירושלים" והוספתי סרטי רקע, הפגנות למען עלייה ומדינה חופשית מארכיון נתן אקסלרוד ואלפני כרמל. חלק מן הסרט נערך בשיטת ה"דוקו דרמה" בימוי סצינות על פי תסריט וזאת בידי במאי צעיר ומבטיח, מיכאל לב טוב, היום מרצה בכיר לבית הספר לטלוויזיה ולקולנוע בירושלים. (כמעט במקביל לסרט זה עסק לב טוב בבימוי דוקו דרמה נוספת בשם "הבחור מפדובה" שעסקה בתקופה היסטורית רחוקה הרבה יותר בחייהרמח"ל במאה ה-18 א.א) . צבי גיל: את הפתיחה של "קול ירושלים" שחזרנו מהסרט של העלאת האנטנה מצילומים דוממים מאותה התקופה מתיאור של גבריאל צפרוני ופשוט כשחזור דרמטי לפי מיטב הבנתנו. שילבנו קטעים מומחזים שונים של מדביקי כרוזים של שידורי המחתרות ותוכניות הילדים... בקריינות השתתפו יצחק שמעוני ודניאל פאר.. משה וילנסקי הוסיף לסרט לחן.

למיקרופונים הבאנו את אותם האנשים שכיכבו בפתיחה מקורית, חנה רובינא, חמדה פייגנבאום – זינדר ורות רוברטסון – בלקין. וכאשר חנה רובינא קראה קטע מ"מגילת האש" של ביאליק אותו קטע שקראה אז הצטמררתי וכך היה גם כאשר צפיתי שוב בוידאו ב2006. כשעשיתי את הסרט הזה חשבתי על ארץ ישראל הצעירה שראתה בשידור כמו בת קול מן השמים קולה של ירושלים המשדר החוצה אל העולם.

בנוסף לסרט הצגנו תערוכה אשל אביזרים ותמונות מהימים ההם והזמנו אנשים מאז כולל סר אדווין סמואל שהיה מנהל קול ירושלים לאחר המלחמה. את תזמורת קול ירושלים החזרנו לאולם ימק"א. ארבעים שנה לאחר מכן ב30.3 2006 חזרתי לבניין פאלאס שם צינו מלאת 70 שנה לרדיו.-לאחר מכן עסק גיל גם בכתיבת תולדות הטלוויזיה שהיה עבורו כמעט ההווה.צבי גיל: בהתחלה רציתי לעשות סרט או אף מיני סדרה על תולדות הטלוויזיה שיהיה מעין המשך לסרט התיעודי על תולדות קול ירושלים. ופניתי בעניין זה למנכ"ל לפיד. אבל הוא הסביר לי שהפקת סרט על הטלוויזיה הישראלית כמוהו כשדה מוקשים פלוס דינמיט וחומרים כימיים שיגרמו לבערה שאלף כבאים לא יצליחו לכבות אותה. אלה היו מילותיו. והוא צדק כמובן. הוא שלח לי מכתב שהזמן עדין אנו בשל לטיפול יסודי בנושא כה עדין.אז ישבתי ובמקום לעשות סרט על הנושא כתבתי ספר את "בית היהלומים: סיפור הטלוויזיה הישראלית" שהיה הספר הראשון ועדיין הכמעט היחיד על הנושא. והוא הופיע ב1986. עבורו ראיינתי אנשים שונים על הנושא. עברתי על פרוטוקולים מישיבות הממשלה שבהן דנו ברשותה שידור והטלוויזיה וזאת הודות לעובד בכיר בלשכת ראש הממשלה שקרא באוזני את הקטעים בטלפון. זה היה מעין הדלפה מאוחרת של חומר. הפרק המעניין ביותר בסרט שאף הודפס בעיתון הארץ בנפרד עסק במאבק למען שידור שבוע מלא כולל שידורים ביום השבת ובלחצים הפוליטיים והציבוריים השונים שהתלוו למאבק זה מצד המפלגות הדתיות. את מרבית שנותיי עשיתי במסגרת הזאת. יותר משאני פרשתי ממנה היא, לצערי, פרשה ממני.-מה דעתך על מצב רשות השידור היום? מה אפשר לעשות איתה?צבי גיל: רשות השידור זקוקה לשיקום ולא לחיסול. שורשי בעיותיה של רשות השידור נמצאות בכך שהיא הוקמה בצורת מבצע "חומה ומגדל" משנות ה- 30 של המאה הקודמת. אולם בניגוד ל"חומה ומגדל" היא לא תוכננה כראוי והביצוע היה רע. חוק רשות השידור משנת 1965 הוא אמנם מיושן ואינו הולם את המציאות, אך ליבת הבעיה אינו החוק, אלא הביצוע שלו. מדינת ישראל לא חסרה חוקים טובים שלא רק שאינם מוגשמים כרוחם וכלשונם אלא נרמסים, לעתים על ידי המחוקקים עצמם. במסגרת אותו חוק מיושן פעל וועד מנהל בראשות ד"ר חיים יחיל, איש מפאי ובהשתתפות הסופרים חנוך ברטוב ונתן שחם (המשנה ליו"ר) הראשון נציג אחדות העבודה. השני נציג מפ"ם. כולם מונו על ידי מפלגותיהם בקואליציה סמכותית בראשות אשת הברזל גולדה מאיר. ובכל זאת היה להם האומץ להמרות את פי המנהיגים ולקבוע תקדים היסטורי של שבעה ימי שידורים בשבת. אלמלא אותה החלטה היינו חיים ב"סטאטוס קוו" של חמישה ימי שידור בשבוע. וזה היה חל גם על הערוצים המסחריים. במסגרת אותו חוק מונה למנכ"ל שמואל אלמוג על ידי השר הממונה ישראל גלילי, ואלמוג לא נכנע ללחצים בנושא שידורים בשבת.במסגרת אותו חוק מונה ארנון צוקרמן למנהל הטלוויזיה והביא אותה לרמה שניתן היה להתגאות בה, כולל תוכניות נועזות כמו "ניקוי ראש".שמע, רוב השדרים אשר מככבים היום בערוצים המסחריים צמחו בחממה של "הטלוויזיה הישראלית". צמחו שם אנשים טובים ונשארו אנשים טובים כמו אורן נהרי, דוד וצטום, יעקב אחימאיר, גאולה אבן. מכאן שניתן, במסגרת החוק, לשקם את רשות השידור.בתנאי, שימונו אנשים מתאימים אשר יעמדו בראשה ובעיקר היו"ר והמנכ"ל אשר רואים לנגד עיניהם אך ורק האינטרס של השידור והציבור. הם מצידם ימנו את האנשים המתאימים לתפקידים הביצועיים. בתנאי, שהשלוחה החזותית- הטלוויזיה, כלומר ערוץ 1 לא ינסה להתחרות על הרייטינג לא בפרסומת העצמית המנופחת ולא בתכנים "פופולאריים". אדרבא, מלכתחילה עליו ללכת על טיב ללא פשרות ועל חשבון המכנה המשותף הנמוך. עם הזמן הוא ירכוש לעצמו קהל צופים איכותי ובהדרגה גם כמותי. הציבור כָמֱה לתוכניות משובחות נטו, בלי פרסומת מטמטמת. בתנאי, שתקציבים לא יופנו למסגרות סמליות כמו "שנה למלחמת לבנון השנייה", "שנה לממשלת אולמרט", כאשר אוספים מן הגורן ומן היקב חומרים שמעטים מתעניינים בהם.

זאת במקום כתבה אחת רצינית על מה שקורה בעזה לאחר שהחמאס השתלט עליה- לדוגמה. או מה המצב של הקשישים בישראל שנה לאחר הקמת מפלגת הגמלאים וכיו"ב.בתנאי שיאפשרו פרישה הוגנת לאלה שאמורים לפרוש מן המסגרת, ומאידך למשוך כוחות טובים. הרי רוב "העריקות" מערוץ 1 היו צרוף הן של העדר תמורה הולמת ובעיקר קריסת המערכת וסדר עדיפויות לקוי. השידור הציבורי סובל ממה שהייתי מכנה "סינדרום הפתרון האולטימטיבי" (אינני רוצה- מסיבות מובנות -להגדיר אותו כ"פתרון סופי") כלומר להרוס הכול ועל עיי ההריסות לבנות את "השידור הציבורי החדש .לעניות דעתי, השיפור חייב לבוא מבפנים כפי שציינתי לעיל. רק אחר כך כאשר הוא ישוקם, ניתן יהיה לדבר על שינוי החוק, מבנה וכול הקשור בחומרה. ככה כתבתי במאמר שפורסם באתר שלי "זרקור" לפני קצת למעלה משנה. (לקראת הקמת ממשלת אולמרט). לרשות השידור קורה מה שקורה בדרך כלל ליצור מסכן בעיירה. כל אחד, מן המסד ועד לטפחות, כל רם יחש וכל זב חוטם, רואה לנכון להתעלל בו, בשלומיאל הזה. ומי הפך אותו ל"שלמזל" כזה אם לא אלה שמתעללים בו. על אלה אפשר לומר מהרסייך, מחריבייך ומסריחייך, מראשך ייצאו. כל זאת כדי שהקבלנים יוכלו לבנות, כביכול, על תילה של הרשות, מבנה חדש בעל חזות מרשימה ומושכת כזאת שתשדר חידוש ומודרנה, "כמו מסחרי". ושמענו כבר, בעיתון "הארץ"- מקור המידע ,שישנם יזמים פנויים שמוכנים ומזומנים להקים מבנה לתלפיות על ההריסות ,אבל לא בכספים שהם עשו בשוק השידור החופשי, אלא בכספים שהם רוצים לקבל, הפעם כספי הציבור, למחזור החומרים.אלה שעוקבים אחר מאמרי, המעטים יחסית, על רשות השידור, מכירים את דעתי על מוסד זה שהתרוקן מתכנים ומאנשים טובים ומצבו קשה ומעורר דאגה. אך מי הביא את המכות הרצופות על מוסד זה אם לא ממשלת ישראל וראשיה. האחרון שבהם היה אריאל שרון במינוי מנכ"ל שחבל להכביר מילים על תפקודו ועל מה שהוא גרם למוסד. ומי שאמור להיות ראש הממשלה אהוד אולמרט צריך היה להיעזר ביועץ המשפטי לממשלה כדי לשים קץ לניהול האנכרוניסטי, שערורייתי, קמאי זה. עכשיו הוא מצוטט כמי שמצדד בפירוק הרשות והקמת חלופה ציבורית במקומה. נו באמת? זה רציני זה? להרוג חולה כדי להשתיל בו את אבריו? לקבל איזה "מוטאנט"- עובר מוטציה. דבר אחד נעלה מעבר לכל ספק: אם הרשות תפורק, לא תקום רשות ציבורית במקומה. יקומו עוד וועדות, פוליטיות וא-פוליטיות, גופי יעוץ, מנגנוני הקמה, אבל רשות שידור ציבורית לא תוקם. ומה שגרוע עוד יותר, מביך יותר, עצוב יותר, שהציבור לא ירגיש בחסרונה. אבל החברה, הדמוקרטיה, ולבסוף, בשורה התחתונה- הציבור הזה - ישלם, ביוקר. לא בכסף, שכן הוא יחסוך מעצמו את האגרה, אלא בנכס ציבורי בעל חשיבות עליונה, עוד נכס שגזלו ממנו.כל זה ועוד. כאילו שבאחוזות הברונים הממוסחרות הכול בסדר. שכן את מי זה מעניין אם ההוצאות לא באות במישרין מן הכיס הציבורי. הרי בניגוד לבנקים הלקוח לא משלם עמלה בעד צפייה. בעקיפין הוא משלם ועוד איך. וצריך למסמר זאת בתודעת הציבור שוב ושוב- הפרסומת בטלוויזיה נכללת בעלות המוצר על המדף. זאת, אם הלקוח צופה בערוצים 2 ו- 10 או לא צופה בהם. כמה וועדות ישבו כבר על המדוכה, במרוצת 40 שנות קיום הרשות, וכמה המלצות הומלצו, האחרונה שבהם של מי שאמור להיות המנכ"ל הבא של משרד ראש הממשלה, רענן דינור. בהמלצות שלו הוא לא מציע לפרק את הרשות. הוא מציע, כמו כל הוועדות לפניו, להפוך אותה לציבורית באמת. אין כל ספק שמי שיושבים מעל לצמרות העצים פרושי כנפיים ומוכנים לזינוק הם העיטים של השידורים המסחריים. הם מחכים זה זמן רב לטרף כדי לחסל אחת ולתמיד מה שנותר מן השידור הציבורי. במציאות גם אם לא נותר ממנו הרבה לפחות קיימים העור והגידים שאפשר להפיח בהם חיים, בטיפול נכון. ישנם גם אי אלה תאים בריאים שמחזיקים מעמד. זאת אם בעל הבית יוחלף, והגוף שיועמד בראשו ייצג נאמנה את הציבור וימנה אנשים בעלי יכולת מקצועית במישור המנהלי והעיתונאי ובעלי יושרה ואחריות ציבורית, שדרים בעלי מעוף, מיומנות, ושיקול דעת. כה פשוט, וכה מסובך כאשר מדובר בפוליטיקה ישראלית.בעצם זה שוב עורבא פרח, ביצה של דינוזאורוס שלא נולדה ולא תיוולד. העובדה ש"הארץ" ראה לנכון לייחד לה מקום בולט בעמודו הראשון, לא הופכת את הידיעה רצינית או מבוססת יותר. למצער היא משדרגת את העיתון לפופוליסטי יותר. מלבד זאת היכן שמענו שלקראת כינון ממשלה חדשה, כאשר מדובר שלא מפלגת "קדימה" תהיה אחראית על השידור הציבורי אלא מישהו מטעם "העבודה", מפריחים בלון כזה שגם אם רק יתפוצץ באוויר יעשה רעש מיותר. יו"ר האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל יכול להירגע. הוא לא צריך לאיים בנקיטת צעדים אם יפוטרו 1000 עובדי הרשות. לא שכולם דרושים שם. הם לא יפוטרו כי איש לא יפטר אותם. הם לא יפוטרו כי רשות השידור לא תפורק. הגשמת החזון לשיקומה עדיין רחוקה מאוד בנסיבות הקיימות.

בינתיים אלה רעשנים לקראת יום העצמאות. חשבתי שגמרנו איתם. ומאז שכתבתי קטע, הדבר היחידי שקרה הוא מינוי יו"ר ומנכ"ל, שניהם לפי התרשמותי אנשים ראויים, אם מצד אחד יסייעו להם לחלץ את הרשות מן הביצה הכספית ומאידך יניחו להם לנהל אותה כהלכה. עברנו את עידן ההפיכות והמהפכים. לא צריך ליישר את מגדל פיזה. צריך לתמוך בו, כפי שאכן עשו כדי שיעמוד על תילו. היו שבע ועדות עד כה. וכל ועדה המליצה על פתרון רדיקלי וזה לא עובד. הסיפור עם בראל הוא מוזר הוא היה איש יס מאן. אבל אין איש ציבור שיתן לערוץ הראשון להתמוטט. האוצר ישלם תמיד לבסוף את החובות שלהם.סיכום הערוץ הראשון.-איך הייית משווה את התקשורת של היום לעומת זאת של לפני העידן האלקטרוני ?צבי גיל: העיתונאות היום מבחינה מקצוענית צרופה השתפרה. דהיינו המסרים היום חדים יותר ,צבעוניים יותר. המדיום היום נועז יותר ומשוכלל יותר לגבי כל הנושאים לרבות נושאי בטחון. אבל זאת עיתונאות אטומת לב, נעדרת מצפן ומצפון. היא כלב שמירה טורף, היא צובעת את הכותרות באודם של דם ובצהוב צעקני. היא מתחרה על הלקוח הלא הוא צרכן התקשורת התקשורת היום היא משווקת מעולה ומתאימה את עצמה לקהל הצופים המאזינים והקוראים בלא יומרה או שאיפה לנסות להעלות אתה רמה .למעשה חזרנו איתה לשווקים ולפורום של רומא ולאגורה של אתונה, אם תרצה לבסטות של שוק הכרמל. התקשורת היום מכריזה על התכנים שלה כמו תגרן בשוק כך בעיתונאות וכך גם בפוליטיקה. - לאחר פעילות אינטנסיבית של 40 שנה את מה הייתה מגדיר כהצלחות השיא של הערוץ הראשון? צבי גיל: נתחיל בהצלחות השיא של הטלוויזיה. ואלו הם: השידורים בתקופת מלחמת יום הכיפורים שזאת הפעם הראשונה שהטלוויזיה הישראלית דווחה על המלחמה. הם לדעתי שידורי שיא.הרגעים הגדולים בטלוויזיה: - בחדשות- מלחמת יום הכיפורים. והסיקור של הבחירות. - בתעודה- סדרת "עמוד האש" של יגאל לוסין.- ב סטירה- "ניקוי ראש". -מי היה לדעתך המנהל והמנכ"ל הטובים ביותר של הערוץ לדורותיו מבחינת האיכות היעילות וההישגים? מתי היית קובע שהיו שנות השיא של הערוץ הראשון? צבי גיל: ראוי להזכיר מבין המנכ"לים שמואל אלמוג שהיה המנכ"ל הראשון, את רישומו הוא השאיר בעיקר בקביעת תקדים שהרשות אינה כפופה לפוליטיקה של הממשלה. הוא עמד נגד ראש הממשלה, גולדה מאיר, ונגד השר הממונה ישראלי גלילי, יחד עם רוב החברים בוועד המנהל, לרבות היו"ר ד"ר חיים יחיל, רובם ממפלגות שבקואליציה, במאבק על שידורים שבעה ימים בשבוע.לדאבון לבי, זה היה מעשה חד פעמי. אבל הניצחון על הממשלה היה היסטורי. אבל ימי השיא ממש של הערוץ היו בעידןארנון צוקרמן כמנהל הטלוויזיה בתחומי החדשות, האקטואליה, התעודה והסטירה- ניקוי ראש. אז הייתה תמיכה נמרצת של המנהל בעורכים וכתבים שעשו את מלאכתם נאמנה. צוקרמן,בהיותו כלכלן, ובשעתו סמנכ"ל לענייני כלכלה של הרשות, ידע היכן לחסוך והיכן לתמוך גם בהפקות יקרות. כלומר הייתה גם איכות וגם יעילות. במבט לאחור התקופה של צוקרמן כמנהל ושל לבני כמנכ"ל הביאה את הטלוויזיה הישראלית לפרחה מרשימה שלא חזרה על עצמה מאז. ואף שבמפלגת העבודה לא שבעו נחת מהטלוויזיה ובעיקר מהסדרה הסטירית "ניקוי ראש" אשר לה יחסו את נפילת הממשלה, ראש הממשלה יצחק רבין נזהר מאוד שלא להתערב בענייני הרשות. המנכ"ל השני, יצחק לבני, היה ליברל, והיו לו קבלות מ"גלי צה"ל", וחרף ניגודי האופי בין המנכ"ל בין מנהל הטלוויזיה, ולעתים אף ניגודי גישות, הוא נתן לצוקרמן יד די חופשית, ואילו צוקרמן דמות סמכותית אך מנהל פתוח, הביא את הטלוויזיה לשיא המוניטין שלה. להערכתי ההישג הגדול של המנכ"ל השלישי, טומי לפיד, היה במאבק שלו להשיג כספים להפקה התיעודית הגדולה ביותר עד כה- "עמוד האש" של יגאל לוסין והפקה של יעקוב אייזנמן. המנכ"ל בפועל יאיר אלוני, היה אדם א-פוליטי, בעל יושרה, ובשל כך הוא התקבל טוב על ידי העובדים כולם, בתקופה הקשה של רשות השידור כאשר הוא מילא את מקום המנכ"ל לתקופה של שנה.

---------------------------------דני בלוך במאמר שפרסם ב"רשימות" מסכים עם צבי גיל : להערכתי, המנכ"ל הטוב ביותר של רשות השידור היה שמואל אלמוג שכיהן בשנים 1969-1974 ואשר בנה את הרשות כגוף שידור ממלכתי אך עצמאי. הוא השכיל למנות את ארנון צוקרמן למנהל הטלוויזיה, הטוב ביותר עד היום. אחריו המשיך בדרך הנכונה יצחק לבני. לבאים אחריהם היו, כאמור, מעלות וחסרונות וככל שהחלו השמיים להיפתח והערוץ הראשון כבר לא היה מונופול ו"מדורת השבט", נהיו המנהלים יותר ויותר פוליטיים וחלשים מבחינת היכולת לעצב טלוויזיה ממלכתית בעידן רב ערוצי.-מי לדעתך היו המנהלים הטובים והיעילים ביותר של הערוץ ב-40 שנותיו ? צבי גיל: דן שילון- היה מנהל החדשות הטוב ביותר שבין כלל מנהלי החדשות של הטלוויזיה לדורותיה כולל אחד צבי גיל . מוטי קירשנבאום- היה מנהל התוכניות הטוב ביותר.ג'ודי לוץ מנהלת התעודה הטובה ביותר . ירון לונדון מנהל מח' הדרמה הטוב ביותר. כולם היו מעולים במה שעשו.-מי לדעתך היה הגרוע במנכ"לים ב-40 שנות קיומו של הערוץ הראשון? צבי גיל: אין תגובהדני בלוך כותב בעניין זה ברשימה שלו :בתוקף תפקידי השונים הכרתי את כל המנכ"לים של רשות השידור. כמעט לכולם היו מעלות רבות בצד חסרונות לא מעטים. אצל יוסף בראל, בתקופת כהונתו כמנכ"ל, התקשיתי למצוא מעלות כלשהן.גם לעניות דעתי המנכ"ל הגרוע ביותר של הטלוויזיה לדורותיה היה יוסף בראל שבימיו הגיעה הפוליטיזציה של הערוץ לשיאים חסרי תקדים וקשה להצביע על הישג בולט אחד שהיה לערוץ בזמנו. ולעומת זאת היה מעורב בסכסוכים חסרי תקדים בעוצמתם עם העובדים ועם כלי התקשורת האחרים . ואם אני צריך לבחור באיש שמזוהה יותר מכל עם הערוץ הראשון בימיו הגדולים הרי התשובה היא חד משמעית, חיים יבין השדרן שהפך גם ליוצר סרטי טלוויזיה תיעודיים והפך לסמל המהלך של הערוץ הראשון בשיאו. סמל כל כך בולט עד שאגודת הקריקטוריסטים החליטה להקדיש לו גיליון שלם של המגזין שלה "שפיץ " את גליון מספר 20 "מבט על יבין " וזהו הישג שאיש לא זכה לו לפניו. ושאלת סיכום: כמתעד ההיסטוריה של הרדיו ושל והערוץ הראשון מה דעתך על מצב הארכיונים והסרטיות שלהם? אלו שאמורים לשמר את כל החומרים שאנשים כמוך ובעתיד אמורים לנצל אותם? צבי גיל: ברדיו יש ארכיון מצוין ושמור נפלא. תתפלא אבל הם יודעים איך לטפל באוצרות שלהם. הרדיו שמר חומרים אפילו מתקופת המנדט ו"קול ירושלים". איש הרדיו איזי מן עומד להוציא אלבום שמבוסס על ארכיון קול ישראל. הארכיון של קול ישראל פועל מצויין והרדיו בכלל פועל בכל מישור תרבותי טוב יותר מהטלוויזיה. בכך אין ל"קול ישראל" מתחרים.צר לי לאמר שזה לא כך בטלוויזיה ששם הארכיון מתפורר וזה למרות שהיום הם מתקיימים על צילומי הארכיון שלהם. אני למשל ראיינתי ראיון גדול וחשוב עם בן גוריון בשנות השבעים והוא פשוט הלך להם לאיבוד. הם מנסים לשמר חומרים אבל ולא בהצלחה .וזה לא יאמן הרי כל הערוץ הזה ניזון היום בעיקר מהארכיון שלו. ככה משמרים דברים? בושה פשוט בושה ובכייה לדורות. מאז ספרו של גיל "בית היהלומים" על תולדות הערוץ הראשון פורסם רק עוד ספר חשוב אחד על ערוץ זה וספר זה מתעד את התדרדרותו דרך משקפיו של אחד מחברי הועד המנהל שלו חוקר התקשורת דן כספי בשם שאומר הכל "סליחה תקלה": דעיכתו של הערוץ הראשון"( הוצאת צבעונים 2005).

אז מה יהיה עם הערוץ הראשון אחר 40 שנה של פעילות? כל הזמן נשמעות קריאות להפכו לערוץ "איכותי" אליטיסטי ולא רייטינגי. הצרה היא שאת אותן הקריאות של גיל ואחרים שנשמעות אלמנטריות למדי, אנו כבר שומעים מזה 15 שנה וקשה להאמין שמנהלי הערוץ לאורך אותן השנים לא שמעו אותן גם הם ולא נסו לפעול בכיוון. אחרי הכל אין המדובר במטומטמים. ולמרות זאת היום בשנתו ה40 הערוץ נראה כזקן החי על הימים הטובים שחלפו. אנשים מוכשרים מצהירים ברייש גלי שאינם מעוניינים לבוא לנהל את הערוץ כי אינם מאמינים שאפשר לשקמו.כדאי לשים לב שכל אותם אנשים מוכשרים שאותם מזכיר גיל נמצאים בערוץ הראשון מזה שנים לא מועטות ואף רבות. כמה אנשים מוכשרים נכנסו אליהם בחמש השנים האחרונות? מישהו יודע? מכיר? והעתיד נראה כצופה רק התדרדרות איטית ונמשכת אל העלמות ברייטינג. הערוץ הוא "רק" בן 40 שהוא בסך הכל גיל צעיר למדי ואמצע החיים. אבל דומה שהתחושה שם היא של אנשים בני שבעים שמסתכלים בנוסטלגיה על העבר המפואר ובפחד על העתיד.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלי אשד